קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על חיוב אישי בחובות החברה: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת יהודית שבח) בת.א. 44164/98 אשר חייב את המערער, מנהל חברת קלילי אינסטלציה ומיזוג בע"מ (להלן: החברה), באופן אישי בחובות החברה, בגין הפרת חובת תום הלב כלפי המשיבה.   2. החברה, באמצעות מנהלה, נהגה לרכוש מהמשיבה מוצרים שונים מתוצרתה. החל מחודש 2/97 ועד לחודש 5/97 רכשה סחורה בסך כולל של 345,256 ש"ח. התביעה נשוא הערעור הוגשה כנגד החברה והמערער בגין סירובו של הבנק הנמשך לפרוע שיקים מעותדים למועדי פירעון שונים, החל מ- 5/97. עילת הסירוב היתה העדר כיסוי או היות החשבון "מוגבל". פסק דין כנגד החברה ניתן בהעדר הגנה. פסק הדין נשוא העירעור נסב על שאלת חבותו האישית של המערער. המשיבה טענה כי כאשר נתן לה המערער את השיקים המעותדים ידע כי לא קיים סיכוי כי אלו יפרעו או לחלופין צריך היה לדעת זאת. למרות מצבה הכלכלי של החברה, המשיך המערער לרכוש סחורה עבורה ולהגדיל את חובה למשיבה, וזאת על אף שידע כי אין בידי החברה לשלם עבור סחורה זו. לפיכך, נהג המערער כלפיה במירמה ובחוסר תום לב. בהתנהגותו זו היתה משום הטעיה והצגת מצג שווא המצדיקה את חיובו האישי או את הרמת מסך ההתאגדות. המערער טען להגנתו כי אינו חב אישית לחובות החברה מאחר ולא חתם מעולם ואף לא נדרש לחתום על ערבות אישית כלפי המשיבה. כל קשריו עם המשיבה היו מתוקף תפקידו כמנהל ובשם החברה בלבד. המערער הוסיף וטען כי אין בסיס לטענה כי בעת ההתקשרות עם המשיבה ידע כי אין ביכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה. עד לחודש מאי 97', המועד בו נקלעה החברה באופן פתאומי לקשיים כלכליים, פעלה החברה באופן סדיר ומלא ללא קושי למלא התחייבויותיה. שריפה במשרדי החברה אשר גרמה לנזקים רבים ב- 4/97 וכן ביקורת פיתאומית של מס ערך מוסף אשר גררה בעקבותיה פירסומים שליליים והפסקת אספקת סחורה על ידי ספקים, הם שהביאו לקשיי נזילות במועד זה. נוכח קשיים אלו צמצם הבנק באחת את מסגרת האשראי שהעניק לחברה.   3. בפסק דינה סוקרת השופטת המלומדת הלכות בדבר חבותו האישית של נושא המשרה והצורך להוכיח כי התקיימו העובדות המאפשרות הטלת חבות אישית. כך, לשם חיובו של נושא משרה בעילת תרמית יש צורך כי נושא המשרה יבצעה באופן אישי, היינו ינקוט בצעדים פוזיטיביים במהלך ניהול העסקים מתוך כוונה לרמות. בכל הנוגע לחובת תום הלב - כפי שנקבע בד"נ 7/81 פנידר נגד קסטרו פ"ד לז(4) 673- חובה זו חלה על נושא משרה המנהל משא ומתן בשם החברה. זוהי חובה עצמאית המוטלת על מנהל המו"מ. בהתייחס לטענות ההגנה אשר הועלו על ידי המערער נקבע כי אלו לא הוכחו. המערער לא הביא כל ראיה כי התרחשה שריפה במשרדיו במועד אותו ציין וכי אכן נערכה פשיטה על ידי שלטונות מע"מ. אי הבאת ראיות אלו, המצויות בשליטתו, פועלת לטובת בעל הדין שכנגד. בית המשפט נזקק אפוא לעיון בדפי הבנק, ומהם מסיק כי הטענות בדבר משבר בלתי צפוי שאירע באפריל 97' אין להן על מה לסמוך: כך ,כבר בחודש נובמבר 96' לא כובדו שיקים שמשכה החברה בעשרות אלפי שקלים. בדצמבר אותה שנה, צמצם הבנק את מסגרת האשראי אשר העניק לחברה. מת/ 1 מסיקה השופטת כי עד למאי 97' ניתנה מסגרת אשראי של 300,000 ש"ח בלבד, ולא מיליון ש"ח כפי שנטען. השופטת מציינת כי אמנם בפועל התיר הבנק חריגה מקו אשראי זה, אך כבר בדצמבר 96' לא כיבד שיקים שגרמו לחשבון לחרוג מיתרת חובה מעבר ל- 415,000 ש"ח. תמונת השיקים המוחזרים חוזרת על עצמה גם בחודשים ינואר עד אפריל 97, כמפורט בפסק הדין. השופטת מציינת עוד כי המשיבה לא יכולה היתה לדעת על מצבה הכספי של החברה שכן המערער הפקיד בידה שיקים מעותדים, ועד להגיע מועד הפירעון במאי 97' לא נתקלה בשיקים חוזרים. במקביל קובעת היא כי המשיבה לא בדקה כראוי את מצבה הכלכלי של החברה ולא דאגה להחתים את המערער על כתב ערבות אישי. עם זאת, התנהגות תמימה זו, אין בה כדי לפטור את המערער מהחובות המוטלות עליו כמנהל תאגיד. השופטת מסכמת וקובעת כי מעשה מירמה, עירבוב נכסים או שימוש לרעה באישיותה המשפטית של החברה לא הוכחו. יחד עם זאת נפסק כי הובאו די ראיות כדי לשכנע בהפרת חובת תום הלב על ידי המערער. המערער צריך היה במסגרת חובותיו כמנהל לגלות למשיבה את מצבה הכלכלי של החברה, הקטנת מסגרת האשראי והעובדה כי הבנק מחזיר שיקים שהחברה משכה. חרף זאת, משראה המערער כי מצב החברה נעשה קשה, לא חדל מן הרכישות אלא הגביר את הקצב. באפריל 97', זמן קצר לפני ההתמוטטות, רכש סחורות בהיקף של 175,000 ש"ח כאשר הוא יודע ומבין כי אין שום סיכוי כי המשיבה תקבל את כספה. לפיכך נקבע כי המשיבה הוכיחה עילה מספקת לחיובו של המערער באופן אישי בחובות החברה.   4. טענותיו של המערער כנגד פסק הדין מועלות הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. במישור המשפטי טוען המערער כי קביעת בית המשפט ששומה היה עליו, במסגרת חובותיו כמנהל תאגיד, לגלות למשיבה את מצבה הכלכלי של החברה, הקטנת מסגרת האשראי וחזרתם של שיקים, שגויה היא. חובת גילוי שכזו אינה קיימת ואין כל הפרה של חובת תום הלב בגין אי גילוי מעין זה. יהא זה לא סביר בעליל לקבוע סטנדרט זהירות המחייב מנהלי חברה הנמצאת בקשיים כלכליים, להודיע למוכרי סחורות על כך. באם היתה קיימת חובה שכזו- כל קושי כלכלי היה חורץ מיד גזר דין מוות על החברה שכן עצם הגילוי היה גורם לה להתמוטטות. המערער מוסיף וטוען כי אחריות אישית על מנהלים בגין חובות החברה מוטלת רק על מנהלים אשר ביצעו תרמית, היינו- כאשר היה ברור לנושא המישרה כי אין כל סיכוי סביר שהחברה תוכל לעמוד בהתחייבויות החדשות שהיא נוטלת על עצמה. הנטל להוכחת טענה שכזו הוא נטל כבד מאוד. מבחינה עובדתית טוען המערער כי לא קיים כל בסיס למסקנות בית המשפט בדבר ידיעתו על "מצב חוסר תקווה" של החברה בעת ההתקשרות עם המשיבה ובדבר התקיימותו של מצב שכזה, להבדיל מקשיים כלכליים כלשהם. המערער מבקש להדגיש כי קביעותיו של בית משפט קמא לעניין זה מתבססות רק על הסקת מסקנות ממסמכי הבנק ולפיכך אין לערכאה הדיונית כל יתרון על ערכאת הערעור. לטענת המערער, הניח בית משפט קמא כי המשיבה הוטעתה עקב הסתרת פרטים הנוגעים למצבה של החברה. להנחה זו אין בסיס שכן המשיבה ידעה על מצבה הכלכלי של החברה טרם ההתקשרות, לרבות על מצבו של חשבון הבנק. כך, על פי עדותה של הגברת אנקה עזר נוהגת המשיבה לקבל את פירטי חשבון הבנק של הצד עימו היא מתקשרת ולערוך בדיקות אודותיו. אם חרגה המשיבה ממנהגה זה, היא מושתקת מחמת רשלנות מלטעון כי הוטעתה. זאת ועוד, על פי עדותו של מר חלד, המשיבה אכן ערכה בירורים חיצוניים על מצבה של החברה מהם עלה כי בעת ההתקשרות לא היתה החברה גוססת, אלא חברה תוססת בשיא פעילותה. באשר למסמכי הבנק עליהם ביססה השופטת את מסקנותיה בדבר מצבה הכלכלי של החברה, טוען המערער כי המשיבה נמנעה מלהעיד לעניין זה את פקיד הבנק אשר יכול היה לשפוך אור על מערכת היחסים שבין הבנק לחברה. ביכולתו היה להעיד מה היתה מסגרת האשראי בפועל, האם מסמך ביטול האשראי אכן נשלח לחברה ומהי סיבת ביטולם של השיקים. לעניין אחרון זה טוען המערער כי אלו בוטלו על ידי החברה כאשר סחורה שהיתה צריכה להינתן בגינם לא הועברה. היינו, הסיבה לביטולם לא היתה העדר כיסוי מספיק. הנטל לעניין זה, כך נטען, מוטל על כתפי המשיבה, אשר צריכה להוכיח תרמית ולא כפי שסבר בית משפט קמא- כי המערער הוא שצריך לספק הסבר לכל שיק שבוטל. באשר למסגרת האשראי טוען המערער כי בניגוד לת/ 1 בו נקבעה לכאורה מסגרת אשראי של 300,000 ש"ח- המשיך הבנק לתת אשראי בסכומים גבוהים יותר. לראיה בת/ 2, יתרת החובה עומדת על 605,599 ש"ח. גם לאחר צמצום מסגרת האשראי בת/ 2 המשיך הבנק לכבד שיקים שהוצאו מחשבונה של החברה. כמו כן טוען המערער כי מדפי החשבון עולה כי המשיך והפקיד כספים לחשבון החברה. הפקדות אלו אינן מתיישבות עם המסקנה כי המערער ידע כי אין ביכולת החברה לפרוע חובותיה. טענה נוספת של המערער הינה כי יש להבחין בין החשבוניות אשר בגינם הוצאו שיקים עם כריתת החוזה, ובין יתר החשבוניות אשר הוצאו מאוחר יותר - ולחייבו, אם בכלל, אך בחלק מן החוב. טענה זו נסמכת על כך שניתן לחייב מנהל באופן אישי רק על חוסר תום לב במהלך משא ומתן ולא במהלך ביצוע החוזה. באשר לאי הבאת עדויות על חקירת המע"מ והשריפה טוען המערער כי עדים ומסמכים אלו אינם בשליטתו ולפיכך אי הבאתם אינה פועלת כנגדו. המערער שב ומדגיש כי על המשיבה להוכיח תרמית ולא עליו להוכיח את העדרה.   5. המשיבה מצידה טוענת כי הוכח בענייננו כי המערער פעל בחוסר תום לב כאשר נטל התחייבויות בשם החברה בידעו כי אין ביכולתה לפרוע את חובה. לפיכך, חב הוא באופן אישי בחובותיה של החברה. המשיבה מוסיפה כי שעה שהוכח כי חשבון החברה חרג מגובה האשראי וכי שיקים חזרו, עבר נטל הראיה למערער להוכיח את טענותיו כי החזרת השיקים אינה נובעת מהעדר כיסוי. על המשיבה לא היתה כל חובה להזמין לעדות את פקיד הבנק שכן מסמכי הבנק מדברים בעד עצמם. המערער לא הביא כל ראיה כי סיבת ביטול השיקים היתה בקשת החברה בשל אי אספקת סחורה. הוא אף לא המציא כל מסמכים המעידים על גובה האשראי שניתן בפועל לחברה, כטענתו. כל טענותיו נותרו ללא תימוכין או ביסוס. גם אם נמצא כי הבנק כיבד בתקופה זו חלק מהשיקים שמשכה החברה, אין בכך כדי להוכיח כי מצב החברה היה טוב. באשר לטענת המערער כי יש לחייבו אך בחלק מן החוב טוענת המשיבה כי טענה זו לא נטענה בבית משפט קמא ולפיכך אין להשמיעה בערעור. החוב עצמו לא הוכחש ולפי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים- סלע המחלוקת היחיד הוא שאלת חבותו של המערער. בכל הנוגע לידיעתה על מצבה הכלכלי של החברה, טוענת המשיבה כי גם אם קיבלה את פרטי חשבון הבנק, דבר המוכחש על ידה, לא היה באפשרותה לבדוק את מצבה של החברה בשל חסיון בנק- לקוח.   6. פסק הדין נשוא הערעור מושתת כאמור על שתי קביעות עובדתיות. האחת, כי מצבה הכלכלי של החברה בעת ההתקשרות עם המשיבה היה קשה עד מאוד כך שלא היה סיכוי סביר כי ההתחייבויות אשר נטלה על עצמה החברה תכובדנה. השניה, כי המערער, כמנהל החברה, ידע על מצב זה. הלכה פסוקה היא כי אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ר' ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5) 407). גם אנו איננו מוצאים להתערב בקביעות העובדתיות לעיל, שמבוססות על התשתית הראייתית שהיתה בפני בית משפט קמא.   כלל ידוע הוא כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט עליו הראיה (ע"פ 28/49 סעיד חסין זרקא נ' היוה"מ פ"ד ד(1) 504). זהו למעשה סיכומו של הכלל כי "המוציא מחברו עליו הראיה". כך, המשיבה, אשר ביקשה לחייב את המערער בחובות החברה- עליה מוטל היה הנטל לשכנע בצדקת טענותיה. חובה נלווית לחובת השכנוע היא "חובת הראיה" שמשמעה החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל (ר' י. קדמי על הראיות, חלק שלישי עמ' 1273). בענייננו, לצורך עמידה בנטל השכנוע הביאה המשיבה כראיה ממסמכי הבנק מהם ניתן להסיק כי בתקופת ההתקשרות בין המשיבה לחברה חרג החשבון מגובה האשראי אשר ניתן לחברה ושיקים שנתנה החברה חזרו. מבחינתו של המערער חובת הראיה משמעה החובה להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של אלו שהובאו לחובתו, וזאת במקום שאין הוא יכול לעשות כן באמצעות הראיות שהביא יריבו. למעשה כאן, ביקש המערער לטעון - כנגד המשתמע ממסמכי הבנק - כי השיקים לגביהם נטען כי הוחזרו, בוטלו על ידו וכי מסגרת האשראי אשר הוענקה בפועל לחברה היתה גבוהה מזו המצוינת בת/ 1 ובת/ 2. כאמור, הנטל להוכחת טענתו זו רובץ לפתחו שכן מבקש הוא להשמיט הבסיס מתחת לראיות אשר הובאו לחובתו. זאת ועוד, המדובר הוא במידע המצוי בהישג ידו הבלעדי ובטענה בעל פה המבקשת למעשה לסתור תוכנה של רשומה בנקאית, אשר על פי טבעה מהווה רישום מהימן במידה המאפשרת לבית המשפט לקבלה כראיה לאמיתות תוכנה (סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971). לפיכך, אנו קובעים כי המשיבה יצאה ידי חובתה עת הגישה כראיה את מסמכי הבנק. אין להסיק מסקנות לחובתה מאי זימון פקיד הבנק לעדות מטעמה, ואין מקום להתערבותנו בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.   7. כאמור, בית משפט קמא קבע הלכה למעשה כי המערער רכש סחורות כאשר הוא - "יודע ומבין כי אין שום סיכוי כי התובעת תקבל את כספה וכאשר הוא מתאר לעצמו כי השיקים המעותדים שהוא מפזר בנדיבות לב לא יפרעו כלל". חרף זאת קבע בית המשפט כי לא הובאו די ראיות היכולות להוכיח מעשה מירמה. קביעות אלו אינן מתיישבות זו עם זו.   אין מחלוקת בין הצדדים, שכאשר לנושא המשרה ברור כי אין כל סיכוי סביר שהחברה תוכל לעמוד בהתחיבויות החדשות שלוקחת היא על עצמה, ולמרות זאת היא מתקשרת בעסקאות אלה, מדובר ב"תרמית" המצדיקה הטלת אחריות אישית (ר' למשל ס' 10 לעיקרי הטעון מטעם המערער). ר' גם דברי הנשיא שמגר בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ואח' פ"ד מח(5) 705, 743. זהו המצב בפנינו, כעולה בבירור מקביעותיה המפורשות של הערכאה הדיונית.   ודוק - אין צריך לומר כי לא בכל מצב בו עסק המצוי בדחק כלכלי נוטל על עצמו התחייבויות חדשות תוך ניסיון להציל עצמו, יחויבו נושאי המשרה בתרמית. יש צורך בידיעה ברורה כי ההתחייבות לא תקוים. ידיעה שכזו, נקבעה כאמור באופן חד משמעי על ידי הערכאה הדיונית, על יסוד התשתית הראייתית שהונחה בפניה, ומכאן מסקנתנו כי יש לדחות את הערעור על חיובו האישי של המערער בחובות החברה. נציין בנוסף כי אף אם המשיבה לא בדקה כראוי את מצבה הכלכלי של החברה ולא דאגה להחתים את המערער על כתב ערבות אישית, אין בכך כדי לפטור את המערער מחבותו בנסיבות הקונקרטיות בהן עסקינן, כפי שקבע אף בית משפט קמא.   8. בנסיבות אלו אין אנו נזקקים להכרעה באשר להיקף חובת הגילוי המוטלת על נושא משרה בכל הנוגע להתקשרויות שנערכות בעת שהחברה מצויה בקשיים כלכליים. אין אנו נזקקים גם לטענת המערער כי יש לחייבו אך בחלק מסכום החוב, שכן - כאמור- על פי ההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים, המחלוקת הועמדה אך על שאלת חבותו האישית של המערער.   9. אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור. המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ.  חובות חברהערעורחובאחריות אישית