עיקול החזרי מס

האם ניתן לעקל החזרי מס ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול החזרי מס:

בפנינו ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה (כבוד הרשם ג' אנגל), שניתנה
ביום 16.10.2001, ושלפיה נדחתה בקשת המערער לחיוב המשיב בחוב הפסוק בתיק מס' 02-08162-95-3, וזאת מכוח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.ב
העובדות הצריכות לעניין
תיק ההוצאה לפועל נושא ערעור זה, נפתח ביום 23.3.1995 לשם ביצוע פסק בוררות מאושר, שבין היתר, אישר את העיקולים שהטיל בית-המשפט המחוזי בחיפה על נכסי החייב, ביניהם עיקולים על חלקות 16, 17, 18, 19 ו-20 בגוש 10795, עוד לפני הליך הבוררות.ו
ביום 9.4.1995 ניתן צו עיקול ברישום על מקרקעין – חלקות 21, 22 ו-23 בגוש 10795 וביום 15.5.1995 מונה עורך-דין ממשרד בא-כוח המערער לכונס נכסים על החלקות הנ"ל. סמוך למינוי נודע לבא-כוח המערער כי עורך-דין אלכסנדר בראון מונה, במסגרת תיק ההוצאה לפועל (בו הזוכה הוא המחזיק (להלן – המשיב)), לכונס נכסים על החלקות 18, 19, 22 ו-23 באותו גוש, וביום 15.6.1995 הוטל עיקול על נכסי החייב אצל הכונס.נ
לאחר מכן, נודע לבא-כוח המערער כי חלקות המקרקעין המעוקלות על-ידי המערער מומשו על-ידי הכונס והכספים הועברו למשיב, אשר הודיע ביום 8.7.1998, כי קיימים לטובת החייב כספים ביתרה על סך של 690,607 ש"ח, וכנגד יתרה זו קיימים גם חובות לחובתו בסך של 689,686 ש"ח.ב
ביום 3.2.2000 הוטל עיקול על כספים המגיעים לחייב והנמצאים אצל המשיב, עד לסכום של 197,000 ש"ח, וזאת על-פי בקשת המערער (להלן – צו העיקול). ביום 9.2.2000 הומצא לידי המשיב צו העיקול בצירוף מכתב נלווה מיום 7.2.2000 מבא-כוח המערער.ו
משהמציא המשיב את תגובתו לצו העיקול, ביום 22.2.2000, ולפיה צו העיקול לא "תפס" מאומה, הגיש בא-כוח המערער, ביום 23.3.2000 בקשה לחקירה וחיוב המשיב בחוב הפסוק.נ
ביום 16.10.2001 נדחתה בקשתו של המערער לחיוב המשיב בחוב הפסוק, ונקבע כי:
"סיכומו של דבר, ועל סמך נספח ג' הנ"ל, אני קובע כי העיקול שהוטל לא תפס מאומה. 'בשורה התחתונה' הבקשה נדחית".ב
מכאן הערעור שבפניי.ו
טענות הצדדים
בא-כוח המערער טען כי טעה ראש ההוצאה לפועל בדחותו את בקשת המערער לחייב את המשיב בחוב הפסוק, שכן המשיב היפר את חובתו להגיש הודעה ללשכת ההוצאה לפועל בדבר החזקת הכספים בידו בעת שהומצא לו צו העיקול, פירוט סכומם ומועד פירעונם, בניגוד להוראות צו העיקול ולהוראות סעיף 45(א) לחוק ההוצאה לפועל.
בנוסף, טען בא-כוח המערער כי המשיב אף סירב להעביר את הכספים לכיסוי החוב בתיק ההוצאה לפועל שלא כדין. לכן, ולפי ההלכה הפסוקה, ניתן לחייב את המשיב בחוב הפסוק בהתאם להוראות סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל.
בא-כוח המערער טען כי המשיב הודה לאורך כל ההתדיינות כי לחייב יתרת זכות בסך 690,607 ש"ח נכון ליום 8.7.1998 אשר מקורה ביתרת כספי מימוש נכסי החייב המוחזקים בידי המשיב.
בא-כוח המערער עוד טען כי משטען המשיב כי עומדת לו זכות הקיזוז בין היתרה הכספית לבין שאר החובות של החייב, הרי מוטל עליו הנטל להוכיח זאת.
בא-כוח המערער טען כי לא יכול המשיב להסתמך על סעיף 2 לחוק קיזוז מסים, תש"ם-1980, בכדי להוכיח את זכות הקיזוז שלו. לטענתו, כספי היתרה במקרה דנן אינם מהווים החזרי מס, כי אם יתרת כספי מימוש נכסי החייב לאחר שהמחזיק גבה את חובות המסים בגין אותם הנכסים, שלא ניתן לקזזם כנגד חובות בגין נכסים אחרים שלא מומשו.
בנוסף, טען בא-כוח המערער כי על-פי מדיניות הפסיקה (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה [1]) אין זכות הקיזוז של המשיב עדיפה על זכות העיקול שיש למערער.
לחלופין, העלה בא-כוח המערער טענה נוספת, כי העיקולים לטובת המערער הוטלו על הנכסים שמומשו עוד קודם להטלת העיקול דרך לשכת ההוצאה לפועל. העיקול שהוטל מקודם הוטל על-ידי בית-המשפט המחוזי כאמור לעיל, ועל-כן יש לדחות את טענת המשיב ל"זכות מהותית לקיזוז שהתגבשה עובר לעיקול דנן".
בא-כוח המערער הוסיף וטען כי חובות המס הגבוהים של החייב, הם דווקא בגין נכסי מקרקעין שלא מומשו על-ידי המשיב (מדובר בחלקות 20 ו-21), כפי שעולה מהמכתב מיום 8.7.1998. לטענתו, בגין חובות אלו לא נרשמה הערה בפנקס המקרקעין בדבר השעבוד בגין מס אחר לטובת המשיב, כנדרש בסעיף 11א(2) לפקודת המסים (גביה), וכפי שעולה מנסחי הרישום בטאבו של החלקות הנ"ל, ומכאן אין המשיב יכול לטעון כי מדובר בשעבוד הגובר על עיקולי המערער.
בנוסף, טען בא-כוח המערער כי די בסכום החלקי מהיתרה המכסה את החוב בגין חלקה 20, שהמשיב מחזיק בו, בכדי לסלק את מלוא החוב של החייב למערער בתיק ההוצאה לפועל נושא ערעור זה.
לעניין הטענה בדבר צירוף הראיות שלא כדין, טען בא-כוח המערער כי תקנה 120 לתקנות ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, שהינה דין מיוחד המסדיר את סדרי הדין החלים על הגשת ערעורים לפי חוק ההוצאה לפועל, דוחה את תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. לכן, טען בא-כוח המערער כי המסמכים שהוגשו מטעמו יחד עם הגשת הערעור, הוגשו כדין.
בנוסף, טען בא-כוח המערער כי ערכאת הערעור רשאית לדון בטענות עובדתיות גם אם טענות אלה לא הובאו בפני ראש ההוצאה לפועל כלל, או לא הוכחו בפניו.
בא-כוח המשיב טען, לעניין צירוף המסמכים, כי המסמכים שצירף המערער לערעור זה, צורפו שלא כדין. לטענתו, ערעורים על החלטת ראש ההוצאה לפועל מוגשים בדרך של ערעור אזרחי רגיל, ולגביו חלה תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה לא ניתן לצרף ראיות ומסמכים חדשים בעת הערעור, אלא במקרים המנויים בתקנה ובאישור בית-המשפט.
בא-כוח המשיב טען עוד כי היות והמערער לא ביקש את רשותו של בית-המשפט להגיש ראיות נוספות בשלב הערעור, לא ניתן יהיה לקבל הראיות שצורפו לערעור זה.
בא-כוח המשיב טען כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה והשכנוע, כי במועד המצאת צו העיקול לידי המשיב, היו מצויים בידי המשיב כספים ביתרה השייכים לחייב.
בנוסף, טען בא-כוח המשיב כי צו העיקול לא תפס כספים השייכים לחייב, כפי שקבע גם כבוד ראש ההוצאה לפועל, וודאי שלא על סמך הודעת המשיב מיום 8.7.1998, שצריך לפרשה באופן שלאחר הפעלת זכות הקיזוז על-פי דין, כנגד חובות המס הסופיים של החייב, לא תיוותר יתרה סופית לזכות החייב. לכן, אין הזוכה יכול לתפוס יותר זכויות ממה שיש לחייב באותו הנכס הכפוף לזכויות שרכשו בו אחרים קודם לכן.
בא-כוח המשיב טען כי זכות הקיזוז התגבשה עוד קודם להודעה זו, דהיינו עוד קודם ליום 8.7.1998, זאת מכוח סעיף 2 לחוק קיזוז מסים, ולפיו קמה למשיב זכות חוקית לקזז את הכספים שהתקבלו ביתר כנגד חובות המס הסופיים של החייב. לטענתו, הכספים שנותרו בידי המשיב כיתרת זכות הינם החזרי מס, וזאת על-פי ההגדרה בסעיף 1 לחוק קיזוז מסים.
בא-כוח המשיב טען כי העיקול ברישום שניתן בפסק הבורר עניינו עיקול על נכס מקרקעין. מאידך, העיקול שבו עסקינן בערעור דנן עניינו עיקול על כספים שמקורם לאו דווקא ממימוש המקרקעין לגביהם ניתן אישור עיקול בפסק הבורר.
בא-כוח המשיב טען כי טענתו של בא-כוח המערער, שכאילו שעבוד מס מכוח סעיף 11א(2) לפקודת המסים (גביה) נדחה בפני עיקול שנרשם לפניו, אינה נכונה היות ושעבוד מסוג זה נדחה בפני שעבוד שנרשם לפניו ולא זה המצב בענייננו שהרי המערער הטיל עיקול ולא שעבוד כנדרש לפי הסעיף.
בא-כוח המשיב טען כי עיון בנסחי הטאבו שצירף המערער לערעורו מלמדנו כי הן על חלקה 20 והן על חלקה 21 נרשמו הערות בתאריך 19.9.1983 בגין חובות מס רכוש מכוח סעיף 11א(2) לפקודת המסים (גביה). יוצא, כי על חלקות 20, 21 נרשם שעבוד בגין חובות מס רכוש של חלקות אחרות וזאת עוד טרם רשם המערער את עיקוליו ועל-כן דין השעבוד לגבור.
דיון
לאחר עיון בהודעת הערעור ונימוקיה, ולאחר שבחנתי את טענות באי-כוח הצדדים, ואת החלטתו של ראש ההוצאה לפועל נושא הערעור, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.
השאלה המרכזית העולה בערעור זה היא אימתי רואים צד שלישי, שבידיו נכס אשר הוטל עליו עיקול, כמי שהוציא את הנכס מתחת ידיו ללא הצדק סביר.
סעיף 45 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי אם הומצא לצד שלישי צו עיקול על נכס מסוים של החייב, מוטלת על הצד השלישי החובה להגיש למוציא לפועל תוך עשרה ימים מיום המצאת הצו, הודעה בדבר הימצאו של אותו נכס בידו, ואם לא היה בידו אותו נכס, כולו או מקצתו, יפרש זאת בהודעתו.
על-פי עובדות המקרה דנן, משקיבל המשיב את החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 3.2.2001 ולפיה הוטל עיקול על הנכסים המצויים בידו לטובת החייב, הגיש תגובה מטעמו ביום 22.2.2000, ובה פירט את טענותיו לגבי הטלת העיקול, ובין היתר טען כי העיקול לא תפס מאומה. בא-כוח המערער טען כי אין לראות בתגובתו של המשיב הודעה כנדרש על-פי החוק. דין טענה זו להידחות. תגובתו של המשיב מפורטת דייה ואין בה פגם מבחינה פרוצדורלית, אך זה לא משליך דבר או חצי דבר על הפן המהותי-המשפטי.
סעיף 46 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי אם הצד השלישי הגיש הודעה כאמור בסעיפים 44 ו-45 לחוק וראש ההוצאה לפועל סבור שההודעה אינה שלמה או אינה נכונה, רשאי ראש ההוצאה לפועל, לפי בקשת הזוכה, להזמין את הצד השלישי לחקירה.
סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל קובע כדלהלן:
"(א) צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון.
(ב) בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור והוצאה לפועל, דין החלטתו כפסק-דין של בית משפט שלום.
(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריותו של הצד השלישי על פי כל דין".
זוהי הוראת החוק עליה נשען המערער בדורשו מידי המשיב תשלום כשוויו של החוב הפסוק.
נטל השכנוע בחיוב צד שלישי על-פי סעיף 48 הנ"ל מוטל על שכמו של המבקש לחייב צד שלישי בחוב הפסוק. מאידך, מוטל על הצד השלישי נטל השכנוע להוכחת הצדק סביר להתנהגותו, קרי אי-מסירת המעוקלים לראש ההוצאה לפועל.
לעניין נטל השכנוע ומהותו של הצדק סביר, יפים לענייננו דבריו של כבוד השופט ד' לוין בע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך [2], בעמ' 870-869:
"מכאן ששומה עלינו להכריע במחלוקת עובדתית זו על-פי נטל הראיה: היינו, על מי מהצדדים הנטל בעניין זה? אמנם כן, נטל השכנוע בהליכי חיוב על-פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל הוא על המבקש (המשיב בענייננו), שעותר לפי סעיף זה לראש ההוצאה לפועל לחייב את הצד השלישי (הוא המערער בענייננו) בתשלום החוב הפסוק, כאשר אותו צד שלישי לא מילא אחר הצו למסירת המעוקלים ולא העבירם אל המוציא לפועל. אולם לאחר שהובאו הראיות הללו – מוטל על הצד השלישי נטל השכנוע להוכחת 'הצדק סביר', שמנע ממנו את העברת הנכס המעוקל אל המוציא לפועל. חובת שכנוע זו מעוגנת בעיקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה משפטית התומכת בעמדתו או המבססת אותה יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית, הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע, כי זו אכן מתקיימת".
לפני שאפנה לדון בטענותיו של המערער, מן הראוי לציין כי עצם העובדה שצו העיקול הומצא למשיב כדין, אינה מטילה באופן אוטומטי חובה עליו לשלם את החוב הפסוק לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. אם המשיב מצליח להוכיח כי עמד לו "הצדק סביר" לשחרור הכספים, הוא פטור מהחוב הפסוק. השאלה שנשאלת היא מהו "הצדק סביר"?
בעניין זה נאמר על-ידי ד' בר אופיר בספרו הוצאה לפועל – הליכים והלכות [5], בעמ' 458 כדקלמן:
"החוק איננו מגדיר מהו 'הצדק סביר', אך נראה כי הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו. החוק איננו מסתפק בקיומו של הצדק בלבד, אלא מוסיף לכך גם את הדרישה שהצדק יהיה סביר; ודרישה זו מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המועקלים אל המוציא לפועל, כלומר: מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי".
בכדי לעמוד בנטל השיכנוע בדבר הוכחת קיום יתרה כספית לטובת החייב אצל המשיב, העלה בא-כוח המערער מספר טענות:
הוא הסתמך על המכתב מיום 8.7.1998, בו הודה המשיב בקיום היתרה הכספית שנתקבלה ממימוש המקרקעין כאמור בעובדות לעיל, ופירט את שאר חובות החייב. בא-כוח המערער טען כי אותה יתרה כספית הייתה אמורה להישמר אצל המשיב עד ליום מתן החלטת ראש ההוצאה לפועל בדבר צו העיקול משלושה נימוקים חלופיים: נימוק ראשון, כי המשיב לא יכול היה על-פי סעיף 2 לחוק קיזוז מסים לממש את זכותו לקיזוז, ועל-כן היתרה הייתה נשמרת ומועברת לידי המערער; נימוק שני, כי העיקולים לטובת המערער הוטלו על הנכסים שמומשו עוד קודם להטלת עיקול דרך לשכת ההוצאה לפועל, לכן אין זה נכון כי התגבשה זכות מהותית לקיזוז, לטובת המשיב, עובר לעיקול דנן; נימוק שלישי, כי המשיב לא יכול היה ליהנות מההוראה שבסעיף 11א(2) לפקודת המסים (גביה), מאחר שמספר מסוים מחבויותיו של החייב, בגינם קיזז המשיב מהיתרה הכספית שמדובר בה, נבעו דווקא ממקרקעין שלא מומשו על-ידי המשיב, ושבגינם לא נרשמה הערה בפנקס המקרקעין בדבר השעבוד כנדרש בסעיף.
על-מנת לקבוע אם עמד המערער בנטל ההוכחה והשיכנוע, מן הראוי יהיה לדון בכל אחת מהטענות לעיל.
סעיף 2 לחוק קיזוז מסים קובע כדקלמן:
"החזר מס ניתן לקיזוז כנגד כל חוב מס ובלבד שאין עוד זכות להשגה, לערר או לערעור על סכום החוב; רשות מס רשאית לעשות את הקיזוז לאחר מתן הודעה בכתב לחייב במס; החייב במס רשאי לעשות את הקיזוז על ידי שיציג בפני רשות המס הממונה על גביית חוב המס אישור בכתב מאת רשות המס החייבת בהחזר מס או פסק דין חלוט של בית-משפט, בדבר סכום ההחזר".
הגדרת הביטוי "החזר מס" על-פי חוק קיזוז מסים: "כל סכום שיש להחזירו או לשלמו לחייב במס על פי חוק מס, ואשר הגיע המועד להחזרתו או לתשלומו" (סעיף 1).
מקובלת עליי עמדתו של בא-כוח המשיב, כי הכספים, בעודם בידי כונס הנכסים, נחשבו לכספי מימוש, אך משהועברו לידי האוצר (מס רכוש ומס שבח מקרקעין) בכדי לכסות את חובות המס של החייב, ונשארה יתרה לאחר הכיסוי, הרי היתרה נחשבת ל"החזרי מס", שבמידה ולא היה לחייב חובות אחרים, אזי היתרה הייתה מוחזרת אליו כ"החזרי מס". מה גם שאם החייב בעצמו היה מוכר את המקרקעין ומעביר את הכספים לידי המשיב בכדי לכסות את החוב, ולאחר מכן נשארה יתרה כספית כלשהי, הרי הייתה יתרה זו מוחזרת לידי החייב כ"החזרי מס".
בא-כוח המערער התמהמה בהטלת העיקול, הוא ידע על היתרה הכספית עוד בתאריך 8.7.1998, ורק בתאריך 3.2.2000, כעבור שנה וחצי, ביקש להטיל עיקול על היתרה הכספית אצל המשיב. בנוסף, עובדה זו משמיטה את הקרקע בדבר הוכחת המועד בו מימש המשיב את זכות הקיזוז על-פי חוק קיזוז מסים, אם זה היה לפני מתן צו העיקול או לאחריו. בתקופה בין 8.7.1998 ל-3.2.2000 יכול היה המשיב לממש את זכותו בכל עת. לכן, אין טעם לדון בשאלת העדיפות בין זכות הקיזוז של המשיב לבין זכות העיקול של המערער, וזה אף נובע מהדברים האמורים להלן.
בעניין הטענה השנייה, דעתי היא כי נכון הוא שעיקולי המקרקעין הוטלו על-ידי בית-המשפט המחוזי לצורך ביצוע פסק הבוררות עוד לפני הטלת העיקול אצל המשיב על-ידי לשכת ההוצאה לפועל, אך אין בעובדה זו בכדי לחייב את המשיב בצווי העיקולים שהוטלו על-ידי בית-המשפט המחוזי.
כידוע, הליך של כינוס נכסים על נכס מסוים של החייב, בא כדי לקדם את הליכי הגבייה ולהחיש אותם, באמצעות מכירת הנכס והעברת הפידיון אל הזוכה.
עם כניסתו של בא-כוח המערער לתפקידו ככונס נכסים, הוא גילה כי כבר נתמנה כונס נכסים אחר על אותם נכסים מטעם המשיב, וכשעשה בירור בדבר גורלם של הנכסים התברר לו כי המעוקלים כבר מומשו והכספים הועברו לידי המשיב. סבורני, כי המעבר הזה בין מימוש הנכסים, גביית הכספים והעברתם לידי המשיב, מצביע על כך כי מעמדו של המשיב נחשב למעמד צד שלישי, אשר לידיו הגיעו כספים לטובת החייב, דבר המצריך הטלת עיקול חדש אצל צד שלישי כנדרש בפרק ד' לחוק ההוצאה לפועל. אין העיקולים שהוטלו על-ידי בית-המשפט המחוזי תופסים לגבי צד שלישי לידיו נתקבלו כספים לאחר הליך מימוש, שכן, איך יכול היה המשיב לדעת על קיומם של העיקולים שהוטלו על-ידי בית-המשפט המחוזי?
אך מה שכן מחייב את המשיב כלפי המערער הינו שוויון בפני החוק. בעניין זה נאמר על-ידי בר אופיר בספרו הנ"ל [5], בעמ' 487 כי:
"חוק ההוצאה לפועל איננו מעניק לזוכה שפעל ראשון בהוצאה לפועל עדיפות על פני זוכים אחרים, ולפיכך: זוכה שגרם למינויו של כונס נכסים בהוצאה לפועל, איננו רוכש לעצמו זכות עדיפה על פני הזוכים האחרים, וזכותו ניצבת בדרגה זהה לזכותם".
יוצא כי למרות שהמשיב פעל ראשון בהוצאה לפועל דרך מינוי כונס הנכסים, מכירה וקבלת כספים, אין זכותו עדיפה על פני המערער בתיק זה. אבל, וכאמור בעובדות לעיל, בפסק הבוררות עליו מסתמך המערער אושר עיקול על זכויות החייב בחלקות 16, 17, 18, 19 ו-20. ביום 9.4.1995 ניתן צו עיקול ברישום על מקרקעין – חלקות 21, 22 ו-23 ועורך-דין בראון מונה ככונס נכסים מטעם המשיב לחלקות 18, 19, 22, 23. יוצא, כי טרם נחסמה הדרך בפני המערער לגבות את חובו על-ידי מימוש החלקות 16, 17 ו-20 עדיין הוא יכול להגשים את זכותו השווה לזו של המשיב, לכשיפעיל הליכי הוצאה לפועל מתאימים, ובטוחני כי התמורה ממכירת החלקות הנ"ל הייתה מכסה את יתרת החוב. הדבר היה שונה, אם לא היו חלקות אחרות מאלו שמומשו כבר על-ידי כונס הנכסים מטעם המשיב.
לעניין הטענה השלישית החלופית:
סעיף 11א לפקודת המסים (גביה) קובע כי:
"(1) מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין.
(2) כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על המקרקעין אם נרשמה בפנקס המקרקעין הערה על כך על פי הודעת גובה המס; נרשמה הערה על שעבוד כאמור, תהא דרגתו נדחית בפני כל שעבוד של אותם מקרקעין שהיה רשום שעה שנרשמה ההערה".
הוראת הסעיף הנ"ל קובעת כי מס המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על המקרקעין אם נרשמה הערה או הודעה בפנקס המקרקעין. רישומה של הערה כזו יוצר שעבוד מכאן ולהבא בלבד, וכוחו של שעבוד זה יידחה מפני כל שעבוד אחר על אותם מקרקעין שהיו רשומים באותה שעה בפנקסי המקרקעין.
בא-כוח המשיב טען כי על-פי הוראת החוק, סעיף 11א(2) לפקודת המסים (גביה), שעבוד מס אחר נדחה בפני שעבוד שנרשם קודם לכן אך לא בפני עיקול שנרשם קודם כפי שטוען בא-כוח המערער.
בה"פ (חי') 131/99 אמסלם נ' נציבות מס הכנסה ומס רכוש [4], בפיסקה 12 לפסק-הדין נאמר כך:
"...האם הערת אזהרה נכנסת לגדר המונח 'שעבוד', בסיפא של סעיף 11א(2). לדעתי התשובה היא הן, ואני מצטרף בכך לדעתו של פרוקצ'יה, בספרו הנ"ל, בעמ' 86. השעבוד בהקשר האמור הוא בטוחה להבטחת זכויות קדימה על פני זכאי אחר, והרי זה ייעודה גם של הערת אזהרה".
בבר"ע 2099/00 פקיד שומה כפר סבא נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [3], נאמר כדלקמן:
"...זכות שעבוד, שהיא זכות קניינית, דוחה זכות עיקול שהיא זכות דיונית. אין אפשרות לפרש את המושג 'שעבוד' ככולל גם עיקול שנרשם ולכן לפי הסיפא של הסעיף, רק אם נרשם שעבוד קודם להערת פקה"ש, נדחה שעבוד פקה"ש וממילא אם נרשם עיקול קודם, יד השעבוד על העליונה. אמנם, הוראת עדיפות זאת לא נכתבה בסעיף, אך היא משתמעת מלשון הסיפא ומהשימוש במושג השעבוד של חוק המשכון, ולכן אין להשוות בין מצבים בהם נטען לבעלות בנכס שנרכשה לפני רישום שעבוד פקה"ש, כגון: רוכש, בין אם רשם הערת אזהרה ובין אם לאו – לבין המקרה דנן.
אין מחלוקת בין הצדדים כי שעבוד הוא זכות קניינית ואילו עיקול הוא זכות דיונית, ואיני סבור שבבואנו לפרש את הסעיף, יש לסטות מהבחנה זו.
לאור האמור, השעבוד שהוטל על-ידי פקה"ש על הנכס חל על כל הזכויות בנכס, בכפוף לזכויות קניניות אחרות אם ישנן, אך החוב למשיב נושא העיקול אינו בגדר זכות קניינית בנכס, שכן כל מעקל יודע בהטילו את העיקול כי אין בו כדי לגרוע כהוא זה מהזכויות הקנייניות בנכס המעוקל.
...בהתאם למטרה החקיקתית של הפקודה, יש להעדיף את הבטחת פרעון החובות למדינה ולקבוע כי יד שעבוד של פקה"ש על העליונה" (ההדגשות שלי – ס' ג').
כפי שכבר נאמר בפסק-הדין לעיל, השעבוד, בהקשר של סעיף 11א לפקודת המסים (גביה), הוא בטוחה להבטחת זכויות קדימה על פני זכאי אחר, והרי זה גם ייעודה של הערת אזהרה אך אינו ייעודו של עיקול. בעניין זה נאמר על-ידי בר אופיר בספרו הנ"ל [5], בעמ' 367 כי:
"עיקול הוא פעולה משפטית המופנית נגד בעלים של נכס או מחזיק בו, והיא באה להגביל את הסחירות של הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שהזוכה יוכל להיפרע חוב המגיע לו.
...הטלת העיקול, כשלעצמה, איננה מקנה זכות מהותית בנכס המעוקל לזוכה שביקש הטלת עיקול; ופירוש הדבר הוא כי מעקלים נוספים רשאים להצטרף לעיקול שכבר הוטל, או לבקש הטלת עיקול נוסף.
...הזוכה איננו רוכש, על-ידי העיקול, זכויות קנייניות בנכס המעוקל, והעיקול מהווה רק 'שימת יד' של בית המשפט או של לשכת ההוצאה לפועל על נכס מסויים.
...העיקול הוא סעד דיוני שבא להקל על הליכי הוצאה לפועל".
מהאמור לעיל יוצא כי אין העיקול שנרשם מטעם המערער גובר על השעבוד שנרשם מאוחר יותר לרישום העיקול.
בא-כוח המשיב צירף, לשם הוכחת רישומו של העיקול מטעמו, נסחי טאבו בגין חלקות 20, 21, וטען כי זכות העיקול בגין החלקות הנ"ל עדיפה על זכות השעבוד לטובת המשיב. בא-כוח המשיב התנגד לצירוף מעין זה, והאריך בטענותיו בעניין סדרי הדין.
לדעתי, בענייננו אין צורך לדון בטענות בדבר סדרי הדין, כי גם אם הייתי מתיר הגשתו של נסח רישום המקרקעין, לא היה זה מועיל למערער. טעו באי-כוח הצדדים בהבנתם את סעיף 11א(2) לפקודת המסים (גביה). הרי בסופו של דבר, מירוץ הזכויות על-פי הסעיף מתחיל ברגע שבו ימומשו החלקות מס' 20, 21, שעליהן מדבר בא-כוח המערער. חלקות אלו לא מומשו על-ידי כונס הנכסים ולכן אין במה לדון. אם בא-כוח המערער היה טוען ומוכיח כי בגין החלקות שמומשו על-ידי הכונס, נרשם עיקול בפנקס המקרקעין, הגובר, לפי תנאי הסעיף, על השעבוד מטעם המשיב, יכול הוא להשתמש בזכותו העדיפה על-פי הסעיף אל מול המשיב.
אי לזאת ולאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור. אני מחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סרבן מס

  2. הקילת מס

  3. ערעור מס קניה

  4. מס ששולם בחסר

  5. עיקול החזרי מס

  6. השבת מס בולים

  7. החזר מס בולים

  8. נוסח ערעור מס

  9. ביטול מס בולים

  10. מה זה אמנת מס ?

  11. מבצע מס וחלילה

  12. עורך דין מס קניה

  13. ערעור על כפל מס

  14. עורך דין מס רכוש

  15. החזר מס על קרקע

  16. עקרון רציפות המס

  17. החזר מס יבוא רכב

  18. מס על יבוא דגים

  19. ערעור מס של מאפיה

  20. מס רכוש נזק עקיף

  21. תביעה נגד יועץ מס

  22. מדד שלילי החזרי מס

  23. העלמת מס בעל מספרה

  24. העלמת מס הרמת מסך

  25. תביעה לקבלת החזר מס

  26. זיכוי ממס על תרומות

  27. גביית יתר מס בולים

  28. תשלום מס רכוש ביתר

  29. נטל ההוכחה בתביעות מס

  30. טענת השתק בדיני מיסים

  31. נטל ההוכחה בערעור מס

  32. מס בולים על קניית רכב

  33. ראיות חדשות בערעור מס

  34. מס על הלוואה ללא ריבית

  35. חוק מס מעסיקים בשטחים

  36. שימוע לפני הטלת כפל מס

  37. נוסחה אחידה לחישוב מס

  38. התחמקות ממס על סיגריות

  39. מס על אופציות לעובדים

  40. ביקורת מס בקונדיטוריה

  41. גביית מס קניה שלא כדין

  42. מס על רווח ממכירת מניות

  43. מס קניה על כלים חקלאיים

  44. הטבות מס למעסיקים באילת

  45. מס בולים על פוליסת ביטוח

  46. חוב מיסי ועד של בן ממשיך

  47. סיווג רכב עבודה לצורכי מס

  48. תשלום מס מקביל בגין קצבה

  49. סעיף 11א(2) לפקודת המיסים

  50. הערכת מלאי ביקורת מס בעסק

  51. מס לשכירים על רכב מהעבודה

  52. החזר מס בולים ששולם בטעות

  53. רשות המיסים מול נושה מובטח

  54. הגדרת ''בעל'' בחוק מס רכוש

  55. מס על מכירת סיגריות באילת

  56. ריבית על אי תשלום מס בזמן

  57. אי רישום תקבול ע''י יועץ מס

  58. הקלות מס לתושבי גבול הצפון

  59. מס על קניית מכוניות להשכרה

  60. רישום בספר המיסים המנדטורי

  61. שותפות משפחתית - ביקורת מס

  62. צ'ק ללא שם מלקוח - העלמת מס

  63. המועד הקובע לצורכי מס מכירה

  64. הקלה במס במכירת פעילות ייצור

  65. רישום חלק יחסי במגרש מטעמי מס

  66. פיצוי ממס רכוש בגין הצתת מבנה

  67. פיצויים ממס רכוש על נזק עקיף

  68. תוספת שכר לעובדי רשות המיסים

  69. מס על מכירת פירות של אדם פרטי

  70. העלמת מסמכים במסגרת חקירת מס

  71. אי רישום תקבול במהלך ביקורת מס

  72. ביקורת מס בדוכן שווארמה פלאפל

  73. מס על רווחים מהפקדות לקופות גמל

  74. פסק דין פלילי כראיה בערעורי מס

  75. ערעור מס רכוש לגבי שווי מקרקעין

  76. ערעור על החלטת ועדת ערר מס רכוש

  77. אישור מס רכוש על בעלות במקרקעין

  78. טור ממס לדירת מגורים בבעלות עמותה

  79. כמה מקבלים על התחמקות מתשלום מס ?

  80. גלגול מס על הלקוחות כתנאי להחזר מס

  81. תביעה לתשלום מיסים לעיריית רחובות

  82. סחורה ללא תעודת משלוח - ביקורת מס

  83. חישוב מחזור עסקאות - תקנות מס רכוש

  84. ארנונה ומיסים בגין הפעלת שוק עירוני

  85. אי דיווח על עסקת מקרקעין לרשויות המס

  86. מס על תשלום לעובד בגין תניית אי תחרות

  87. האם צריך לשלם מס על הכנסה ממחילת חוב ?

  88. זיכוי מס בישראל בגין מיסים ששולמו בארה''ב

  89. בדיקת הגיון כלכלי של עסקה ע''י רשויות המס

  90. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד רשות המיסים

  91. זכות השימוע לפני העברת תיק למחלקת חקירות מס

  92. האם יש מס על משכורת לבני משפחה מרווחים בחברה ?

  93. האם מחילת חוב במועד מאוחר יותר היא עסקה נפרדת המחויבת במס מכוח עצמה ?

  94. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון