ערר למועצה הארצית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר למועצה הארצית לתכנון ולבנייה: זוהי עתירה מינהלית שהוגשה על-ידי העותרים, ולפיה יש לבטל את החלטת יושב-ראש המשיבה מיום 23.1.1999 (להלן - ההחלטה), שסירב ליתן לעותרים רשות לערור בפני המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (להלן - המועצה). ועדת המשנה של המשיבה לשמיעת התנגדויות (להלן - הוועדה) החליטה ביום 28.1.1999 לדחות את התנגדויות העותרים לתכנית ג8647/ (הקצאת שטח לדרכי גישה למגרשים פנימיים) (להלן - התכנית) והחליטה לתת תוקף לתכנית. העותרים ביקשו רשות לערור על החלטה זו ובקשתם נדחתה. 1. עיקרי העובדות היישוב קורנית שבגוש שגב נבנה על-ידי מייסדיו לפי תפיסה תכנונית מסוימת באופן שישנו כביש טבעתי המקיף את היישוב, ואילו פנים היישוב נטול כבישים, סגור לכלי רכב, והגישה לבתים נעשית באמצעות שבילי הולכי רגל (תוכנית ג3318/ וג3948/). ברבות הימים עקב שינוי אורחות החיים וסיבות אחרות התעוררו צורך ורצון אצל חלק מהתושבים, אשר לבתיהם לא הייתה גישה רכובה, לשנות את התפיסה התכנונית הקודמת ולסלול דרכי גישה לרכב גם לבתים הפנימיים של היישוב. ואכן באספת חברי היישוב, שנערכה בתאריך 23.9.1993, התקבלה החלטה להסמיך מהנדס לתכנון סלילת דרכי הגישה ולשינוי תכנית המיתאר. עוד הוחלט בישיבה זו, כי אין צורך באישור התכנית באספת חברים לאחר התכנון, אלא שהתכנית תעבור ישירות לוועדה המקומית, וכי דרכי הגישה ייסללו גם ללא הסכמתן המלאה של המשפחות הנוגעות בדבר ישירות. 2. התכנית שהוגשה ג8647/ עברה את האישורים וההליכים בוועדה המקומית, תוך שהעותרים מנהלים קרב מאסף כנגד התכנית, לרבות ניסיונות מסוימים להביא לביטולה של החלטת אספת היישוב. התכנית הגיעה לאישור הוועדה המחוזית, והעותרים הגישו (במאי 1996) את התנגדותם לתכנית בכלל ולדרך גישה מס' 6 הנוגעת להם במישרין בפרט. התנגדותם זו נדונה בפני ועדת המשנה לשמיעת התנגדויות של המשיבה. בדיון הראשון של הוועדה, שהתקיים ב18.9.1996-, הוחלט להשהות את הדיון עד לקבלת תכנית עדכנית על רקע מפת מדידה ולהעבירה לחוות-דעת של יועץ דרכים. לאחר קבלת חוות-דעת היועץ התעבורתי ולאחר דיון נוסף בשמיעת ההתנגדויות שנערך ב28.1.1999- החליטה ועדת המשנה לדחות את ההתנגדויות כאמור לעיל. בנימוקי החלטת הוועדה נכתב: "השאלה היחידה שעמדה בפני הוועדה ביום 18.9.96, הייתה האם שטחים אלה מאפשרים שימוש גם לכלי רכב, ואז קיבלה הוועדה את חוו"ד היועץ התחבורה שאישר את האפשרות להגיע עם כלי הרכב למגרשים עפ"י התכנית המוצעת-המופקדת. לאור האמור, מחליטה הועדה לא לקבל את טענות המתנגדים המתייחסות לגבולות המגרשים מכיוון שטענות אלה אינן רלוואנטיות לתכנית המופקדת אשר אינה קובעת גבולות מגרשים". 3. בהתאם לסעיף 110 לחוק התכנון והבניה, תשכ"א1965- (להלן - החוק), ביקשו העותרים מיושב-ראש הוועדה המחוזית רשות לערור בפני המועצה הארצית על החלטת הוועדה. עיקרי טיעוניהם בבקשת רשות זו היו שהוועדה לא דנה באספקט של גבולות המגרשים, וכפועל יוצא מכך לא דנה כלל בעניין גבולות הכבישים המבוקשים ובשאלת התאמתם של אלה למגרשי הבתים ולשטחים הציבוריים השונים. עוד טענו העותרים, כי טעתה הוועדה כאשר קיבלה את החלטתה שלא על סמך מצב “as made” אלא על סמך תכנית מבוססת תצ"א, שאינה תואמת את מצב המגרשים בפועל. כן טענו העותרים להתעלמותה של ועדת המשנה מכמה טענות אשר הועלו על-ידיהם, לרבות אי-מתן הזדמנות לבחון את חוות-הדעת של יועץ התחבורה. 4. במכתב תשובה ששלח הממונה על מחוז הצפון (להלן - יושב-ראש הוועדה) לבאי-כוח העותרים ביום 21.3.1999 דחה את הבקשה, וזו ההחלטה נושא הערעור. מפאת קוצרו מעדיפה אני להביאו בשלמותו. וכך נכתב: "לאחר בדיקה של היועץ המשפטי של הועדה המחוזית ובדיקה בלשכת התכנון התברר כמפורט להלן: הטענות התכנוניות שהועלו ע"י המתנגדים נבדקו ע"י יועץ התחבורה של הועדה והועדה אמצה את מסקנות היועץ לאחר שאפשרה למתנגדים להשמיע דעתם בישיבה האחרונה. הועדה היתה ערה לשאלה הקניינית בקובעה שאת גבולות המגרשים יש להסדיר בתכנית נפרדת. הועדה ראתה בתכנית תכנית המסדירה את העברת הכבישים על רקע מצב תכנוני נתון שאושר בתכנית קודמת ולפיכך גם אם נפגע פלוני, שבנה שלא בהתאם לתכנית שבתוקף, אין הוא יכול למנוע את העברת הדרכים הנחוצות לישוב. בנוסף, למי שנפגע, באם אכן נפגע, עומדת הזכות לתביעת פיצויים עפ"י סעיף 197 ואין מקום לעכב התכנית. לאור האמור הגעתי למסקנה שאין מקום לאשר בקשתך". 5. טענות העותרים לטענת העותרים, לוקה ההחלטה שלא ליתן רשות לערור בחוסר סבירות קיצוני, ומשום כך יש לבטלה. לדעת העותרים, רק מקום שבו אין שום סיכוי או טעם בערעור, והדבר גלוי וברור על פניו, רק אז יימנע מן האזרח להביא ערעורו על החלטותיה של המשיבה בפני המועצה הארצית. נטען, שמתן פרשנות אחרת יגרום למצב שבו החלטות הוועדה, גם ביושבה כערכאה ראשונה, הן החלטות שאין אחריהן כלום, דבר הנוגד את עקרונות שיטת המשפט בישראל ואת הכלל כי ניתן לערער פעם אחת בזכות על כל החלטה סופית, גם של ערכאה מעין שיפוטית. עוד מבקשים העותרים להדגיש את העובדה, שבדרך-כלל, ההחלטה אם להתיר הגשת ערעור מסורה לערכאת הערעור ולא לערכאה דלמטה, כמו במקרה הנדון. נטען שוועדת המשנה סירבה להעביר לעיון העותרים את חוות-דעת היועץ התחבורתי, וכי חוות-דעת זו הועמדה לעיונם רק במהלך הדיון בעתירה המינהלית בבית-המשפט. לדעתם, חוות-דעת זו אינה בוחנת אלטרנטיבות אשר פגיעתן בעותרים פחותה. עוד ציינו העותרים, כי בדיון הראשון העלתה הוועדה עצמה תמיהה באשר לאי-התאמת התכנית למצב הקיים בשטח, ואף דרשה מפת מודד מוסמך בדבר המצב העדכני. אולם דרישה זו לא אוזכרה כלל בישיבה השנייה, וההחלטה ניתנה ללא שנמסרה תכנית מודד. כן טוענים העותרים כי הוועדה לא דנה בשאלה הקניינית בקובעה שאת גבולות המגרשים יש להסדיר בתכנית נפרדת. 6. תגובת המשיבים באשר לטענת העותרים בנוגע לפגיעה בעקרונות שיטת המשפט בישראל, מביאה המשיבה שורה של סעיפים מחיקוקים שונים שבהם נקבע שאין אחר ההחלטה ולא כלום, ואשר שומטים לדעתה את הבסיס לעמדת העותרים שלפיה אין גוף, משום סוג, שאין אחרי החלטותיו ערעור או הרהור. המשיבה סבורה כי על בית-המשפט, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, להתייחס רק לעניין אחד ויחיד, והוא - אם שיקולי יושב-ראש הוועדה שלא לתת רשות ערעור הינם החלטה שרשות מינהלית סבירה הייתה יכולה לקבל. נטען, שלפי העובדות הרלוונטיות במקרה שלפנינו פעלה הוועדה המחוזית מתוקף סמכותה והפעילה שיקול-דעת ענייני ללא משוא פנים ובתום-לב, כאשר אישרה את התכנית, וכך עשה גם יושב-ראש הוועדה כאשר דחה בקשת העותרים למתן רשות ערעור. לדעת המשיבה, העיקרון המנחה את יושב-ראש הוועדה בבקשה לערור הוא אם העניין העומד לדיון הוא בעל אופי והשלכה כלל-ארציים, כגון תמ"א, אתרי פסולת ארציים, הקמת שדות תעופה וכיו"ב. לדעת המשיבה, אם המועצה תצטרך לדון בכל התנגדות שנדונה על-ידי הגוף המקצועי המקומי, לא יהיה בידה זמן לדון בעניינים תכנוניים ארציים. המשיבה טוענת שהעותרים לא הגישו בשום שלב חוות-דעת של מומחה תחבורה מטעמם או תכנית אלטרנטיבית לדרכי הגישה, ועל-כן אל להם להלין על אי-מתן הזדמנות לבחון את חוות-דעת המומחה שמונה על-ידי הוועדה. נטען, שממילא הייתה הוועדה רשאית לאשר את התכנית גם ללא קבלת חוות-דעת, והפנייה למומחה תחבורה חיצוני וניטרלי רק תומכת בסבירות החלטותיה באישור התכנית. לטענת המשיבה, לא נפל פגם בהחלטת הוועדה שלא לסמוך על תכנית מצב “as made” על סמך תכנית מבוססת תצ"א, שכן התכנית המקורית ג3318/ היא כתקנה בת-פועל תחיקתי ובבחינת דין. טענת העותרים שהוועדה פעלה שלא כשורה כאשר הסתמכה על תכנית שאושרה כחוק, ולא על סמך בנייה בפועל שנעשתה בניגוד לתכניות, היא טענה שגויה שאין לקבלה. המשיבה טוענת כי הוועדה שקלה גם את עניין גבולות המגרשים, וכי הדרכים שאושרו בתכנית נמצאות בשטחים שיועדו לשטח פרטי פתוח בתכנית המאושרת, וממילא מותרת תכלית ציבורית בשטח פרטי פתוח. 7. מסגרת הדיון כאמור, סבר בא-כוח המשיבה כי "במסגרת העתירה היא נוגעת לעניין אחד ויחיד והם שיקולי הועדה האם לתת רשות ערעור למועצה הארצית או לא" וכי "ביהמ"ש צריך להתייחס לנקודה זו בלבד" (עמ' 7 לפרוטוקול). אכן, מסכימה אני כי מסגרת העתירה נוגעת לשיקולי יושב-ראש הוועדה בנוגע למתן רשות הערר. ברם המסקנה שאליה הגיע בא-כוח המשיבה, כי בית-המשפט צריך להתייחס רק לשיקולי יושב-ראש הוועדה, וממנה משתמע שאל לו להתייחס ליתר טענות העותרים, אינה מקובלת עליי. למותר לציין, ובאי-כוח שני הצדדים אף ציינו זאת בסיכומיהם, כי השאלה העומדת על הפרק היא אם החלטת יושב-ראש הוועדה המחוזית מצויה במיתחם הסבירות, אשר נקבע על-ידי בית-המשפט השואל עצמו מהו תחום השיקולים של רשות מינהלית סבירה בנסיבות הקונקרטיות של העניין. אלא שכדי לבחון את סבירות החלטת יושב-ראש המשיבה, שנסבה כולה על עניין החלטת ועדת המשנה, יש לבדוק, לפחות במידת מה, גם את החלטת הוועדה. הטעם נעוץ בכך שכאשר קיבל יושב-ראש הוועדה את החלטתו שלא לתת רשות ערעור על החלטת הוועדה, הוא דן בנימוקי הבקשה שעניינם פגמים שנפלו בהחלטת הוועדה. במצב דברים זה אך טבעי הוא שכדי לבחון את סבירות החלטתו של יושב-ראש הוועדה ייבדקו גם סבירותה ותקינותה המינהלית של החלטת הוועדה. אם יימצא פגם בהליך המינהלי שפורט בבקשה למתן רשות לערעור, ואשר נדחה על-ידי יושב-ראש הוועדה, כי אז ייתכן שההחלטה תימצא בלתי סבירה. החלטת יושב-ראש הוועדה נשענת ומבוססת על החלטת הוועדה, ויהיה זה מלאכותי להפריד בין השניים. עמדה זו נראית לי מתבקשת והגיונית גם על רקע הכלל שלפיו יש לעותר זכות עמידה בבית-המשפט לעניינים מינהליים רק לאחר מיצוי זכויות הערר (בג"ץ 762/86 חברת ליקוויד קלאב בע"מ נ' ראש העיר תל-אביב-יפו [1], בעמ' 658; עת"מ (ת"א) 20/97 ג'ירף מסעדות בע"מ נ' יואלי [6]). בפעם הראשונה שהעותרים היו רשאים לעתור לבית-משפט זה הייתה לאחר מיצוי זכויות הערר המוקנות להם בחוק התכנון והבניה, היינו רק לאחר שבקשתם לערור נדחתה על-ידי יושב-ראש המשיבה. אם תאמר כי בעתירה זו תיבחן רק השאלה מה הם השיקולים שהנחו את יושב-ראש הוועדה בהחלטתו, ולא יידונו גם תקינותה וסבירותה של החלטת הוועדה, ייווצר מצב שלא תהיה ביקורת שיפוטית - בהיבט המינהלי ולא התכנוני - על החלטת הוועדה, ונמצאנו מצמצמים את מה שכבר צומצם ממילא על-ידי המחוקק בסעיף 110 לחוק, אשר בפרשנותו אדון בהמשך. 8. פרשנות סעיף 110 סעיף 110 לחוק התכנון והבניה קובע: "על החלטת ועדה מחוזית בדבר אישור תכנית או דחייתה רשאים לערור בפני המועצה הארצית כל אחד מאלה: (1) בזכות... ... (2) ברשות יו"ר הועדה המחוזית...". אין בסעיף זה פירוט השיקולים המנחים את יושב-ראש הוועדה מתי ליתן את רשות הערר. בהיעדר פסיקה של בית-המשפט העליון הובעו בבתי-המשפט המחוזיים שתי עמדות כלליות באשר לאופן הראוי לפרש סעיף זה. כבוד השופטת וסרקרוג העירה, באופן כללי, בעת"מ (חי') 30141/97 מדינת ישראל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה [7], כי לעניין מתן רשות לערור למועצה הארצית הגישה צריכה להיות ליברלית יותר מן המבחנים, הנוקשים יחסית, המנחים את בית-המשפט בדונו בבקשה לרשות ערעור על החלטה שיפוטית. כבוד השופטת ד"ר פלפל בעת"מ (ת"א) 2041/98 פלחי נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - "מרכז" [8], שצורף לכתב-תגובתה של המשיבה, העדיפה שלא להתייחס לנושא ה"ליברלי", אולם ציינה במסגרת בחינת שיקולי יושב-ראש הוועדה, כי נראה לה שיש ליתן רשות ערעור במקרים של נושאים בעלי השלכה כלל-ארצית או מדיניות תכנונית. לדעתה: "בדיקה כזו של ערכאת הערעור איננה הכרחית במקום בו ההחלטה מנומקת דיה, וכשהמדובר במחלוקת מקומית, שעל מנת להכריע בה אין צורך בראיה כלל ארצית..." (עמ' 10 לפסק-הדין). למרות התוצאה, הפוגעת, כביכול, בזכות הערעור המהותית, שעליה הצביעו העותרים, מניחה אני, ולו לצורך הדיון, כי לא יצאה שגגה תחת ידו של המחוקק, אלא שאיזון עקרונות/אינטרסים מושכל הוא שהנחהו בניסוחו של סעיף 110 לחוק. העקרונות המגולמים בסעיף הם אותם עקרונות אשר עליהם הצביעו הצדדים בטענותיהם, ואשר השתלבותם בצוותא תחת מטרייתו של סעיף 110, היא שיוצרת את הניגוד והסתירה המובנים שביניהם. מחד, עומד לו עיקרון הערעור פעם אחת בזכות. עקרון זה, בניגוד לאופן שניסו העותרים להציגו, "אינו נמנה", כדברי הנשיא שמגר בבג"ץ 87/85 ג'מאל ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון [2], בעמ' 362-361, "עם זכויות היסוד המוכרות במשפט, אשר יונקות את חיותן וקיומן מתפיסות היסוד המשפטיות המקובלות, שהן חלק מהותי מן המשפט החל אצלנו... כדי להקים זכות ערעור דרושה הוראה של החוק החרות, ובהעדרה של הוראת חוק, אין הזכות קיימת". עם זאת הובהר שם [2] (בעמ' 373) כי קיומה של זכות הערעור הגיעה לדרגה של מוסד חיוני בעל חשיבות רבה להבטחת הגינותם של ההליכים המשפטיים. מנגד, עומד אינטרס מוסדי, חשוב ולגיטימי, והוא יעילות תפקודן של רשויות התכנון והבנייה בכלל ושל המועצה הארצית בפרט, ומניעת הצפת המועצה הארצית בעניינים מקומיים אשר ימנעו ממנה למלא את ייעודה העיקרי. כל אחת מדרכי פרשנותם המוצעת של שני הצדדים מסכלת, במידה מסוימת, את רצון המחוקק, כפי שבא לידי ביטוי בסעיף האמור. אילו רצה המחוקק להקנות זכות ערעור לעותרים ולשכמותם, חזקה עליו כי היה מכניסם לגדרו של סעיף 110(1). משקבע המחוקק כי העותרים ייכנסו לגדרו של סעיף קטן (2), ושרשות הערעור תינתן לפי שיקול-דעתו של יושב-ראש המשיבה, משמע שהתכוון כי זה יפעיל שיקול-דעתו. באותה מידה, אילו רצה המחוקק כי רק מקרים בעלי השלכה ארצית יזכו לרשות הערר, חזקה עליו שהיה מציין זאת מפורשות. משתיקת המחוקק בעניין זה למדה אני כי ביקש להשאיר את שיקול-הדעת בידי יושב-ראש המשיבה. שיקול-דעת זה צריך להיעשות, כמובן, בהתאם לכללים המנחים את מקבלי ההחלטות בתחום המינהלי, ומתחייבים ממנה בין השאר שקילת כל השיקולים הרלוונטיים, ואף מתן ביטוי הולם לשיקולים אלו. וראה לעניין זה את דברי כבוד השופטת דורנר בדנג"ץ 3299/93 ויכסלבאום נ' שר הביטחון [3], בעמ' 209: "מקום שבו... עומדת בפני הרשות קשת רחבה של החלטות אפשריות... ככלל, על הרשות לבחור בהחלטה המגשימה את כל השיקולים שלעניין. היה והרשות המינהלית לא עשתה כן, ובחרה בהחלטה שאינה נותנת כל ביטוי לשקול ענייני, תיפסל ההחלטה על יסוד העילה של אי-התחשבות בשיקולים רלוואנטים". הייתי משאירה בצריך עיון את השאלה אם שינוי מהותי בתפיסה תכנונית של יישוב כפרי בגליל הוא נושא מקומי, או שיש בו אלמנטים כלל-ארציים, הנוגעים לתכנון מושבים בדרך-כלל. אין להתעלם מכך שלא הוכחשה טענת העותרים כי מרבית תושביו הראשונים של היישוב קורנית בחרו בו כמקום ביתם בשל תפיסת עולם על איכות חיים בטבע, שבאה לידי ביטוי גם בהיעדר גישה לכלי רכב בתוככי היישוב. 9. שיקוליו והנמקתו של יושב-ראש הוועדה אם אכן, כפי שטען בא-כוח המשיבה, אחד מהשיקולים המרכזיים, אם לא העיקרי שבהם, היה השיקול ה"ארצי", מדוע זה לא הועלה בהנמקת הדחייה כמתחייב מסעיף 19(ה) לתקנות התכנון והבניה (ערר בפני המועצה הארצית), תשל"ב1972-? ואם השיקול ה"ארצי" לא היווה גורם בהחלטתו של יושב-ראש המשיבה, יש לדון בשאר הסוגיות הנוגעות להחלטתו של יושב-ראש המשיבה, ובעקיפין בהחלטת הוועדה. 10. לטעמי, נפל פגם מהותי בסירוב המשיבה לאפשר לעותרים לעיין בדוח היועץ התחבורתי כאשר זה הוכן לבקשתה. ועדת המשנה המחוזית הינה גוף סטטוטורי בעל תכונות מעורבות. יש בין תפקידיה תפקידים שאופיים מינהלי, ויש שאופיים הינו מעין-שיפוטי. החלטת ועדת המשנה שלא לאפשר לעותרים לעיין בדוח, והחלטת יושב-ראש המשיבה, בשמשו בתפקיד "מעין שיפוטי" שלא להתייחס כלל לפגם זה שבהחלטת הוועדה, הן בלתי סבירות. "משהוגשו ההתנגדויות, מתחיל שלב חדש, שבו פושטת הועדה צורה של גוף 'מינהלי' ולובשת צורה של גוף 'מעין שיפוטי'... באו תקנות התכנון והבניה (סדרי דין לדיון בהתנגדויות לתכנית), תשכ"ו1966-, וקבעו סדרי דין לדיון בהתנגדויות, לרבות סדר הטענות (תקנה 7), ראיות בערר (תקנה 8) וחובת ניהול פרוטוקול (תקנה 10), ללמדנו, שמשלב מסוים אין הועדה מחליטה אלא על יסוד חומר 'פתוח' שהובא לידיעת כל הנוגעים בדבר... תהיה זו תמימות לצפות שחברי הועדה - שאינם אנשי משפט - יהפכו לפתע את עורם וישתחררו מכל דעה קדומה... אך עליהם לפעול בהגינות... אכן במקרה דנן קבע המחוקק סייגים להבטחת ההגינות; הדיון חייב להיות פומבי. אן כל מידע סודי, הראיות והטענות צריך שיהיו גלויות ומובאות לידיעת כל הנוגעים בדבר " (דברי כבוד השופט בייסקי בבג"ץ 701/81 מלאך נ' יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה [4], בעמ' 13-12). 11. אני מוצאת שנפל פגם בקביעת הוועדה שלפיה "החליטה הועדה לא לקבל את טענות המתנגדים המתייחסות לגבולות המגרשים מכיוון שטענות אלה אינן רלוואנטיות לתכנית המופקדת אשר אינה קובעת גבולות מגרשים". אימוץ, קביעה זו על-ידי היושב-ראש, שכתב שהשאלה הקניינית תוסדר בתכנית נפרדת, הינו בלתי סביר, שכן ההחלטה איננה נותנת ביטוי, או למצער ביטוי סביר, לשיקול הקנייני, שהינו בעל אופי חוקתי. הסתמכות על תכנית שאינה תואמת את תכנית המגרשים בפועל יש בה יצירת עיוותים שונים, ובכללם אישור שימוש לצורכי דרך בשטחים פרטיים, העברת שטחים ציבוריים לידיים פרטיות ולהפך. אם אמנם התכנית מתעלמת מקווי מגרש קיימים הקבועים בתכניות ובתשריטים התקפים, ולמעשה "מפקיעה" שטחים פרטיים לטובת דרכים ציבוריות ללא הליך של הפקעה. היה ראוי לבחון בטרם יופנו העותרים, כהחלטת יושב-ראש הוועדה לתביעת פיצויים על-פי סעיף 197 לחוק, אם ישנה אלטרנטיבה נוחה יותר שלא תפגע בזכות הקניינית של העותרים. על כך נאמר: "אין די בכך שהרשות יודעת על השיקולים. תכלית הדרישה להתחשבות בשיקולים הרלוונטים היא, בעיקרה, להביא להגשמת השיקולים שהדין חפץ ביקרם [ההדגשה שלי - ב' ג']. לא 'היסוד הנפשי' של הרשות הוא העיקר. העיקר הוא בהחלטותיה ומעשיה" (כבוד השופטת דורנר בבג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה [5]). 12. אי לכך אני מקבלת את העתירה ומבטלת את החלטת יושב-ראש הוועדה מיום 21.3.1999. ניתנת לעותרים רשות לערור בפני המועצה הארצית לתכנון ולבנייה על החלטת המשיבה מיום 28.1.1999 שבה נדחו התנגדויות העותרים לתכנית ג8647/. הערר יוגש תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין לעותרים. אין צו להוצאות. ערר