קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בשיניים של קטין: 1. זהו ערעור על פסק-דינה של כב' השופטת וילנר בת.א. 18087/97 בבימ"ש השלום בחיפה, מיום 7.3.99, לפיו נדחתה התביעה שהגיש המערער נגד המשיבות בגין פגיעתו בשיניו בהיותו כבן 13 ביום 2.7.96 במהלך שיעור מוסיקה שאורגן ע"י המשיבה מס' 1. לטענת המערער, יש לקבוע כי המשיבה מס' 1 אחראית לאירוע, ומשכך יש לחייב המשיבות בכלל נזקיו של המערער. ב"כ המערער טוען כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים באשר להשתלשלות האירועים במהלכם נפגע התובע. בכתב התביעה תואר האירוע בסעיף 6 כדלקמן: "יצויין כי התאונה ארעה לאחר התגרות התוקף ולאחר שני נסיונות קודמים בהם ניסה התוקף לפגוע בתובע. נסיונות אלה לא נעלמו מעיניו של המדריך, שלמרות האמור לא התערב ולא מנע את התאונה." 2. בישיבת קדם המשפט מיום 1.12.98 הודיע ב"כ הנתבעת כי הנתבעת אינה חולקת על הסיפור העובדתי כפי שהוא מופיע בכתב התביעה. 3. נטען כי כאשר בחן בימ"ש קמא והשווה בין האמור בתצהיר התשובות לשאלון שנשלח למערער ע"י המשיבה ובין האמור בחוות הדעת הרפואית מטעמו של המערער לענין השתלשלות האירועים במהלכם נפגע המערער, וקביעתו של בימ"ש קמא על השוני בגירסאות וההשלכה שיש לכך על מהימנותו של המערער, הוכרע גורלה של התביעה, מה שהביא לדחייתה. עוד נטען כי בימ"ש קמא קבע כי המורה פעל להרגעת הניצים ואף הפריד ביניהם, באופן שהושיב ילד נוסף ביניהם, בעוד שקביעה זו שגויה שכן נלקחה מתצהיר תשובות לשאלון של המערער שענה על שאלה "האם היו עדים נוספים לאירוע התקיפה" והשיב "כן. תלמידים שמנגנים איתנו בתזמורת. ניצן ישב ביני לבין טל סבג (הילד הפוגע-ב.ג.)". 4. מתשובות לאותו שאלון עולה כי המערער השתתף, ביחד עם ילדים אחרים, בחוג תזמורת עירונית שהתנהל ע"י המשיבה מס' 1 ובשעת חזרה בתזמורת ילד בשם טל סבג התגרה בו במילים ולאור תשובת המערער, וכתגובה דחף לעברו את הטרומבון שלו על פרצופו, כך עשה פעמיים, והמערער עצר בעדו בידיו. המורה למוסיקה ביקש מטל להפסיק ואמר לילדים "תרגעו". כשהתחילו לנגן עפ"י הוראות המורה דחף טל את הטרומבון שלו לפרצופו של המערער ונשברה לו שן קדמית ונפצעו שפתיו. ב"כ המערער טוען כי התקיפה התאפשרה אך ורק בגלל המרחק הפיסי בין המערער לבין תוקפו ולו היה טווח בטחון בין השניים היה האירוע נמנע והמורה לא נקט בכל פעולה למניעתה החוזרת והנשנית של התקיפה, למרות שהבחין בילדים המתקוטטים ונכשל בחובת הפיקוח הנאותה. 5. לטענת ב"כ המשיבה אין להתערב בפסה"ד ובמסקנותיו שכן פסה"ד ניתן על דרך הפשרה לאחר שהוסכם ע"י הצדדים על מתן פס"ד על סמך סיכומים בכתב תוך ויתור על חקירת העדים וכי ההסכמה באה לאור החלטת בימ"ש קמא מיום 8.9.98 בה הוצע כי הדיון יתנהל על דרך סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984. 6. עוד נטען כי לאור הסכם הפשרה שנעשה בין הצדדים על דרך הדיון, ושיקול הדעת הניתן לביהמ"ש בעת שהוא בא לפסוק על דרך הפשרה רחב, אין מקום להתערבות ביהמ"ש שלערעורים בפסה"ד אלא אך ורק במקרים חריגים, שלא כמו במקרה שלפנינו. גם אם בפועל משיקולים שונים של בעלי הדין לא ננקבה בשמה ובמפורש דיון על דרך הפשרה, יש נוסחים שונים להעיד כי הדרך "המקוצרת" בה אין מובאים עדים בפני ביהמ"ש, לא מבוצעות חקירות והצדדים טוענים טענותיהם בכתב או בע"פ ומגישים מסמכים ותיעוד אחר לתמיכה בטענותיהם, הרי שאין נפקא מינא אם ניתנה כותרת להליך, אלא מה שחשוב הוא מהותו ומטרתו. 7. ב"כ המערער (בתשובתו מיום 10.2.2000) שולל באופן חד משמעי כי הדיון היה לפי סעיף 79א' לחוק ומדגיש כי הצעתה של כב' השופטת וילנר מיום 8.9.98 לקיים דיון עפ"י סעיף 79א' נדחתה ע"י הצדדים והקיצור היחיד שהתקיים בדיון היה בהודאת הנתבעת בעובדות המקרה שפורטו בכתב התביעה ומשלא התעוררה מחלוקת אמיתית בדבר הנזק שנגרם לתובע, לא היה צורך בשמיעת ראיות ולכן הסכימו הצדדים לסכם טיעוניהם בכתב. 8. לגוף הענין, נטען ע"י באי כח המשיבות כי ביהמ"ש ערך ניתוח משפטי על עוולת הרשלנות על פי העובדות שצויינו בתצהיר תשובותיו של המערער לשאלון אשר הוגש וצורף לסיכומי המשיבות והשאלה העיקרית אותה בחן ביהמ"ש היתה האם עמד מורה החוג למוסיקה במידת הפיקוח כפי שהותוותה בפסיקת ביהמ"ש העליון בכל הקשור לפיקוח מורים על תלמידים. משקבע בימ"ש קמא את העובדות על פי תצהיר המערער בכך שהמורה ביקש מהילד האחר, טל, להפסיק להשתולל ואמר לו ולמערער "תרגעו" והושיב ביניהם ילד שלישי ניצן שמו, עשה את המוטל עליו במסגרת חובת הפיקוח הנדרשת בנסיבות הענין בהתחשב בגילם הבוגר של הילדים וניתן היה להסתפק בהזהרתם והפרדתם ע"י ילד שלישי. 9. באת כח המשיבות מבקשת להדגיש כי מדיניות משפטית ראויה מחייבת כי: "הטלת אחריות על מארגן חוג בשל ריב שנגלע בין שניים מהמשתתפים בחוג... תביא ליצירת "תרבות מתגוננת" (על לשון "רפואה מתגוננת") אשר תביא בסופו של דבר לירידה במוטיבציה להפעיל חוגים אלה, רק בשלה סכנה של הטלת אחריות על מארגנים במקרים כגון אלו..." (סעיף 13 לעיקרי הטיעון). 10. אני סבורה שיש לקבל את הערעור. שוכנעתי כי בנסיבות הענין הסכמת הצדדים להגיש סיכומים בכתב לא נבעה ממסגרת "דיון מקוצר" במשמע סעיף 79א' או מתכונת דומה לכך המקובלת, לעיתים, בהליכים בביהמ"ש. ההליך היה קצר בגלל הודאת הנתבעת בעובדות המקרה שפורטו בכתב התביעה ובהעדר הכחשה ממשית לענין הנזק. משכך בחן ביהמ"ש בפסק-דין מפורט ומנומק את טענות הצדדים. 11. נראה לי שנפלה שגגה ע"י בימ"ש קמא בקובעו שהמורה הפריד בין הניצים. עפ"י תצהיר התשובה לשאלון, עליו סמכה כב' השופטת וילנר, ניתנה תשובה לשאלה אם יש עדים לאירוע וניתן שמו של ניצן כמי שישב בין המערער לבין טל סבג ולכן יוכל להעיד, מן הסתם, על התקיפה. לא נסתרה טענת המערער שניצן ישב בין השניים כל זמן החזרה ולא עקב פעולה כלשהי שננקטה ע"י המורה להפריד בין השניים או להרחיקם למקום ישיבה אחר. 12. נכון שמידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו וכיוצ"ב, כפי שנקבע עוד בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל פד"י ל"ה(2) 764 ופסקי הדין האחרים המפורטים בפסה"ד של בימ"ש קמא. כך גם ההשוואה בין חובת הפיקוח בכיתה לבין חובת הפיקוח בהפסקה בחצר בית הספר כאשר החובה גדלה כאשר התלמידים נמצאים מחוץ לכיתה כי הכיתה "היא מקום מוגן (יחסית) והסיכוי להיפגע פגיעה חמורה בעת ישיבה בכיתה הוא קטן" (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל פד"י מ"ז(1) 802 בעמ' 812). עוד מקובל עלי כי במסגרת פעילות תלמידים בחוגי העשרה הנעשית בד"כ בנוסף לשעות בית הספר כאשר כל תלמיד בוחר לעצמו את התחום החביב עליו, צריך משטר הפיקוח להיות שונה מכיתה רגילה גם למטרת אוירה נוחה של חוג, וגם מאחר והילד מגיע לחוג עקב רצונו להשתתף בו. 13. השאלה אשר בימ"ש קמא הציב לפניו היתה נכונה והיא האם בתגובתו של המורה היה משום פיקוח נאות על ההמערער, בנסיבות הענין. אולם אין בכך כדי להסיר אחריות מהמורה ובמקרה שלפנינו, לו היה המורה מפריד בין הניצים, באופן שהיה מושיב כל אחד מהם במקום אחר, שלא ניתן באופן פיסי להגיע עם הטרומבון אחד כלפי השני, הגיוני וסביר, ניתן היה למנוע את אירוע התקיפה. 14. עפ"י מבחני חובת הזהירות ביחסי מורים ותלמידים, ובכללם מדריכים ומשתתפים בחוג, התרשל המורה בכך שלא עשה פעולה פשוטה של הפרדת הניצים בהרחקתם זה מזה. קביעת בימ"ש קמא כי גם במקרה כזה התקיפה לא היתה נמנעת, כי "התוקף יכול היה באותה מידה להתקרב ולתקוף את התובע בהזדמנות הראשונה שבה המורה לא היה מסתכל לכיוון מושבו של התוקף" (סעיף 5.4 לפסה"ד) נראית לי בלתי מתאימה, שכן עפ"י תיאור האירוע ניצל התוקף את קירבתו הפיסית למערער בהנפת הטרומבון שלו לפניו של המערער. 15. לענין הנזק - למרות שלאור דחיית התביעה בימ"ש קמא לא עסק בכלל בשאלת גובה הנזק, נראה לי שכדאי לסיים את ההליכים במסגרת הערעור שבפנינו ולא להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא כדי לדון בגובה הנזק. המערער הגיש חוות דעת של מומחה בתחום השיניים (ד"ר א.צידון) אשר העריך את עלות הטיפולים וטיפולי החלפת כתר בסך של 9,300 ש"ח (בשוויים במועד פסה"ד של בימ"ש קמא) ובנוסף נטען כי למערער נגרמו כאבים ועגמת נפש שכן מדובר בשבר של הכותרת בשן המרכזית העליונה שהוערכו ע"י בא כוחו בסך 30,000 ש"ח. לטענת המשיבות אין המערער זכאי לפיצוי יותר מאשר 4,500 ש"ח שכן עפ"י חוות דעתו הרפואית של ד"ר צידון הוא התייחס לשן שלא נשברה בכלל בתאונה (שן מס' 11 ולא שן מס' 21) וכן למרות שהמשיבות לא הגישו חוות דעת רפואית מטעמן, שכן עלות הזמנת חוות דעת כזו היתה עולה יותר מאשר שווייה של התביעה, אין הן מסכימות לחוות דעתו של ד"ר צידון. באשר לכאב וסבל, צויין כי התאונה ארעה במהלך החופש הגדול, אין מדובר בפגיעה המצריכה טיפול רפואי ממושך, ולכן מעבר להוצאות הטיפול בשן בסך 3,500 ש"ח יש לפצותו בסך 1,000 ש"ח. הייתי מציעה לחייב את המשיבות לשלם למערער בגין הטיפולים הרפואיים בעבר ובעתיד ובגין כאב וסבל סכום כולל של 15,000 ש"ח כשוויים היום במועד פסה"ד של ביהמ"ש שלערעורים. אשר על כן, אם דעתי תישמע, הייתי מקבלת את הערעור, מבטלת את פסק-דינו של בימ"ש השלום מיום 7.3.99 ומחייבת את המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערער סך 15,000 ש"ח. בנוסף, תישאנה המשיבות בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד, בשתי הערכאות, בסכום כולל של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. מאחר והמערער קטין, יושקע הסך 12,000 ש"ח (בהתחשב בעלות הטיפול בעבר) בתוכנית חיסכון מתאימה על שמו עם הוראה שאין להוציא את הכספים עד הגיעו לגיל 18 ללא אישור ביהמ"ש. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק וישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ המערער. ב. גילאור, שופטת אב"ד ש. ברלינר - שופט: אני מסכים. ש. ברלינר, שופט י. דר - שופט: אני מסכים. י. דר, שופט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כב' השופטת ב. גילאור. קטיניםשיניים