קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר: השופט ניסים ממן:   המשיבה מס' 1 [להלן - ועדת השחרורים] דנה ביום 11.4.02 בבקשתם של המשיבים 2 ו - 3 [להלן - המשיבים] להשתחרר ממאסר בהתאם להוראות חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 [להלן - חוק שחרור על תנאי ממאסר]. ועדת השחרורים קיבלה את בקשת המשיבים והורתה לשחררם על תנאי. לבקשת העותרת עוכב השחרור בפועל למשך 7 ימים כמצוות הוראות סעיף 27 לחוק. העתירה הוגשה ביום 18.4.02, היום האחרון של תקופת העיכוב ועם הגשתה ביקשה העותרת ליתן צו נוסף שיאריך את העיכוב עד למתן פסק דין בעתירה. נוכח דחיפות הענין נעתר נשיא בית המשפט לבקשה מבלי לקבל את תגובתו של ב"כ המשיבים. ברצוננו להפנות את תשומת לב באי כוח העותרת לכך שהגשת העתירה ביום האחרון יצרה אילוץ בלתי מוצדק ומן הראוי שבמקרים דומים בעתיד, תוגש הבקשה לעיכוב ביצוע בעוד מועד על מנת שיהיה סיפק בידי בית המשפט לשמוע גם את עמדת האסיר או בא כוחו.   כל אחד מהמשיבים נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 4.6.01 לעונש מאסר בפועל בן 3 שנים כל אחד וכן לעונש מאסר מותנה. הוראות החיקוק בהן הורשעו ובגינן הוטל עליהם עונש המאסר היו הצתה לפי סעיף 448[א] רישא + 29 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 [שני מקרים] וקשירת קשר לפשע לפי סעיף 449[א][1] לחוק הנ"ל. המשיב מס' 3 [סוהייב] הורשע בנוסף בעבירה של ניסיון להצתה לפי סעיף 448[א] + 25 לחוק העונשין.   העובדות ששמשו יסוד לאישום פורטו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי ונביאן כלשונן:   "2. ביוני 1999 נרצח בן דוד משותף של בשיר ושל סוהייב. הנרצח היה תושב אום אל פאחם כחשוד ברצח נעצר תושב אחר בעיר, שייקרא להלן בשל "חליל". תושבי העיר חשדו בחליל, כי הוא משתף פעולה עם כוחות הבטחון. שני הנאשמים ואחרים נפגשו בשעות הערב של יום הלוויה של בן הדוד המנוח. הם החליטו לפגוע בחליל ובמשפחתו [באביו ובאחיו] כנקמה על הרצח. הנוכחים חילקו ביניהם מטלות. בשיר נטל על עצמו לשרוף, ביחד עם אחרים, את ביתו של חליל. סוהייב נטל על עצמו להצית את ביתו של עלי [שהוא ככל הנראה אחיו של חליל]. 3. בשיר, ביחד עם אחרים, הצית באותו יום את ביתו של חליל: הוא ושותפיו לדבר העבירה ניפצו את חלונות ביתו של חליל, שפכו פנימה חומר דלק, והציתו את הבית, אשר נשרף כליל. 4. סוהייב ושותפיו לא הצליחו לפתוח את דלת ביתו של עלי, ולכן שפכו בנזין ליד הדלת והציתו את הדלת. האש אחזה בדלת. 5. מאוחר יותר, כאשר נודע לסוהייב, כי הבית של עלי לא עלה באש, גמלה בלבו החלטה לחזור אל הבית ולהציתו. בשעות הערב של יום 14.7.99, חזרו סוהייב ושותפיו לביתו של עלי, שפכו לתוך הבית בנזין מתוך מיכלים שנשאו עימם, והציתו את הבית, אשר עלה כולו באש. 6. כשבוע לאחר ביצוע ההצתות הנ"ל, נפגשו בשיר, סוהייב ויתר השותפים בביתו של בשיר. הם החליטו להקים קבוצה, שתיקרא "עסבת אל רוחה". מטרתה של הקבוצה היתה להצית בתים של אנשים, אשר נחשדו כשותפיו של חליל לביצוע הרצח. 7. זמן קצר לאחר מכן, כתב בשיר כרוז, שבו נאמר, כי הקבוצה נותנת לשותפיו של חליל חודש ימים להסגיר את עצמם, וכי הקבוצה תפגע במי שלא יסגיר את עצמו תוך התקופה הנ"ל. 8. ביום 3.9.99 השתתפו השניים בהצתה נוספת. הפעם הוצתה המספרה של אחד מתושבי העיר, אשר נחשד על ידי הקבוצה כשותף ברצח בן הדוד. כתוצאה מההצתה ניזוקו המבנה של המספרה וכן רכוש שהיה בתוכה. 9. בשיר התקשר לעיתונאי של עיתון מקומי, אשר פרסם כתבה, שהתייחסה למנוח, ואיים על העיתונאי בשמה של הקבוצה, שהקבוצה תשרוף את משרדי העיתון ותפגע בעובדיו".   מן הראוי שנאמר כי המשיב מס' 2, בשיר [המכונה גם שכיב] הוא יליד 1981; סוהייב, המשיב מס' 3 הוא יליד 1982.   בדיון בפני ועדת השחרורים הגישה ב"כ המדינה חוות דעת של שירות בטחון כללי וכן מידע סודי. חוות הדעת הועמדה לעיון ב"כ המשיבים, אך המידע הסודי - לא. בדיון בפנינו הוגשה חוות דעת מעודכנת של השב"כ מיום 16.4.02 וכן הוגש לנו המידע הסודי שהוצג בשעתו לועדת השחרורים.   בהחלטה נשוא העתירה קבעה ועדת השחרורים כי לדעתה העבירות לא בוצעו על רקע בטחוני ואין הן חורגות מגדר עבירות פליליות "טהורות". חוות דעת שב"כ מכילה, לדעת הועדה, נימוקים כבדי משקל, אך הפירוט העובדתי הכלול בהן מתייחס לעבירות פליליות גרידא. הועדה הוסיפה וקבעה כי אפילו היה מדובר בהתארגנות לביצוע עבירות על רקע לאומני, התרשמותה היא כי אין מדובר בהתארגנות מסוכנת אשר נועדה לפגוע בשלום הציבור ובבטחון המדינה. לכן, אין שחרורם של המשיבים כרוך בסיכון שלום הציבור מעבר לסיכון הטמון בשחרור אסיר פלילי שביצע עבירות פליליות "רגילות".   בצד השיקולים הבטחוניים העמידה ועדת השחרורים את התנהגותם התקינה של המשיבים בין כתלי בית הסוהר. הועדה ציינה כי התיק הפלילי היחיד שנפתח כנגד המשיבים נוגע לעבירה של תקיפת שוטרים אשר נעברה על ידם ביום 4.6.01, הוא היום שבו ניתן גזר הדין בבית המשפט המחוזי. המשיבים נתבקשו על ידי השוטרים המלווים לעזוב את לשכת השופטת שטמר ולחזור לתא המעצר אך סרבו לעשות כן ותקפו שלא כדין את שוטרי הלווי באגרופים והטיחו בהם קללות. לדעת הועדה אין להתייחס לעבירה זו באותה מידת חומרה שיש להתייחס לעבירות שנעשו על ידי אסיר בתוך כתלי בית הסוהר ממש. הועדה הסיקה שנסיבות העבירה אינן חמורות גם מתוך העובדה שבית משפט השלום גזר את דינם של המשיבים לעונש מאסר בן חודש ימים באופן שיחפוף לעונש המאסר שהם מרצים בגין העבירות העיקריות. כמו כן לקחה הועדה בחשבון כי למשיבים אין עבר פלילי מכביד, פרט למשיב סוהייב אשר עבר בשנת 1998 עבירה של תגרה אך לא הורשע בגינה.   לאור זאת הגיעה ועדת השחרורים למסקנה כי "מן הראוי ליתן לאסירים את ההזדמנות לשקם עצמם ולחזור למוטב". כאמור, הועדה הורתה על שחרורם של המשיבים על תנאי והורתה כי במשך ששת החודשים הראשונים לשחרור ישהו המשיבים בביתם בשעות הלילה, בין השעות 21: 00 ועד השעה 05: 00.   העותרת סבורה כי החלטת השחרור על תנאי איננה יכולה לעמוד והיא עותרת לביטולה ולהחזרת המשיבים אל בין כתלי בית הסוהר.   חוק שחרור על תנאי ממאסר מפרט בסעיף 9 מה השיקולים שעל ועדת שחרורים לקחת בחשבון בבואה להחליט אם אסיר פלוני ראוי לשחרור על תנאי. נאמר כי על הועדה לשקול את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולבטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא. עוד נאמר כי לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, את "העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה" [פסקה 1 לסעיף 9]. סעיף 9[7] לחוק קובע כי ועדת שחרורים תתחשב, בין היתר, בחוות דעת של רשויות הבטחון. סעיף 17 לחוק מאפשר לב"כ היועץ המשפטי לממשלה להציג לפני ועדת שחרורים מידע שגילויו עלול לפגוע בבטחון המדינה או בעניין ציבורי חשוב אחר.   כבר נפסק, בתקופה שקדמה לחוק שחרור על תנאי ממאסר, ואין כל סיבה שלא לאמץ פסיקה זו גם כיום, כי ראיה למסוכנותו של האסיר אפשר למצוא בעצם המעשים החמורים שעשה. על שיקול זה אמר הנשיא ברק ברע"ב 694/97 נג'ר עבדול הדי נגד ועדת השחרורים, תקדין עליון 97 [1] 357:   "השיקול בדבר הסיכון הכרוך בשחרורו של המבקש, כשהוא פועל יוצא של העבירה בה הורשע - שיקול סביר הוא, והאיזון בנסיבות המקרה ראוי הוא וסביר [ראה: רע"פ 2410/93 מדינת ישראל נגד רוני לוי, פ"ד מז [3] 802, 804]. לפיכך, דין הבקשה להידחות".   חוות הדעת שהוגשה לועדת השחרורים נערכה בידי מר אבי א', יועץ משפטי במרחב הצפון של שרות הבטחון הכללי. משקלה של חוות הדעת אינו נפגם בשל כך שעורכה נמנה על עובדי שירות בטחון כללי. זאת ועוד: חוות הדעת מפורטת ומנומקת. נאמר בה במפורש כי בבסיס הרשעתם של המשיבים עמדה התארגנותם יחד עם שלושה אנשים נוספים במטרה לבצע עבירות כנגד מי שנחשדו בעיניהם כמשתפי פעולה עם כוחות הבטחון. העובדות שעל סמכן הגיע היועץ המשפטי בשב"כ למסקנתו פורטו בסעיף 6 לחוות דעתו; חלקן נסמכות על העובדות שבכתב האישום וחלקן נובעות ממקורות אחרים. איננו יכולים לומר על חוות דעת זו כי היא דלה או בלתי מנומקת.   בחוות הדעת המשלימה מיום 16.4.02 צויינו עוד שתי טענות במגמה לחזק את נימוקי התנגדותו של שירות הבטחון הכללי לשחרור על תנאי של המשיבים:   א. אין לנתק את המעשים בגינם הורשעו השניים מן ההקשר הלאומי בטחוני. טענה זו נסמכת על מכלול נסיבות המקרה, לרבות המידע המודיעיני שקדם לחקירה ושהתקבל במהלך מאסרם, הודאותיהם ועדויותיהם של נחקרי הפרשיה;   ב. יש לקחת בחשבון מידע אודות אירוע מיום 8.4.02, דהיינו לאחר מתן החלטת ועדת השחרורים, שהתקבל בשב"כ ועל פיו שני אחיו הקטינים של בשיר, עבדאללה ומוסטפא, השתתפו באופן פעיל בהפגנות המחאה האלימות שהתקיימו בצומת אום אל פחם ביום 4.4.02 תחת הכותרת "הזדהות עם מאבקם של הפלסטינים בשטחים". השתתפותם כללה יידוי אבנים לעבר שוטרים וניידות משטרה שהגיעו לצומת על מנת להחזיר את הסדר על כנו. שני הקטינים הללו היוו חלק מאותה קבוצה שבמסגרתה פרסמו כרוז איום נגד משתפי פעולה.   היועץ המשפטי, אבי א', מבהיר כי שירות בטחון כללי התנגד בשעתו לשחרורם המוקדם של שני הקטינים מאותם טעמים עצמם העומדים בבסיס ההתנגדות לשחרורם של המשיבים. המידע המודיעיני הזה מראה כי עבדאללה ומוסטפא חזרו, בתוך פרק זמן קצר ביותר, לפעילות מסוכנת ואלימה. עובדה זו אינה נוגעת במישרין למשיבים אך היא מצביעה על פוטנציאל המסוכנות הטמון בהתארגנות שהמשיבים היו חלק ממנה.   ועדת השחרורים ייחסה משקל פעוט לחוות דעת היועץ המשפטי של שרות בטחון כללי ולדעתנו, יש בכך משום פגם. נקודת המוצא של הועדה היתה כי מדובר בעבירות פליליות מובהקות אולם מסקנה זו מוטעית, הן נוכח כתב האישום והן נוכח האמור בחוות הדעת. זאת ועוד, הוגש לנו ולועדה מידע סודי אשר לא ניתן לפרטו עכשיו ואשר יש בו כדי לחזק במידה רבה את האמור בחוות הדעת הגלויה של שירות בטחון כללי. ההתעלמות מחוות הדעת המקצועית והמידע הסודי עשתה את החלטת ועדת השחרורים בלתי סבירה.   נקודה נוספת בהחלטת ועדת השחרורים נוגעת להתנהגותם של המשיבים במהלך המאסר. הועדה סברה שתקיפת שוטרים בידי המשיבים ביום שבו נגזר דינם איננה מהווה התנהגות בלתי ראויה, רק משום שבפועל התקיפה נעברה באולם בית המשפט או בקרבתו ולא בתוך כתלי בית הסוהר ממש. איננו מקבלים גישה זו. לדעתנו, ביום שנגזר דינם של המשיבים הם היו בבחינת אסירים לכל דבר ועניין והתנהגותם נבחנת לא רק על פי מה שעשו בתוך כתלי בית הסוהר אלא גם בזמן שהם מוצאים ממנו לצרכי העברה, משפט, טיפול רפואי וכו'. התנהגותם של המשיבים היתה בעליל בלתי ראויה.   בנסיבות אלה, גילם הצעיר של המשיבים והצורך בשיקום אינם שקולים כנגד הסכנה לבטחון הציבור העלולה להיגרם עם שחרורם על תנאי. ראינו כי חברים אחרים באותה התארגנות, חלקם קרובי משפחה של המשיבים, בני גילם של המשיבים ואף צעירים מהם, חזרו לפעילות לאומנית המסכנת את בטחון המדינה מיד לאחר שחרורם. בעבירות כאלה ובנסיבות כאלה הגיל הצעיר אינו שקול, אם כן, כנגד הסכנה הנובעת מהמשיבים.   לאור כל זאת הננו מקבלים את העתירה, מבטלים את החלטת ועדת השחרורים ודוחים את בקשת המשיבים לשחרור מוקדם.   פסק דין זה ניתן והודע היום ט' סיון תשס"ב, [20 מאי 2002], בהעדר.  שחרור מוקדם מהכלאשחרור על תנאימאסר