קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי בגין העדר הפרשה לקרן פנסיה: 1. התובעות הגישו תביעה לפיצוי בגין העדר הפרשה לקרן ביטוח והפנסיה לפועלים חקלאים (להלן: "קרן ביטוח"). לטענת התובעות, הן לא בוטחו על ידי הנתבעת בביטוח פנסיוני בהתאם להסכמים קיבוציים וצווי הרחבה בענף חקלאות ועל כן, הן זכאיות לפיצויי על אי הפרשה. התובעת מס' 1 (להלן: "דינה") עבדה אצל הנתבעת החל מחודש 8.87 עד לחודש 9.00 והתובעת מס' 2 (להלן: "נזמיה") עבדה מחודש 9.88 עד 3.01. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה, בו טענה כי עליה לא חלה חובה שבדין לבטח את התובעות או להפריש עבורן לקופת תגמולים/ קרן פנסה ומכל מקום, הוצאו לתובעות פוליסת ביטוח פנסיוני ב"מגדל חברה לביטוח בע"מ". כמו-כן, נטענה טענת התיישנות לגבי חלק מתקופת התביעות. בנוסף, הגישה הנתבעת תביעות שכנגד נגד התובעות, בהן טענה כי התובעת התפטרו מהעבודה מרצונן ולמרות זאת, לפנים משורת הדין, שילמה הנתבעת פיצויי פיטורים. התובעות חתמו על "אישור והצהרה", לגבי קבלת פיצויי פיטורים ויתר הזכויות ואישרו כי אין להן כל טענה, דרישה, או תביעה בגין כל הקשור לעבודתן. לגרסת הנתבעת- התובעת שכנגד, משהגישו התביעות, הפרו התובעת-הנתבעות שכנגד את האישור וההצהרות עליהם חתמו ובכך הפרו ההסכם שבין הצדדים. לנוכח ההפרה מבקשת הנתבעת-תובעת שכנגד לקזז ו/או להחזיר לה את הסכומים שקיבלו התובעות לפנים משורת הדין ולמרות שלא היו זכאיות לקבלם. 3. התובעת הגישו כתב תשובה לתביעות שכנגד. לגבי דינה נטען כי התפטרותה באה בעקבות נישואיה והעתקת מקום מגוריה ולכן, היא היתה זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם לחוק. לגבי נזמיה נטען כי היחסים בין הצדדים התערערו על רקע טענותיה של התובעת לגבי תנאי העסקתה, נוצרה אווירה עכורה בעבודה, וביוזמת הנתבעת סוכם כי התובעת תסיים את עבודתה וישולמו לה פיצויי פיטורים ושאר הזכויות. בנוסף, נטען בכתבי התשובה כי התובעות לא הבינו את תוכן מכתבי הויתור, כאשר לא ידעו על זכותן להיות מבוטחות בביטוח פנסיוני וההתחייבות להיעדר תביעות אינה מקנה זכות לנתבעת לקיזוז או להחזר כספים ששולמו. 4. התיקים אוחדו ובהתאם להסכמת ב"כ הצדדים, לאור המחלוקת המשפטית שבה מדובר, לא נשמעו הוכחות בתיק. ב"כ הצדדים הסכימו כי בית הדין יתן פסק דין לאחר הגשת סיכומים בכתב. 5. עובדות שאינן במחלוקת: א. במהלך הדיון הסכימו ב"כ הצדדים כי הסכם הקיבוצי בענף החקלאות לא חל על הנתבעת. במסגרת עבודת התובעות אצל הנתבעת חלות צווי הרחבה בענף החקלאות. ב. הוסכם כי קיימת התיישנות של התביעות בגין התקופות החורגות מ- 7 שנים לפני הגשת התביעה (ביום 19.8.01). לכן, התביעות בגין פיצויי על העדר הפרשה לפנסיה עד לחודש 7.94 התיישנו. ג. אין מחלוקת לגבי תקופת העבודה של נזמיה, מחודש 9.88 עד 3.01. באשר לדינה, אין חולק שהיא התחילה לעבוד בחודש 8.87. לגרסת התובעת היא סיימה לעבוד בחודש 9.00 אך לגרסת הנתבעת בחודש 6.00. ד. שתי התובעת התפטרו מעבודתן וקיבלו פיצויי פיטורים. שתיהן חתמו על מסמך "אישור והצהרה" - דינה בתאריך 30.10.00 ונזמיה ביום 30.5.01, בנוסח זהה. באותו מסמך נכתב: "מצהיר ומאשר בזה כי קיבלתי מאת רפקור חברה לקירור בע"מ (להלן: רפקור") את כל הכספים המגיעים לי ממנה בגין עבודתי כעובד שכיר ו/או בגין סיומה של העסקתי. מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל הנני מאשר בזה כי קיבלתי מאת רפקור את כל המגיע לי כשכר עבודה כדמי חופשה שנתית כפדיון ימי חופשה, דמי הבראה וכל תשלום אחר המגיע לי בגין עבודתי כעובד שכיר של החברה. כמו כן הנני מאשר כי קיבלתי מאת רפקור את מלוא פיצויי הפיטורין. הנני מאשר בזה כי אין לי ולא יהיו לי כלפי רפקור או כל מי מטעמה לרבות חברי ההנהלה, המנכ"ל, או כל מועסק אחר על ידה, כל טענה דרישה, או תביעה, בגין כל הקשור לעבודתי כעובד שכיר של החברה ו/או בגין סיומה של עבודתי". ה. לא הופרש עבור התובעות בגין זכויות פנסיה לקרן ביטוח. 5. זכאותן של התובעות להפרשות עבור פנסיה: כפי שנאמר לעיל, אין חולק כי הסכמים הקיבוצים בענף החקלאות לא חלים על הנתבעת, מאחר והיא אינה חברה של הארגון שחתום על ההסכמים. לכן, יש לבדוק את הזכאות לסעד הנתבע לפי הוראות צווי הרחבה בענף החקלאות. צווי ההרחבה הרלוונטיים הם אלה אשר חלו בזמן שהתובעות התקבלו לעבודה ולאחר מכן. לכן, יש לבדוק את זכאותן לאור צו הרחבה בענף החקלאות ואריזה פרי הדר ונשירים מיום 18.3.80 (פורסם בי"פ 2618 תש"ם - 10.4.80 ע' 1401, להלן: "צו מ- 1980), צו מיום 26.12.94, פורסם בי"פ 4277, תשנ"ה-19.1.95 (להלן: "צו מ- 1995") וצו מיום 14.1.2001 (י"פ 4965, התשס"א ע' 1759 - להלן: "צו מ- 2001"). באשר לצו מ- 2001, הוא אינו כלל רלוונטי לגבי דינה, שסיימה לעבוד לפני שנכס לתוקף והוא יכול להיות רלוונטי אך ורק לגבי מספר חודשים של עבודת נזמיה. לפי ס' 30 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז - 1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים"). "(א) ניתן צו הרחבה, יהיו הוראות ההסכם הקיבוצי שהורחבו בצו חלות על כל העובדים ועל כל המעבידים, שעליהם חל הצו, ויראו אותן כחלק מחוזה-עבודה שבין אותם עובדים לבין אותם מעבידים. (ב) אין הוראות סעיף-קטן (א) גורעות מזכותו של עובד על פי הוראה בחוזה-עבודה או בהסכם-קיבוצי המעניקה תנאים טובים יותר". על כן, אם הוראה בצו הרחבה החלה בעת התחלת יחסי עובד-מעביד מעניקה זכויות לפנסיה, הוראה זו הופכת לחלק מחוזה העבודה של העובד, ולא יכולה להשתנות - אלא לטובת העובד- על ידי צו הרחבה מאוחר יותר. שתי התובעת התחילו את עבודתן בעת תחולת הצו מ- 1980, אשר קבע לגבי "זכויות סוציאליות" בסעיף 42: "להבטחת הזכויות הסוציאליות לעובד הזמני, קבוע - והחדשי ישלם המעביד משכרו הכולל של העובד או ממשכורתו לקרן הבטוח בשיעורים כדלקמן: לעובד זמני לעובדים קבועים ועונתיים קבועים עד 10 שנים לעובדים חדשים חופשה 4% חופשה על חשבון 4% חופשה 8.5% דמי מחלה 2.5% דמי מחלה 2.5% דמי מחלה 2.5% פנסיה ותגמולים 5% הבראה 5.5% תאונה 0.5% תאונה 0.5% תאונה 0.5% הבראה 5.5% שיקים 0.5% קרן השתלמות 1% קרן השתלמות ומלגות 1% תמורת חגים 2% תמורת הבראה 3% תמורת ביגוד 2% קרן השתלמות ומלגות 1% חלקו של העובד 5% המעביד ינכה משכרו של העובד לחשבון הפנסיה את האחוזים המתאימים ויעבירם לקרן הביטוח ביחד עם ההפרשות שהוא חייב בהן; על המעביד להפריש את מלוא הזכויות הסוציאליות לקרן הבטוח על ימי מילואי, ימי חופשה וימי תאונה; המעביד ועובדיו רשאים להפחית מתשלומיהם לקרן 2.5% (המעביד 1.5% והעובד 1%) אך ורק מן השכר שעד 1.500 לירות לחודש". כפי שרואים מנוסח הסעיף, לא מופיעה חובת הפרשה לפנסיה ותגמולים לעובדים קובעים ועונתיים קבועים, שכן מופיעה (בשיעור 5% מהשכר) לגבי עובדים זמניים. עובד זמני הוגדר על ידי אותו צו מ- 1980: "עובד המתקבל מלכתחילה לעבודה זמנית". עובד קבוע, לעומת זאת, הוא עובד שהגיע לקביעות לאחר תקופת ניסיון, שהיא שלושה חודשים. באשר לתובעות, אין חולק כי מעמדן אצל הנתבעת היה של עובדות קבועות. בצווים מאוחרים יותר לא חל שינוי לגבי ניסוח הסעיף על אף שנעשו שינויים בשיעורים או תוספת זכויות. כך, בצו משנת 1995 ההפרשה לפנסיה יסוד, שגם מופיעה לגבי העובדים זמניים בלבד, היא בשיעור 6%, לגבי העובדים הקבועים הוספו הפרשות עבור "השלמת תאונה" - 0.5% ופיצויי פיטורים - 4.5%. בצו מ- 2001 הוסף "חלקו של העובד - 5.5%" בהתייחס לעובדים קבועים. באף אחד מן הצווים הנ"ל לא מופיעה חובת הפרשה מכספי המעביד באשר לעובדים קבועים או עונתיים קבועים. להבדיל מהוראות צווי ההרחבה, בהסכמים קיבוצים בענף החקלאות אכן מופיעה הפרשה לפנסיה לעובדים קבועים. בהסכם מיום 27.12.98 מופיעה חובת הפרשה עבור עובדים קבועים ל"פנסיה מקיפה" בשיעור 12% מהשכר ולגבי עובדים זמנים או בניסיון לפנסיית יסוד - 6% מהשכר. לפי סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים מוענקת סמכות לשר העבודה להרחיב תחולה של הוראה בהסכם קיבוצי. על כן, ניתן להרחיב חלק מהוראות הסכם קיבוצי ולא את כללותן. כך נעשה לגבי העובדים החקלאים, כאשר לא הורחבה ההוראה שבהסכם הקיבוצי המחייבת בהפרשה לפנסיה לקרן ביטוח, עבור עובדים קבועים או עונתיים קבועים. כתוצאה מכך, נוצר מצב על פיו העובד הזמני חייב להיות מבוטח בפנסיה ולא כך העובד הקבוע, מה שנראה לכאורה כתוצאה לא הגיונית מאחר ובאופן עקרוני זכויותיו של העובד הקבוע עולות על אלה של העובד הזמני. בהחלטה מיום 31.7.03, שניתנה על ידי אב בית הדין, נבחנה פרשנות ההוראה שבצו ההרחבה, תוך התייחסות לפרשנות התכליתית, ובה נדחתה הבקשה לדחיית התביעות על הסף. מבחינה חוזרת של הדין החל, הגענו למסקנה כי בהתאם לצווי ההרחבה החלים על הצדדים לא היתה מוטלת חובה על הנתבעת להפריש עבור פנסיה לתובעות, שהיו עובדות קבועות. במאמר מוסגר נציין כי יתכן כי כוונת המחוקק המשנה היתה להבטיח ביתר שאת את זכויותיו של העובד הזמני בחקלאות, שבשל טיב עבודתו נייד בין מעבידים ועלול להגיע לגיל פנסיה ללא זכויות. ברם, כאשר מדובר בעובד קבוע, יש יותר סיכוי כי זכויות העובדים יובטחו דרך הסכם העבודה, גם אם הסכם הקיבוצי בענף החקלאות לא חל על המעסיק. לאור זאת, אנו סבורים כי אין לקבל את דרישת התובעות להפרשות בגין פנסיה לקרן ביטוח ודין התביעה לפיצוי על העדר הפרשה להידחות. 6. דרישה להחזר תשלומי פיצויי פיטורים בתביעה שכנגד: מאחר והתביעות העיקריות נדחו, אין צורך לדון בטענות ב"כ הנתבעת באשר לויתור על זכויות, אך יש להתייחס לדרישה שבתביעות שכנגד על פיה הגשת התביעות של התובעות מהווה הפרת הסכם ועליהן להחזיר לנתבעת את הסכומים שקיבלו בגין פיצויי פיטורים. באשר לנסיבות הפסקת העבודה של התובעות וזכאותן לפיצויי פיטורים, על אף התפטרותן, מאחר ולא נשמעו הוכחות בתיק - בהסכמת ב"כ הצדדים- טענות אלה לא התבררו. בהתאם להסכמים, מדובר בתשלום של פיצויי פיטורים בהסכמה. הוכח כי נזמיה קיבלה סך של 31,586 ₪ בסיום העבודה ודינה סך של 32,615 ₪. סכומים אלה כוללים פיצויי פיטורים וגם זכויות אחרות אשר הגיעו לתובעות בסיום עבודתן, כגון פדיון חופשה, דמי הבראה וכו'. לא נעשה פירוט מדויק של התשלומים אך בהתאם לתקופות העבודה של התובעות והשכר האחרון שקיבלו אנו מגיעים למסקנה כי יש בסכומים אלה מעבר לזכאותן לפיצויי פיטורים על פי חוק. באשר לטענה של הפרת הסכם וזכאות להחזר סכומים ששולמו בעקבות הגשת התביעה, עלינו לפנות לאמור ע"י בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נה/ 164-3 אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ נ' משה גורין, פד"ע כט 385: "זכותו של אדם לפנות לערכאות הינה זכות יסוד (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי -פרשנות חוקתית, בעמ' 363, 422). כשם שלא ניתן לוותר על זכות יסוד בכלל, לא ניתן לוותר על זכותו זו... במקרה שלפנינו, מול זכותו של העובד לפנות לערכאות עומד חופש החוזים, ובכללו החופש לעצב החוזה, אשר התבטא בחתימתו של כתב הויתור בנוסחו. על בית הדין ליצור את האיזון הראוי בין שתי חרויות אלה. עצם החתימה על כתב הויתור אינה מונעת פניה לערכאות בכל מקרה. כך, למשל, ניתן לתקוף כתבי ויתור מסיבות של פגם ברצון, המפורטות בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 או פגם בכריתת החוזה. שעה שבית הדין האזורי קבע כי הסכם הפרישה קבע "עסקת חבילה", אין לאמר כי הפרתו של העובד מצדיקה את "התרת החבילה", כשם ש"התרת החבילה" אינה אפשרית כשהעובד מבקש להוסיף עליה סכומים (ראה: דב"ע נב/ 3-19 מרקוס בן יפלח - פולגת תעשיות בע"מ, פד"ע כה 489), זו לא תתאפשר אף כשהמעביד יבקש זאת (למעט, כאמור, מקרים של פגם ברצון או בכריתת החוזה)". דברים אלה יפים לענייננו. הגשת התביעה ע"י התובעות הינה מימוש של זכות יסוד, ואין בכך בלבד כדי להוות הפרת הסכם שנכרת בסיום העבודה ולכן, לא מצדיקה השבת הסכומים שקיבלו. לא הוכח במקרה שבפנינו כל פגם בכריתת ההסכמים מצד הנתבעת-התובעת שכנגד או הפרה יסודית של ההסכם על ידי התובעות- נתבעות שכנגד, אשר מצדיקה את ביטולו. לאור זאת, יש לדחות את התביעות שכנגד, בהן מבקשת הנתבעת השבה של הסכומים ששולמו לתובעות בעת סיום עבודתן. 7. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו דוחים את התביעות והתביעות שכנגד. לאור תוצאות המשפט, אין צו להוצאות. 8. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. פנסיהפיצוייםקרן פנסיה