קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על תביעה של בנק: 1. מבוא א. בפנינו ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ח. הורביץ), בתא 7903/89 מיום 18.8.98 והשלמתו מיום 09.08.99, אשר לפיו חוייבו המשיבים לשלם למערער סכום של 102,180 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.3.99 ללא צו להוצאות. הערעור מופנה כנגד מספר קביעות של בית משפט קמא בפסק הדין בהן התקבלו חלק מטענות המשיבים וכן נגד שתי החלטות ביניים של בימ"ש קמא, מיום 2.4.98 ומיום 22.4.98. ב. העובדות כפי שנקבע ע"י בית המשפט קמא. ביום 1.10.87 פתחו המשיבים 1 ו- 2 חשבון חוזר דביטורי שמספרו 316000/18 בבנק המערער (להלן: חשבון החח"ד). במעמד זה חתמו גם על "תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי", וכן על "בקשה להקצאת אשראי חח"ד שוטף" בסך 25,000 ש"ח. על הבקשה לא צוינו שיעורי הריבית, אלא קיימת הפניה ל"תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי" עליו חתמו המשיבים. באותו היום חתמו גם על בקשה / הצהרה לבנק כי חתימת כל אחד מהם תחייב ותייצג את שניהם. ביום 19.11.87 חתמו המשיבים 3-4, שהנם אחיה ואביה של המשיבה 2, על "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום", והתחייבו להיות ערבים "כלפי בנק לאומי לישראל... לסילוקם המלא והמדויק של כל הסכומים המגיעים או שיגיעו או שעשויים להגיע לבנק מאת ציבוש יצחק ויהודית". ב- 23.11.87 קיבלו המשיבים 1-2 מהבנק הלוואה בסך 25,000 ש"ח (להלן: "ההלוואה הראשונה") וחתמו על "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה", בה התחייבו להחזיר את ההלוואה הראשונה ב- 25 תשלומים חודשיים, החל מיום 23.12.87. בכתב ההתחייבות הוגדרו "שיעור הריבית של יתרה בלתי מסולקת". ב9.9.88- קיבלו המשיבים 1-2 הלוואה נוספת (להלן: "ההלואה השניה"), על סך 18,000 ש"ח, אותה התחייבו להחזיר ב- 12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 30.10.88. נקבע שההלואה תופקד "בחשבון משנה" שמספרו 316030 והריבית בחשבון זה הינה 28.8% לשנה. ג. תיאור ההליכים המשפטיים שנקט המערער ביום 30.06.89 הגיש המערער נגד המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר, בה טען שהמשיבים לא עמדו בהתחייבויות כלפי הבנק, כמתחייב מתנאי ההלוואות והבקשה להקצאת אשראי שוטף, ותבע את היתרות הבלתי מסולקות בסך 30,864 ש"ח נכון ליום 1.04.89. לאחר שב"כ התובע לא הגיש את כל המסמכים הנדרשים כמתחייב מצו גילוי מסמכים שניתן, החליט כב' השופט (בדימוס) א. פיכמן, בהחלטתו מיום 28.12.92, כי התביעה תימחק אלא אם המערער ימציא המסמכים הנדרשים לב"כ המשיבים עד למועד ישיבת הקדם שנקבעה ל- 11.0293. משהוברר כי רק במועד הדיון המציא ב"כ המערער המסמכים כמתחייב נקבע כי מאחר והתנאי לא מולא, מחיקת התובענה הינה בבחינת מעשה מוגמר. בע"א (חי') 192/94, שהגיש המערער, (בפני כב' השופטים והנשיא (בדימוס) סלוצקי גריל ופינקלמן), הסכימו הצדדים על ביטול פסק דינו של כב' השופט פיכמן, והחזרת הדיון בתביעה להמשך בביהמ"ש השלום. המשך הדיון נקבע בפני כב' השופטת ח.הורביץ. ד. עיקרי העובדות הנוגעות לערעור על החלטות הבינים. בהחלטה מ- 19.01.98 נדרש ב"כ התובע להגיש סיכומיו תוך 30 יום, ונקבע שהסיכומים יהיו קצרים ולא ישתרעו על יותר מ- 5 עמודים. ב- 31.03.98, הגיש ב"כ המערער בקשה להארכת מועד ולהגשת הסיכומים בהיקף של 18 עמודים. לאחר קבלת תגובת המשיבים ב- 2.04.98, החליטה כב' השופטת הורוביץ כאמור: "עקב הגשת סיכומים מעבר למכסה שנקבעה תחויב התובעת בהוצאות בהתאם, או לא יפסקו לטובתה הוצאות- בהתאם לתוצאת פסה"ד." המערער הגיש ב- 22.04.98 בקשה לבטול החלטת השופטת מיום ה- 2.04.98. החלטת השופטת בבקשה לבטול ניתנה עוד באותו יום וזו לשונה: "לאחר קריאת הסכומים, בבוא המועד, אשקול אם יש מקום לשנות את החלטתי ואם כן באיזו מידה". 2. טענות המערער בקליפת האגוז. הערעור מופנה כנגד מספר קביעות של ביהמ"ש קמא, שבהן התקבלו טענות המשיבים, ואשר בקצרה הינן כדלקמן: א. הפחתת סך של - 7000 ש"ח (נכון ל- 18.11.87) משום שאין כל ראיה מדוע וכיצד חויב החשבון בסכום זה. ב. קביעת בימ"ש קמא כי מסגרת האשראי בחשבון החח"ד לא הופחתה. ג. קביעת ביהמ"ש קמא כי שיעור הריבית המוסכמת על ההלוואה הראשונה, צמודת המדד, היה 0%. ד. קביעת ביהמ"ש קמא שמאחר ויתרת החח"ד לא עלתה על תיקרת האשראי, לא היה מקום להעמיד לפרעון מיידי את 2 ההלוואות שהועמדו למשיבים 1-2 ע"י המערער, וכפועל יוצא, הנחייתו שיש לחשב את הריבית בגין היתרות הבלתי מסולקות של ההלוואות בהנחה כי ההלוואות היו נפרעות עפ"י הסכמי ההלוואה. ה. אי פסיקת הוצאות משפט למערער, למרות שזכה שדינו, זאת בעקבות החלטות הביניים מיום 2.4.98 ו- 22.4.98. ו. אי פסיקת ריבית בנקאית מוסכמת על סכום החוב שנפסק בסך 102,180.40 ש"ח ופסיקת הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. 4. עיקרי טיעוני המשיבים. המשיבים לא התייחסו לגופן של פלוגתאות, אלא טענו באופן כללי בעניין מידת ההתערבות הראויה של ביהמ"ש בערעור, כי קביעותיו של ביהמ"ש קמא מבוססות היטב בשמיעת העדים והן על פי הראיות העולות מהמסמכים, וכי בהתחשב בכך שמדובר בתיק מלפני יותר מעשר שנים, אין מקום לערער אחרי קביעת ביהמ"ש קמא. כן טענו המשיבים, כי קביעותיו של ביהמ"ש קמא, אינן חורגות מגדר הסביר, ואין מקום להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש קמא ובשקול דעתו. 5. הפחתת סך 7000 ש"ח מיתרת החוב. בפסק דינה קבעה כב' השופטת הורוביץ כי אין ראיה מדוע וכיצד חוייב החשבון בסך 7,000 ש"ח ולכן הפחיתה סכום זה מיתרת חובם של המשיבים. אכן בדפי החשבון שצורפו לראשונה לתצהירו של מר אקירי (ת3/), חסרו דפי החשבון מס 2-3, אולם כפי שטוען המערער לתצהירה של הגב' יהודית חן צורפו הדפים החסרים (ת20/ ו- ת21/). בהחלטה מיום 25.5.97, ולאחר שנשמעה התנגדות ב"כ המשיבים להגשת המסמכים, קבעה השופטת כדלקמן: "המסמכים בכתב ידה של מורשת החתימה בלהה שביט יוגשו ויסומנו ת20/ ו- ת21/. למעשה מדובר בהעתקים של מסמכי הבנק המצויים במיקרופיש בבנק. התובע יאפשר לב"כ הנתבעים ו/או למי מטעמו לצפות במקרופיש ובמידה ותהיה טענה כי המסמכים ת20/ ות21/, לא הועתקו באופן מדויק אשקול העדתה של המעתיקה או הצדדים יגיעו להסכמה באשר לעותק הנכון של המיקרופיש מבחינת הרישום. באשר למשקל ולתוכן המיקרופיש שמורות טענותיו של ב"כ הנתבעים (עמ' 9)" עיון בכתבי סיכומיו של ב"כ המשיבים, בפני בימ"ש קמא, מלמד כי על אף האפשרות שניתנה לו, לא העלה כל טענה הנוגעת לחוסר מהימנותם של המסמכים. למעשה, בסיכומיו מתעלם הוא כליל ממסמכים אלו, ומבסס טיעוניו על חוסר העדרו של רצף בין דף חשבון אחד למשנהו. לפיכך אין כל טעם מהותי מדוע לא לקבל דף חשבון זה והנתונים שבו, ובהתחשב בעובדה שאף ב"כ המשיבים לא השיג על אמינותה של ראייה זו למרות שניתנה לו האפשרות לעשות כן, יש להוסיף לחוב הפסוק למערער את הסכום של 7,000 ש"ח (נכון ליום 18.11.87). 6. הקביעה שמסגרת האשראי לא הופחתה. לבקשתם של המשיבים מיום 1.10.87 (ת4/) הועמדה מסגרת האשראי על סך של 25,000 ש"ח. בניסיון להוכיח כי מסגרת האשראי הנ"ל בוטלה / הופחתה על ידו, הסתמך המערער בעיקר על תרשומות פנימיות שערך העד אקירי ב- 8.9.88 וב- 3.11.88 (ת8/ ו- ת10/ בהתאמה) מהן עולה כי הוחלט לבטל את מסגרת האשראי המוקצב ולהעמידו על סך של 7,000 ש"ח. השופטת המלומדת קבעה כי אין בעדותו של מר אקירי, ללמד כי אכן כך נעשה למסגרת האשראי וכי לא הוכחה הטענה שברגע שמחליטים על פריסת חוב (כפי שבוצע במקרה דנן במתן הלוואה נוספת של 18,000 ש"ח) מקטינים או מבטלים את מסגרת האשראי לטובת ההלוואה מהטעם שלא יתכן שיש גם הלוואה, וגם חשבון בעייתי. תמיכה לעמדתה זו מוצאת השופטת בעדותו של מר אקירי לפיה: "ברגע שנותנים לו הלוואה על חשבון האשראי מבטלים לו את האשראי..." אך בהמשך הוא מאשר כי "מנסים לעזור ללקוח ולא לבטל את האשראי על מנת להקטין לו הוצאות ריבית חריגה". מחד, נסיבות העניין, השכל הישר וההגיון הכלכלי של עסקאות האשראי, מצביעים על כך שלא סביר כי מסגרת האשראי לא בוטלה או הופחתה. מאידך צודקת השופטת קמא כי לא הוכח פוזיטיבית, כי מסגרת האשראי אכן הופחתה בפועל. עניין לנו במידת ההוכחה הדרושה, שהיא כידוע מאזן ההסתברות. בעניין זה גם אם באיזון ההסתברויות היה בית המשפט של ערעור עשוי להגיע לאיזון שונה מזה של ביהמ"ש קמא, עדיין אין בכך כדי להצדיק התערבותנו במידת האיזון השונה שנקבעה לפיה, לא הוכיח המערער כנדרש את ביטול / הפחתת מסגרת האשראי. 7. העמדת ההלוואות לפרעון מיידי. בפסק דינה כותבת כב' השופטת הורביץ (עמ' 9-10): "מאחר וקבעתי כי טענת הנתבעים כי האשראי בחשבון החח"ד נותר ע"ס 25,000 ש"ח, כמו כן התברר כי גם עם חיובי ההלואות לא עלתה יתרת החח"ד מעבר לתקרת האשראי, מה עוד שתקרת האשראי כללה גם את סכומי ההלואות, הרי שלא היה מקום להעמיד את 2 ההלואות לפרעון מידי". ממכלול הראיות ניתן ללמוד כי חשבון המשיבים עמד ביתרות חובה הגבוהות מתקרת האשראי במהלך התקופה הרלבנטית בסמוך להעמדת ההלואות לפירעון מיידי. ת11/ שהוא תרשומת מיום 25.7.98 ו19.8.88- בכתב ידו של מר אקירי מראה על פניות להסדר עם המשיבים כאשר חשבונם הפך להיות בעייתי, ונעשו עמם ניסונות להסדר פריסה של החוב ע"י העמדת הלוואה, הבאת שיקים מהעסק של האח ואפשרות להבאת שני ערבים נוספים. בספטמבר 88 (עפ"י ת8/) ביקשו המשיבים להעמיד להם אשראי בריבית קבועה כדי לפרוס את חובם. המכתבים שנשלחו למשיבים ע"י המערער כמכתבי התראה, המוצגים ת14/, ת15/, ת18/ ו-ת19/, נדרשו המשיבים להסדיר את חובם אחרת תוגש נגדם תביעה משפטית. בת14/ מצויינת יתרת חובה של 35,740 ש"ח העולה על מסגרת האשראי שהיתה למשיבים (גם לטענתם) ונרשם באופן מפורש כי למשיבים חוסר בטחונות משמעותי לכיסוי חוב של 22,000 ש"ח. ב-ת15/, כשנה לפני הגשת התביעה בסדר דין מקוצר, מודיע המערער למשיבים על שבירת תכניות חיסכון עקב חוסר פעילות וחוסר בטחונות משמעותי בחשבון החח"ד. ב-ת18/ ששנשלח למשיבים ב16.5.89-, מדגיש המערער כי החשבון החח"ד אינו פעיל, חוזרים בו שיקים ומתנהל בחוסר בטחונות משמעותי כאשר יתרת החובה היא בסך 31,200 ש"ח (ללא עדכון הריבית). דברים דומים נכתבו גם ב-ת19/. אין להתעלם מכך כי המשיבים לא השיבו על מכתבי ההתראה האמורים ולא נסתרה טענת המערער כי הבנק שלח להם דרישות חוזרות ונישנות להסדר החוב. יש טעם בעמדת ב"כ המערער כי קביעת השופטת שהמערער לא היה רשאי להעמיד את ההלואות לפירעון מידיי עומדת בסתירה לקביעתה בסעיף 9 לפסק דינה שם אמרה : "הנתבעים לא הוכיחו כי הפקידו כספים לצורך פירעון ההלואות וכי התנגדו בשלב כלשהו לזקיפת התשלומים בחשבון החח"ד". באופן כזה נפלה טעות בקביעת בימ"ש קמא שהמערער לא היה רשאי להעמיד ההלואות לפירעון מיידי גם אם מסגרת האשראי לא הופחתה מ25,000- ש"ח כפי שתואר לעיל. 8. אחוז הריבית המוסכמת בהלוואה הראשונה. יש לדחות את טענות המערער לעניין שיעור הריבית שנקבעה, (או ליתר דיוק שלא נקבעה), בהלוואה הראשונה. אמנם אין הגיון כלכלי או אחר במתן הלוואה בשיעור ריבית 0%. מניחה אני, כי אך בהיסח הדעת לא נרשם שיעור הריבית בכתב ההתחייבות וערבות להחזרת הלוואה (ת6/). כן מניחה אני כי בנסיבות אחרות ניתן היה לעשות שימוש בסעיפים 26 לחוק החוזים (חלק כללי) ו/או 46 לחוק זה, על פיהם פרטים שלא נקבעו בחוזה יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה- לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג; וחיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. דעא עקא, שבנוסף לכלל לפיו יש לפרש את החוזה כנגד מנסחו, קרי המערער, יש באי מילוי שיעור הריבית של ההלואה כמתחייב בטופס האמור, כדי להצביע על התרשלותו של המערער. לפיכך נכון יהיה להשאיר את שיעור הריבית של ההלוואה הראשונה על 0%. 9. אי פסיקת הוצאות החלטתה שלא לפסוק הוצאות, בסעיף 13 לפסק דינה, מתמצה באלו המילים: "מאחר וחלק מטענות הנתבעים התקבלו ובנסיבות העניין אין צו להוצאות". המערער טוען נגד אי פסיקת הוצאותיו מאחר וגם לאחר שחלק מטענות המשיבים נתקבלו ניתן לכמת שווין, וגם לאחר קבלתן עדיין נותרה יתרת חוב גדולה עפ"י פסק הדין, ולפיכך מן הראוי היה כי ייפסקו הוצאות משפטיות באופן יחסי לסכום החוב הפסוק, בהתאם לקבוע בתקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. הטעם "נסיבות הענין" אינו ברור שכן אם ב"נסיבות העניין" התכוונה השופטת להחלטותיה מיום 2.4.98 ומיום 22.4.98, הרי שבהחלטתה מיום 22.4.98, ציינה שלאחר קריאת הסיכומים תחליט אם לשנות את החלטתה הראשונה, אולם שלא על פי החלטתה זו, לא התייחסה השופטת לעניין זה כלל. לדעת ב"כ הערער לא היה מקום להגביל מלכתחילה את כתבי הסיכומים להיקף מירבי של 5 עמודים. שני עקרונות רלוואנטים ניצבים לנגד עיני, בבואי לדון בערעור בסוגיה הנדונה. העקרון הראשון, הוא כדברי כב' השופט ח' כהן בע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לג(1) 509, 510: "כלל גדול נהוג היה בידי בית- משפט זה מימים ימימה, והוא שלא להתערב בשיקול דעתן של הערכאות האחרות לעניין פסיקת ההוצאות: רק לעתים רחוקות מאד, אם באשר נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית ואם באשר נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת, ראה בית- משפט זה לקבל ערעור על פסיקת הוצאות." העקרון המנחה השני הוא, כפי שצוטט מע"א 541/63 רכס נ' הרצברג פ"ד יח(2) 120, 127 ע"י כב' השופט גולדברג (כתוארו אז) בפסק דינו בע"א 77/85 חב' החשמל מחוז י-ם נ' חב' החשמל, פ"ד לט(2) 592, 595: "הודגש חזור והדגש על ידי המרבים והממעיטים כאחד, כי בהעדר סיבה מיוחדת שתצדיק אי- פסיקת הוצאות או פסיקת הוצאות מופחתות לבעל -דין שזכה במשפט, מן הראוי לפסוק לו הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חסרון כיס". אני סבורה שצודק המערער בטענותיו כי היה נכון לפסוק הוצאות משפטיות לזכות המערער באופן יחסי לסכום החוב הפסוק עפ"י פסק הדין, אפילו זכו המשיבים שמקצת טענותיהם התקבלו, שכן אלה ניתנות לכימות וגם לאחר קבלתן נותרה יתרת חוב גדולה שהמשיבים חייבים למערער עפ"י פסק הדין. אם נתייחס ל"נסיבות העניין", להחלטות שניתנו ע"י כב' השופטת הורוביץ ב2.4.98- לפיה החליטה שלא לפסוק הוצאות למערער בגלל החריגה בעמודי הסיכומים בכתב שהוגשו, הרי שבהחלטה מיום 22.4.98 אמרה "לאחר קריאת הסיכומים, בבוא המועד, אשקול אם יש מקום לשנות את החלטתי ואם כן באיזו מידה". נראה לי שיש ב"הענשת" המערער באי פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד בגלל אורך סיכומיו החמרה יתרה עמו, ויש בה להיטיב שלא לצורך עם המשיבים, בגלל טעם דיוני הנמצא במישור היחסים שבין ביהמ"ש לבעל דין - קציבת עמודי סיכומים קשורה לעבודתו של ביהמ"ש ולא כלפי הצד שכנגד. אי לכך הייתי מתערבת בעניין ההוצאות ומחייבת את המשיבים לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 10. אי פסיקת רבית מוסכמת. בפסק דינה, נשוא הערעור, מיום 18.08.98, כתבה השופטת קמא בעמוד 14 לפסק דינה: "התוצאה אני מורה בזה כמפורט בסופו של כל פרק וכך הנני פוסקת. הבנק יחשב מחדש את חובם של הנתבעים, בהתאם למסקנות שנקבעו בפסק הדין. הבנק יהא רשאי להגיש חישוב, לפי העקרונות שנקבעו, לצורך קביעת סכום פסק הדין." בהודעה על צירוף תחשיב בהתאם להוראות פסק הדין, שהתקבלה בבית משפט השלום בתאריך 25.05.99, כתב ב"כ המערער בסעיף 3 להודעתו כי "ביצוע שחזור החשבון ארך זמן ממושך מאחר והדבר היה כרוך באיסוף נתונים ואיתור מסמכי בנק אשר בחלקם כבר היו בגניזה, מאחר ומדובר בחוב משנת 1987". בסעיף 4 להודעתו בקש ב"כ המערער מביהמ"ש קמא "לקבוע את סכום פסק הדין בהתאם לתחשיב המצ"ב ולקבוע את סכום חוב הנתבעים על הסך של 102,180.40 ש"ח בצרוף ריבית בשעור המירבי הנהוג אצל התובע החל מיום 22.3.99 ועד ליום התשלום בפועל" (ההדגשה שלי, ב,ג) בפסק דינה המשלים מיום 9.08.99, שניתן לאחר שהמשיבים נמנעו מלהגיש תגובה מטעמם להודעת המערער פסקה השופטת כדלקמן: "הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.3.99 ועד התשלום המלא בפועל. כיוון שהחישובים הוגשו באיחור לא מצאתי לנכון לקבוע ריבית כמבוקש ע"י ב"כ התובע". המערער מפנה לת2/ ממנו עולה כי נקבע במפורש בין הצדדים כי הבנק רשאי בכל עת לדרוש את סילוק יתרת החשבון, והלקוחות ישלמו לבנק תוך 7 ימים מתאריך דרישתו הראשונה, את הסכום הנדרש בצירוף ריבית, כאשר סכום זה ישא בנוסף לריבית הרגילה, ריבית מירבית בגין התקופה, אשר תתרבה כל 3 חודשים ותישא אף היא ריבית מרבית. עוד מפנה ב"כ המערער לת7/ ממנו עולה הסכמת הצדדים, כי במקרה שתוגש ע"י הבנק תביעה נגד הלקוחות לתשלום סכום כלשהו, ישא אותו סכום ריבית מירבית בגין התקופה שהחלה ביום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. טוען המערער, ובצדק לדעתי, כי פסיקת השופטת קמא, מנוגדת להלכה הפסוקה ולפיה עפ"י סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית ו/או הפרשי הצמדה אין לפסקם לפי חוק זה. גם האסמכתאות אותן מביא ב"כ המערער, תומכות בעמדה זו. (ע"א 426/78 בנק לאומי נגד גבאי, פ"ד לד(1), 107, 110; ע"א 48/88 אהרון ברזל נ' בנק צפון אמריקה, תקדין- עליון כרך 91(3) עמ' 1245; ע"א 8696/96 בנק המזרחי נ' גרוזינסקי, תקדין - עליון כרך 98(2) עמ' 1903). למרות שבפסק הדין מיום 18.8.98 לא נקבע מועד כלשהו להגשת התחשיב, ברורה בעיני עמדת כב' השופטת הורוביץ כי התחשיב הוגש באיחור שכן מן הראוי היה להכין את התחשיב ולהגישו לביהמ"ש סמוך למועד פסק הדין המקורי לאחר שלא נרשמו בו סכומים כמתחייב מפסק דין אופרטיבי בתביעה כספית. כשהגיש המערער את התחשיב ביום 25.5.99 ניתנה החלטה לפיה יגיבו המשיבים על דרך התחשיב תוך 30 ימים והמשיבים לא הגיבו על החלטה זו. מטעם דומה להתערבותי בהוצאות המשפט, נראה לי שאי חיוב בריבית לפי השיעור המוסכם בין המערער למשיבים אינו מוצדק ויש בו "הענשת יתר" של המערער ובמיוחד שחישוב הריבית נעשה מיום 22.3.99 (ולא מיום פסק-הדין המקורי שניתן ב18.8.99-). ממילא, המשיבים לא שילמו על חשבון החוב סכום כלשהו מאז שנדרשו לראשונה לשלם את יתרת החוב בחשבון האשראי בסוף שנת 1988, וכ10- שנים לפני מתן פסק-הדין. אין מחלוקת שגם אחרי מתן פסק-הדין לא שילמה על חשבון חובה סכום כלשהו לזכות הבנק. 11. סיכום הייתי מציעה לחברי לקבל את הערעור ולשנות את פסק-הדין של בימ"ש קמא כדלקמן: בהוספת הסך 7,000 ש"ח נכון ליום 18.11.87; ביטול הקביעה שלא היה מקום להעמיד את ההלוואות לפרעון מידי וכמתחייב מכך, תחושב הריבית בגין היתרות הבלתי מסולקות לא בהנחה שההלוואות היו נפרעות עפ"י הסכמי ההלוואה; פסיקת ריבית על סכום פסק-הדין לפי הריבית הנהוגה אצל המערער החל מיום 22.3.99; וחיוב בהוצאות המשפט. הערעור היה תלוי ועומד תקופה ארוכה, עקב הנסיונות שעשה ב"כ המערער להגיע להסכם עם המשיבים, לבקשתם. נראה לי שהזמן לא נוצל ע"י המשיבים למטרות אלו. יש לחייב את המשיבים לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בשתי הערכאות בסך 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הסך האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ב. גילאור, שופטת [אב"ד] ש. ברלינר-שופט: אני מסכים. ש. ברלינר- שופט י.דר - שופט: אני מסכים. י. דר - שופט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כב' השופטת ב. גילאור. בנקערעור