סמכות צה''ל להחרים בית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות צה''ל להחרים בית / סמכות צה''ל להחרים רכוש:

הרקע לתביעה

  1. הנתבעת, באמצעות המפקד הצבאי, הורתה בצו מחודש אוגוסט 1988 על החרמת ואטימת ביתו של התובע, זאת בהתאם לסמכות הנתונה לו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן – תקנות ההגנה).
  2. להלן נוסח צו ההחרמה והאטימה:

"בתוקף סמכותי לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 ויתר סמכותי לפי כל דין או תחיקת הבטחון... אני מורה בזה על החרמה לטובת צה"ל של המבנה המתואר להלן ושל זכויותיו של בעל המבנה בקרקע שאליו צמוד המבנה הנ"ל ועל אטימת הדירה להלן:
תאור המבנה:
דירה בת 5 חדרים במבנה בן שתי קומות בבית אומר שבה התגורר..." (להלן – הצו או צו ההחרמה).
3. אין מחלוקת בשאלת תוקפו של הצו וכן אין חולק כי הדירה אכן נאטמה. אולם טוען התובע כי עובר לאטימת הדירה אפשרו לו חיילי צה"ל להעביר את הציוד שבדירה למחסנים שבקומת הקרקע של הבניין. במחסנים היו מצויים בנוסף לציוד שהוצא מהדירה גם ציוד חקלאי. התובע מוסיף וטוען בכתב-התביעה כי חיילי צה"ל נעלו את המחסנים ומנעו ממנו שימוש בהם.
4. הצדדים חלוקים בשאלה על מה חל הצו. לטענת התובע, הצו חל רק על הדירה ולכן היא נאטמה, אולם הצו אינו חל על המחסנים ועל גג הבית. מנגד טוענת הנתבעת כי הצו חל על כל זכויותיו של התובע בנכס וכולל את המחסנים וגג הבית.
5. ביום 22.11.1998 מחל המפקד הצבאי על החרמת המבנה והתיר לתובע לפתוח את האטימה שבוצעה על-פי הצו המקורי. עם זאת, סייג המפקד הצבאי את צו המחילה וקבע כי הוא חל "למעט גג המבנה, וכן למעט חלק מן המבנה וגרם מדרגות חיצוני המתוחמים בקו שחור בתצלומים המצ"ב...".
6. לטענת התובע, בעת שהסיר את האטימה בהתאם לצו המחילה, התגלה לו כי "חיילי צה"ל גרמו לנזקים קשים בדירה עד כדי חורבן ממש".
7. הצדדים הסכימו לסכם בשאלת האחריות בלבד, ולפיכך פסק-דין זה עוסק בשאלות שלהלן:
(א) האחריות שחבה הנתבעת בגין הנזקים שנגרמו לדירת התובע (בתקופת האטימה).
(ב) האם יש לפצות את התובע בגין מניעת השימוש במחסנים (אם וכאשר יוכיח טענה זו).
(ג) האם יש לפצות את התובע בגין שימוש צה"ל בגג הבניין.
8. את עילות תביעתו לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו סומך התובע על שתי עילות. הראשונה, עילה נזיקית, היינו רשלנות הנתבעת וצפיות הנזק שנגרם לתובע. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שחלה עליה. עילתו השנייה של התובע היא עילה קניינית, היינו למרות ההחרמה והסמכות הנתונה בתקנה 119 לתקנות ההגנה, עדיין הבעלות על הדירה נותרה בידי התובע והנתבעת לא רכשה את זכות הבעלות על הדירה.
9. תקנה 119 לתקנות ההגנה מסמיכה את המפקד הצבאי כדלקמן:ב
"(1) מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד... ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית, במבנה, בקרקע או עליהם. מקום שכל בית, מבנה או קרקע הוחרמו לפי צו מאת מפקד צבאי כאמור לעיל, רשאי שר הבטחון בכל זמן, בצו, למחול על ההחרמה כולה או מקצתה ואז תקומנה שנית, כדי מידת אותה מחילה, הבעלות על הבית, המבנה או הקרקע וכל טובות הנאה או זכויות-שימוש, בבית, במבנה או בקרקע או עליהם, לקנין בני-אדם שהיו זכאים בהם אילולא ניתן צו ההחרמה וכל שעבודים על הבית, המבנה או הקרקע, יחזרו לתקפם לטובת בני-האדם שהיו זכאים בהם אילולא ניתן צו ההחרמה.
(2) חברים לחילות הממשלה או לחיל המשטרה, הפועלים בהרשאתו של המפקד הצבאי, רשאים לתפוס ולהחזיק, ללא פיצויים, כל רכוש בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב כאלה הנזכרים בתקנת-משנה (1), לאחר שיפנו משם, ללא פיצויים, את המחזיקים הקודמים, אם ישנם כאלה" (ההדגשות שלי – כ' מ').
10. בהתאם לתקנה 119 לתקנות ההגנה הנ"ל, למפקד הצבאי סמכות להחרים את הבית ללא תשלום פיצויים. יתרה מכך, סמכותו של המפקד הצבאי כפי שהיא נתונה לו על-פי תקנה 119 הנ"ל רחבה ביותר. בשורה ארוכה של פסקי-דין שניתנו על-ידי בית-המשפט העליון ביושבו כבית-משפט גבוה לצדק, נקבע כי בית-המשפט לא יתערב בסמכות ובשיקוליו של המפקד הצבאי. מטרת ההחרמה אינה ענישה אלא הרתעה. למפקד הצבאי שמורה הזכות (והחובה) לשקול את חומרת פעולתו בעקבות ההחרמה, זאת בשים לב למתן ארכה וזכות שימוע ככל שהדבר מתאפשר (לעניין זה ראה
בג"ץ 358/88 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד המרכז [1]). לדברי בית-המשפט הגבוה לצדק, יש להבחין בין אטימה להריסה. הראשונה יכולה להתבצע על אתר אם הנסיבות מחייבות זאת. זאת ועוד, גם כאשר תבוצע אטימה אל אתר, יובהר לנוגע בדבר כי זכות ההשגה או הגשת העתירה בעינה עומדת (שם [1], עמ' 542).
"יש להגביל את יישומה של תקנה 119(1) לתקנות, אך בעשותו כן, בית המשפט אינו מפרש את התקנה, אלא רק מטיל מגבלות על אופן יישומה וביצועה, תוך הפעלת כללי המידתיות וחוש הפרופורציה" (בג"ץ 1730/96 סביח נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון [2], בעמ' 359).

ועוד נאמר:
"בגדר הפעלתה הסבירה של הסמכות, על המפקד הצבאי לקחת בחשבון את הנתונים הרלוואנטיים, ליתן להם משקל ראוי ולאזן בין השיקולים המתנגשים" (בג"ץ 5510/92 תורקמאן נ' שר הביטחון [3], בעמ' 219).
בפסק-דין זה נקבע כי כאשר הריסה של החלק בו גר המפגע, ללא פגיעה בבית אחיו, אינה אפשרית (מבחינה הנדסית), הרי שהריסת הבית כולו תהווה אמצעי לא יחסי ועל-כן לא סביר בין התנהגות האח (המפגע) לבין הנזק שייגרם למשפחת האח. בנסיבות העניין קבע בית-המשפט הגבוה לצדק שיש לאטום את הבית בצורה חלקית בלבד, היינו החלק בו גר המפגע ללא פגיעה בביתו של האח.
התובע לא עתר לבית-המשפט הגבוה לצדק בגין ההחרמה קא עסקינן וההשלכות של המעשים שנעשו לדבריו שלא בתחום צו ההחרמה, היינו השימוש בגג ומניעת השימוש במחסנים.
11. מלשון התקנה ניתן ללמוד כי צו החרמה אינו מסויג בזמן. באופן תאורטי ומעשי הוא יכול להיות תקף למשך שנים רבות ואף בלא שיינתן צו מחילה כלל. עד היום בית-המשפט הגבוה לצדק לא נדרש לעניין משך תקופת ההחרמה. בהערות אגב רבות נאמר כי למפקד הצבאי שמורה הזכות שלא למחול על צו ההחרמה, יחד עם זאת עולה כי בדרך-כלל, לאחר שמסתיימת תקופת הענישה של אלה שבגינם הוצא צו ההחרמה או כאשר חולפת סיבת ההחרמה, אזי צה"ל כעניין שבשגרה מוחל על ההחרמה.
12. בבג"ץ 3301/91 ברדעייה נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור הגדה המערבית [4], בפיסקה 7 לפסק-הדין, אמר בית-המשפט הגבוה לצדק בהערת אגב כדלהלן:
"כמוזכר לעיל ביקש העותר, לחלופין, כי יותר לו להקים את ביתו מחדש. בהקשר זה צויין בפנינו כי הבנים של העותר סיימו את ריצוי המאסר בפועל, ולא עלתה מאז כל טענה נגדם על פעילות בלתי חוקית. לא היתה גם טענה כאמור לגבי פעילות שקדמה לאירוע הנ"ל. אנו יוצאים, על כן, מתוך ההנחה כי המשיב יתן עתה דעתו לבקשה האמורה ולשיקולים על יסודם נהוג להכריע בכגון דא, כפי שצויינו בין היתר בבג"צ 5135/90 (יחיא עבדל עזיז מוחמד שוויקי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית – לא פורסם)".
כלומר, עדיין הסמכות נתונה למפקד הצבאי להחליט אם למחול על ההחרמה. בית-המשפט הגבוה לצדק יבחן רק האם הצו ניתן או לא נמחל בהתאם לשיקול-דעת.
13. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת פועלת באזור "תחת תפיסה לוחמתית".
"ומעשי מלחמה אין הם מעשים שבתי המשפט נדרשים להם בחיי היום- יום... מלחמה אין עושים בבתי המשפט..." (בג"ץ 1730/96 הנ"ל [2],
בעמ' 367-366).
14. אכן, בזמן הרלוונטי נהגה הנתבעת באזור תחת תפיסה לוחמתית, אך גם במצב דברים זה אינה יכולה לעשות ברכושו של הפרט ככל העולה על רוחה. מאידך,
תקנה 119 לתקנות ההגנה מעניקה לה סמכות רחבה לפעול בניגוד לכללי הצדק הטבעי. יתרה מכך, כאשר המפקד הצבאי מחרים את רכוש הפרט, בסמכותו לעשות זאת על בסיס של חשדות בלבד ואין הוא צריך הרשעה במשפט אלא די לו לחשוד באדם שגר בבית כי עבר עבירה בהתאם לאמור בתקנות ההגנה.
15. במקרים אחרים, כאשר רוצה צה"ל לתפוס מקרקעין ולהשתמש בו לשימושים צבאיים, הוא עושה זאת כנגד פיצויים, ועל כך גם לא חולקת הנתבעת (ראה בג"ץ 401/88 אבו ריאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון [5]. בפסק-דין זה דובר על מקרה דומה לשאלת השימוש בגג. הוצא צו על-ידי המפקד הצבאי לתפיסת גגו של העותר כנגד פיצויים לצורך תצפית על צומת. העותר טען כי הצבא יכול לעשות שימוש במצוק שמול ביתו. בית-המשפט הגבוה לצדק דחה את העתירה. אולם, יש לזכור כי הצו הוצא כנגד תשלום פיצויים והמפקד הצבאי לא חלק כי כאשר הוא עושה שימוש בגגו של אדם לצורך תצפית הוא עושה זאת כנגד תשלום פיצויים).
16. במקרה אחר, בג"ץ 290/89 ג'וחא נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון [6], בו נדון צו לתפיסת מקרקעין שנתן המפקד הצבאי ליד משטרת בית לחם כדי לשכן בה את חיילי צה"ל, תפיסת המקרקעין נקבעה מראש כזמנית. בית-המשפט הגבוה לצדק פסק כי שימוש זמני שעושה הצבא בקרקע לצורך שיכון חיילים אינו בא תחת דיני המלחמה. נפסק כי "...העותר זכאי באופן אוטומטי לתשלום דמי שימוש עבור המקרקעין..."
(שם [6], בעמ' 120). עם זאת, אבחן בית-המשפט הגבוה לצדק מקרה זה, בקובעו כי לא דובר על הפקעה אלא על תפיסה זמנית לצורך שיכון חיילים, ועל-כן אין להיזקק לבדיקת דיני המלחמה שעניינם הפקעת רכוש.
17. כאמור לעיל, במקרה שלפניי הוחרם הבית בהתאם לתקנות ההגנה. שני הצדדים מסכימים כי תפיסת הנתבעת באזור היא תפיסה מלחמתית וכי צו ההחרמה הוצא בהתאם לתפיסה זו. לפיכך השימוש שעשה המפקד הצבאי בתקנה 119 לתקנות ההגנה ובסמכות הנתונה לו על-פיה מאפשר לו להחרים את המבנה ולעשות בו שימוש בהתאם לרוח התקנה וללא לשלם פיצויים, זאת בהתאם לתקנה 119(2) לתקנות ההגנה.
18. זאת ועוד. "החרמה", להבדיל מצו תפיסה, הינה הליך שונה לגמרי. אמנם בשניהם הסמכות נתונה למפקד הצבאי לצוות על הוצאת רכוש הפרט מידיו ולהעבירו לידי רשויות השלטון, אך ההבדל נעוץ בסנקציה ובהשלכות הנובעות ממנה. צו תפיסה לעולם יוצא בכפוף למתן פיצויים, בעוד שצו החרמה לעולם יוצא ללא מתן פיצויים. כאמור בפסיקה שהובאה לעיל, צו החרמה שניתן על-פי תקנה 119 לתקנות ההגנה ניתן כאשר ישנן חשדות נגד מי מדיירי המבנה כי עבר עבירת ביטחון. הסנקציה בתקנה 119 לתקנות ההגנה היא צעד הרתעתי. ככזה, אין הצדקה למתן פיצויים ולכן נקבע במפורש (תקנה 119(2) לתקנות ההגנה) כי לא יינתנו פיצויים בגין צו שהוצא ושימוש שנעשה לפי תקנה 119(1) לתקנות ההגנה.
שאלת הבעלות
19. הצדדים טענו רבות בשאלת הבעלות על המוחרם בעת ההחרמה, היינו האם כאשר הבית מוחרם הבעלות עליו עוברת למפקד הצבאי או שמא היא עדיין ברשותו של התובע. כמנהג בעלים יכול בעליו של רכוש לעשות ככל העולה על רוחו בנכס וזאת עד כדי השמדת הנכס.
20. האם רכוש מוחרם עובר לבעלותו של המחרים? האם רשאי הוא לעשות בנכס ככל העולה על רוחו?
21. על-פי הסמכות הנתונה למפקד הצבאי בתקנה 119(1) לתקנות ההגנה, יכול הוא להחרים את הנכס ואף להחריב אותו. אין ספק כי אם היה רוצה המפקד הצבאי להחריב את הבית אזי היה הדבר בתחום סמכותו ובכפוף להלכה שנקבעה בבג"ץ 358/88 הנ"ל [1]. נשאלת השאלה, האם כאשר המפקד הצבאי בחר שלא להחריב את הבית סמכותו או זכויותיו הנובעות מההחרמה פחתו? אינני סבור כך.
22. מהי "החרמה"? בתקנות ההגנה אין הגדרה למונח "החרמה". גם מחיפוש בכל חקיקה אחרת לא נמצאה הגדרה ל"החרמה".
במילון א' אבן-שושן המלון החדש (כרך א) בעמ' 260 מוגדר "'החרמה':ב הוצאה מרשות הבעלים, הפקעה של דבר ולקיחתו בכוח השלטון". הוצאה של דבר מרשות הבעלים מעבירה למעשה את הבעלות לידי המוציא. אמנם עסקינן בנכס מקרקעין להבדיל מנכסים נדים, אך מאידך סמכותו הרחבה של המחרים (המפקד הצבאי) מעבירה לו את זכות הבעלות בנכס. אין חולק כי כל עוד לא ניתן צו מחילה לא רשאי הבעלים המקורי של הנכס לעשות שימוש בנכס. היינו, במצב בו הבית נהרס בהתאם לתקנה 119(1) לתקנות ההגנה, לא רשאי הבעלים המקורי של הנכס לבנות את ביתו מחדש עד שיינתן צו מחילה. כלומר, זכות השימוש בנכס מוחרמת גם כן (פירוש המילה "'החרים': השמיד, כילה, המית"; "'חרם': כליון, חורבן, מוות" – היינו פירוש חריף יותר).
23. "החרמה" מופיעה מספר פעמים בחיקוקים אחרים.
בסעיף 8 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), תשי"ב-1952, נכתב:
"החרמה וכו' 8. (א) הורשע אדם על עבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט, נוסף על העונש שיטיל – (1) להחרים מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו;".           
בסעיף 40 לחוק הספנות (ימאים), תשל"ג-1973 נכתב:
"מניעת החרמה או עיכוב 40. נודע לקברניט שעקב פעולות איבה עלול כלי השיט להיות מוחרם או מעוכב בידי שלטונות המדינה שבתחומה הוא נמצא או שלעברה הוא מפליג, חייב הקברניט לעשות מה שביכולתו להביא את כלי השיט לנמל ישראלי או לנמל אחר שאין סכנת החרמה או עיכוב כאמור נשקפת בו" (ההדגשות שלי – כ' מ').           
המונח "החרמה" מופיע גם במספר חיקוקים נוספים, ובכולם הכוונה היא להחרמה במובן של הפקעה מרשות הבעלים והעברת הבעלות לידי המחרים. הסמכות להחרים נתונה לרשויות המדינה והמשפט (ראה חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965; חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981; פקודת המכס [נוסח חדש] וחוק מס ערך מוסף,
תשל"ו-1975). גם כאשר מורה בית-המשפט על החרמת נכס מסוים, הכוונה היא לממש את הנכס ו/או למנוע מידי הבעלים המקוריים את השימוש בנכס ולהעביר את הבעלות ואת זכות השימוש בו לידי המחרים.
כשנדרשו בתי-המשפט לדון במהות המונח "החרמה" יצאו בתי-המשפט השונים מנקודת מוצא שהחרמה היא צעד המפקיע את הבעלות בנכס. כך לדוגמה בע"א 545/96 Sheridon Exim Ltd. נ' רשות הנמלים והרכבות [7] קבע בית-המשפט כי בעוד שחילוט הוא שלב ביניים, הרי שהחרמה היא ההליך הסופי שבהוצאת הרכש מידיו של הבעלים: "אם יוחרמו הטובין, תעבור הבעלות באופן סופי ומוחלט לידי המדינה" (שם [7],
בעמ' 301).
כך גם בע"א 666/88 מדינת ישראל נ' מונוגיל תעשיות מזון בע"מ [8], שם ציין בית-המשפט כי "החרמה" שוללת את הרכוש סופית מידי הבעלים, להבדיל משלב ביניים.
כלומר, ניתן לראות כי כאשר מתייחסים ל"החרמה" הרי שמדובר במצב בו זכות הבעלות על הנכס מופקעת מידיו של הבעלים ועוברת לידי המחרים. שלב ההחרמה הוא השלב הסופי בתהליך הוצאת הבעלות מידיו של הבעלים המקורי.
24. כאשר בוחנים את סמכות ההחרמה בתקנה 119(1) לתקנות ההגנה ואת פסיקת בית-המשפט הגבוה לצדק לעניין תקנה זו, ניתן למצוא מספר התייחסויות לשאלת זכות הקניין בנכס המוחרם.
בבג"ץ 2630/90 בראברה נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש [9] אישר בית-המשפט העליון לאטום ולהרוס בית גם כאשר המפגע אינו הבעלים של הבית. היינו, ניתן לראות כי סמכותו של המפקד הצבאי היא רחבה מאוד ואף כנגד בעלים של בית ששיכנו בביתם מפגע ולהם אין קשר ישיר למעשה ה"חבלה". במקרה הנדון שם דובר על "בית משפחתי" – הבעלים של הבית, תושב ירדן, היה דודו של המפגע.
"...העובדה שיש בצו כדי לפגוע בזכות הקניין שהוא עצמו לא היה מעורב בפיגועים... מדובר בבית 'משפחתי'" (בג"ץ 2418/97 אבו פארה נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון [10], בעמ' 228; ההדגשה שלי – כ' מ').
כך או אחרת, לא נדרש בית-המשפט העליון לדון בסוגיית זכות הבעלות על המוחרם לאור תקנה 119 לתקנות ההגנה.
25. גם כאשר בוחנים את הסיפה של תקנה 119(1) לתקנות ההגנה, העוסקת בצו המחילה, הרי שכתב המפורש:נ "...רשאי שר הבטחון בכל זמן, בצו, למחול על ההחרמה כולה או מקצתה ואז תקומנה שנית, כדי מידת אותה מחילה, הבעלות על הבית... לקנין בני-אדם שהיו זכאים בהם אילולא ניתן צו ההחרמה וכל שעבודים..." (ההדגשות שלי – כ' מ'). כלומר, ניתן לראות כי כוונת המחוקק הייתה להפקיע את זכות הבעלות מידי הבעלים המקוריים וזאת בכל תקופת ההחרמה טרם מתן צו המחילה, זאת מתוך הבנת המילים "תקומנה שנית". אם לא עברה זכות הבעלות לידי המחרים מדוע היה צריך לכתוב "תקומנה שנית"?
26. ניתן גם ללמוד מחזרה כפולה על הביטוי "ללא פיצויים" בתקנה 119(2) לתקנות ההגנה (ראה לעיל). בפעם הראשונה הוא מכוון כלפי התפיסה וההחזקה (היינו שימוש) בנכס ובשנייה הוא מכוון לפינוי המחזיקים הקודמים. כך או אחרת, לשון התקנה ברורה דיה ואין לשלם פיצויים בגין השימוש בנכס המוחרם או בגין הנזקים שנגרמו (אם אכן נגרמו).
27. בנסיבות המקרה דנן, תקנה 119(2) לתקנות ההגנה מעניקה לנתבעת סמכות לעשות שימוש בנכס המוחרם בהתאם לתקנה 119(1) לתקנות ההגנה וזאת ללא תשלום פיצויים. זאת ועוד, יש להבדיל מקרה זה מהפסיקה שאוזכרה לעיל ובה הוחלט על מתן פיצויים.
28. עניין זה מוביל למסקנה כי אין לתובע עילה מכוח "העילה הקניינית" שכן בתקופה בה היה קיים "צו השמיטה" הייתה מוקנית הבעלות במלואה למפקד הצבאי, כאשר לצידה הסמכות להרוס את הנכס. מכאן שגרימה של נזק חלקי לנכס אין בה כדי להקנות עילת תביעה לתובע.
29. גם לעניין "העילה הנזיקית" מצב הדברים דומה.
30. לא הייתה יכולה להיות "צפיות" כלשהי לתובע, במישור הנורמטיבי, כי יקבל אי פעם חזרה את זכות הבעלות בנכס המוחרם.
31. גם מבחינת הנתבעת אין לייחס לה "צפיות" כלשהי, במישור הנורמטיבי, כי הנכס יוחזר אי פעם לתובע, ומכאן שנזקים שייגרמו תוך תקופת ההחרמה יהיו בני-פיצוי. פרשנות כזו עומדת בניגוד לאמור בתקנה 119 לתקנות ההגנה, היינו כי תקופת ההחרמה אינה מוגבלת בזמן, ובניגוד לסמכות הרחבה המוענקת למפקד הצבאי על-פי תקנה 119 לתקנות ההגנה.
32. גם לעניין תחולת חוק השומרים, תשכ"ז-1967 והטענה כי הנתבעת היא בגדר שומר (שכר או חינם) או שואל, הרי שלאור האמור בסעיף 14 לחוק השומרים, דין הטענה להידחות, שהרי האמור בתקנה 119 לתקנות ההגנה מהווה "דין מיוחד" ומכאן נדחית תחולתו של חוק השומרים.
שימוש בגג הבניין ומניעת שימוש במחסנים
33. האם צו ההחרמה מכיל בתוכו גם את גג הבניין ואת המחסנים שבקומת הקרקע (נוסח הצו מצוטט לעיל)? בצו ההחרמה נקבע כי המבנה וזכויותיו של בעל הקרקע מוחרמים לטובת צה"ל והדירה תיאטם. התובע טוען כי יש לפרש את נוסח הצו כנגד המנסח ומכיוון שבתיאור המבנה תוארה רק הדירה שנאטמה הרי שיש לקבוע כי הצו לא חל על גג הבניין ועל המחסנים.
34. אינני מקבל את טענת התובע. אמנם בסעיף המתאר את המבנה מתוארת רק הדירה שנאטמה, אך מאידך ברישה הורה המפקד הצבאי על החרמה של המבנה וזכויות בעל המבנה, בעוד שבקשר לדירה נקבע כי היא תיאטם. היינו, ניתן לראות את ההבחנה שבין ההחרמה שחלה על כל המבנה והזכויות בקרקע לבין האטימה המתייחסת לדירה בלבד.
35. גם התייחסות החיילים שאישרו לתובע לאחסן במחסנים את הציוד שהיה בתוך הבית אינה מוסיפה לתביעתו דבר. התנהגות החיילים מנעה למעשה נזק עתידי גדול יותר, היינו אלמלא אחסון הציוד במחסנים ייתכן וגם לציוד זה היה נגרם נזק ולא היה נשמר במצבו המקורי. על התנהגות זו אין לו לתובע על מה להלין.
36. באשר לשימוש בגג הבניין – לגג זה לא הייתה גישה מתוך המבנה. כמו כן יש לקבוע כי הגג הוא חלק בלתי נפרד מהמבנה עצמו. לצורך שימוש בגג בנתה הנתבעת כבש מדרגות המוליך לגג הבניין מחזית הרחוב. התובע לא עתר כנגד בניית הכבש ולא ביקש צו-מניעה או צו עשה.
37. גם בצו המחילה תואר הרכוש שאליו מתייחסת המחילה – "בית בן שתי קומות... למעט גג המבנה וכן למעט חלק מהמבנה וגרם מדרגות חיצוני המתוחמים בקו שחור..." – כלומר גם כאשר ניתן צו המחילה עדיין החזיק המפקד הצבאי בדעה כי צו ההחרמה חל על כל הנכס. אלמלא כן, לא היה מסייג את צו המחילה ושומר לעצמו את הזכות לעשות שימוש בגג המבנה גם לאחר המחילה על האטימה. מכאן שיש לקבוע כי בצו המחילה נמחלה החרמת הבית והמחסנים ולמעט הגג וגרם המדרגות המוביל אליו בהתאם לצילומים המצורפים לצו המחילה.
38. זאת ועוד, אם אכן סבר התובע כי צו ההחרמה לא חל על גג המבנה ועל המחסנים, היה טוען טענותיו בפני בית-המשפט המוסמך עובר לעילת התביעה שעה שקמה לו, לטענתו. מאחר והתובע לא עשה זאת, קמה נגדו חזקה כי אף הוא סבר שצו ההחרמה חל על כל המבנה (בכך גם ניתן לראות הסכמה מכללא לתחולת ההחרמה על כל המבנה).
39. בנוסף טוען התובע כי הנתבעת לא הייתה רשאית למחול על צו ההחרמה באופן חלקי, היינו להשאיר בתוקף את צו ההחרמה לגבי הגג והמדרגות החיצוניות.
40. התובע מבסס טענה זו על כך שצו ההחרמה מתייחס מטיבו ליחידת מגורים של אותו "חשוד" בפעולות עוינות, והגג למשל נספח לאותה מטרה אך לא יכול לשמש "החרמה" עצמאית.
41. ייתכן ודברים אלו נכונים לשלב ההחרמה, אולם עתה נמצאים אנו בשלב ה"מחילה". בשלב זה רשאי "המפקד הצבאי" להורות על מחילה מלאה או חלקית, וזאת מתוך שיקוליו הוא.
42. הגישה שנקט כאן המפקד הצבאי היא מחילה חלקית על רוב המבנה וזכויות התובע תוך השארת צו ההחרמה לגבי הגג והמדרגות, כנראה מתוך שיקולי ביטחון. אין כל פסול בגישה זו שהיא בהתאם לתחום סמכותו.
43. עם זאת, בנסיבות העניין ומאחר שהנתבעת הסכימה (לפנים משורת הדין) לשלם דמי שימוש עבור הגג מעת מתן צו המחילה, הרי שיש להורות לקמ"ט שמאות במינהל האזרחי לערוך שומה עבור שימוש הנתבעת בגג הבניין ובהתאם לשלם לתובע את דמי השימוש הראויים.
44. סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התחזות במחסום צה''ל

  2. סמכות צה''ל להחרים בית

  3. פציעה מירי חייל צה''ל

  4. עתירה נגד פעולות צה''ל

  5. ביטוח פנסיה לעובדי צה''ל

  6. יריה ברגל של חיילי צה''ל

  7. פינוי אשפה מבסיסי צה''ל

  8. הרשעה בירי על חיילי צה''ל

  9. מכרז הובלת דלק עבור צה''ל

  10. ירי חיילי צה''ל לתוך דירה

  11. תאונת דרכים אזרח עובד צה''ל

  12. תביעה בגין רשלנות חיילי צה''ל

  13. סיוע ליתומי צה''ל מביטוח לאומי

  14. פיצויים על תפיסת בית על ידי צה"ל

  15. נוהל פתיחה באש צה''ל במעצר חשוד

  16. עונש על ניסיון פגיעה בחיילי צה''ל

  17. הודעה בכתב לפי תביעת רשלנות צה''ל

  18. תביעה בגין פיצוץ בניין ע''י צה''ל

  19. מחסום צה''ל ללא היתר ליד בית מגורים

  20. מוות מאש צה''ל של תושב מחנה פליטים

  21. נזקי רכוש בגין פיצוץ יזום של צה''ל

  22. תביעת פיצויים על אלימות חיילי צה''ל

  23. פיצוי על נזק שנגרם ע''י דחפור צה''ל

  24. כאבי גב של אזרח עובד צה"ל כתאונת עבודה

  25. פיצויים ממדינת ישראל על ירי חייל צה''ל

  26. דין משמעתי בגין שינוי פרטים במחשב צה''ל

  27. מוות כתוצאה מירי חילופי אש עם כוחות צה''ל

  28. התיישנות תביעת נזיקין בגין פעולות כוחות צה''ל

  29. הבטחה מנהלית להכרה בחללי צה"ל כמשרתים בשירות קבע

  30. האם פגיעה ב"עובר אורח" בפעילות צה"ל מהווה רשלנות ?

  31. פלסטינית נהרגה מירי חיילי צה''ל - תביעה נגד המדינה

  32. הכרה בתאונת עבודה במהלך ניסוי של צה"ל בביטוח לאומי ?

  33. עיכוב שחרור משירות קבע בגלל צמצום הכוחות הסדירים בצה"ל

  34. פיצויים בגין נזקים עקב פגיעות מירי של כוחות צה"ל במבצע חומת מגן

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון