קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה פסיכולוגית בתאונת דרכים - ילד בן שנתיים: 1. עובדות המקרה: התובע, יליד 1986 נפגע ביום 2.10.88 בתאונת דרכים (להלן: התאונה), בהיותו בן שנתיים. תביעתו, מוגשת באמצעות הוריו, אפיטרופסיו הטבעיים, היא לתשלום הפיצויים המגיעים לו עקב התאונה. הנתבעים הודיעו בסיכומיהם כי אינם חולקים עוד על חבותם לשלם את נזקי התובע בגין התאונה, וכי המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה של גובה הנזק. 2. נכותו הרפואית של התובע: כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בפיו ובראשו, נבדק ושוחרר לביתו. פרופ' ש. טיאנו אשר מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטריה, בדק את התובע, ואף הפנה אותו לשתי בדיקות נוספות: למבדקים נוירופסיכולוגים, אשר נערכו על ידי הפסיכולוגית אינגריד כרמי, ולהערכה פסיכולוגית אשר בוצעה על ידי הפסיכולוגית קרן פטל. בחוות דעתו מיום 24.8.97 קבע פרופ' טיאנו כי כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה סבל התובע מתסמונת בתר חבלתית זמנית, וקבע בגינה נכות זמנית בשעור של 10% למשך 10 שנים מיום התאונה. בנוסף לכך קבע המומחה כי: "עד סוף כיתה א' עדיין קיים תפקוד ההולם את גילו הביולוגי. מסוף כיתה א' ואילך מתחילה ירידה הדרגתית אשר מתבטאת כיום בקיומה של דמנציה מלווה באגנוזיה, אפרקסיה, ואפזיה. קיים הרושם כי כשמדובר בתהליך דגנרטיבי הדרגתי הדורש בירור נוירולוגי מעמיק. מכאן שעלינו להפריד בין תסמונת בתר חבלתית אצל אביאל, המעניקה לו נכות זמנית והדורשת טיפול מיוחד, וכשהפרוגנוזה שלה טובה. מעבר לכך, קיים תהליך אורגני, אשר החל בערך סביב גיל 6 עד 7 שלהערכתי איננו קשור לתאונה. אילו היה תהליך זה לתאונה, הרי שהתסמונת המוחית היתה מופיעה מיד לאחר התאונה או תוך שנה לכל המאוחר". המומחה המליץ על טיפול פסיכוטרפויטי בתדירות של פעם בשבוע לתקופה של שנה, בעלות ממוצעת של 350 ₪ לטיפול. המומחה נחקר בביהמ"ש, כאשר התובע חולק על קביעתו של המומחה כי התהליך האורגני ממנו סובל התובע איננו קשור לתאונה, ומבקש לייחס לפחות חלק מהתופעות המתוארות על ידי המומחה לעיל לתאונה. לטענת התביעה, העובדה שהירידה בתפקודו של התובע נמצאה לאחר 4 שנים מיום התאונה, אינה לכשעצמה מלמדת שירידה זו לא היתה קיימת סמוך לאחר התאונה, אלא שהיא לא נבדקה ולכן לא אובחנה. משלא מבטל המומחה אפשרות כי תסמונת אורגנית יכולה בתנאים מסויימים להיות מיוחסת לתאונה, אין מקום לשלול כליל קיומה של נכות צמיתה, רק בשל האיחור באבחנה. עם כל ההבנה למצבו של התובע, אין בידי לקבל טענה זו. המומחה חיווה דעתו כי עקרונית יכול נזק אורגני להתהוות כתוצאה מפגיעה טראומטית, אך התייחס במפורש להתפתחותו התקינה של התובע ביחס לסביבתו בתקופה שלאחר התאונה, ואף הסביר כי הירידה לאחר 4 שנים היתה כה פתאומית ומשמעותית, עד שלא הצליח בעצמו לרדת לעומקה של אותה הפרעה מוחית. הרמה הנמוכה מאפיינת בדרך כלל נזק מוחי ולא בעיות פסיכולוגיות. (עמ' 12 ש' 17-25, עמ' 17 ש' 4-8). המומחה שלל במפורש את טענת התובע כי לא נבדק לפני הגיעו לגיל 10, ומסר כי התובע נבדק בגיל 6 ותפקד ברמה בינונית (עמ' 17 ש' 14-20). המומחה חזר על קביעתו כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין התסמונת הבתר חבלתית, ואמר: "כי אני חושב שהילד הזה יכול להנות מטיפול אשר יאפשר לו תוך שנתיים להשתחרר מהתפיסה המקובעת כאילו מה שקרה בגיל שנתיים ימשכן את כל עתידו. ... לא ניתן טיפול. אילו היה ניתן טיפול היה נעלם ואילו ינתן היום טיפול ניתן יהיה לשחררו". (עמ' 18 לפרוט' ש' 24-30). המומחה נחקר ארוכות, הסביר את הטעמים לקביעתו כי התסמונת המוחית אינה קשורה לתאונה, הסבריו המפורטים לא נסתרו, דבריו היו משכנעים, ועל בסיס חוות דעתו המנומקת בעדותו, אני קובעת כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות זמנית בשעור של 10% בגין תסמונת בתר חבלתית שלאחר התאונה, לתקופה של 10 שנים ממועד התאונה. לא נותרה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. 3. התובע תובע פיצוי בפרטי הנזק הבאים: נזק לא ממוני, הפסד כושר השתכרות בעתיד, עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, הוצאות טיפול נפשי בעתיד והוצאות טיפול בשיניים. 4. נזק לא ממוני: כאמור לעיל נותרה לתובע נכות זמנית בשעור 10% למשך 10 שנים, ולא נותרה לו נכות צמיתה. נוכח מצבו של התובע כמתואר על יד אביו, וכפי שבא לידי ביטוי בכל הראיות שהוגשו לביהמ"ש, סבורתני כי זהו המקרה לפסוק לתובע פיצוי עד לגבול של 10% מן הסכום המקסימלי. אכן מדובר במקרה חריג, כאשר התובע נפגע בתאונת דרכים בגיל שנתיים, ורוב ילדותו סבל מנכות זמנית של 10% בגין תסמונת בתר חבלתית. משמעות הדבר היא כי נגרם לתובע כאב וסבל רב דווקא בשנים בהן ילדים עדיין נהנים מחוסר דאגה ופחד מהסוג שליווה את התובע. אינני רואה להתעלם מהיותה של אמו חולת נפש אשר אושפזה לפרקים, ואולם, נסיבותיו האישיות של התובע הן חלק ממנו, ואם גרמו להעצמת סבלו, יחול כלל הגולגולת הדקה. לכן, אני רואה להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש נזק זה על סך של 26,166 ₪, הכולל ריבית מיום התאונה. ( 26,166.36= 12,766.61+13,399.75 ) 5. הפסד כושר השתכרות בעתיד: התובע טוען כי נותרה לו נכות צמיתה, טענה אשר אין בידי לקבל. התובע סבל מהנכות הזמנית מגיל שנתיים עד 12, ונקבע כי לא נותרה לו נכות צמיתה בגין התאונה. לכן, לא ניתן לקבל את טענתו בדבר אובדן של 20% מכושר השתכרותו לעתיד בגין התאונה. מהראיות שהוגשו לביהמ"ש עולה, כאמור, כי התובע החל לסבול מתסמונת מוחית אורגנית קשה, צמיתה ובלתי הפיכה בהגיעו לגיל 6-7 בערך. נשאלת השאלה האם בפנינו אחד מאותם מקרים חריגים, בהם תיתכן אפשרות להגבלה כלשהיא בכושר ההשתכרות על אף שלא נותרה לתובע כל נכות בגין התאונה. (ע"א 634/88 חג'ג' עטיה ואח' נ' זגורי, פ"ד מה' (1) עמ' 99, בעמ' 102). נראה כי הפגיעה הקשה בתובע כתוצאה מהתסמונת המוחית אשר הופיעה אצלו כ- 4 שנים לאחר התאונה, היא אשר גרמה לתובע נזק ממשי ותגרום לו להפסד השתכרות בעתיד. "הסיבות לכלל, שאין המזיק חייב לפצות את הנפגע מידי שמיים, כאמור לעיל, ברורות הן: (א) הנזק שנגרם בפגיעה השניה אינו תוצאת הפגיעה הראשונה, ואין המזיק חייב לשאת בו. (ב) הנזק, הנפסק כנגד המזיק בפגיעה הראשונה, בא לפצות את הניזוק על נזקיו, שהם תוצאת הפגיעה הראשונה ותו לא. (ג) בהערכת הנזקים לעתיד מביא ביהמ"ש בשיקולו את הבלתי נודע, את תהפוכות החיים, שקשה לשערם מראש... , ביניהן אפשרות של מחלה, שממילא תגביל את כושר עבודתו של הנפגע או תקצר את אורך חיי העבודה שלו או את תוחלת חייו... (ד) אל לו לביהמ"ש לעסוק בהשערות ובניחושים, כאשר עובדות רלוונטיות להערכת נזקי עתיד כבר התרחשו לפני מתן פסק הדין... מן הדין היה זה, לכן, להביא בחשבון את השפעתה של מחלת המערער, על השתכרויותיו, באותה מידה שזו הוכחה". (ע"א 248/86, עזבון חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה' (2), עמ' 529 בעמ' 548). לפיכך, אינני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. 6. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד: העזרה שניתנה על ידי ההורים ועלותה, לא הוכחה כדבעי על ידי התובע, ואין ראיות להפסדים שנגרמו להורים בענין זה. עם זאת, הוכח כי נגרמה לתובע נכות זמנית למשך 10 שנים, ואביו של התובע תיאר את התופעות מהן סבל בנו לאורך שנים. מדובר במשפחה מוכת גורל, כאשר האם סובלת ממחלת נפש, והמשפחה לא תפקדה כמשפחה ממוצעת. אביו של התובע ליווה את בנו למפגשים עם העובדות הסוציאליות, וכנראה נאלץ להשקיע זמן וכסף, לרבות כספי נסיעות לצורך המפגשים הללו. יתר על כן, אני רואה להניח כי בנסיבות המיוחדות, היה על ההורים להקדיש לתובע זמן רב מעבר למה שהיו משקיעים אלמלא הנכות שנגרמה לו בגין התאונה, ואין מקום להשוואה בין המקרה שבפנינו לענין ברמלי (ע"א 327/81 ברמלי ואח' נ' עבדול חפוז ואח', פ"ד לח' (3), עמ' 580, בעמ' 588). שם היה הניזוק בן 19 ביום התאונה, ואילו בענייננו מדובר בילד בן שנתיים. אמנם ניתן לטעון כי ממילא יש צורך בטיפול מסיבי בילד קטן, ולכן הנכות לא הקשתה באופן משמעותי על ההורים, אך דין טענה זו להידחות. אין דומה טיפול בילד המתפתח באופן נורמלי לבין ילד הסובל מתסמונת בתר חבלתית. האב מסר כי הילד היה צורח בלילות, סובל מסיוטים, עצבני ביותר ועוד. המומחה קבע כי הילד סבל מנכות ולכן, אני רואה להניח כי תיאוריו של האב, על אף שהעו"ס התרשמו כי היו מגמתיים, היו נכונים. לכן, אני רואה להניח כי התובע נזקק לעזרה מוגברת. היותה של האם חולת נפש רק הכבידה על האב אשר, כנראה לא היה פנוי להגדיל את הכנסתו, ומאחר שמדובר בתקופה בת 10 שנים, אני רואה להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 7,000 ₪. 7. הוצאות טיפול נפשי בעתיד: המומחה המליץ בחוות דעתו על טיפול פסיכותרפויטי לתובע בתדירות של פעם בשבוע לתקופה של שנה בעלות של 350 ₪ לטיפול. בעדותו חזר על המלצתו לטיפול ועמד על כך כי לו ניתן לתובע טיפול היתה התסמונת הבתר חבלתית נעלמת. (עמ' 18 לפרוט' ש' 25 עד עמ' 19 לפרוט' ש' 7). ואולם בעדותו חיווה המומחה את דעתו כי מדובר בטיפול של שנתיים: "לשאלתך מדוע לא קבעתי שהנכות צמיתה - כי אני חושב שהילד הזה יכול להנות מטיפול אשר יאפשר לו תוך שנתיים להשתחרר מהתפיסה המקובעת כאילו מה שקרה בגיל שנתיים ימשכן את כל עתידו". (ר' גם עמ' 45 לפסה"ד). עוד קבע המומחה כי במקרה ספציפי זה, יטופל התובע במסגרת פרטית ולא במסגרת ציבורית. "במקרה זה הילד, ולכן הפניתי אותו למסגרת פרטית כדי שלא ימהל בתוך מרפאה שלאף אחד לא יהא אכפת אם הוא יגיע או לא. הפניתי אותו על מנת שהוא אכן יקבל את הטיפול המתאים". (עמ' 19 לפרוט' ש' 6-7). המומחה ציין כי הטיפול הנפשי עליו הוא ממליץ אינו כלול בסל הבריאות. (עמ' 19 ש' 19-20). אני רואה להעדיף את עדותו של המומחה בביהמ"ש על האמור בחוות דעתו, ולכן אני קובעת כי התובע יזדקק לטיפול נפשי של שנתיים. הנתבעים מבקשים לדחות את המלצתו של המומחה לטיפול פרטי, בטענה כי בכל הנוגע להיקפם ומהותם של השירותים הניתנים וממומנים בפועל על ידי קופת חולים, יש להעדיף את עדותה של נציגת קופת החולים, הגב' ציפי רז, אשר העידה כי לתובע קיימת זכאות לקבלת 30 טיפולים פסיכולוגיים בשנה, ללא תשלום, ובמימון מלא של הקופה. (עמ' 42 לפרוט' ש' 24). ואולם, הגב' רז סייגה את דבריה ואמרה כי מדובר בשירות הניתן ללא תשלום נכון להיום, והיא לא יכלה לומר האם דבריה חלים על טיפולים בגילו של התובע. "ש. לגבי אבחון נפשי פסיכולוגי אצל ילדים, האם הטיפול כלול בסל? ת. במגבלות מסויימות, אני צריכה לבדוק. תלוי בגיל המטופל. הסל הוא מ- 98. קיימים עדכונים. יש טיפולים שבעבר לא היו ונכנסו לסל, טכנולוגיות חדשות, תרופות חדשות...גם הדברים הבסיסיים יכולים להשתנות כמו קבוצות גיל". (עמ' 42 לפרוט' ש' 14-15, 18). עם זאת, העידה גב' רז כי בעדכון חדש משנת 2000, יש התייחסות לנושא של התפתחות הילד וחלק גדול מהטיפולים הם בתשלום. (שם, בש' 21-22). על אף ההסתייגות בדבריה של הגב' רז, אני רואה לקבוע כי הנתבעת הוכיחה את זכאותו של התובע לקבלת טיפול פסיכולוגי מקופת חולים, ובנסיבות אלה אינו זכאי לקבל פיצוי בגין אותו חלק של הטיפול המכוסה על ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. "כשם שבפרשת סייג נקבע שהואיל והניזוק היה זכאי לקבל ללא תמורה טיפול רפואי לפי חוק הביטוח הלאומי, ולכן לא היה זכאי להיות מפוצה בגין הוצאות על טיפול זה, כך ניתן לומר בענייננו. הואיל והניזוק זכאי לקבל מקופת החולים שבה הוא חבר טיפול רפואי ללא תשלום, למעשה לא נגרם לו כל נזק בגין הצורך בטיפול זה." (ע"א 5557/95, סהר חברה לביטוח נגד אלחדד, פ"ד נא' (2), 724, בעמ' 751. לכן, משהוכח כי התובע ל-30 טיפולים בשנה, יהיה זכאי לפיצוי עבור 22 טיפולים נוספים לשנה, ובסך הכל עבור 44 טיפולים. המומחה לא התייחס כלל לענין המע"מ, ואני רואה להניח כי הסכום שציין אינו כולל מע"מ. בנסיבות הענין ישוערך הסכום הנדרש לקבלת טיפול נפשי על ידי התובע כדלקמן: 20,328 ₪ = 462 ₪ X 44 . נוכח כל המקובץ יעמוד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 20,328 ₪. 8. הוצאות טיפול שיניים: הצדדים הגישו בהסכמה את חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק, מנתח פה ולסת, מיום 30.6.96. ד"ר ברק סקר את מצב השיניים של התובע, סקר את הטיפולים שקיבל התובע לאחר התאונה וקבע: "הפיצוי היחיד שזכאי עבור הרדמה כללית ועקירת 4 שיני חלב. אין צורך באשפוז לאחר טיפול זה. עלויות: ... הרדמה כללית קצרה 1200 ₪. עקירת 4 שיני חלב 500 ₪". הנתבעים טענו כי ד"ר ברק מציין טיפול בהרדמה כללית אשר בוצע בשנת 91 בבית חולים שיבא, ואינו קשור לתאונה. אינני רואה לקבל טענה זו, לאחר שד"ר ברק התייחס במפורש לטיפול בשנת 91 וקבע לגביו: "הטיפול בהרדמה כללית בבית החולים שיבא שבוצע ב- 1991 וכלל טיפול בשיניים אחוריות אינו קשור לתאונה". באשר ל- נ/2 - החשבונית המתייחסת ליום 7.11.88, על סך 292 ₪, מדובר על האשפוז המצויין על ידי ד"ר ברק בדיון כדלקמן: "האשפוז ב- 3.11.88 נבע כתוצאה משיניים רקובות, עששת שאינה קשורה לתאונה". לכן, אינני רואה לקבל את הטענה כי לכל היותר זכאי התובע לפיצוי של 262 ₪, שהרי אין קשר בין טיפול זה לבין התאונה. ד"ר ברק קבע במפורש כי התובע זכאי לפיצוי עבור טיפול שהתחייב כתוצאה מהתאונה כמצויין על ידו, ומשלא נחקר, אינני רואה להניח כי התובע אינו זכאי לפיצוי. לפיכך יעמוד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום משוערך של 2,150 ₪. משלא הוכח כי התובע עבר את הטיפול, אינני רואה לפסוק ריבית בגין הסכום הנ"ל. 9. על סמך כל האמור לעיל הפיצויים המגיעים לתובע הם בסכום כולל של 55,644 ₪ לפי הפירוט הבא: נזק ללא ממוני - 26,166 ₪ עזרת צד ג' בעבר - 7,000 ₪ פיצוי לצורך טיפול נפשי - 20,328 ₪ פיצוי בגין טיפולי שיניים - 2,150 ₪ סה"כ 55,644 ₪ 10. על יסוד כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך של 55,644 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. סכום הפיצוי, למעט סך של 10,000 ₪ יופקד בחשבון חסכון על שם התובע כדלקמן: סך של 20,000 ₪ מתוך הפיצוי יופקד לחשבון חסכון, בתנאים אשר יאפשרו משיכת כספים בהוראת ביהמ"ש. ביהמ"ש יאשר משיכת הכספים אם יוכח במסמכים ובקבלות כי התובע מקבל טיפול נפשי סדיר, וכן תוכח עלותו. היתרה תסגר בחשבון חסכון עד הגיע התובע לגיל 18. ב"כ התובע יודיע לביהמ"ש פרטי החשבון, ועד לאישור ביהמ"ש לא יועברו הכספים לתובע באמצעות הוריו. בנוסף לכך ישלמו הנתבעים לתובע החזר בגין ההוצאות שנגרמו לו לרבות האגרה ששילם, וכן שכ"ט עו"ד בשעור של 13% מהסכום הנ"ל ועליו מע"מ כחוק. התחום הנפשיפסיכולוגיהתאונת דרכים