קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על מעצר שווא: 1. עובדות הרקע לתובענה (א) פרשת המקרה המהווה עילה לתביעתה של התובעת סבה על ציר אירוע מעצרה על-ידי המשטרה בעקבות תלונות חוזרות ונשנות של אחד גי ברסקא (להלן - המתלונן) עמו קיימה התובעת מערכת יחסים רומנטית ומתסכלת מבחינתה. שיאה של פרשיה זו התבטא במעצרה ביום 16.6.1998 על-ידי קצין משטרה, מעצר שממנו שוחררה למחרת היום. (ב) לטענת התובעת מעצרה בוצע שלא כדין, לגירסתה היא התייצבה ביוזמתה ביום 16.6.1998 בתחנת מרחב ירקון, מסרה עדות (נ/2) ובסיום חקירתה החליט רפ"ק יצחק לוי, קצין המשטרה, לעוצרה בחשד לעבירות של הטרדות בטלפון ופגיעה בפרטיות (נספח כ"ח לתצהיר התובעת). בדוח הקצין הממונה ציין רפ"ק לוי כי התובעת מהווה סכנה לשלום המתלונן וכן כי קיים חשש שתימלט מאימת הדין. בבקשה לשחרור בערובה שהגישה המשטרה נטען כי התובעת אינה עומדת בערבויות וכן אין לה כתובת מגורים קבועה (נספח כ"ט לתצהיר התובעת). בקשתה של התובעת לשחרור ממעצר שהוגשה על אתר ביום 16.6.1998 (נספח ל"א לתצהיר) נדחתה; בהחלטתה ציינה כבוד השופטת שריזלי כי המחוקק אפשר למשטרה חקירה ראשונית למשך 24 שעות. (ג) כאמור, התובעת שוחררה ממעצר ביום 17.6.1998 ובמסגרת החלטת השחרור ציין כבוד השופט שמאי: "אינני רוצה להתערב בפעולתה של המשטרה אולם יתכן מאד שקצין המשטרה לא שקל כיאות את הארוע, לא היה צורך בהשבת המשיבה במעצר ללילה שלם". ובסיכום ההחלטה: "אני מורה לשחרר את המשיבה תמורת התחייבות עצמית על סך 150 ש"ח. ניתן בזה צו איסור למשיבה להתקרב למתלונן למשך 14 יום מהיום בטווח של 50 מטר ממקום מגוריו וממקום עסקו, לא ליצור איתו כל קשר לא במישרין ולא בעקיפין" (נספח ל"ב לתצהיר התובעת). (ד) להשלמת התמונה אוסיף כי התובעת הלינה בפני קצין תלונות הציבור במרחב הירקון על מעצרה הנ"ל. הקצין הבודק, רפ"ק א' רוזן ציין במכתבו לתובעת מיום 13.5.1999 בין היתר: "לגבי טענתך שלא היה כל צורך בהשבתך במעצר ללילה שלם טענה זו נמצאה מוצדקת. ...אשר על כן החלטתי להעיר בכתב לפקד איציק לוי ולהדריכו על אופן השימוש בסמכות לכליאה ושלילת חרותו של אדם" (נספח ל"ג לתצהיר התובעת). 2. טענות התובעת (א) בכתב-התביעה המתוקן שהגישה התובעת נטען כי מעצרה בוצע ללא עילה עניינית והמשטרה אף התנגדה לבקשת השחרור שהגישה. (ב) אשר לסעד המתבקש נטען: "התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 300,000 ש"ח בגין מעצר בלתי חוקי וכליאת שווא עגמת נפש טירדה אבדן זמן וכל נזק אחר שנגרם לתובעת כולל הוצאות שנגרמו עקב המעצר והטיפול בענין ולשלם לה הוצאות המשפט". ד. טענות הנתבעת (א) בכתב-ההגנה טענה הנתבעת כי פעלה במסגרת מילוי תפקידה כדין בגדר סמכות חוקית ובהתאם להרשאה חוקית ותוך אי-חריגה מן החוק, מן הדין ומן הנהלים שבהתאם להם. הנתבעת הוסיפה וטענה כי פעלה כפי שרשות סבירה הייתה נוהגת בנסיבות העניין. (ב) בהמשך כתב-ההגנה כפרה הנתבעת בעצם גרימת נזק לתובעת ולחלופין טענה לריחוק הנזק, ולהיותו מופרז. 4. דיון וממצאים (א) בתצהיר עדותו הראשית האריך רפ"ק לוי מעניתו בפרוט הטיפול של המשטרה בתלונותיו של המתלונן נגד התובעת והליכי בדיקתן. בתצהירו התייחס רפ"ק לוי לעובדה כי ביום 13.5.1998 הוצא נגד התובעת צו מעצר על-ידי בית-המשפט (נספח י"ג לתצהיר). בסעיף 7א לתצהירו ציין רפ"ק לוי: "ביום 16.6.98 או בסמוך לכך הגיעה התובעת למרחב ירקון וזאת רק לאחר שנודע לתובעת ממח"ש שהוצא נגדה צו מעצר חדש". ובסעיף 7ה: "...לאחר שבחנתי את עובדות המקרה ועיינתי בתיקי החקירה של מרחב ירקון שוכנעתי כי יש לי יסוד סביר לחשד שהתובעת ביצעה את העבירות בנות המעצר שיוחסו לה, הטרדות טלפוניות ופגיעה בפרטיות. כמו כן מצאתי כי קיימת עילת מעצר לפי החוק שכן קיום יסוד סביר שהתובעת תסכן את שלום המתלונן וכן כי לתובעת אין מקום מגורים קבוע ויש יסוד סביר לחשש שהתובעת תמלט מאימת הדין. על סמך האמור החלטתי על מעצרה של התובעת". (ב) אשר לשיקוליו להעדיף את מעצר התובעת על שחרורה בערובה הבהיר רפ"ק לוי: "הסיבה בגינה החלטתי על מעצרה של התובעת עד לשחרורה על-ידי בית המשפט והחלטתי שלא לשחררה בתחנת המשטרה היה כי שחרור על-ידי בית המשפט דוקא מאפשר הטלת ערבויות ותנאים הרחבים מאלה שרשאי הקצין הממונה להטיל" (סעיף 7ח לתצהיר). (ג) במהלך חקירתו הנגדית אישר רפ"ק לוי כי במהלך חקירתה במשטרה ביום 16.6.1998 הוחשדה התובעת בפגיעה בפרטיות המתלונן ובהטרדתו וכי בשום שלב לא יוחסה לה עבירת תקיפה (עמ' 9 לפרוטוקול). יתר-על-כן לגירסתו: "צו המעצר נעשה בגין הטרדות טלפוניות ופגיעה בפרטיות" (שם, בעמ' 9). (ד) בהמשך עדותו (עמ' 16 לפרוטוקול) הסכים רפ"ק לוי כי המשטרה לא ביצעה כל פעולות חקירה לפני או אחרי מעצרה של התובעת והוסיף: "המעצר שלה לא נועד לצרכי חקירה אלא לצורך שחרור בתנאים שבית המשפט [יקבע]". לא זו אף זו בתשובה לשאלת בית-המשפט השיב רפ"ק לוי: "לשאלת בית המשפט האם הטרדה טלפונית היא הטרדה [צ"ל: עבירה - מ' ב' ח'] בת מעצר אני מסכים שלא על כל עבירה בת מעצר אפשר לעצור" (עמ' 19 לפרוטוקול). (ה) התובעת אישרה בחקירתה כי לא היה לה מקום מגורים קבוע וידוע (עמ' 3). בהמשך עדותה הרבתה התובעת בטענות לגבי תחושותיה בדבר שיתוף פעולה בין המשטרה והמתלונן (עמ' 5-4). בהתייחסה לנזקים שנגרמו לה, טענה התובעת כי נגרם לה נזק נפשי כתוצאה מחוויית המעצר וכן עוגמת נפש ותחושת עוול. לגרסתה תיקון כתב-התביעה והעמדת סכום נזקיה על סך של 300,000 ש"ח נעשה כיוון "שהסכום הזה יותר משקף את העוול שנעשה לי והוא סביר בהחלט" (עמ' 6). לעומת זאת כפרה התובעת באפשרות שנזקיה נגרמו דווקא עקב הסתבכותה בפרשיה רומנטית עם המתלונן וחבריו (שם, בעמ' 7-6). (ו) המימצאים העולים מחומר הראיות הינם אפוא כדלקמן: (1) העבירות שיוחסו לתובעת הוגבלו להטרדות טלפוניות ופגיעה בפרטיות המתלונן. (2) ערב החלטתו של רפ"ק לוי על מעצרה ביום 16.6.1998 לא הוצע לתובעת להשתחרר בתנאים כלשהם בתחנת המשטרה. (3) מימצא נוסף העולה מחומר הראיות הינו כי בבקשת השחרור ציינה המשטרה כי ניתן לשחרר את התובעת בערבויות ובטוחות להימנעות מליצור קשר ישיר או עקיף עם המתלונן וכן שתמסור כתובת עדכנית. (4) מעיון בהחלטת השחרור עולה כי המשטרה לא עמדה על מתן כתובת עדכנית (וכזו לא נמסרה כלל במהלך הדיון). (5) בהודעת החשוד (נ/2) צוינה כתובתה של התובעת. 5. הכרעה (א) הבסיס הנורמטיבי הראשון לתביעת התובעת מצוי בהוראת סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כותרתה "כליאת שוא" ולפיה: "כליאת שוא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות". (ב) עילת ההגנה המשפטית שהנתבעת נאחזת בה מצויה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 אשר בסעיף 3 לו נקבע: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". (ג) סבורני כי חרף תחושותיה של התובעת, אין לייחס לקצין המשטרה חוסר תום-לב וודאי שאין לחלוק על הרשאתו החוקית להורות על המעצר. המסקנה המתבקשת - לאחר עימותן של שתי הוראות חוק אלו זו מול זו - היא כי אחריותה של הנתבעת כלפי התובעת בגין עוולה של מעצר שווא תקום אך ורק אם יוכח כי מעצרה של התובעת ביום 16.6.1998 מהווה רשלנות שבמעשה. (ד) קודם שאפנה לבחון אם אכן נגועה התנהגותה של הנתבעת ברשלנות אבהיר כי אין בידי לקבל את טענתה של בא-כוח הנתבעת שלפיה שיקול-דעתה של הנתבעת במעצרה של התובעת לא היה נגוע בטעות. טענה זו אינה מתיישבת עם מימצאיו של קצין תלונות הציבור של מרחב הירקון שמצא את תלונת התובעת כמוצדקת. עמדה דומה גרס כבוד השופט שמאי בהחלטתו מיום 17.6.1998. (ה) על כך אוסיף כי הוראת סעיף 27(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים) שהנתבעת נאחזת בו כדי לבסס טענתה בדבר סמכותו של רפ"ק לוי לעצור את התובעת מתנה את סמכות המעצר על-ידי הקצין הממונה - בקיום עילת מעצר לפי סעיף 13 לחוק המעצרים. (ו) נחה דעתי לאור חומר הראיות והמימצאים שקבעתי כי לא היה יסוד לחשש סביר בדבר התחמקות התובעת מחקירה; הטעם העיקרי לכך נעוץ בעובדה כי אין חולק שהתובעת הגיעה לתחנת המשטרה מיוזמתה ובהודאתה בפני החוקר ביום 16.6.1998 (נ/2) צוינה כתובת מגוריה. יתר-על-כן, התובעת מסרה גירסה ובמהלך מעצרה כלל לא נחקרה. הטענה הנוספת לפיה התקיים בנסיבות העניין חשד לסיכון ביטחונו של המתלונן לא עלתה אפילו כבסיס להחלטתו של הקצין הממונה לעצור את התובעת, במסגרת הבקשה לשחרור בערובה וממילא לא ניתן להתגדר בו בדיעבד כבסיס להצדקת שיקולי המעצר. ולבסוף אטעים כי אין חולק בפניי כי הערובה שהושתה על התובעת כתנאי לשחרורה בהחלטת כבוד השופט שמאי באה בגדר תנאי הערובה שרשאי קצין המשטרה הממונה לקבוע כתנאי לשחרור הערובה בתחנת המשטרה, כמתבקש מסעיף 42 לחוק המעצרים. (ז) אולם בכך לא סגי: כפי שציינה באת-כוח הנתבעת ובצדק, הרי שלא כל מעשה או מחדל מוטעה של השלטון מהווה עילה לקביעת חובת זהירות כלפי הפרט הנפגע (השוו ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי (להלן - הילכת לוי [1]), בעמ' 73). יתר-על-כן, בהילכת לוי [1], בעמ' 81 אף נקבע: "כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול-דעת על בית-המשפט לצאת מנקודת מוצא כי המדינה לא תחוב בנזיקין, למעט מקרים חריגים". (ח) עם זאת, יש לזכור כי בהילכת לוי הנ"ל [1] עמדה על מדוכת הדיון סוגייה שחייבה שיקול-דעת לצורך הכרעה בין שיקולים כלכליים בעיקרם; יתר-על-כן, בית-המשפט הניח כי יתכנו מקרים בהם הפעלת שיקול-הדעת חורגת מכל אמת-מידה סבירה שאז, אל לו לבית-המשפט להימנע מהטלת אחריות (שם [1], בעמ' 81). (ט) בהעמדה כזו של הדברים סבורני בכל הכבוד כי מקום שבו עסקינן בחירותו של אדם שהינה בגדר זכות יסוד מן המעלה הראשונה, משתנים ההדגשים במשרעת שיקול-הדעת באופן שיש בכך כדי להטות את כף המאזניים לטובת זכויות היסוד. הינה-כי-כן נקבע בסעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". (י) הגם שאין להתעלם מן העובדה כי לאור סעיף 8 לחוק היסוד ניתן להגביל את חירותו של אדם מכוח הוראות חוק המעצרים הרי שנקודת המוצא עברה מן "...הסמכות של בית-המשפט לצוות על מעצרו של נאשם, הרי שכיום עומד לנגד עינינו, קודם לכול, סעיף 5 לחוק היסוד הקובע את זכותו של כל אדם לחירות.נ אם קודם עמד לנגד עינינו... האינטרס הציבורי המסמיך הגבלת חירותו של אדם, עומדת כיום לנגד עינינו, קודם לכול, זכות יסוד של אדם לחירות, שרק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק להגבילה" (ראו דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [2], דברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן בעמ' 633 וכן השוו: בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי [3]). עמדות אלו המנשבות בפסיקת בתי-המשפט, אינן מותירות מקום לספק באשר למערך השיקולים ובדיקת ההדגשים שעל קצין המשטרה לשוות לנגד עיניו קודם לקבלת החלטה על מעצר חשוד. (יא) על יסוד המקובץ עד כאן סבורני כי שיקולי קצין המשטרה בהעדפת מעצרה של התובעת על שחרורה בערובה בתחנת המשטרה העצימו מכדי טעות בשיקול-דעת גרידא ויש בהם סטייה של ממש מחובת הזהירות המוטלת על הנתבעת ושלוחיה והתעלמות בלתי מוצדקת מהוראות סעיף 11 של חוק היסוד הנ"ל ולפיו: "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה". (יב) מכאן קצרה הדרך לקבוע כי בין אם חטא רפ"ק לוי ברשלנות שבמעשה המקימה חבות הנתבעת בעוולת כליאת שווא בשל שלילת חרותה האישית של התובעת מקום שהנסיבות לא חייבו זאת, ובין אם נשתית את חיובה של הנתבעת על חוסר איזון שנקטה בעימות שבין זכות היסוד של התובעת לחרות אישית ובין האינטרס הציבורי הרי שהוקמה בפני תשתית לקביעה כי המדינה נושאת באחריות לנזקי הנתבעת. 6. הערכת הנזק (א) התובעת לא האריכה בתיאור העובדות והנסיבות שיש בהן כדי להעיד על הקורות עמה בתקופת המעצר הקצרה שריצתה. בסעיף 7 לכתב-התביעה טענה התובעת: "כתוצאה מהמעצר והכליאה נגרמה לתובעת עוגמת נפש רבה וסבל פיזי ונפשי עקב העוול שנעשה לה, עקב שלילת חרותה באופן לא חוקי תוך זלזול ופגיעה בכבודה... כל זה כאין וכאפס לעומת מה שעובר על התובעת מאז סבל נפשי, חרדות וסיוטים... טירדה מתמשכת ואובדן זמן...". (ב) ובסיכום טענותיה הוסיפה: "לציין שתנאי הכליאה הכבידו על התובעת והרגשתה. מדובר בתא מעופש ומזוהם ללא אמצעי סניטריה מינימליים ותקינים". (ג) הנתבעת טענה בפניי כי התובעת לא הציגה כל חוות-הדעת רפואית המבססת פגיעה נפשית ומכאן שאין לפסוק לה כל פיצוי בכל עניין שברפואה. כמו כן טענה הנתבעת כי התובעת לא הביאה ראיות כלשהן בדבר הפסדים או נזקים כספיים כלשהם. נחה דעתי כי טענותיה של הנתבעת כפי שפורטו לעיל הינן נכונות. (ד) הנתבעת טענה בפניי כי לכל היותר זכאית התובעת לפיצוי בסכום שהותווה בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן - התקנות). תקנות אלו מעוגנות כיום בסעיף 38 לחוק המעצרים, ולפיו: "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט". בתקנה 8 לתקנות הנ"ל נקבע: "סכום הפיצוי המרבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה-25 של השכר הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לענין הפיצוי...". נראה בעיני כי בעניינה של התובעת מתקיים הן התנאי שבסיסו בעובדה כי לא הוגש נגדה כתב-אישום הן התנאי בפיסקת ה"סל" ("נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי"). (ה) כלום יש בפיצוי זה כדי למצות את סכום הפיצויים בגין מעצרה של התובעת? סבורני כי תקנה 8 לתקנות הנ"ל משיגה את גבול שיקול-הדעת השיפוטי והיא נגועה בחוסר סבירות ולמיצער נחה דעתי כי איני כבול לסכומים שנקבעו בה. חוששני כי נקודת המוצא של תקנה 8 הנ"ל לתקנות הינה "כלכלית" גרדא במובן זה שהפיצוי המוצע בה מתבסס על אבדן יום עבודה ומאידך נעדר ממנה הממד של החשש, תחושות הבושה ואין-האונים המתלווה למעצר. הגם שמעצרה של התובעת נמשך לילה אחד בלבד, אין בכך כדי להקל ראש בעובדה כי מדובר בעוולת נזיקין שבוצעה כלפיה וכי אבדן הנוחות והרווחה הגופנית כמו גם אבדן החירות - תוצאות העוולה האמורה - הינם בבחינת נזק כמשמעותו בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. דברים כדרבונות לעניין זה נאמרו בהקשר למאסר אזרחי: "כליאתו של אדם מאחורי סורג ובריח ללא הסמכה מפורשת בחוק ולו לדקה אחת דינה כדין שלילת חרות לשעה אחת ל-71 שעות ולכל תקופה שהיא. אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות האדם" (ראו בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים [4], בעמ' 765). ובהתייחס לחובת המדינה להקפיד על צרכי אנוש מינימליים בתקופת המעצר השוו בש"פ 3734/92 הנ"ל [3], בעמ' 85-84. (ו) עם זאת אין ספק כי תביעתה של התובעת לפיצויים בסכום של 300,000 ש"ח חורגת מכל קנה-מידה סביר, והתובעת לא הביאה ראיות שיצדיקו חיוב ולו בסכום המתקרב לסכום התביעה. נקודת האיזון בין תביעתה המופרזת בעליל של התובעת מזה ובין קפיצת היד של מחוקק המשנה שבאה לידי ביטוי בתקנה 8 לתקנות, מצויה בהערכה של מידת עוגמת הנפש, חוסר האונים ואבדן הנוחות הפיזית שנגרמו לתובעת בעת חבישתה במעצר ולצדם של אלו יש ליתן ביטוי ולו סמלי לתחושת אבדן החירות, קצר ככל שהיה. לאחר ששקלתי את המרכיבים הנ"ל אני פוסק כי על הנתבעת לפצות את התובעת בסכום של 10,000 ש"ח. סוף דבר אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית על סכום זה, החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעת בהוצאות אגרת התביעה בסכום של 250 ש"ח.מעצרפיצויים