קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עסקת ניכיון שיקים עם הבנק: 1. זוהי תביעה לתשלום שיק בסך 40,000 ש"ח, שנמשך על-ידי הנתבע לפקודת ל.ס. יוזמה סחר (1996) בע"מ, וסוחר על-ידיה לתובע. השיק חולל באי פרעון בשל חוסר כיסוי מספיק בחשבון וגם בשל הוראת ביטול. המנהל ובעל השליטה בחברת ל.ס. יוזמה סחר (1996) בע"מ הוא מר אהרן לילוף. הנתבע טען בתצהירו, שהפך כתב-הגנה, כי לילוף פנה אליו וסיפר לו שהוא רוצה להרשים את לקוחותיו ולהיראות בפניהם כבעל קשרים, שנהנה מאמונם של אנשים מכובדים וישרים. לכן ביקש לילוף מהנתבע כי יתן לו מספר שיקים ריקים, ללא שם נפרע, ללא סכום, וללא כל פרט אחר, שאותם יראה ללקוחותיו אשר ישתכנעו לתת בו אמון ולעשות איתו עסקים. הנתבע נענה לבקשתו של לילוף, ונתן לו מספר שיקים ריקים לחלוטין, וזאת לאחר שלילוף הבטיח לנתבע כי יחזיר לו את השיקים בתוך שבועיים ימים, כשהם ריקים כפי שהיו. אחד מן השיקים הללו הוא השיק נושא התובענה שבפניי. בפועל, הפר לילוף את המוסכם בינו לבין הנתבע, השלים פרטים בשיקים, שאמורים היו להישאר ריקים, וכן, בניגוד להבטחתו, לא שמר אותם אצלו, כדי להציגם בפני לקוחותיו, אלא העביר אותם לאחרים. כך הגיע השיק הנדון כאן לידי התובע. מבחינה משפטית טוען, אם כן, הנתבע, כי לא עומדת שום עיסקה כלכלית, בינו לבין לילוף, מאחורי השיק, וכי כל הכוונה במסירת השיק הייתה - לאפשר ללילוף להציג את השיק בפני לקוחותיו, על-מנת לשכנע אותם לתת בו אמון, ולעשות עמו עסקים. במלים אחרות, השיק ניתן "למטרה מיוחדת" (כמשמעות ביטוי זה בסעיף 20(ב)(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש]), היינו, כדי שיראה אותו, כפי שהוא (ריק), ללקוחות. לילוף סיחר את השיק בניגוד למוסכם. בכך נפל פגם בזכות הקנין בשיק, פגם שרק אוחז כשורה יכול לגבור עליו. לטענת הנתבע, התובע איננו אוחז כשורה. 2. כפי שכתבתי בהחלטתי בה ניתנה לנתבע רשות להתגונן, טענת ההגנה שהנתבע מעלה אינה נעוצה בעצם זה שהשיק הוא שיק טובה, כי אם בכך, שהשיק ניתן למטרה מיוחדת, והוטה מן המטרה שלמענה ניתן. הדוגמה המובאת בספרו של י' זוסמן דיני שטרות [10], בעמ' 150-149 מתאימה כמעט באופן מלא לעובדות הנטענות במקרה דנן: "...אם ביקש ראובן משמעון שיכתוב לו שטר לטובתו כדי שיראה את המסמך לפלוני וישכנעו שמגיע לו כסף והוא בעל אמצעים, ולמעשה הלך ראובן וסיחר את השטר לאדם אחר, זכות הקנין נפגמה שכן השטר הוטה מן המטרה שלמענה עושהו הוציא אותו. למעשה לא הוצא השטר אלא למטרה מיוחדת, כאמור בסעיף 20(ב)(2) לפקודה, כדי שיוצג בפני פלוני לעיון, ומשסיחר אותו ראובן תוך הפרת ההסכם שעשה עם המיטיב, מעל באימונו. מי שאינו אוחז כשורה בשטר, לא יהא זכאי להיפרע מעושהו" (ההדגשה שלי - צ' ד'). 3. כבכל תביעה שיטרית, בשני שלבים עליי לברר את העניין שבפניי. תחילה יש לבדוק את השאלה האם יכול היה הנתבע להתגונן לו תבע אותו לילוף (ליתר דיוק, חברת ל.ס.). אם התשובה לשאלה זו חיובית, בא השלב השני, ובו יש לברר את השאלה, האם התובע אוחז כשורה (זוסמן בספרו הנ"ל [10], בעמ' 265-264). 4. האם הוכיח הנתבע את טענת ההגנה שלו כלפי לילוף? לא יכול להיות ספק, שאם נכונה גירסתו העובדתית של הנתבע, בכל הנוגע לנסיבות מסירת השיק ללילוף ומטרתה, הרי שיש בפיו הגנה טובה כלפי לילוף, לו הוא תבע אותו לתשלום השיק. גירסת הנתבע הועלתה בתצהיר העדות הראשית מטעמו, והוא חזר עליה בעדותו בבית-המשפט: "הוא ביקש ממני שאני אחתום לו, והוא אמר לי שהם יהיו אצלו רק כדי להראות אותם, ואחרי שבועיים הוא יחזיר לי אותם" (עמ' 5 פרוטוקול, שורות 10-9). יצוין כי הנתבע הינו אדם מבוגר מאד. התרשמותי ממנו היא, כי אינו יודע הרבה אודות העובדות הרלוונטיות לתיק זה, אולם הגירסה שמסר היא גירסתו, ועדותו הייתה מהימנה בעיניי. גם בנו של הנתבע נתן תצהיר עדות ראשית, שבו הועלתה אותה גירסה. אמנם, מרבית סעיפי התצהיר הזה הם בבחינת עדות שמיעה (ראה עמ' 4 לפרוטוקול מיום 7.7.1999, שורות 4-3), ועל-כן אין להיזקק אליהם, אולם עדיין נותרו בתצהירו שתי אמירות שיש להתחשב בהן: האחת - כי לילוף אמר לו כל פעם שאין לו מה לדאוג, הואיל והשיקים האלה לא יוצגו לפרעון; השנייה - כי ידוע לו אישית שאביו (הנתבע) לא קיבל שום תמורה ממר לילוף עבור השיקים, ושלילוף הפר התחייבותו להחזיר השיקים לאביו. יודגש כי בנו של הנתבע לא נחקר על תצהירו כלל ועיקר. 5. מצד התובע לא הובאה כל גירסה הסותרת את גירסת הנתבע ביחס למטרת מסירת השיק ללילוף. למרבה הפלא, הנתבע הוא שהביא עד מטעמו - מר לילוף בכבודו ובעצמו, אשר נתן בתצהיר עדותו הראשית גירסה אשר סותרת בעליל את גירסת הנתבע. לפי גירסת לילוף, השיקים (והשיק נושא תיק זה בכללם) נמסרו לו על-ידי הנתבע במסגרת עיסקה מסחרית ביניהם: כנגד השיקים הללו היה על לילוף לספק לנתבע קרמיקות לגופי חימום חשמליים. בפועל, לילוף לא סיפק את הקרמיקות. 6. הנה-כי-כן, הנתבע העלה טענת הגנה מסוימת כלפי לילוף, בעוד שלילוף, שהעיד מטעם הנתבע, סתר את גירסת הנתבע באופן ברור. לכאורה די בכך כדי לדחות את הגנתו של הנתבע כבר בשלב הראשון (שלב הבירור במישור היחסים שבין הנתבע ולילוף), אף מבלי לעבור לשלב השני (שאלת האחיזה כשורה). אמרתי לכאורה, שכן, במקרה זה נראה לי שפני הדברים אינם כך. אמנם לילוף, בתצהירו, מסר גירסה שונה בתכלית מגירסת הנתבע, אלא שלבקשת בא-כוח התובע נמחקו מספר סעיפים בתצהיר לילוף ונקבע שבית-המשפט לא יתחשב בהם (ראה עמ' 3 לפרוטוקול מיום 7.7.1999, שורות 7-3). לאור המוסכם בין הצדדים (שגם קיבל תוקף של החלטה) יש להתעלם מסעיפים אלה כליל, ממש כאילו הוגש תצהיר לילוף, ללא הסעיפים הללו. קריאת תצהיר לילוף ללא הסעיפים הללו תראה, כי אין בתצהירו כל גירסה שהיא ביחס לשאלה - לשם מה ועבור מה נתן לו הנתבע את השיקים. אין אפוא כל סתירה בין תצהיר הנתבע ותצהיר לילוף, באשר, כאמור, תצהיר לילוף אינו כולל גירסה כלשהי בנקודה זו. 7. ומה ביחס לעדותו של לילוף בבית-המשפט? בבית-המשפט אמר לילוף כי הוא יודע שתצהירו סותר את תצהיר הנתבע, ובכל זאת הוא עומד על הגירסה שבתצהירו (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 14-13). כאמור לעיל, תצהיר לילוף לדעתי אינו סותר את תצהיר הנתבע, הואיל ובתצהיר לילוף אין גירסה ביחס למטרת מסירת השיק על-ידי הנתבע ללילוף. הגירסה שהייתה בתצהירו של לילוף - נמחקה, לבקשת בא-כוח התובע. בהמשך חקירתו נשאל לילוף: "ש. האם הגירסה של שכטמן בתצהירו היא נכונה? ת. מבחינתו היא נכונה, כנראה כך הוא רואה את הדברים. במציאות זה לא נכון, כיון שהוא חושב שכל העסקאות הקודמות היו עם בנו, והנכון הוא שאני הייתי הבעלים של המפעל שבנו עבד שם. ש. זאת אומרת שהאמור בתצהיר שכטמן הוא אינו אמת? ת. חס וחלילה. ש. האמור בתצהירו אמת? ת. מבחינתו כן". אינני יכול לקבוע, על יסוד העדות הזאת, כי לילוף הפריך את גירסת הנתבע, בייחוד בשים לב לכך שאין בפי לילוף כל גירסה שהיא (בתצהירו או בעדותו) בשאלת מטרת מסירת השיק נושא תיק זה לידיו על-ידי הנתבע. אציין גם, כי עדותו של לילוף הייתה פחות מהימנה בעיניי מעדות הנתבע עצמו. 8. העולה מן האמור עד כאן הוא, שהנתבע, שהיה מהימן מאד, העלה גירסה, שלא נסתרה בחקירתו הנגדית; גירסתו נתמכת בתצהיר בנו, שלא נחקר כלל; ולא ניתן לקבוע כי גירסתו הופרכה בעדות לילוף. 9. אולם גם אם אקבל את גירסת לילוף (שנמחקה) כי השיק ניתן בתמורה לעיסקת קרמיקה, שלא סופקה, הרי גם כך, לדעתי, עלה בידי הנתבע "לעבור את השלב הראשון", שלב הוכחת טענת הגנה במישור היחסים שבינו לבין לילוף. המשותף ללילוף ולנתבע - חרף גירסאותיהם העובדתיות הסותרות - הוא, ששניהם מסכימים כי הנתבע פטור מלשלם ללילוף את סכום השיק (בין משום שלכתחילה השיק לא אמור היה להיפרע, כגירסת הנתבע, ובין משום שניתן כנגד תמורה שנכשלה, כגירסת לילוף). נכון שקיים שוני מהותי בגירסאותיהם של הנתבע ושל לילוף ביחס לנסיבות ומטרת מסירת השיק ללילוף, אולם לפי שתי הגירסאות, גם זו של לילוף, יש לנתבע טענת הגנה טובה כלפי לילוף, לו תבע אותו לילוף לתשלום השיק. ואם כך, אם יש בפי הנתבע טענת הגנה טובה כלפי לילוף, ואם לילוף עצמו גורס שהנתבע פטור מלשלם לו את סכום השיק, ממילא נשאלת השאלה, האם זכותו של התובע טובה מזכותו של לילוף, בהיות התובע אוחז כשורה. 10. יצוין כי אין צורך ואין מקום במקרה דנן לבחון את שאלת תחולתה של הילכת ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר [1], שכן, התובע עצמו אינו סומך עליה, ואף טוען בסיכומיו כי אינה רלוונטית לענייננו, ואני נוטה להסכים עימו. התובע סומך את זכותו על מעמדו כאוחז כשורה, וכאן הגיעה השעה לבחון האם התובע הינו אוחז כשורה, על-פי היסודות המנויים בסעיף 28(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]. האם התובע אוחז כשורה 11. אין חולק כי השיק "שלם ותקין לפי מראהו". אין חולק כי התובע "נעשה אוחז לפני שעבר זמנו". תאריך השיק הוא 20.10.1996. השיק סוחר לתובע ביום 26.9.1996. "לא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן" - במקרה דנן השיק לא חולל קודם שסוחר לתובע, אלא רק לאחר מכן. נותר אפוא רק לברר אם התובע "נטל את השטר בתום לב ובעד ערך". היסוד כי "...בשעה שסיחרו לו את השטר..." לא הייתה לו כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה אינו מהווה יסוד העומד בפני עצמו, אלא זוהי למעשה חזרה על דרישת תום-הלב (ראה זוסמן בספרו הנ"ל [10], בעמ' 273-272). האם התובע נטל את השיק בעד ערך? 12. לילוף, לקוחו של התובע, טוען בתצהירו כי "הבנק לא נתן שום ערך עבור השיקים של שכטמן שקיבל, הם ניתנו לו רק על-מנת לפתור בעיה פנימית בבנק שהיתה לפנחס עם הבקורת...". מאחר שחלק גדול מתצהירו של לילוף נמחק, הרי שהגירסה בעניין זה בתצהירו היא קטועה ולא לגמרי מובנת. מן התצהיר לא ברור מה הייתה אותה "בעיה פנימית בבנק", ולשם מה בדיוק ניתנו השיקים. אזכיר כי סעיף 6 לתצהיר לילוף, המשלים את החסר, נמחק מן התצהיר (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 7.7.1999, שורה 3) ויש על-כן להתעלם ממנו. אזכיר גם את שכבר אמרתי, כי לילוף לא היה מאד מהימן בעיניי. 13. התובע, לעומת זאת, גורס, וגירסתו הוכחה במסמכים, כי השיק נמסר לו לנכיון, וכי התובע אכן עשה נכיון על השיק, וזיכה את חשבונה של ל.ס. (החברה שבשליטת לילוף) בתמורת הנכיון, קרי - סכום השיק, בניכוי ריבית ועמלה. לראיה הגיש התובע מסמך שכותרתו "דו"ח קליטת דיווח הוראות אשראי/שטרות" (נספח ב' לתצהיר מנהל הסניף מר פנחס מנחם), ממנו עולה כי ביום 26.9.1996 הופקדו לנכיון שמונה שיקים בסכום כולל של 250,000 ש"ח - שאחד מהם הוא השיק נושא דיוננו - ו"חשבון התמורה" הוא חשבון מס' 108081 - חשבונה של ל.ס. כמו כן הוגש דף החשבון של חשבון 108081 (נספח ג' לתצהיר פנחס מנחם) המוכיח כי באותו יום, 26.9.1996, זוכה החשבון בסכום של 244,615.35 ש"ח. כמוסבר בתצהירו של פנחס מנחם, ההפרש בין הסכום הכולל של השיקים, שנמסרו על-ידי לילוף לנכיון, לבין סכום הזיכוי בחשבון, נובע מחיוב בגין ריבית ימי האשראי ועמלות בגין השיקים הדחויים. 14. ההלכה היא כי מכירת שיקים לבנק בעיסקת נכיון הופכת את הבנק לאוחז בעד ערך: ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' מאיר [2], וכן ע"א 375/66 מלר נ' שטיינשניידר [3], וגם ע"א 389/67 בנק פ.ק.או. בע"מ נ' קיבוביץ [4]: "אילו רכש הבנק את השטר מידי לקוחו על דרך של נכיון (דיסקונט) ושילם לו תמורתו את הסכום המוסכם, אם במזומנים, ואם על-ידי זיכוי חשבונו, היה במעשהו זה נותן לו ערך בעד השטר, ובהתקיים שאר התנאים המפורטים בסעיף 28(א) לפקודה, היה גם אוחז כשורה". בנוסף יש לציין כי בהתאם למסמך "התנאים בחשבון עו"ש", שעליו חתמה ל.ס. שעה שפתחה את החשבון אצל התובע (סעיף 12 של נספח א' לתצהיר פנחס מנחם), מוקנית לתובע זכות עכבון על כל השטרות שהלקוח (ל.ס.) ימסור לתובע. זכות זו כשלעצמה אף היא מקנה לתובע מעמד של אוחז בעד ערך: סעיף 26(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש], ע"א 389/67 הנ"ל [4], וכן ע"א 569/70 סלמה נ' בנק הפועלים בע"מ, חיפה [5], בעמ' 528. ניתן אפוא לסכם נקודה זו ולקבוע, כי התובע אוחז בשיק בעד ערך. האם התובע נטל את השיק בתום-לב? 15. כאן מבקש אני לתקן טעות משפטית שנפלה בסיכומי התובע. לא על הנתבע מוטל הנטל להוכיח כי התובע אינו אוחז כשורה, אלא על התובע מוטל להוכיח כי אוחז כשורה הינהו. כאמור בסעיף 29(ב) לפקודת השטרות: "חובת הראיה מוחלפת". וכאמור אצל זוסמן (בספרו הנ"ל [10], בעמ' 262-261): "הנתבע חייב לפרש בכתב ההגנה מה היא טענתו כלפי השטר, וטענה זו חייב הוא להוכיח. הוכיח הנתבע את טענתו, על התובע להוכיח שלאחר מעשה הרמאות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". וכך גם באשר ליסוד תום-הלב (שם [10], בעמ' 263): "הואיל ואין הנתבע חייב להוכיח חוסר תום לב מצד התובע, אלא על התובע להוכיח את תום לבו, אין זה מזיק לנתבע שתצהירו אינו מגלה חוסר תום לב... הוכחת תום לב לשם השתקת ההגנה מוטלת על התובע" (ראה גם ע"א 486/63 החברה לפיתוח כפר ירוחם בע"מ נ' קטש [6]). 16. מהו תום-הלב שעל התובע להוכיח במקרה דנן? - חוסר ידיעה בפועל על הפגם בזכות הקנין של לילוף בשיק (בין אם הפגם נבע מכך שלילוף היה חייב מלכתחילה להחזיר השיק לנתבע ולא היה רשאי לסחרו, ובין אם נבע הפגם מכשלון התמורה בעיסקת הקרמיקה שבין לילוף והנתבע). האם ידע התובע כי השיק נמסר ללילוף רק על-מנת להראותו ללקוחות, מבלי שניתנה לו רשות להשלים בשיק את הפרטים החסרים ולסחרו לבנק או למאן דהוא אחר? דעתי היא כי התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת על כך. הרי לילוף הוא לקוחו של הבנק, והשיק נמסר לבנק על-ידי לילוף. אם לילוף עצמו אינו גורס כי השיק נמסר לו רק על-מנת "להראותו", מנין יכולה להיות לבנק ידיעה על גירסה זו? האם ידע התובע על עסקת הקרמיקה בין הנתבע ולילוף, ועל כשלונה? (יודגש כי אני דן גם בכך, על-אף שברור ששתי הגירסאות העובדתיות השונות, זו של הנתבע וזו של לילוף, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. זאת על-מנת ליתן תשובה מלאה לשאלת תום-הלב, הן בהנחה שגירסת הנתבע התקבלה, והן בהנחה שגירסת לילוף היא זו שהתקבלה). בשאלת ידיעת התובע על עיסקת הקרמיקה, ישנה גירסתו של לילוף מצד אחד, וגירסת התובע מצד שני. לילוף גורס כי היתנה עם פנחס מנחם, שאם הקרמיקות לא יסופקו לנתבע בחודש אוקטובר, יוחזרו השיקים לידיו (סעיף 7 לתצהיר לילוף). דא עקא, הצהרה זו הושמטה למעשה מתצהיר לילוף (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת 7.7.1999, שורות 7-6), ועל-כן אין להתחשב בה כלל. מצד שני, מר פנחס מנחם בתצהירו (סעיף 12) מכחיש מכל וכל את הטענה כאילו לילוף אמר לו שהשיק מותנה בקיומה של עיסקה כלשהי בינו לבין הנתבע או כל גורם אחר. לטענתו, השיק נמסר לו כפי שנמסרו לו שיקים אחרים על-ידי לילוף במהלך כל תקופת עבודתה של חברת ל.ס. עם הסניף, ולא נאמר לו דבר שסייג או היתנה את תקפות השיק. הוא מוסיף ומציין, כי הנתבע עצמו אינו מזכיר, בתצהירו, כל עיסקה שהיא, שנעשתה בינו לבין לילוף. יצוין כי מר מנחם נחקר חקירה ארוכה יחסית על תצהירו, אולם לא נשאל ולו שאלה אחת ביחס לנטען בסעיף 12 לתצהירו. גם עצם העובדה שהתובע זיכה את חשבונה של ל.ס. בסכום נכבד תמורת השיקים, תומכת בדעתי כי התובע היה תם-לב במובן זה שלא ידע על פגם כלשהו שנפל במישור היחסים בין לילוף והנתבע. וכי התובע היה מסתכן ומשלם, אילו סבר שישנה בעיה לגבי השיקים? דעתי היא אפוא כי התובע הוכיח את הנטען בסעיף 12 לתצהיר מנחם, היינו, כי לא ידע על קיומה של התנאה או של עיסקה כלשהי בין לילוף והנתבע. ואם לא ידע התובע על העיסקה, ממילא לא ידע גם על כשלונה. 17. הנתבע בסיכומיו מציין כי התובע נמנע מלהביא לעדות את הפקיד (אברהם פררה) אשר קיבל לידיו את השיק מידי לילוף, וכי יש להחיל בנדון זה את ההלכה הידועה בדבר הימנעות מהבאת עד, ומשמעותה. תשובת התובע לכך - ואני מקבל אותה - היא, כי טענותיו ומענותיו של הנתבע הופנו כל כולן כלפי מנהל הסניף, ועל-כן הובא מנהל הסניף - ולא אדם אחר - להעיד מטעם התובע. 18. הנתבע מסתמך בסיכומיו על ע"א 1925/95 מלכה נ' בנק הבנייה לישראל [7] שבו אושרה דעת המיעוט של כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז בע"א (ת"א) 1652/92 בנק הבניה בע"מ נ' מלכה [9]. באותו עניין נפסק כי הבנק לא היה תם-לב, הואיל והוא היה ער למצבה הכלכלי הרעוע של חברת קלרין דירות בע"מ וידע על החריגות ממסגרת האשראי אשר הוקצה לה. הבנק (שם [9]) ידע כי השטרות נמסרו לחברת קלרין במסגרת יחסי קונה-קבלן, ובקבלו את השטרות תוך ידיעה כי קיימת אפשרות סבירה שקלרין לא תעמוד בהתחייבויותיה, פעל שלא בתום-לב. לדעתי, מקרה זה אינו דומה לענייננו. לפחות שני הבדלים מוצא אני בין שני המקרים: ראשית, במקרה דנן התובע לא ידע מהי, אם בכלל, העיסקה שבגינה ניתן השיק על-ידי הנתבע ללילוף (ראה סעיף 12 לתצהיר מנחם), וברור על-כן כי לא יכול היה לדעת על פגם שנפל או שעלול להיות בזכות קניינו של לילוף בשיק. שנית, במקרה דנן אין כל טענה בפי הנתבע, ומכל מקום, בוודאי לא הוכח, כי מצבה הכלכלי של ל.ס. היה רעוע, וכי התובע ידע על מצבה הכלכלי הרעוע, או כי ידע, בקבלו את השיק מלילוף, כי קיימת אפשרות של.ס. לא תעמוד בהתחייבויותיה כלפי הנתבע (יצוין כי בע"א 1652/92 הנ"ל [7] - אך לא כן בענייננו - הובאו ראיות כמה הייתה החריגה המאושרת של קלרין, וכמה הייתה יתרת החובה בפועל). 19. המסקנה מכל האמור עד כאן היא, שהתובע הוכיח כי לא ידע על פגם שנפל בזכות קניינו של לילוף בשיק. כמו כן הוכיח התובע כי נתן ערך בעד השיק. גם כל יתר יסודות האחיזה כשורה מתקיימים. 20. כאן יש לציין כי, לטענת לילוף (שחלקה נמחקה מתצהירו) השיק נמסר לבנק לפי בקשתו של מר מנחם, אשר רצה להיות "מכוסה" כלפי אנשי הבקורת של הבנק, בגין העובדה שבחשבונה של ל.ס. הייתה יתרת חובה גבוהה מאד, ללא בטחונות מספקים. לטענתו, היה על מר מנחם להחזיר השיק לידיו, לאחר שיוסדרו הבעיות שהיו למר מנחם עם הבקורת בבנק (כך נטען בסיכומים, פיסקה 1.7.1; לא בתצהיר). מר מנחם בעדותו הכחיש את הטענה הזאת (ראה עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 18-17; עמ' 13, שורות 5-4). לדעתי עניין זה אינו נוגע כלל לשאלת האחיזה כשורה של התובע בשיק. האחיזה כשורה היא מעין תקנת שוק (ראה ש' לרנר דיני שטרות [11], בעמ' 258), שנועדה "להתגבר" על הפגם שנפל בזכות קניינו של לילוף בשיק, ולהעניק לתובע מעמד טוב יותר מזה של לילוף עצמו, שסיחר אליו את השיק. לצורך האחיזה כשורה יש לבחון מה ידע או לא ידע האוחז על הפגם בזכות קניינו של זה שסיחר אליו את השיק, או, במלים אחרות, מה הוא ידע על היחסים בין הצדדים לעיסקת היסוד. אם, כמו כאן, הוכיח התובע שלא ידע על התנאה או עיסקה כלשהי, בין לילוף והנתבע, שבגינה ניתן השיק (וממילא גם לא ידע על הפרת ההתנאה, או על כשלון העסקה), וכן הוכיח שנתן ערך בעד השיק, ויתר היסודות הנדרשים לאחיזה כשורה, הרי שהתובע אוחז כשורה, ואין נפקא מינא לאיזו מטרה נתן לילוף את השיק לבנק. לצורך האחיזה כשורה בוחנים את ידיעתו (או חוסר ידיעתו) של התובע על מה שאירע במישור היחסים שבין לילוף והנתבע, ולא דברים הנוגעים למישור היחסים בין התובע ולילוף. יחסי התובע-לילוף 21. כאמור, שאלת יחסי התובע-לילוף אינה רלוונטית לטעמי לשאלת האחיזה כשורה של התובע בשיק. למרות זאת, אני רואה לנכון להתייחס למישור יחסי התובע-לילוף (ולו בשל כך שהנתבע התייחס לכך בהרחבה בסיכומיו), ולבחון, בקיצור רב, האם הנתבע הוכיח את טענתו כי השיק נמסר על-ידי לילוף לתובע רק על-מנת לפתור בעיה פנימית שהייתה לפנחס מנחם עם הבקורת. 22. נכון הדבר, שמר מנחם לא התייחס לטענה זו, בצורה ברורה ומפורשת, בתצהירו, והדבר תמוה. ההתייחסות היחידה לטענה זו היא התייחסות לאקונית ו"בלתי מורגשת" כמעט: לילוף טוען בתצהירו (סעיף 6) כי פנחס מנחם ביקש את השיקים על-מנת שיוכל להראות לאנשי הבקורת כי יש לו בטחונות כביכול, ועל כך משיב פנחס מנחם בתצהירו (סעיף 8), כי אין כל ממש בטענה כאילו השיק נמסר לו כבטוחה בחשבון. מצד שני, לא נכונה טענת הנתבע בסיכומיו, כי לא הוצגה כל גירסה נגדית פוזיטיבית מטעם התובע, כלפי טענותיו של לילוף. התובע מסר גירסה פוזיטיבית וברורה (סעיף 8 ואילך לתצהיר מנחם), לפיה השיק נמסר לו לנכיון, וכי אכן בוצע נכיון לשיק. גירסתו זו של התובע הוכחה באמצעות מסמכים. עצם העובדה שהתובע עשה נכיון לשיק מהווה גירסה נגדית אשר סותרת ושוללת את הטענה כאילו נמסר השיק לתובע רק בשל חששו של מר מנחם מפני הבקורת. גם בחקירתו הנגדית כפר מר מנחם בטענה כי השיק נמסר לו כדי שיהיה "מכוסה" כלפי אנשי הבקורת (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 18-17), ואף העיד, שכלל לא הייתה בקורת בבנק באותה שנה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 5). מטעם הנתבע לא הובאה כל ראיה כי הייתה בקורת בבנק באותה שנה, לבד ממוצא פיו של לילוף עצמו (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 3), שעל יסוד עדותו בלבד לא הייתי קובע ממצא בנדון. 23. עוד יצוין כי הטענות בדבר חוסר תום-לב וקבלת השיק רק על-מנת "לכסות" את מר מנחם, אינן עולות בקנה אחד עם העובדה, שהתבררה במהלך שמיעת העדויות, כי השיק כלל לא נמסר למר מנחם אישית, אלא לאחד הפקידים בסניף (אברהם פררה). וכי מנהל הסניף היה מסתכן בכך, שפעולות לא כשרות הנעשות (לפי הטענה) בינו לבין הלקוח, ייעשו באמצעות פקיד בסניף, ולא בעצמו? 24. אני נוטה גם להסכים לטענת התובע בסיכומיו, כי הטענה שהשיק נמסר לתובע רק על-מנת "להגן" על מנהל הסניף (ולא לפרעון), אינה מתיישבת עם שאלות שנשאל מנהל הסניף בחקירה נגדית על-ידי בא-כוח הנתבע, ואשר מטרתן הייתה להראות כי השיק נפרע על-ידי לילוף (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 20; עמ' 12, שורה 2). 25. דעתי היא אפוא כי לא הוכחה הטענה לפיה השיק נמסר לתובע רק על-מנת לפתור בעיה פנימית שהייתה לפנחס מנחם עם הבקורת. אולם, גם לו קיבלתי טענה זו כמוכחת, נשאלת השאלה - האם יש לה לטענה זו רלוונטיות להגנתו של הנתבע בתיק זה? נראה לי כי השאלה היא, באיזו מידה יכול נתבע על-פי שטר להעלות כנגד התובע טענות הגנה אשר אינן עומדות לנתבע עצמו, כי אם (במקרה דנן) טענות של לילוף כלפי הבנק, שהיו עומדות ללילוף, אילו נתבע הוא לתשלום השטר. זוהי הגנת ius tertii, ואיני רואה צורך להיכנס לכך, הואיל והטענה לא נטענה. אומר רק בקצרה, כי כבר קבעתי, שהתובע במקרה דנן הינו אוחז כשורה. הכלל בנדון הוא, כי טענת הגנה מסוג ius tertii אינה יכולה לעמוד כנגד תובע שהוא אוחז כשורה (ראה ד"ר מ' מאוטנר "'שטר הבטחון': חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך" [12], בעמ' 216-215). טענת שיהוי וחוסר תום-לב במימוש זכויות התובע כלפי הנתבע 26. בסיכומיו מעלה הנתבע טענת הגנה נוספת והיא, כי התובע ישן על זכויותיו, ולא פנה אל הנתבע בשום דרישת תשלום משך תקופה ארוכה, ונזכר לדרוש פרעון החוב מן הנתבע זמן רב לאחר שהשיק חולל, וכאשר ל.ס. הפכה חדלת פרעון ונקלעה להליכי פירוק. לטענתו, אילו פעל התובע לפני תחילת הליכי הפירוק, יכול היה הנתבע להקטין את נזקיו, ולגבות את הסכום מאת ל.ס., או לפתור את הבעיה בדרך אחרת. בעניין זה מסתמך הנתבע על רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן - עניין ליברמן [8]). טענה זו עליי לדחות, משני טעמים. ראשית, אין זכר לטענה זו בכתב ההגנה (קרי, בתצהיר, התומך בהתנגדות לביצוע שטר, אשר הפך כתב-הגנה), והנתבע לא קיבל רשות להתגונן בטענה זו. שנית, ההלכה שנפסקה בעניין ליברמן [8] היא, כי חובת תום-הלב מחייבת אוחז שטר להודיע לערבים לשטר על ארכה שנתן לחייב העיקרי (עושה השטר), ואם לא עשה כן, יש לשחרר את הערבים מחבותם על-פי השטר, כדי הנזק שאי-מתן ההודעה גרם להם. אינני רואה כיצד ניתן ליישם הלכה זו במקרה דנן, שבו הנתבע הוא מושך השיק (ולא ערב, שאינו יודע בדרך-כלל מה קורה בין הנושה לבין החייב העיקרי), והשיק חולל, בין היתר, גם בשל הוראת ביטול, כלומר, לבטח ובוודאות בידיעת הנתבע. מאותו רגע שחולל השיק (על-פי הוראה שהנתבע נתן), וכל עוד לא הוחזר לידיו, היה על הנתבע לצפות את האפשרות שיינקטו נגדו הליכים לגבייתו. יצוין כי לילוף אמנם טוען בתצהירו, כי חשב שהשיקים אבדו, אולם הנתבע עצמו אינו טוען בתצהירו כי חשב כך. יצוין גם, כי השיהוי הנטען כלפי התובע איננו שיהוי ארוך מאד. מתאריך חילול השיק ועד משלוח מכתב הדרישה אל הנתבע (ראה סעיף 20 של נ/1) חלפו שנה ושלשה חודשים. הטענה כי השיק עצמו לא הוגש כמוצג 27. הטענה האחרונה שבפי הנתבע היא, כי השיק הוא הוא עילת התביעה של התובע, וכי התובע נמנע מלהגיש את השיק עצמו (להבדיל מתצלומו) כמוצג, דבר המחייב לדעת הנתבע את דחיית התביעה. אינני מקבל טענה זו. אינני מקבל גם את הטענה כי השיק הוא הוא עילת התביעה. עילת התביעה מורכבת במקרה דנן מן היסודות הבאים: (א) כי התובע אוחז בשיק (ב) כי הנתבע משך את השיק (ג) כי השיק הוצג לפרעון כראוי (ד) כי השיק חולל באי-פרעון (ה) כי נשלחה הודעת חילול. כל היסודות הללו, המרכיבים את עילת התביעה, נטענו בבקשת הביצוע - שהפכה כתב תביעה - והנתבע לא כפר באיזה מהם. הנתבע מעולם לא כפר בכך שהתובע אוחז בשיק בחתימתו, הוא השיק נשוא דיוננו. בנסיבות אלו, גם אם צריך היה להגיש כמוצג את השיק עצמו, הרי בדיעבד ניתן להסתפק בתצלום שהוגש, ולבטח אין מקום לדחות התביעה בשל כך. סיכום 28. סיכומו של דבר, אני מקבל התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את מלוא סכום החוב בתיק הוצל"פ 01-13441-98-7 בתוספת הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ההליכים בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל יימשכו כסידרם.בנקשיקיםניכיון שיקים