קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דחיית תביעת חוב בפשיטת רגל: מבוא מונח בפניי ערעורו של עזבון המנוח ז"ל (להלן:"המערער"), בהתאם להוראות סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן:"הפקודה") ותקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל [נוסח חדש], התשמ"ה-1985, על החלטתו של עו"ד לוי (להלן: "עו"ד לוי") אשר מונה כבעל תפקיד לבדיקת תביעת החוב של המערער, מיום 26/01/12, לדחות את תביעת החוב שהגיש המערער בסך 422,425 ₪, במלואה. הצדדים הגישו טיעונים בכתב וכן השלימו טיעוניהם בעל פה במסגרת הדיון שנערך ביום 21/06/12. ביום 27/06/12 וביום 22/07/12 הגיש החייב טיעונים נוספים בכתב ובקשה להוספתם לתיק. ביום 22/07/12 ניתנה החלטה בבקשה מאותו יום, המתירה את הגשת הטיעונים לתיק ומורה על המצאתם למשיבים לתגובתם, בתוך 7 ימים. ביום 30/07/12 הוגשה תגובתו של עו"ד לוי וביום 31/07/12 הוגשה תגובתו של המערער. התשתית העובדתית הרלוונטית ביום 19/02/06 הגיש המערער תביעת חוב נגד החייב, מר טובול חיים אמיל, בתיק העיקרי, פש"ר 903/05 עיזבון המנוח מרדכי טסלר ז"ל נ' טובול,. תביעת החוב מבוססת על פסק דין שניתן ביום 02/11/99 בבית משפט השלום בחיפה בת.א. 5137/96, על ידי כב' השופטת וילנר (להלן:"פסק הדין") וכן על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 4881/99, מיום 03/10/00, שניתן במסגרת ערעור המערער דכאן על פסק דינו של בית משפט קמא (להלן:"פסק הדין בערעור"). ההשתלשלות העובדתית שקדמה לפסק הדין הינה כי, מר מרדכי טסלר ז"ל (להלן:"המנוח") וגרושתו השכירו נכס מקרקעין שהיה בבעלותם המשותפת לחייב ולשלושה צדדים נוספים. בשנת 1991 הגישו המנוח וגרושתו תביעה נגד השוכרים לסילוק יד, תשלום פיצויים מוסכמים ודמי שכירות (ת.א. 3421/91). כתנאי למתן רשות להתגונן שילמו הנתבעים סך של 38,000$ ובמסגרת הסכם פשרה שילם הנתבע 3, מר אברי פישר (להלן:"פישר"), סך של 110,000$. ביום 04/12/96 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. ביום 12/08/96 הגיש המנוח בלבד תביעה נוספת נגד אותם נתבעים (ת.א. 5137/06) ע"ס 651,812 ₪. בתביעה זו תבע המנוח מחצית מהפיצויים המוסכמים ו/או דמי השכירות לתקופה שמיום הגשת התביעה הראשונה ואילך, בגין חלקו במקרקעין. בפסק הדין נקבע כי על החייב והנתבע 2, מר יצחק בן דוד (להלן:"בן דוד"), ביחד ולחוד, לשלם למנוח מחצית מהפיצוי מוסכם בסך 7,000$ בחודש לתקופה שמינואר 1991 ועד ליום 22/03/93, בניכוי הסכומים שקיבל במסגרת ת.א. 3421/91 ובסה"כ 17,000$ בשקלים, כפי ערכם בהתאם לשער היציג של הדולר במועד הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור 17% + מע"מ. יתר טענות הקיזוז שהעלו הנתבעים נדחו. בפסק הדין בערעור הגיעו הצדדים להסכמה כי פסק הדין של בית משפט קמא ישונה, כך שסכום הפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי המושכר יעמוד על 9,000$ בגין כל חודש איחור בפינוי, וכן כי המועד שעד אליו יחושב הפיצוי המוסכם יהא 30/04/93. בכך, הוגדל הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא כאשר יתר הוראותיו של בית משפט קמא נותרו על כנם. עו"ד לוי דחה את תביעת החוב של המערער תוך שהוא עורך בחינה מחודשת של העובדות שעמדו בבסיס פסקי הדין וטענות הצדדים במסגרת ההליכים שם, כאשר הוא מפעיל את הסמכות הנתונה לו, לדעתו, לפי סעיף 13 לפקודה המאפשר לו "להציץ מאחורי פסק הדין". עו"ד לוי נימק את דחיית תביעת החוב בשלושה נימוקים, כדלקמן: בראש ובראשונה, קבע עו"ד לוי, כי בפסק הדין נפלה טעות חשבונאית. עו"ד לוי טען כי על פי האמור בסעיף 8 לפסק הדין, לא רק שלא נותרה יתרת חוב לטובת המנוח, אלא שהמנוח קיבל תשלומים ביתר בסך 57,000$, שכן בית משפט השלום קבע כי המנוח זכאי למחצית מסכום הפיצויים בסך של 182,000$ בניכוי כל התשלומים שקיבל מהנתבעים בסך של 148,000$. עו"ד לוי סבר כי התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום נובעת מטעות בסדר הפעולות החשבונאיות, שכן במקום לחלק את הפיצוי לשניים ורק אז להפחית את התשלומים שקיבל המנוח מהנתבעים, חילק בית משפט השלום את הפיצוי לשניים לאחר ביצוע פעולת הקיזוז. טעות זו גרמה, לטענת עו"ד לוי, לכך שהתקבולים ששולמו על ידי הנתבעים ישירות למנוח חולקו אף הם לשניים. עוד טען עו"ד לוי כי אף לאחר הגדלת הפיצוי על ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור, עדיין נותר המנוח עם יתרת זכות של 26,500$. עוד קבע עו"ד לוי כי עדותו של מר אברי פישר, הנתבע 3 בפסק הדין, לפיה תשלום בסך של 30,000$ אשר שולם על ידו למנוח, שולם ע"ח דמי שכירות ולא עבור פסלים, מהימנה עליו, ומשום כך יש לקזז אף את הסך האמור מסכום הפיצוי, בניגוד לקביעתו של בית משפט השלום. עו"ד לוי מנמק את סטייתו מפסק הדין בכך, שהשיקולים העומדים בפניו שונים מאלו העומדים בפני בית משפט אזרחי. עו"ד לוי הסיק כי החלטתו של בית משפט השלום בנקודה זו נבעה ממסקנתו כי הצדדים פעלו בדרך לא חוקית כאשר הסוו כספים שניתנו למנוח על ידי הנתבע 3 במעטה של עסקה למכירת פסלים שלא היתה, וקבע כי בית המשפט לא יסייע לצדדים לממש דרך פסולה זו. לאור האמור, סבר עו"ד לוי, כי החלטתו של בית משפט השלום נכונה להליך אזרחי, אך לא להליך חדלות פירעון בו הדגש הינו על התחקות אחר החוב האמיתי, ולא "ענישת" כלל הנושים בגין התנהגות החייב ו/או שותפיו למעשה. עוד קבע עו"ד לוי כי יש לקזז מהפיצוי המוסכם אף את שווי הציוד שהיה בנכס טרם פינויו, לאחר שקבע כי ככל הנראה המנוח נטל ציוד זה אשר עוקל על ידו ברישום ומכר אותו ללא כל דיווח או קיזוז שווי הציוד מיתרת החוב. באשר לקביעה זו, סבר עו"ד לוי כי מדובר במעין טענת פרעתי ו/או תשלום ע"ח החוב הפסוק ומשום כך אין המדובר בהתערבות בפסק הדין. עו"ד לוי קבע כי היעדר הסבר מצד המערער בדבר אודות הציוד ומה עלה בגורלו, עומד למערער לרועץ ולכן אין מנוס מקבלת טענת החייב לפיה יש לקזז מסכום הפיצוי המוסכם את שווי הציוד בסך 150,000$ בהתבסס על רשימת ציוד שהמציא החייב ועדויות הנתבעים. בנוסף, באשר לטענת החייב לתשלום 60,000$ כמקדמה במסגרת זיכרון דברים שנעשה בין החייב והמנוח, סכום אשר לא הושב לחייב ולא קוזז מהפיצוי המוסכם, בחר עו"ד לוי להשאירה בצריך עיון, לאור הנימוקים הנכבדים לדחיית תביעות החוב המפורטים מעלה. ביום 15/03/12 הגיש המערער ערעור על החלטתו של עו"ד לוי. תמצית טענות הצדדים בערעור טענות המערער המערער טוען כי עו"ד לוי חרג מסמכותו ומינה עצמו כערכאת ערעור על שתי ערכאות, והתערב בקביעות עובדתיות וקביעות של מהימנות עדים. בכך, טוען המערער, הרחיב עו"ד לוי במידה ניכרת את סמכותו להציץ אל מאחורי פסק הדין, בה יש לעשות שימוש במקרים חריגים ובמשורה. באשר לקביעתו של עו"ד לוי לפיה נפלה טעות חשבונאית בפסק הדין, טוען המערער כי היישום החשבונאי אותו ערך עו"ד לוי הוא אשר שגוי ולא זה אשר נעשה בפסק הדין. טוען המערער כי הסך של 148,000$ אותו קבע בית משפט שלום כי יש לקזז מסכום הפיצוי המוסכם שנפסק, שולם במסגרת ת.א. 3421/91 לשני התובעים באותו הליך, המנוח וגרושתו, ולא רק למנוח. בשל כך הרי שיש לקזז את הסכום האמור מכלל הפיצוי המוסכם ולא רק מחלקו של המנוח בו. בנקודה זו מציין המערער כי החייב ויתר הנתבעים מעולם לא העלו טענה באשר ליישום חשבונאי לא נכון של פסק הדין, אף לא בפני ערכאת הערעור וזאת משום שלכולם היה ברור כי כשם שהמערער זכאי למחצית מהפיצוי שנפסק, כך יש לקזז מחלקו רק מחצית מהסכום ששילמו הנתבעים לשני התובעים, המנוח וגרושתו. באשר לקביעתו של עו"ד לוי לפיה יש לקזז מסכום הפיצוי המוסכם את הסך של 30,000$ אשר שולם על ידי פישר, טוען המערער כי משום שבמקרה הנדון קבע בית משפט השלום כי עדותו של פישר בנקודה זו לא היתה מהימנה עליו, אין מקום להתערבותו של עו"ד לוי בקביעת ממצאי מהימנות בהם אף ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב. עוד טוען המערער כי, אף בנקודה זו לא העלו החייב ויתר הצדדים להליך כל טענה בפני בית המשפט המחוזי במסגרת הערעור על פסק הדין. באשר לקביעתו של עו"ד לוי לפיה יש לקזז מסכום הפיצוי המוסכם את שווי הציוד שנותר בנכס המקרקעין ערב פינויו, טוען המערער, בראש ובראשונה, כי אין המדובר בטענת פרעתי, כפי שסבר עו"ד לוי, משום שמדובר באירוע שהתרחש כביכול טרם מתן פסק הדין ולא לאחריו כנדרש בטענה מסוג זה. בשל האמור אף אין המדובר בתשלום על חשבון החוב הפסוק. עוד טוען המערער כי העיקול אשר הוטל על הציוד, הוטל ברישום בלבד בשנת 1993 במסגרת התביעה שהוגשה על ידי המנוח וגרושתו בת.א. 3421/91. על אף האמור, הטענה בדבר תפיסת הציוד ומכירתו לא הועלתה על ידי החייב ויתר הנתבעים באף אחד מההליכים שהתנהלו בין הצדדים משנת 1991. ועוד, בשני מכתבים אשר נשלחו לעו"ד לוי על ידי ב"כ המערער הובהר לעו"ד לוי כי העיקול שהוטל הינו ברישום בלבד וכי מעולם לא ניתנו צווים להוצאת או מימוש המעוקלים ולא בוצע שום הליך כזה. לאור האמור, טוען המערער כי אין עו"ד לוי רשאי כעת, בחלוף 19 שנים ממועד הטלת העיקול ולאחר שהסתיימו ההליכים בת.א. 3421/91 וכן בת.א. 5137/96 בו נדונו והוכרעו כל טענות הקיזוז שהעלו החייב ויתר הנתבעים, להחליט, כי יש לקזז מסכום הפיצוי המוסכם 150,000$ בהתבסס על התרשמותו משיחה עם החייב ויתר הנתבעים בלבד. עוד טוען המערער כי אין עו"ד לוי יכול "לברוא" לעצמו עולם משפטי משלו בו לא חלים כללים של סופיות הדיון, מעשה בית דין וכללי התיישנות. טענות עו"ד לוי עו"ד לוי מצידו חוזר וטוען כי סמכותו של בעל תפקיד לבדיקת תביעות חוב, הינה סמכות שיפוטית ומבחינה מסוימת אף עולה כוחו על כוחו של בית המשפט. ועוד, אף אם תביעת החוב מושתתת על פסק דין שניתן נגד החייב, רשאי בעל התפקיד לבדוק את התמורה שניתנה בגינו ולדחות את תביעת החוב במלואה או בחלקה, אף מקום בו מדובר בפשרה שנערכה עם החייב. עו"ד לוי חוזר על נימוקיו לדחיית תביעת החוב המפורטים לעיל ומוסיף כי טענת המערער לפיה פסק הדין של בית משפט שלום הורה על קיזוז מחצית מהסך של 148,000$ מחלקו של המערער בפיצוי המוסכם, הינה טענה שגויה ויש בה משום הטעיית בית המשפט. עו"ד לוי טוען כי בסעיפים 12 ו-13 לפסק הדין, קבע בית משפט השלום, כי אין לקבל את טענת המערער, כפי שהועלתה במסגרת הדיון שם ומועלית שוב במסגרת הערעור כאן, לפיה יש לחלק לשניים את הסכום שנקבע לקיזוז ולקזז רק מחצית ממנו מחלקו של המערער בפיצוי. עוד טוען עו"ד לוי כי אף אם החייב ויתר הנתבעים נמנעו מלהעלות את הטענה בדבר היישום החשבונאי הנכון של פסק הדין בפני הערכאות השונות, אין האמור גורע מסמכותו של בעל התפקיד לבצע את תפקידו נאמנה ולהביא ליישומו הנכון של פסק הדין. באשר לקיזוז הסך של 30,000$ אשר שולם למנוח על ידי הנתבע 3, מר אברי פישר, חוזר עו"ד לוי על נימוקיו בנקודה זו במסגרת החלטתו בתביעת החוב, וטוען כי עדותו של מר פישר, אשר הינו אדם מכובד ואדריכל בעיסוקו, הותירה עליו רושם אמין בייחוד משום שניתנה לאחר סיום הפרשה, כאשר אין למר פישר כל עניין בסכסוך שבין החייב למערער וכי בסמכותו של בעל תפקיד להתערב אף בממצאים עובדתיים שנקבעו בפסק דין. באשר לקיזוז שווי הציוד שנותר במושכר, חוזר עו"ד לוי על נימוקיו בנקודה זו במסגרת החלטתו לדחיית תביעת החוב, וטוען כי המערער לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת באשר לגורל הציוד אשר לטענת שלושת השוכרים (וביניהם החייב) אשר העידו בפניו, נותר בנכס. מוסיף עו"ד לוי וטוען כי לכאורה לא טרח המערער להגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה למימוש הציוד שעוקל ו/או למינוי כונס נכסים, ובמקום זה הותיר את הציוד ברשותו כאילו אין דין ואין דיין. במהלך הדיון מיום 21/06/12 ציין עו"ד לוי כי יתכן והוא העמיק יותר מדי בנקודה זו. תגובת החייב החייב מצידו הצטרף בתחילה לטענותיו של עו"ד לוי ותו לו. ואולם, לאחר הדיון בערעור הגיש החייב בעצמו ולאחר מכן באמצעות בא כוחו טיעונים בכתב ובקשה להוספת טיעוניו. בקשת החייב נעתרה בהחלטה מיום 22/07/12. לצורך הדיון בערעור אין החייב חולק על הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק הדין וכן על ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בערעור עליו וממקד את טענותיו בטעות החשבונאית אשר נפלה לטענתו בפסק הדין וחוזר לצורך האמור על טענותיו של עו"ד לוי. עוד מוסיף החייב, כי בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד- 1984, ניתנה לבית המשפט הסמכות לתקן טעות שנפלה בפסק דין במשך 21 ימים לאחר שניתן. ואולם, תקופה זו ניתנת להארכה מטעמים מיוחדים כאשר בפסיקה נקבע כי יש להקל על המבקש לתקן פסק דין, בפרשנות "הטעם המיוחד" הנדרש להארכת המועד. זאת, כל אימת שהתיקון לא יגרום לבעל הדין המשיב עיוות דין ויש למבקש הסבר מתקבל על הדעת למחדלו. לאור האמור, טוען החייב כי העובדה שבמקרה שלפנינו התגלתה הטעות החשבונאית בפסק הדין אך לאחרונה על ידי בעל תפקיד במסגרת הליך פש"ר, מהווה טעם מיוחד להארכת מועד לתיקון פסק הדין. לבסוף, טוען החייב כי לבתי המשפט "סמכות טבועה" לתקן טעויות בפסק דין הגורמות לעיוות דין בלתי נסבל. לאור האמור, ולאור הוראת סעיף 13 לפקודה טוען החייב כי לבית משפט של פשיטת רגל ישנה הסמכות לתקן פסק דין הגורם לעיוות דין. במקרה הנדון נגרם לחייב עיוות דין כאשר בשל טעות חשבונאית בפסק הדין נקבע כי הוא חייב כספים למערער על אף שעל פי ממצאי פסק הדין התוצאה צריכה להיות הפוכה. תגובת הכנ"ר ב"כ הכנ"ר הביעה דעתה כי מלפני בעל התפקיד נפלה שגגה בפירוש שנתן לסמכותו "להציץ מאחורי פסק הדין" וכי הוא הרחיב את סמכותו מעבר למקום בו היא מוקנית לו וכי אין בסמכותו להרהר אחר ממצאים שבעובדה אשר נקבעו בפסק דין מפורט ומנומק עליו לא ערער החייב. ב"כ הכנ"ר מוסיפה וטוענת כי בפסיקה נקבעו שתי עילות מרכזיות בעטיין רשאי בעל תפקיד להציץ מאחורי פסק הדין, האחת, כאשר לא נפרסה בפני הערכאה הדיונית מלוא התמונה והשניה, כאשר פסק הדין ניתן על רקע קנוניה בין החייב ומקורביו. במקרה הנדון כאן ולאור העובדה כי מדובר בפסק דין מנומק שניתן לפני 12 שנים אשר עמד אף בפני ערכאת ערעור, סבורה ב"כ הכנ"ר כי אין בסמכות בעל התפקיד להסיק מסקנות ההופכות את פסק הדין על פיו. לבסוף מציינת ב"כ הכנ"ר כי גם לגופו של עניין נראה שיש ממש בטענות המערער באשר לאופן הסקת המסקנות על ידי בעל התפקיד וכן באשר לפגמים שנפלו בנימוקיו. על כן סבורה ב"כ הכנ"ר כי יש לקבל את הערעור ומשכך אף את תביעת החוב, באופן שסכומי הבסיס יחושבו בהתאם לסעיפים 10-11 לפסק הדין ובהתחשב בשינויים שנקבעו בפסק הדין שבערעור. כמו כן סבורה ב"כ הכנ"ר כי יש לקצוב לבעל התפקיד 21 ימים לבדוק את תביעת החוב רק בכל הנוגע לתמורה שניתנה, ככל שניתנה, מאז מתן פסקי הדין ועד היום. תגובות הצדדים לטענות החייב כאמור לעיל, תגובת החייב אשר הוגשה לאחר הדיון, הועברה להתייחסות הצדדים. נכון למועד מתן החלטה זו הוגשה התייחסותם של עו"ד לוי ושל המערער בלבד. עו"ד לוי מוצא בטענות החייב חיזוק לעמדתו כי יש לדחות את הערעור ואת תביעת החוב, זאת בייחוד משום שטיעונים אלו של החייב נשמעים באמצעות מי שייצג אותו בבית משפט השלום, דבר הסותר את טענת המערער לפיה כל הצדדים ידעו שלא נפלה טעות בפסק הדין. עוד טוען עו"ד לוי כי משום שבפסק הדין שבערעור בית המשפט המחוזי רק שינה את הפרמטרים לחישוב הפיצוי, ולא קבע תוצאה סופית, הרי שממילא התוצאה הסופית שננקבה בפסק הדין בטלה, ואילו יישום חשבונאי נכון של הנוסחה שבסעיף, 8 לפסק הדין מובילה לתוצאה כי לא נותר כל חוב. ועוד, בתגובתו, מבקש עו"ד לוי "להחיות" את הנימוק הנוסף אשר השאיר בצריך עיון במסגרת החלטתו בתביעת החוב, בדבר סך נוסף שיש לקזז מסכום הפיצוי (60,000$) אשר שולמו כביכול במסגרת זיכרון הדברים שנחתם למכירת המקרקעין וטוען כי מר בן דוד העיד ביום 06/12/11 במפורש כי, עדותו בבית משפט השלום לטובת המערער ניתנה בתמורה להבטחה כי לא ינקטו נגדו הליכי גביה בעוד נתון זה לא היה בפני בית משפט השלום. לבסוף טוען עו"ד לוי כי על פי ההלכה הפסוקה לא יטה בית המשפט להתערב בנקל בהחלטת בעל תפקיד כל עוד לא חרג ממתחם הסבירות. המערער מצידו טוען כי טענת המנוח אשר נדחתה על ידי בית משפט השלום בסעיף 6(ה) לפסק הדין כלל לא עסקה בקיזוז מחצית הפיצוי כחלקו של המנוח במקרקעין. טוען המערער כי, במסגרת הסכמים שנעשו בין המנוח וגרושתו ובין החייב ושאר השוכרים, נעשתה הפרדה בין השכרת השטח המבונה במקרקעין לתקופה של 5 שנים, ובין רשות השימוש שניתנה לשוכרים בשטח הפנוי לתקופה קצרה יותר של שנתיים וללא תמורה. במסגרת ת.א. 3421/91 תבעו המנוח ורעייתו פיצוי בגין אי פינוי השטח הפנוי בסך 195,000 ₪ ותשלום בדין דמי שכירות עבור השטח המבונה בסך 14,000 ₪. במסגרת הפשרה עם מר פישר לא היתה התייחסות לאמור ולא נעשה ייחוס של הפיצוי לראשי הנזק השונים כאמור. ממשיך וטוען המערער כי, בת.א. 5137/96 תבע המנוח פיצוי בגין אי פינוי השטח המבונה בלבד. על כן במסגרת הסיכומים בהליך זה טען המנוח כי יש לזקוף חלק מסכום הפיצוי ששולם במסגרת הפשרה כנגד הפיצוי בגין האיחור בפינוי השטח הפנוי, וככזה אין לקזזו מסכום הפיצוי שנפסק בהליך זה בגין השטח המבונה. זאת, כך טוען המערער, היתה הטענה אשר נטענה בסיכומי התובע, ואשר נדחתה על ידי בית משפט השלום בפסק הדין. לצורך ביסוס האמור מצרף המערער את סיכומי התובע בת.א. 5137/96. לאור האמור, טוען המערער, הרי שאין בסעיף 6(ה) לפסק הדין בכדי לתמוך בטענת עו"ד לוי והחייב לטעות חשבונאית. עוד מוסיף המערער כי על מנת להבהיר כי לא התכוון או הסכים המנוח כי מחלקו בפיצוי (מחצית) ינוכו כל הסכומים ששולמו לו ולגרושתו של המנוח, מפנה המערער לסעיפים 36-38 לתצהיר התובע בת.א. 5137/96 שם נכתב כי מסכום הפיצויים הכולל המגיע לו ולגרושתו יש לנכות את הסך של 38,000$ ואת הסך של 110,000$ ולאחר מכן לפסוק לו מחצית מהיתרה. באשר לטענת החייב לגבי סמכותו של בית המשפט לתקן את פסק הדין לפי סעיף 81א לחוק בתי המשפט, טוען המערער, כי סעיף 81א עוסק בטעות סופר או טעות קולמוס ולא בטעות הנטענת על ידי החייב. כמו כן על פי הסעיף יש להגיש את הבקשה תוך 21 יום ובמקרה הנדון חלפו כבר 13 שנים. דיון לאחר שעיינתי בטענות המערער, בתגובתם של עו"ד לוי, ב"כ הכנ"ר והחייב וכן שמעתי טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתנהל ביום 21/06/12, ראיתי לקבל את הערעור ולבטל את החלטת הנאמן בתביעת החוב של המערער. הסוגיה המרכזית העולה מטענות המערער הינה סמכותו של בעל תפקיד לדחות תביעת חוב אשר מבוססת על פסק דין חלוט לאחר שנפרשה בפני הערכאה הדיונית מלוא התמונה, ובמקרה דנן אף על פסק דין בערעור שניתן על בסיס הסכמת הצדדים. מקור סמכותו של בעל תפקיד להתערב בפסק דין של בית משפט המהווה בסיס לתביעת חוב מצוי בסעיף 13 לפקודה הקובע כדלקמן: "בית המשפט, בדונו בבקשת הנושה, רשאי לברר מה היתה התמורה לחוב פסוק, ואם היתה לפניו ראיה למרמה, לקנוניה או לעיוות דין, או שהוכח קיומו של חוב בר-תביעה מלבד החוב הפסוק, רשאי הוא לברר תקפותו של החוב הפסוק". סמכותו של בעל התפקיד לפי סעיף זה נובעת מהיותו זרוע ארוכה של בית המשפט ומהיותו בעל תפקיד שיפוטי בעצמו. מקום בו החוב נשוא התביעה הינו תוצר של פסק דין נגד החייב, רשאי בעל התפקיד לבדוק את התמורה שניתנה בעדו. אם הובאה בפני בעל התפקיד ראיה לפיה הושג הפסק בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין, רשאי הוא לדחות את תביעת החוב כולה או מקצתה. ראה: ש.לוין וא.גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית), עמ' 286-287. ע"א 471/65 מפרק חברת קסטנבאום לייצור בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד כ(3) 46,52. (להלן:"עניין קסטנבאום") ע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ' מכטינגר פ"ד מו(4) 353,358. (להלן: "עניין מכטינגר") רע"א 7945/99 עו"ד גד שילר נ' אלון לוין פ"ד נד(2) 524,528. פש"ר 6051/09 פלורה רפאלי נ' עו"ד ניצן שמואלי (פרסום נבו) 16/05/11. ואולם, הסמכות להרהר אחר חוב פסוק איננה דבר פשוט והינה עומדת בסתירה מוחלטת לעיקרון סופיות הדיון, שכן יש בסמכות חריגה זו הניתנת לבעל התפקיד משום פגיעה בעקרון "סופיות הדיון" וכן בעקרון "מעשה בית-דין", המהווים עקרונות בסיסיים ומושרשים הנובעים משיקולים מערכתיים של הימנעות מפתיחת דיונים מחדש, וחשוב מכך, משיקולים של וודאות ויציבות של פסקי דין. משכך, יש להפעיל סמכות זו במשורה ורק במקרים קיצוניים בהם הוכח כי הפסק ניתן תוך עיוות דין או שניתן על רקע קנוניה בין החייב ונושיו. על הטעם המרכזי להפעלת סמכות חריגה זו עמד בית המשפט העליון בעניין מכטינגר בזו הלשון: "אחד מן הטעמים, שבעטיים מוסמך הנאמן בפשיטת רגל (או המפרק בהליכי פירוק) להרהר אחר פסק הדין המוגש לו, יסודו בחשש מפני קנוניה בין החייב לבין מקורביו. באמצעות השגה בדרך מלאכותית של פסק דין לטובת המקורבים, יכול החייב להבריח רכושו אל חוף מבטחים,הרחק מידיהם של הנושים ; In re (1886) [5] 325, at Ex parte; 328-ex parte lennox. (1990 london) 124 kibble. In re onslow (1875) [6] lennox I.F.Fletcher, the law of insolvency; ; חשש מקנוניה כזו אינו קיים, למשל, כאשר מדובר בחוב לשלטונות המס:ע"א 262/76 [3], בעמ' 476. הצדקה להלכה הנ"ל מתעוררת, גם במקום בו הושג פסק הדין בתרמית או כאשר לא היה כל דיון לגוף העניין (ראה בספרו הנ"ל של fletcher, החייב להבריח רכושו אל חוף מבטחים, הרחק מידיהם של הנושים 25שם). בהליכי פשיטת רגל אין מדובר אך ביחסי החייב והנושה אשר אוחז בפסק הדין, כי מעורבים בהליכים אלה האינטרסים של נושיו האחרים של החייב. במצב של אינסולוונטיות, כאשר המועט צריך לספק את הרבים, יש הצדקה לדקדק בטיב הוכחתו של הנושה (ראה: ע"א 94/50 [2] הנ"ל, בעמ' 793 ; ע"א 143/51, 55/52 [4], בעמ' 1818)". ואכן, הפסיקה הדנה בסוגיה תחמה את הנסיבות שבהן יהיה בעל התפקיד מוסמך "להציץ מאחורי פסק הדין" לשתי נסיבות מרכזיות, האחת, כאשר פסק הדין ניתן בהיעדר הגנה ובכך לא נפרסה בפני אותה הערכאה התמונה המלאה, והשניה, כאשר פסק הדין ניתן על רקע קנוניה בין החייב ומקורביו אשר נועדה להטות את פסק הדין לטובת מקורביו ובכך להבריח נכסים מנושיו. אומנם, הפסיקה נוקטת בלשון ריבוי , כגון : "אחד הטעמים" או "אחד המקרים המובהקים בהם רשאי נאמן לבדוק את תביעת החוב לגופה", ואיננה מונה רשימה סגורה של טעמים אשר בעטים תימסר לבעל התפקיד הסמכות לבחון את תוצאת פסק הדין ובמידת הצורך לסטות ממנו. ואולם, הנימוקים אשר נמנו בפסיקה כמהוות בסיס לסמכות בעל תפקיד כאמור, מחד גיסא, והצורך לשמור על עיקרון "סופיות הדיון" מאידך גיסא, יוצרים מסגרת מצומצמת של מקרים בהם תוענק לבעל התפקיד הסמכות להתערב בתוצאת פסק הדין. את סוג המקרים ניתן להגדיר כדלקמן: מקרים בהם לא נפרסה בפני הערכאה שנתנה את הפסק התמונה המלאה ומקרים בהם פעל החייב במרמה וקנוניה על מנת להטות את פסק הדין בכוונת מכוון. ומן הכלל אל הפרט. במקרה הנדון לפנינו, סבורני כי לא מתקיימת אף לא אחת מהעילות המאפשרות לבעל התפקיד להתערב בתוצאת פסק דין חלוט. פסק הדין של בית משפט השלום ניתן לפני 13 שנים בסופו של הליך משפטי תקין שאין בו משום עיוות דין, לאחר שנשמעו עדים והובאו ראיות, תוך שהחייב היה מיוצג לכל אורך ההליך. פסק הדין עצמו אף מפורט ומנומק היטב. כאמור, פסק הדין עמד לערעור בפני בית משפט מחוזי, ערעור אשר הוגש על ידי המערער ולא על ידי החייב או מי מהנתבעים בתיק בית משפט השלום. למותר לציין, כי אף בפני בית משפט מחוזי היה החייב מיוצג. באשר לתוצאת הערעור, הרי שלא רק שפסק הדין לא נהפך בערעור, אלא שהליך הערעור הסתיים בפשרה בין הצדדים, במסגרתה הוסכם כי סכום הפיצוי אשר נפסק למנוח בבית משפט השלום יוגדל. הנה כי כן, הנתבעים, והחייב ביניהם, כלל לא ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום ויתרה מכך, הסכימו הם להגדלת הפיצוי עת עמד פסק הדין לערעור בפני בית המשפט המחוזי. בנסיבות המתוארות אין כל אינדיקציה לכך שפסק הדין ניתן תוך עיוות דין ו/או תוך מרמה או קנוניה. יצוין כי אף עו"ד לוי איננו טוען לקיומן של מרמה או קנוניה. משכך, סבורני כי אין עו"ד לוי מוסמך כבעל תפקיד להפוך את פסק הדין על פיו מקום בו לא הוכחה אף לא אחת מן העילות המנויות בסעיף 13 לפקודה ובפסיקה שפירשה אותו. למען הסר ספק, דין טענותיו של עו"ד לוי בהחלטתו לדחיית תביעת החוב, להידחות אף לגופן, כפי שאבהיר להלן. עו"ד לוי ציין בהחלטתו כי בפסק הדין נפלה טעות חשבונאית אשר תיקונה מאיין לחלוטין את חובו של החייב כלפי המערער ואף משאיר את המערער ביתרת זכות. לאחר עיון בפסק הדין, בנסיבות שאפפו אותו ובייחוד בתגובת המערער לתגובת החייב, סבורני כי לא ניתן לקבל טענה זו. שני הסעיפים בפסק הדין הרלוונטיים לעניינינו הם סעיפים 6.ה. ו-10, ובשל חשיבותם נביאם כלשונם: סעיף 6.ה. לפסק הדין: "אדגיש כי אין לקבל את טענתו של התובע לפיה, יש לקזז רק חלק מהסכום של 110,000$ שקיבל מהנתבע מס' 3 שכן טענה זו הועלתה על ידו, לראשונה, בסיכומים, ללא שהוכיח תחילה את הטענה ו/או התייחס אליה במהלך שלב הראיות. זאת ועוד, בתצהיר שהוגש מטעם התובע ישנה הודאה מפורשת של התובע כי יש לקזז מכל סכום שיפסק לזכותו בתביעה דנן, סכום של 110,000$ וכן סכום של 38,000$ (סעיף 36 לתצהיר)". סעיף 10 לפסק הדין: אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סכום של 17,000$ בשקלים כפי ערכם בהתאם לשער היציג של הדולר במועד הגשת התביעה, וכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל". ניתן לראות כי סעיף 10 לפסק הדין מורה מפורשות על תשלום הסך של 17,000$ למנוח, לאחר שבית המשפט מבצע הפחתה של הסכום שנקבע לקיזוז מסכום הפיצוי בגין כלל הנכס ולאחר מכן חוצה את היתרה לחצי, כפי חלקו של המנוח במקרקעין. נכון הדבר, כי בסעיף 6.ה. דחה בית משפט השלום טענה כלשהי שהעלה המנוח באשר לסכום הקיזוז, ואולם, מלשון פסק הדין לא ניתן ללמוד מהי אותה טענה אותה דחה בית המשפט. עו"ד לוי סבור כי הטענה אשר נדחתה על ידי בית משפט השלום, היא הטענה לפיה מתוך הסכום שנקבע כי יש לקזז מחלקו של המנוח בפיצוי (מחצית), יש לקזז רק מחצית, וזאת משום שהסכום האמור נפסק למנוח וגרושתו גם יחד במסגרת ת.א. 3421/91 ולא למנוח לבדו. ואולם, לסברה זו של עו"ד לוי אין עיגון בלשון פסק הדין או בכלל, זאת בייחוד לאור האמור בתגובת המערער לתגובת החייב. על פי ההלכה הפסוקה, פרשנות פסק דין תעשה על פי הכללים הנהוגים באשר לטקסטים משפטיים מכל סוג שהוא, קרי, בהתחשב בלשונו ובתכליתו עליה ניתן ללמוד מתוך עיון בשאר חלקיו של פסק הדין, בכתבי הטענות שהוגשו, בדברים אשר נאמרו בדיוני ההוכחות והזיקה בין פסק הדין והליכים שקדמו לו. בנוסף צריך התהליך הפרשני ליתן את המשקל הראוי לדין ולנוהג בכגון דא (ראה: בבג"צ 3406/91 דן בבלי, רו"ח ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מה (5) 1; ת.א. (י-ם) 7162/05 רבני נ' כדורי (פרסום נבו) 16/01/06). אם נחיל את הכללים האמורים על המקרה שבפנינו, הרי שלגבי לשונו של סעיף 10 לפסק הדין אין כל ספק באשר לסעד שנפסק. באשר לסעיף 6.ה., הרי שפרשנותו של עו"ד לוי הינה פרשנות אפשרית ועל כן יש לתור אחר תכליתו של פסק הדין. אין ביתר חלקיו של פסק הדין בכדי לסייע בתהליך הפרשני שכן הדיון בטענת המנוח מתמצה בפסקה המצוטטת לעיל. ואולם, מכתבי הטענות אשר הומצאו על ידי המערער, סיכומי התובע ותצהיר התובע בת.א. 5137/96 (להלן:"כתבי הטענות") יש בכדי לשפוך אור על טענת המערער אשר נדחתה על ידי בית משפט השלום. כאמור לעיל, מכתבי הטענות עולה כי הטענה שהעלה המנוח לראשונה במסגרת סיכומיו ובשל כך נדחתה על ידי בית משפט השלום כלל לא היתה הטענה לפיה יש לקזז מחלקו של המנוח בפיצוי רק מחצית מהסכומים שנפסקו לקיזוז. מכתבי הטענות עולה כי הטענה אשר נדחתה על ידי בית משפט השלום היא כי יש לקזז רק חלק מן הסכומים האמורים משום שהם ניתנו כפיצוי הן בגין השטח הפנוי במקרקעין והן בגין השטח המבונה, בעוד הפיצוי שנפסק בת.א. 5137/96 ניתן רק בדין השטח המבונה. בנוסף, סבורני כי אין זה מתקבל על הדעת, כי סכומים שנפסקו למנוח וגרושתו גם יחד, יקוזזו מחלקו של המנוח בפיצוי בלבד. ועוד, מסעיף 8 להסכם הפשרה בו נקבע אופן העברת חלקה של גרושתו של המנוח בתשלום, ניתן ללמוד כי אכן גרושתו של המנוח קיבלה את חלקה בהסכם הפשרה הלכה למעשה. "א. עו"ד י.אבני יעביר בסמוך לאחר קבלת הכספים כאמור בסעיף 3 דלעיל הסך השווה בשקלים ל-45,000$ ארה"ב (ארבעים וחמש אלף דולר ארה"ב) לגב' דבורה טסלר בשיק לפקודת ב"כ עוה"ד אמיר לבונטין. ב. מוסכם כי מחלקה של הגב' דבורה טסלר יוותר סכום נוסף בסך של 10,000$ ארה"ב בידיו הנאמנות של עוה"ד יאיר אבני לכיסוי חוב נטען של הגב' טסלר לעוה"ד אבני בגין שכר טרחה." ואם לא די בכך, הרי שבפסק הדין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה האמור קבע בית המשפט מפורשות כדלקמן: "מצב הדברים כרגע הוא שהתובעים (המנוח וגרושתו- ב.ט.) קיבלו במסגרת תביעה זו שבתיק זה סכומים בשקלים השווה ל- 148,000$ ובקבלת סכומים אלה באים התובעים על סיפוקם במסגרת תיק זה." התוצאה אשר מבקש עו"ד לוי לקרוא לתוך פסק הדין איננה עולה בקנה אחד עם האמור לעיל. מקום בו הסך של 148,000$ נפסק למנוח ולגרושתו גם יחד, אין כל היגיון בסברה כי נקבע שיש לקזזו אך ורק מתוך חלקו את המנוח בפיצוי הכולל. בשולי הדברים אציין כי אף אם הייתי מקבלת את טענתו של עו"ד לוי בדבר טעות בפסק הדין, אינני משוכנעת כלל ועיקר כי האמור מהווה עילה להתערבותו של בעל תפקיד בפסק דין חלוט לפי סעיף 13 לפקודה (ראה והשווה בש"א (ת"א) 64634/99 חאג' יחיא עבד אל רחים נ' עו"ד שלום זינגר ועזי צוובנר (פרסום נבו) 24/01/00). אשר על כן, סבורני כי יש לדחות את טענתו של עו"ד לוי בנקודה זו. באשר להצטרפותו של החייב לטענתו של עו"ד לוי בדבר טעות בפסק הדין, סבורני כי משלא טען החייב טענה זו בפני ערכאת הערעור שדנה בערעור על פסק הדין ומשלא עתר לתיקון פסק הדין במשך 13 שנים מאז שניתן, ולא עשה דבר על מנת לשלם את חובו שנקבע בסופו של דבר בהסכמה, מדובר בטענה כבושה שלא מצדיקה ביטולו של פסק הדין (ראה והשווה בש"א (י-ם) 2977/08 אברהם ארזי נ' צבי גולדקורן (פרסום נבו) 08/01/09). ועוד, באשר לטענות החייב בדבר סמכותו של בית משפט להאריך את המועד להגשת בקשה לתיקון פסק דין מטעמים מיוחדים, סבורני, וזאת מבלי לקבוע מסמרות באשר לסוגיה לגופה, כי הליך בירור תביעת חוב במסגרת תיק פשיטת רגל איננו המקום לבירור טענות בדבר תיקון פסק דין בחלוף 13 שנים מיום נתינתו. אם סבור החייב כי יש בידו עילה ראויה להגשת בקשה לתיקון פסק הדין פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה מתאימה. באשר לקיזוז הסך של 30,000$ מסכום הפיצוי, מסביר עו"ד לוי בתגובתו כי ראה לנכון לסטות מקביעת בית משפט השלום בנקודה זו משום שמצא את עדותו של מר אברי פישר מהימנה וכן משום שהחלטת בית משפט השלום בנקודה זו מושתתת על שיקולים שהינם נכונים להליך אזרחי אך לא להליך של חדלות פירעון. ואולם, מסיבה לא ברורה בחר עו"ד לוי להתעלם משאר נימוקיו של בית משפט שלום לקבלת גרסתו של המנוח בנקודה זו. למען הסדר הטוב נביא להלן את ההחלטה בסוגיה זו במלואה: "סבורה אנוכי כי עדותו של הנתבע 3 בבית המשפט בענין זה לא היתה מהימנה. בכל מקרה, סבורה אנוכי כי משבחרו הצדדים, אם אכן כך היה, לילך בדרך לא חוקית, בית משפט לא יסייע בידם לממש דרך פסולה זו ולו מסיבה זו אין לקזז את הסכום הנ"ל מהפיצויים. על כל פנים, קיימת ראיה בכתב הסותרת את טענת הנתבעים ולא מצאתי כי הנתבעים הצליחו לסתור ראייה זו ועל כן אני קובעת כי אין לקזז את הסכום ששולם, לכאורה, בתמורה לפסלים מסכום הפיצויים. בשולי הדברים אעיר כי תשלום הסכום הנ"ל של 30,000 דולר, מעולם לא הוזכר במכתבי ב"כ הצדדים, בתצהיר ת/6 שהוגש בשם הנתבע מס' 3 ובעדותו." ניתן לראות, כי עו"ד לוי התמקד בנימוק אחד מתוך ארבעה נימוקים ועליו השתית את התערבותו בפסק הדין. סבורני כי לאור נימוקיו כבדי המשקל של בית משפט השלום בדחייתו את טענתו של מר אברי פישר, תוך קביעת ממצאי מהימנות עדים וממצאים עובדתיים לאור הראיות שהובאו בפניו, חרג עו"ד לוי מסמכותו כאשר הפך בנקודה זו את פסק הדין על פיו. יש להדגיש שוב, כי בעל התפקיד איננו מהווה ערכאת ערעור נוספת או ערכאה לקיום דיון נוסף, כאשר אף ערכאת ערעור איננה נוהגת להתערב בקביעת ממצאי מהימנות עדים ובממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. אשר על כן, סבורני כי יש לדחות את טענתו של עו"ד לוי אף בנקודה זו. קביעתו השלישית של עו"ד לוי נוגעת לקיזוז שוויו של ציוד אשר נותר לטענת החייב והנתבעים האחרים בנכס לאחר פינויו. עו"ד לוי מבסס קביעה זו על חקירות שערך לחייב והנתבעים הנוספים בהליך האזרחי, מר אברי פישר ומר יצחק בן דוד, וכן על טענתו לפיה המערער לא סיפק הסברים באשר למה שעלה בגורל הציוד. דינה של טענה זו כמו קודמותיה, להידחות וזאת ממספר נימוקים. ראשית, בניגוד לטענתו של עו"ד לוי, סבורני כי אין המדובר בטענת פרעתי או מעין טענת פרעתי, שכן טענת פרעתי מתייחסת לטענות שחייב יכול להעלות בדבר פירעון החוב לאחר שניתן פסק הדין ולא טענות לכאורה לפירעון החוב עוד לפני שהחוב נפסק (למעלה מן הצורך ראה סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967). משכך, אף בנקודה זו, מדובר בהתערבותו של עו"ד לוי בתוצאת פסק דין חלוט תוך חריגה מסמכות. ועוד, טענה זו לא הועלה על ידי החייב ו/או על ידי בן דוד ופישר בפני בית משפט השלום ו/או בפני ערכאת הערעור. סבורני, כי הליך בדיקת תביעות החוב על ידי הנאמן, לא נועד על מנת להוות מקצה שיפורים עבור החייב בהליך שהתנהל לפני 13 שנים. כאמור, החייב ושני הנתבעים הנוספים טענו בפני בית משפט השלום טענות קיזוז למכביר, אשר נדחו כולן. משכך, סביר כי אם היה ממש בטענתם בדבר הציוד היו מעלים טענה זו כבר אז ולא ממתינים 13 שנים על מנת לטעון אותה. ועוד, סבורני כי לא הובאו בפני עו"ד לוי ראיות המצדיקות סטייה מפסק הדין של בית משפט שלום, שכן לא הובאו בפני עו"ד לוי כל ראיות למרמה, קנוניה ו/או עיוות דין במסגרת ההליך בפני בית משפט השלום, או ראיות כלשהן לכך שהציוד נלקח על ידי המערער או מי מטעמו ומומש. מעיון בפרוטוקולים מחקירותיהם של החייב, מר בן דוד ומר פישר, עולה כי הן מר בן דוד והן מר פישר העידו כי לא ידוע להם מה נעשה עם הציוד הנותר בנכס. היחיד שהעיד כי באי כוח המערער לקחו את הציוד ומכרוהו, הוא החייב. ברי כי האמור הינו בחזקת "עדות יחידה של בעל עניין" שאין לה כל תימוכין ואין בה בכדי לבסס את החלטת הנאמן. ועוד, אינני מקבלת את טענתו של עו"ד לוי לפיה לא סיפק המערער הסבר באשר למה שעלה בגורל הציוד. במכתבי התשובה שנשלחו לעו"ד לוי על ידי ב"כ המערער נכתב מפורשות כי העיקול שהוטל היה ברישום בלבד. ברי, כי לאחר 13 שנים אין אפשרות להתחקות אחרי גורל הציוד. כמו כן, משלא ניתנה החלטה בדבר מימוש הציוד, הרי שטענתו של עו"ד לוי הינה למעשה כי הציוד נגנב על ידי המערער או על ידי באי כוחו. מדובר בטענה חמורה ביותר שאין לטעון אותה מבלי שיהיו ראיות ממשיות להוכחתה, אשר כאמור לעיל, אין. מעבר לכך, יצוין כי סביר שאם היה הרכוש נלקח וממומש בניגוד לצו העיקול, היה מי מהנתבעים שם שהיו מיוצגים, פונה בבקשה מתאימה לערכאה המוסמכת לצורך השבתם של המיטלטלין. אשר על כן, סבורני כי יש לדחות את טענתו של עו"ד לוי אף בנקודה זו. בתגובתו לטיעוני החייב, מוסיף עו"ד לוי וטוען כי בית המשפט לא יתערב בנקל בהכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב. עו"ד לוי אכן צודק באשר לאמור, ואולם הלכה זו חלה באשר לקביעות עובדתיות שקבע בעל התפקיד ולא כאשר מתברר כי בעל התפקיד פעל בחריגה מסמכות ותוך סטיה מממצאים עובדתיים וקביעות בדבר מהימנות עדים, שמצאו ביטויים בפסק דין מנומק של בית משפט, אשר שמע את העדים והתרשם מעדותם באופן בלתי אמצעי. סוף דבר לאור כל האמור לעיל הריני מקבלת את הערעור ומבטלת את החלטתו של עו"ד לוי מיום 26/01/12. הריני מורה על השבת תביעת החוב לעו"ד לוי לחישוב סכום החוב הסופי, באופן שסכומי הבסיס יחושבו בהתאם לסעיפים 10-11 לפסק הדין ובהתחשב בשינויים שנקבעו בפסק הדין שבערעור ובשים לב לתמורה ששולמה ככל ששולמה מאז מתן פסקי הדין ועד היום, וזאת בתוך 30 יום כאשר הפגרה תבוא במניין הימים. אינני עושה צו להוצאות. ערעורתביעת חובחובפשיטת רגל