קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על המצאה כדין: 1. זהו ערעור על החלטת כבוד הרשמת שיצר, בת.א. 1043/00 (בש"א 7494/00), מיום 17.6.01, לפיה נדחתה בקשת המערער לקבוע שלא בוצעה לו המצאה כדין של כתבי בי דין. 2. מטיעוני הצדדים במסגרת ערעור זה, עולה תמונה מורכבת ורבת פנים. בקליפת האגוז אעמוד על התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרעה בערעור דנן: א. המשיב הגיש נגד המערער ונגד המשיבים הפורמליים תביעה לבית משפט זה (ת.א. 1043/00) (להלן: "התובענה"), ובקשה להכיר בתובענה כייצוגית (בש"א 1414/00). הבסיס העובדתי לתביעה נסוב סביב מערכת הסכמית שהצדדים לה, ככל שהדבר רלבנטי לענייננו, היו המשיב, המשיב הפורמלי 1 (להלן: - "הארגון") והמערער. מטרת המערכת ההסכמית היתה הבטחת זכאות לזכויות ביטוח סוציאלי גרמני לאזרחים ישראליים מחד גיסא, והבטחת זכויות הארגון והמערער באשר לשכרם, מאידך גיסא. בין היתר, חתם המשיב על הסכם ייצוג ושכר טרחה, בינו לבין המערער (נספח ז' לתובענה, נספח מש/9 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב) (להלן: "ההסכם"). ברישא להסכם נכתב שהוא נערך בין: "ד"ר רפנהגן עו"ד מרח' קלאוזוביץ 5, ברלין 1000, גרמניה המערבית (להלן: "עוה"ד) באמצעות מיופה כוחו לצורך הסכם זה, הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי (ישראל-מערב גרמניה) (להלן: הארגון) ובין: מר/גב' כנטען בכתב התביעה, חתם המשיב גם על תוספת להסכם (נספח ו' לתובענה, נספח מש/10) (להלן: "התוספת להסכם"), שצדדים לו הן המערער, הן המשיב והן הארגון. גם בהסכם זה, הוגדר הארגון כמיופה כוחו של המערער. ב. ביום 6.1.00, עם הגשת התובענה, בוצעה המצאה של כתב התביעה והבקשה לאישור התביעה כייצוגית עבור המערער, במשרדי הארגון. ג. ביום 28.3.00 הגיש המערער בקשה להצהיר שלא בוצעה מסירה כדין של כתבי בי - הדין בתובענה (בש"א 7494/00) (להלן: "הבקשה"). בבקשה שנתמכה בתצהירו של מר אלכס פרי, מנכ"ל הארגון, נטען, בין היתר כי "המבקש לא נתן למשיבה 2 יפוי כח כללי לייצג אותו בכל דבר וענין ואין למשיבה 2 יפוי כח לקבל בשמו כתבי בי-דין בכלל, ובמועד הנחת כתבי הטענות בפרט". ד. הרשמת הנכבדה קיימה דיון בבקשה, וביום 17.6.01 ניתנה החלטתה, אשר דוחה את הבקשה. בדיון בפני הרשמת לא נחקרו המצהירים מטעם שני הצדדים (המערער והמשיב). בהחלטתה קבעה הרשמת הנכבדה שהבסיס להתקשרות בין המערער לבין המשיב הוא ההסכם, אשר נחתם בישראל, ואשר קובע מפורשות שהארגון הינו מיופה כוחו של המערער לצורך ההסכם. הרשמת הנכבדה בחנה עוד את סע' 2.4 להסכם, שקובע כי המערער מסמיך את הארגון לייצגו כלפי הלקוח (המשיב כאן) ולפעול בשמו לצורך מימוש ההסכם. מכל האמור, קבעה הרשמת הנכבדה שבוצעה מסירה כדין, בהתאם לתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: - "התקנות"). הרשמת הנכבדה הוסיפה בהחלטתה שתכלית המסירה היא להביא לידיעת הצד את דבר קיומו של ההליך ובמקרה דנן אין חשש שהמערער לא ידע דבר קיומו של כתב התביעה, ולפיכך, אין לומר שנגרם לו עוול. כן הסתייעה הרשמת הנכבדה בעקרונות המניעות לצורך דחיית הבקשה. על החלטה זו הוגש הערעור. 3. טיעוני המערער ב"כ המערער מפרט קשת רחבה של נימוקים, בבואו לתקוף את החלטת הרשמת. לכתחילה, מאיר הוא בשינויי גרסאות הקיימים, לטענתו, במהלך ההליכים השונים מצד המשיב, בענין ההמצאה, שינויים המהווים לגרסתו שינוי חזית (סע' 1, 5 (ב), 6). בהמשך, טוען ב"כ המערער שהיה על הרשמת הנכבדה למחוק את תגובת המשיב לבקשה, בהיעדר תצהיר מתאים, שכן לטענתו, התצהיר שהוגש בתמיכה לתגובה הוא התצהיר שהוגש גם בתמיכה לאישור התובענה כייצוגית. ולכן, יש ללמוד מכך שהמשיב לא הניח כל תשתית עובדתית, ולא הרים הנטל להוכיח קיומה של הצדקה למסירת כתבי בי - דין לארגון. בנוסף, מלין ב"כ המערער על כי הרשמת הנכבדה לא הבחינה בין המצאת כתב התביעה למערער לבין המצאת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, שכן גם בהנחה שהמערער ייפה את כוחו של הארגון על-פי ההסכם, הרי שההסכם נחתם בין המערער לבין המשיב בלבד, ולא הוצג לדבריו, ייפוי כוח המתייחס ליתר התובעים הפוטנציאליים. ב"כ המערער סבור עוד שלא היה מקום לקבוע שההסכם מהווה בסיס להתקשרות בין המשיב לבין המערער, מאחר שהסכם זה נזנח ובאו תחתיו הסכמים חלופיים, שבהם הארגון אינו מיופה כוח של המערער. לטענתו, תביעת המשיב כלל אינה מבוססת על ההסכם. ב"כ המערער סבור עוד שבקובעה שהיה מען ברור למסירת כתבי בי דין (משרדי הארגון), לא עמדה הרשמת הנכבדה על השאלה המרכזית, שהיא - היות הארגון מורשה לקבלת כתבי בי - דין, ובכך הרחיבה יתר על המידה את גבולות תקנה 477. לדבריו, על הרשמת הנכבדה היה לבחון את התקיימות יסודות תקנה 482 טרם החלתה על המקרה, ובחינה זו היתה מעלה, לגישתו, שלא היה מקום להחילה בנסיבות המקרה. כן טוען ב"כ המערער שקביעת הרשמת הנכבדה, לפיה די בכך שהמערער ידע אודות קיומה של התביעה נגדו, מנוגדת להלכה לפיה אין לבחון ראיות בדיעבד לצורך הקביעה אם בוצעה מסירה כדין. לבסוף, טוען ב"כ המערער שלא היה מקום להחיל את עקרונות המניעות, בלי שעניין זה הועלה ונידון בפני הרשמת. 4. טיעוני המשיב ב"כ המשיב סומך ידיו על החלטת הרשמת הנכבדה בכללותה. באשר לרכיב הפרוצדורלי, סבור ב"כ המשיב שהתצהיר שהוגש הינו תצהיר כדין, התומך בכל העובדות שנטענו בתגובת המשיב, ואין נפקא מינה אם הוגש תצהיר זהה בתמיכה לבקשה לאישור התובענה כייצוגית, אם לאו. במישור המהותי, אין בסיס לדבריו, לטענת המערער בדבר ביטול ההסכם והתוספת לו בכל שלב שהוא, ע"י מי מהצדדים. לגישתו עוד, אף אם קיימת מחלוקת בדבר תוקפו של ההסכם, אין בכך כדי לאיין את האפשרות להסתמך עליו לצורך ההמצאה בלבד. לטענתו, הגיש המערער את הבקשה לרשמת הנכבדה, שלא בתום לב, וללא כל הצדקה, שכן העובדות לאשורן מלמדות על זיקה ברורה לישראל וקשר אינטנסיבי ברור בין המערער לבין הארגון, ועל מערכת יחסים הדוקה ביותר, שהתנהלה רובה ככולה בישראל. ב"כ המשיב אף מרחיק לכת וטוען שבין הארגון ובין המערער התקיימו יחסי שותפות. באשר לתחולת תקנה 482, סבור ב"כ המשיב שהוכחו יסודותיה בפני הרשמת הנכבדה, ובצדק נקבע על ידיה שבוצעה מסירה כדין למורשה. ב"כ המשיב מפנה להלכה המרחיבה את פרשנות המונח "מורשה" לצורך הסעיף. אין מניעה, לגישת ב"כ המשיב, להגיע למסקנה זהה באמצעות שימוש בהוראות תקנה 477, זאת, על אף שבניגוד לטענות המערער, לא דנה הרשמת הנכבדה כלל בתחולת תקנה 477, וממילא ניתן היה להסתפק בהוראות תקנה 482. ב"כ המשיב סבור שידיעת המערער בדבר קיומם של ההליכים, מעידה על מימוש תכלית ההמצאה, היא - ידיעת הצד שכנגד בדבר ההליכים שמתנהלים נגדו, ואם הוכח שכתבי בי - הדין הגיעו לידיעת בעל הדין, יראו את ההמצאה כבוצעה כדין. ב"כ המשיב סבור עוד שקביעת הרשמת בסוגיית המניעות, בדין ניתנה. דיון והכרעה 5. המסגרת הדיונית להכרעה בערעור דנן, הינה הוראות פרק ל"ב לתקנות, המסדירות את סוגיית המצאת כתבי בי - דין. חשוב להדגיש, שהתקנות הכלולות בפרק זה, אינן קובעות כללים לקביעת סמכות בינלאומית של בית המשפט, והן דנות רק בכללי ההמצאה. דהיינו, אם בוצעה ההמצאה בארץ לפי כללים אלה, קנה בית המשפט סמכות פרסונלית על הנתבע (ראה למשל רע"א 39/89 GENERAL ELECTRIC CORP. נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ, פד"י מב (4) 762). על-פי הוראות תקנה 477, ניתן להמציא כתבי בי - דין למורשה מטעם הנמען, אם יש לו מורשה כזה. תקנה 482 עוסקת במורשה בהנהלת עסקים. וכלשון התקנה: "היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתבי בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". הרשמת הנכבדה נשענה כאמור על הוראות תקנה 482 (א), בדחייתה את הבקשה. 6. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, ובעיקרי הטיעון שלהם ולאחר שמיעת טענותיהם בפני, מצאתי שאין מקום לשנות מהחלטת הרשמת הנכבדה. ההתקשרות בין המשיב למערער החלה עם חתימת ההסכם והתוספת לו ואלה מדברים בלשון חד משמעית על היות הארגון - מיופה כוחו של המערער לצורך הסכם זה. התביעה מבוססת, בראש וראשונה, על המסמכים הללו, וקיומם של נדבכים נוספים, מאוחרים יותר , אינו מאיין את המסד האמור. טענת המערער, הנראית כלקוחה כל-כולה מהרצון להמלט מקיום דיון ענייני בתביעת המשיב נגדו - אינה יכולה להתקבל וזאת בכל דרך בדיקה אפשרית, שלא לדבר על שיקולי צדק. כבר עתה אעיר שהרשמת הנכבדה לא ביססה את החלטתה על שיקולי מניעות ושיקולים של ידיעה אל מול המצאה ודברים אלה נאמרו למעלה מן הצורך, לכן, אתמקד בפסק-דין זה בבדיקת נימוקיה העניינים המבססים את החלטתה על תקנה 482 (א). המבחן לבדיקת כשרות ההמצאה, הוא מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע לבין ה"מורשה", הנדרשת כדי לעשות את ההמצאה בת-פועל. בפסק הדין ברע"א 39/89 הנ"ל, נקבע גם שזוהי שאלה שבדרגה. עיון בכתב התביעה ובעיקרי הטיעון מטעם המשיב ובייחוד סע' 19 ד' לעיקרי הטיעון, מביאים אותי לכלל מסקנה שמתקיימת במקרה דנן האינטנסיביות הנדרשת (עיין גם בסע' 2.4 להסכם). עוד נקבע שיש להתחשב בהתרשמותו הסובייקטיבית של המתבונן מהצד, אשר רואה את בשני הגורמים (המקומי והזר), כישות אחת (רע"א 39/89 הנ"ל; רע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ ואח' (לא פורסם). מוצאת אני דמיון רב בין המקרה שנדון ברע"א 2652/94 הנ"ל לבין המקרה שבפני. שם, פנה המערער למשרדי חברת נופש בישראל, שמשמשת נציגות לחברה העולמית, והזמין שירותי נופש. בחלוף מספר שנים, הגיש תביעה נגד חברת הנופש העולמית, בשל נזקי גוף שנגרמו לו במהלך חופשתו. המסמכים הונחו במשרדי חברת הנופש בישראל. בית המשפט, בבוחנו את כשרות ההמצאה בישראל, השתמש בפרשנות מרחיבה של תקנה 482 (א) על שני היבטיה, דהיינו, הרחבת המונח "בעניין עסק" המוזכר בתקנה, והרחבת הדיבור "מורשה" כלשון הסעיף, זאת בהתבסס על המגמה שהותוותה ברע"א 39/89 הנ"ל. באמצעות פרשנות זו, קבע בית המשפט שהנציגות הישראלית של מועדון הנופש העולמי מהווה כתובת למסירת כתבי בי - דין. כאמור, בצדק קבעה הרשמת הנכבדה, שבשלב זה מהווה ההסכם והתוספת לו בסיס להתקשרות בין הצדדים, וכל טענה בדבר אי תוקפו של ההסכם או ביטולו ע"י הסכמים מאוחרים, תבחן בשלב מאוחר יותר, במסגרת בירור התובענה. כדי להצדיק המצאת כתבי בין דין לארגון, די בעילות המופיעות בכתב התביעה, וביניהן, הסכם ההתקשרות, והכתרת הארגון שם כמיופה כוחו של המערער. אין בפני כל הסבר למשמעות העובדה שהארגון הינו מיופה כוחו של המערער לצורך ההסכם, ואין בכל טיעוני המערער טענה אמיתית לפיה, אם תקרוס טענתו שאין התביעה מבוססת על ההסכם, ניתן יהיה לקבוע קיומו של נתק בין המערער לבין הארגון. מערכת המסמכים שהוצגו יוצרת מסקנה חד משמעית לפיה המערער ייפה את כוחו של הארגון להיות מורשה שלו בארץ לכל ענין עסקי הקשור במערכת ההסכמית. די באמור לעיל, כדי לדחות הערעור. יחד עם זאת, אתייחס לטענות נוספות שמועלות ע"י הצדדים: א. כאמור, בפי ב"כ המערער טענות נגד תוקפו של תצהיר המשיב שהוגש לרשמת. יחד עם זאת, ב"כ המערער לא הציג בפני כל אסמכתא לטענתו, כי יש מניעה לעשות שימוש בתצהיר שהוגש מטעם המשיב בתמיכה לבקשתו לאישור התובענה כייצוגית. אם סבר המשיב שהעובדות עליהן הוא מצהיר בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, מספקות לצורך הרמת הנטל להמצאת המסמכים לארגון, אין כל מניעה בדין לעשות כן. יתרה מכך, טענה זו נטענה בפני הרשמת הנכבדה, בדיון שהתקיים בפניה, אולם היא החליטה שלא למחוק את תצהיר המשיב. בהחלטה זו, המצויה בטווח שקול הדעת שהופעל על ידיה באופן סביר, אין מקום להתערב. לפיכך, לא ראיתי לנכון להתערב בעניין זה, ולפסול את תצהיר המשיב. ב. אין בידי לקבל את טענת ב"כ המערער בדבר ההבחנה הנדרשת בין המצאת כתב התביעה לבין המצאת הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. בצדק טוען ב"כ המשיב שב"כ המערער לא העלה טענה זו בפני הרשמת הנכבדה, ומשכך, דינה להדחות על הסף. גם לגופו של עניין, לא שוכנעתי מטיעוני המערער שאכן יש מקום לאבחנה דנן. יש לזכור שהמשיב הוא שעותר לאישור התובענה הייצוגית, על סמך תצהירו שלו, ועל סמך הראיות שיש בידיו להציג בשלב זה של ההליך. אם ניתן להתבסס על תצהיר המשיב לצורך המצאת כתב התביעה, ממילא מהווה הוא קרקע מספקת להמצאת הבקשה הנלווית, לאישור התובענה כייצוגית. ג. ב"כ המערער טען בפני שהרשמת הנכבדה חרגה מסמכות בעשותה שימוש בתקנה 482 (א), וכי הסתמכות המשיב על תקנה זו מהווה שינוי חזית. עיון בהחלטת הרשמת הנכבדה אכן מעלה, שהכרעתה מבוססת על תקנה 482 (א) בלבד, ואף שהמשיב בתגובתו בפניה התייחס לתחולת תקנה 477 במקרה דנן, לא ראתה הרשמת הנכבדה לנכון לעשות שימוש בתקנה. לפיכך, ומשהתמלאו יסודות תקנה 482 (א), ממילא אין הכרח לעשות שימוש בתקנה 477, ופטורה אני מלדון בטענות הצדדים המתייחסים לתחולתה. יתרה מכך, איני מוצאת בסיס לטענה בדבר שינוי חזית, שכן תקנה 482 (א) מבוססת גם היא על קיומו של ההסכם המקים חזקה בדבר קשרים עסקיים בין הארגון לבין המערער, ואף אם היתה הרשמת הנכבדה מתבססת על תקנה 477, היתה מגיעה לתוצאה זהה. 7. סיכומם של דברים, דין הערעור להדחות. המערער ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪ + מע"מ. כתב הגנה ותגובה לבקשה לאישור התביעה כתביעה יצוגית יוגשו בתוך 90 יום מהיום.ערעורהמצאת כתבי בי דין