קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עובד יומי טופס 101: 1. בפנינו שתי תביעות בדיון מהיר שהוגשו ביום 26.5.1999, האחת לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 6,125 ₪ לתקופה החל מיום 1.3.1996 ועד ליום 30.11.1997 (סה"כ שנה ו-9 חודשים) על בסיס שכר חודשי בסך של 3,500 ₪ והשניה לתשלום שכר עבודה בסך של 3,500 ₪ בגין חודש נובמבר 1997 , פדיון חופשה בסך של 2,940 ₪, קצובת הבראה בסך של 2,340 ₪ וביגוד בסך של 788 ₪ והכל בגין תקופת עבודה החל מיום 1.3.1996 ועד ליום 30.11.1997 2. בכתב ההגנה טען הנתבע, בין השאר, כי התובע הועסק על ידי חברת א.צ.א.ה יציקות והחלקות בטון בע"מ (להלן-החברה) עד חודש נובמבר 1997 במעמד של עובד יומי, וכי כעולה מטופס 101, שצורף לכתב ההגנה, החברה שלמה לו באופן שוטף וסדיר את המגיע לו עבור עבודתו. עוד צויין כי, כעולה מטופס 101 הנ"ל, שכרו של התובע לחודש נובמבר 1997 עמד על סך של 2,000 ₪ נטו ששולם בשיק, באופן בו שולם שכרו מדי חודש בחודשו, כי התובע עזב את עבודתו בחודש נובמבר 1997 וכי החברה הפסיקה את פעילותה במחצית שנת 1998. הנתבע בקש למחוק על הסף את התביעה בנימוקים כדלקמן:- א. אין יריבות בין התובע לנתבע הואיל והתובע הועסק על ידי החברה ולא על ידי הנתבע. ב. התובע קיבל את כל המגיע לו בגין עבודתו בחברה. ג. התובע מעולם לא פוטר אלא עזב מרצונו החופשי את עבודתו בחברה. ד. התובע שנמנה על קרובי משפחתו של הנתבע פנה אליו,בסוף חודש נובמבר 1997, עובר להפסקת עבודתו בחברה, על מנת לברר את המגיע לו בגין עבודתו בחברה והתברר שלא רק שקבל את כל המגיע לו אלא 2,000 ₪ יותר וזאת בנוסף להטבה נוספת של מימון מכשיר פלאפון במשך שנה על ידי החברה. כמו כן התברר במעמד זה כי עקב רשלנותו של התובע נגנב מהחברה מכשיר חיתוך בטון שעלותו 10,000 ₪. 3. ביום 13.3.2001, לפני תחילת שמיעת הראיות בתיק, ביקש התובע לתקן את כתב התביעה באופן שהחברה תצורף כנתבעת נוספת (להלן הנתבעת 2). כתב התביעה תוקן בהתאם. 4. בפנינו העידו התובע ומטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 (להלן:- מר הנידי) . כמו כן הוגשו לתיק תלושי השכר של התובע שסומנו כ-ת/1. התובע העיד כי עבד החל מיום 1.3.1996 ועד ליום 30.11.1997. לעניין נסיבות הפסקת עבודתו העיד התובע כי:"היינו במפעל עלית שפתחו בצריפין ושם ביצענו רצפת בטון על ידי החברה לקראת סיום העבודה היה לנו ויכוח קטן על נושא העבודה ושם הוא פיטר אותי והכוונה היא למר אלי הינדי שהוא בעל הבית של החברה" (עמ' 2 לפרוטוקול), לעניין פדיון החופשה וההבראה חזר התובע על האמור בכתב התביעה ולעניין משכורת חודש נובמבר העיד התובע בתחילה כי לא קיבל שכר אך בהמשך עדותו סייג דברים אלה ואמר: "אני לא זוכר אם היה זה חודש נובמבר" והוסיף "אני מצרף את תלושי השכר...אני רוצה לציין שמה שכתוב בתלושים לא בהכרח קיבלתי" (עמ' 2 לפרוטוקול. עוד הוסיף התובע כי לעניין גניבת מכונת החיתוך הוריד לו מר הינדי את השכר "בסך של 3,500 ₪ האחרונים" (עמ' 2 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית חזר בו התובע מגירסתו על פיה פוטר בעת ביצוע העבודה במפעל עלית ואמר:"סליחה פוטרתי ב11/97. זה לא היה בעלית אני חוזר בי" (עמ' 2 לפרוטוקול). לשאלת מר הינדי האם אחרי חודש נובמבר 1997 היה עצור בכלא ענה התובע כי לא זכור לו דבר כזה. מר הינדי העיד כי התובע הפסיק לעבוד מאחר שנכנס לכלא בעקבות תלונה שהגישה נגדו אשתו. עוד העיד מר הינדי כי לאחר שהשתחרר התובע מהכלא הוא הלך לעבוד אצל אנשים אחרים. לעניין המכשיר לחיתוך בטון העיד מר הינדי כי: "היה לי מכשיר לחיתוך בטון מהנדס האתר ביקש ממנו לקחת את המכשיר הביתה בסוף העבודה הוא השאיר אותה באיזה שהוא מקום אחרי 24 שעות המכשיר לא נמצא" (עמ' 3 לפרוטוקול). לעניין מכשיר הפלאפון העיד מר הינדי: "הוא קיבל ממני מכשיר פלאפון שהתחייב לשלם את השיחות שאשתו היתה בנשים מוכות המדובר בשיחות פרטיות ושילמתי לו חוץ מזה אצל עו"ד בויזה מכיסי הפרטי להוצאת רשיון" (עמ' 3 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית חזר מר הינדי על גירסתו על פיה התובע לא פוטר אלא עזב את העבודה בחודש נובמבר ולא חזר, ולשאלה האם התובע הניח את מכשיר החיתוך על פי הוראותיו ענה כי זה שקר. הצדדים סכמו את טענותיהם בעל פה, התובע חזר על האמור בכתב התביעה ובעדותו וביקש לקבל את תביעתו. מר הינדי חזר על האמור בכתב ההגנה ובעדותו וביקש לדחות את התביעה ובמיוחד את התביעה האישית נגדו. 5. לאחר ששמענו, בחנו והתרשמנו מעדויות הצדדים, עיינו בפרוטוקול הדיון ובמסמכים שצורפו לכתבי הטענות ואלה שהוגשו לתיק, אנו קובעים כדלקמן:- א. התובע הועסק על ידי הנתבעת מס' 2 החל מיום 1.3.1996 ועד ליום 30.11.1997 - סה"כ שנה ותשעה חודשים. ב. כעולה מטופס 101 ומתלושי השכר, הנתבעת 2 היתה מעבידתו של התובע. הטוען כי שררו יחסי עובד ומעביד עליו נטל ההוכחה. התובע לא הוכיח כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע 1. כמתחייב מהאמור לעיל אנו דוחים את התביעה נגד הנתבע 1. ג. לעניין נסיבות הפסקת העבודה וזכאות לפיצויי פיטורים נטל ההוכחה מוטל על התובע. התובע טוען כי פוטר והנתבעים טוענים כי עזב את העבודה מרצונו בסוף חודש נובמבר 1997. בשקילת הראיות שהובאו בפנינו בעניין זה אנו מוצאים כי כפות המאזניים מאויינות ולפיכך לא הרים התובע את נטל ההוכחה המוטל עליו. קביעתנו זו מקבלת משנה תוקף גם לאור חקירתו הנגדית של התובע בה חזר בו מעדותו הראשית בכל הנוגע למקום שבו, לגרסתו הראשונה, נתנה הודעת הפיטורים. משכך פני הדברים אנו דוחים את תביעתו לפיצויי פיטורים. ד. כעולה מטופס 101 ומתלוש שכר חודש נובמבר, התובע קיבל שכר בגין חודש זה בסך של 2,122.24 ₪. מעבר לאמירתו של התובע כי מה שכתוב בתלושים הוא לא בהכרח קיבל לא הובאה בפנינו כל ראיה כי התובע אכן לא קיבל שכר בגין חודש זה, מה גם שלאור עדותו, הוא עצמו לא היה בטוח אם אכן מדובר בחודש נובמבר.לאור האמור לעיל אין אנו יכולים לקבל את גרסת התובע בעניין זה. יצויין בהקשר זה כי, על פי ההלכה הפסוקה, כל שהדברים נוגעים להוראות חוק הגנת השכר על העובד הנטל להראות כי שכרו לא שולם לו כדין: "ער בית דין זה לקשיים העלולים לעמוד בדרכו של עובד...בבואו לתבוע את אשר החוק בא להקנות לו, אם יצטרך לעמוד בנטל ההוכחה כמשתמע מהאמור לעיל. אך הדרך להתגבר על קושי זה אינה בהתעלמות מקיום הלכות בסיסיות מתחום הראיות..."(דב"ע נד/248-3 פרוימוביץ-בראדון, פד"ע ד' 39,43), "אי תשלום שכר עבודה הינה עובדה נגטיבית, שישנו קושי להוכיחה, אולם אין בכך להעביר את הנטל על כתפי המעביד" (דב"ע נה/ 193-3 זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ, עבודה ארצי כרך כט (1), 141) משלא הביא התובע ראיות נוספות התומכות בגירסתו אין לנו, ולו מטעם זה בלבד, לדחות את תביעתו לתשלום השכר. ה. לעניין הזכאות לפדיון חופשה, על פי ההלכה הפסוקה, נטל ההוכחה בדבר יתרת ימי החופשה מוטל על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים כמתחייב מהאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951 (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט נ. חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, דב"ע נה/ 193-3 זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ עבודה ארצי, כרך כט(1), 141). הנתבעים טוענים כי התובע קיבל את כל המגיע לו אך לא הציגו פנקס חופשה ו/או כל ראיה משכנעת אחרת המבססת טענתם בדבר העדר זכאותו של התובע לפדיון חופשה. עוד יצויין כי תובע לא נחקר כלל בעניין זה והנתבעים לא העלו כל גירסה עובדתית. כעולה מטופס 101 ומתלושי השכר התובע לא קיבל דמי חופשה או פדיון חופשה וכן לא קיבל קצובת הבראה בגין תקופת עבודתו. ו. דמי ביגוד הינם בבחינת זכות נלווית. על פי ההלכה הפסוקה, פדיונה של זכות נלווית יתכן רק במידה שחוזה העבודה קובעת את זכותו של העובד לפדיון (דב"ע לו/ 131-3 קלר - האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט 305, דב"ע תשן/ 74-3 זדה - לור, פד"ע כא 745,478). לא הובאה בפנינו כל ראיה באשר לזכאותו של התובע לדמי ביגוד ועל כן דין תביעתו בעניין זה להידחות. ז. מאחר ולא הוגשה תביעה שכנגד בעניין מכשיר חיתוך הבטון ואף לא נטענה טענת קיזוז בעניין זה לא מצאנו מקום לדון בטענות אלה של הנתבעים. 6. על יסוד קביעותינו, כאמור לעיל, אנו פוסקים כי התובע זכאי לפדיון חופשה ולקצובת הבראה בגין תקופת עבודתו בחברה. לפיכך תשלם הנתבעת 2 לתובע, תוך שלושים יום מיום מתן פסק הדין, את התשלומים כדלקמן:- א. פדיון חופשה בסך של 2,940 ₪ ברוטו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.1997 ועד ליום מתן פסק הדין. ב. קצובת הבראה בסך של 2,340 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.1997 ועד ליום מתן פסק הדין. ג. לא שולם תשלום מהתשלומים המפורטים לעיל במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. 7. בנסיבות העניין ולאור התוצאות (דחיית התביעה נגד הנתבע 1 וקבלת רק חלק מתביעות התובע) אין אנו מוצאים לנכון לפסוק הוצאות למי מהצדדים. 8. ניתן לבקש רשות ערעור מנשיא בית הדין הארצי לעבודה תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.מסמכיםטופס 101עובד יומי