קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים מחברת פיתוח תוכנה:   התובע עבד אצל הנתבעת, שהיא חברה לפיתוח תוכנה, בתקופה מיום 15.12.00 ועד 15.11.01. בכתב התביעה, תובע התובע פיצויי פיטורים, הפרשי שכר עבודה, פדיון חופשה ותשלום החזר הוצאות נסיעה. בדיון בבית הדין, העיד התובע בעצמו ולנתבעת העידו שני מנהליה.   4. התביעה לתשלום שכר עבודה התובע תובע תשלום שכר עבודה עבור התקופה שבין 15.11.01 ועד ל-12.12.01 וסומך את תביעתו זו על הטענה כי מנהלי הנתבעת היפנו את התובע לעבוד עבורם בחב' "מיחשוב ישיר" ועל כן הם אלו החייבים לו בתשלום ימי עבודה אלו. הנתבעת טענה כי נתנה לתובע ביום 15.10.01 מכתב הפסקת עבודה בו הודיעה לתובע כי עבודתו של התובע תופסק ביום 15.11.01. אכן מודה הנתבעת בעדות מנהליה כי התובע הופנה לחברת "מיחשוב ישיר", ע"י מר ציון לוי, וכל זאת תוך תקווה לעזור לתובע להתקבל לעבודה ב"מיחשוב ישיר" באותם תחומים בהם עסק אצל הנתבעת. מעדות התובע ומחקירתו הנגדית, עולה כי: א. התובע ידע כי חב' "מיחשוב ישיר" היא חברה עצמאית ונפרדת אשר אין לה כל קשר עם הנתבעת. ב. אומר התובע, בחקירתו, כי הוא החליט לבוא לעבוד ב"מיחשוב ישיר" ביוזמתו ומבלי שסיכם על כך דבר, לא עם מי מהמנהלים ב"מיחשוב ישיר" או בנתבעת. ג. יתרה מכך, מודה התובע כי פוטר ע"י הנתבעת כבר בחודש אוקטובר כאשר מועד סיום העסקתו הוא 15.11.01. כמו-כן, עולה מהעדויות, כי התובע ידע על סיום עבודתו בנתבעת ב-15.11.01 ובחר מיוזמתו ומבלי שסיכם על כך עם מי מהנתבעת או בחברת "מיחשוב ישיר" להופיע ולעבוד במשרדי "מיחשוב ישיר" ולא כל שכן מבלי לסכם קודם לכן את תנאי העסקתו. הפנייתו של מר ציון לוי מנהל הנתבעת את התובע למיחשוב ישיר לא יצרה ואף לא יכלה ליצור כל קשר של יחסי עובד ומעביד בין הנתבעת לתובע בתקופה שלאחר 15.11.01. בעקבות הסתירות בעדותו של התובע, לעומת עדויות מנהלי הנתבעת, עדיפה עלינו עדותו של מנהל הנתבעת מר ציון לוי כי לא העסיק את התובע בתקופה הנוספת הנתבעת.   בנסיבות אלו ומאחר והתובע לא הניח כל תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס כי הועסק ע"י הנתבעת בין התאריכים 15.11.01 ל-12.12.01. דוחה בית הדין את תביעתו של התובע לשכר עבודה לתקופה הנתבעת.   5. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים התובע הועסק אצל הנתבעת מיום 15.12.00 ועד 15.11.01, דהיינו 11 חודשים בלבד. התובע קיבל ביום 15.10.01 את ההודעה ממנהל הנתבעת בע"פ ובכתב כי עבודתו תופסק ביום 15.11.01. התובע טוען כי בפועל המשיך לעבוד עבור הנתבעת עד 12.12.01 למרות מועד פיטוריו ב-15.11.01 ועל כן, סיים תקופה של שנה (חסר 3 ימים) ועל הנתבעת לשלם לו את פיצויי הפיטורים. הנתבעת טענה כי התובע הועסק 11 חודשי עבודה בלבד והפיטורים נעשו לא בשל רצונה של הנתבעת להמנע מתשלום פיצויים אלא בשל העובדה כי תם הפרוייקט בו עבד התובע ועל כן הודע לתובע על סיום עבודתו כבר ב-15.10.01. עוד טענה הנתבעת, כי אם רצתה הנתבעת להמנע מתשלום פיצויים, היתה מפטרת את התובע לאלתר כבר ב-15.10.01, אך לא עשתה כן שכן זו לא היתה סיבת הפיטורים. התובע בעדותו, מודה כי אכן קיבל הודעה מוקדמת על פיטוריו כבר ב-15.10.01 וכי ידע שעבודתו תסתיים ב-15.11.01. לא זו בלבד, התובע הודה בעדותו כי הופנה ע"י מר ציון לוי ל"מיחשוב ישיר" למען שזו תעסיק את התובע אך התובע לא סיכם עם מי ממנהלי "מיחשוב ישיר" דבר באשר להעסקתו שם. בתקופה שבין 15.11.01 ל-12.12.01 התייצב התובע ועבד במשרדי חברת "מיחשוב ישיר" ולא בנתבעת ולא היה לו כל קשר עם מי מאנשי הנתבעת בעת עבודתו ב"מיחשוב ישיר".   6. בבואנו להכריע במחלוקת שבין הצדדים באשר למועד סיום העסקתו של התובע, נמצא בפנינו מכתב הפיטורים מיום 15.10.01 שממנו עולה מועד סיום העסקתו של התובע דהיינו 15.11.01. התובע פוטר בתום 11 חודשי עבודה כאשר מקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי העבודה הופסקה בשל סיום הפרוייקט עליו עבד ולא מכל סיבה אחרת, על מנת להמנע מלשלם לתובע פיצויי פיטורים. מאחר והתובע לא עבד שנת עבודה ברציפות כנדרש בסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963, לא זכאי התובע לפיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתו אצל הנתבעת. לא זו אף זו, אף אם היה נטען ע"י התובע כי פיטוריו בתום 11 חודשי עבודתו היו הם על מנת למנוע ממנו קבלת תשלום פיצויי פיטורים הוכיחה הנתבעת כי פיטוריו של התובע נעשו בתום לב, עם סיום הפרויקט ותוך מתן הדעה מוקדמת של חודש ימים מ-15.10.01. לענין זה, ראה תש"ן/141-3 רהיטי דורון בע"מ נ' מאור פרויינד (ארצי), פ"ע נב(3) 230, עמ' 232. על כן, אנו קובעים כי דין תביעתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים להידחות.     7. התביעה לפדיון חופשה התובע תובע פדיון 14 ימי חופשה. לטענתו, לא ניצל אף לא יום חופשה אחד. לטענת הנתבעת ניצל התובע את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי ואף מעבר לכך. לטענת מנהלי הנתבעת ניצל התובע את ימי החופשה בערבי חג פסח. התובע הכחיש טענה זו. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לתמוך בגרסתה ולא הציגה בפני בית הדין, לא בתלושי השכר ולא בכל דרך אחרת של כרטיס עבודה, או יומן חופשה של הנתבעת, את ימי החופשה שניצל התובע, לטענתה. לא זו אף זו, מעדויות הצדדים עולה כי לתובע לא נאמר דבר לענין הוצאתו לחופשה במועדים הנטענים ע"י הנתבעת. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1(4) לחתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה) התשי"ז-1957).   8. הלכה פסוקה היא כי נטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד הוא על המעביד אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה (דב"ע לג/65-3 פרחי אשל, פד"ע ה' 113). מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, כמה ניתן לו למעשה ועליו לעשות כן בניהול פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג' 215, דב"ע נז/7-3 נחום לבון -מ.ת.מ. הזליה ומלאכה, פד"ע ל"ב 584). הנתבעת לא הציגה יומן חופשה בפני בית הדין אלא טענה טענות כלליות בעדות מנהליה לניצול החופשה בימי ערבי חג וחוה"מ פסח וסוכות. על כן, מאחר והתובע עבד 11 חודשי עבודה ולא הוכח ע"י מנהלי הנתבעת כי ניצל ו/או קיבל התובע ולו יום חופשה אחד, זכאי התובע ל-9.2 ימי פדיון חופשה ומשחלקו של יום חופשה לא יובא בחשבון, תשלם הנתבעת לתובע פדיון חופשה של 9 ימים בסכום של 1,964 ₪ ברוטו.   9. התביעה לדמי נסיעה התובע טען כי סיכם את שכרו עם מנהל הנתבעת מר יוסי דר, כאשר לפי סיכום זה שכרו יעמוד על סך 4,800 ₪ ברוטו + 200 ₪ החזר נסיעה. הנתבעת טענה כי סוכם עם התובע שכר של 4,600 ₪ + 200 ₪ עבור החזר נסיעה, סה"כ שכר כולל של 4,800 ₪ וזה השכר אשר שולם מידי חודש לתובע. מעדויות הצדדים עולה כי הצדדים סיכמו ביניהם את שאלת הנסיעות כאשר התובע הבין כי ההסדר היה 4,800 ₪ בצירוף 200 ₪ דמי נסיעה, בעוד מנהל הנתבעת הבין כי סה"כ תשלם הנתבעת 4,800 ₪ כאשר סכום זה כולל גם רכיב דמי נסיעה. הלכה פסוקה היא כי סכום דמי הנסיעה לו זכאי כל עובד, בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה, הוא מסוג הזכויות שאינן ניתנות לויתור (סע' 20 ו-30 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957).   כמו כן, הסכמת העובד לכלול דמי נסיעה בשכר כולל חייבת להיות מפורשת וחד משמעית. (ראה דב"ע 98/63-3 בוכליל-נ'- א.א.צ. שרותים משפטיים בע"מ דב"ע לב 91,95) במקרה שלפנינו, כעולה מהמחלוקת, המוסכם לא היה בהיר וחד משמעי ולא נאמר מפורשות לא בהסכם ואף לא במפורש כי המשכורת כוללת דמי נסיעה. לא זו אף זו, יכלה הנתבעת כפי שאף טען מנהלה לפצל את תלוש השכר בהתאם לאשר סוכם לטענתו בינו לבין התובע. אך משלא פיצלה הנתבעת את שכרו של התובע לשכר ולהחזר הוצאות נסיעה ושילמה הנתבעת לתובע שכר כולל, לפיכך, בנסיבות מקרה זה, אין לראות את השכר הכולל ששולם לתובע כשכר הכולל את דמי הנסיעה והתובע זכאי בנוסף לשכרו להחזר דמי הנסיעה מכח צו ההרחבה. (צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה י"פ 4525, עמ' 3623). אשר על כן, מתקבלת תביעתו של התובע לתשלום דמי נסיעה ועל הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,980 ₪ החזר דמי נסיעה.   10. סוף דבר א. התביעות לתשלום דמי פדיון חופשה ודמי נסיעה מתקבלות. הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,964 ₪ ברוטו עבור דמי פדיון חופשה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,980 ₪ ברוטו החזר הוצאות נסיעה. ב. יתר התביעות נדחות.     בנסיבות הענין, תשלם הנתבעת לתובע סך של 1,000 ₪ הוצאות משפט.   ערעור על פסק דין זה הוא ברשות בלבד, ובקשת רשות ערעור יש להגיש לנשיא בית הדין הארצי לעבודה תוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.פיטורים