פיצוי על קניית מכונית גנובה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על קניית מכונית גנובה: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל- אביב (כבוד השופטת ש' דותן) בת.א. 080745/97, אשר קיבל את תביעתו של המשיב 1 והורה כי המערער והמשיב 3 ישלמו לו סך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (וכן פיצוי עבור עגמת נפש), סכום אותו שילם המשיב 1 עבור עיסקת מכירת רכב שנקשרה עם המערער והמשיב 3, שלימים הסתבר כי המדובר ברכב גנוב.   2. המכונית נשוא התביעה הינה מסוג סוברו לגאסי מספר רישוי 4106403 והיא נגנבה סמוך לתאריך 25.3.92 מבעליה, חברת ויזה קאר בע"מ (להלן: המכונית). הודעה על הגניבה נמסרה למשרד הרישוי בתאריך ה- 31.3.92. מכונית זו נרשמה כרכב חדש בעל מספר רישוי 2110500, על פי בקשתו של אדם אשר הזדהה כגבריאל טורדג ולאחר ביצוע הבדיקות הנדרשות והגשתו של טופס מ"ב מבית המכס באשדוד. המשיב 1, סוחר מכוניות במקצועו, רכש רכב זה במהלכו של חודש אפריל 1992 , במגרש המכוניות של "צדוק את אברהם", תמורת סכום של 50,000 ₪, מהם 17,500 ₪ במזומן וכן בתמורה למכוניתו מדגם מיצובישי אשר שווייה הוערך בסך של כ- 32,500 ₪. במהלך חודש יוני 1992, נתפסה המכונית על ידי המשטרה ונתברר כי מדובר ברכבה הגנוב של חברת ויזה קאר שזהותו זויפה. בעקבות כך, הגישה המשטרה לבית המשפט בקשה להחזרת תפוס, והמכונית הושבה לבעליה המקוריים.   ביום 22.9.97 הגיש המשיב 1 תביעה לקבלת סכומי כסף אשר שולמו על ידו תמורת המכונית. את תביעתו זו הגיש כנגד המערער וכנגד המשיב 3, בטענה כי עיסקת המכר נתבצעה עם שניהם. המשיב 1 צירף לתביעתו כנתבע את משרד הרישוי אשר ביחס אליו נטען כי התרשל בהנפקת רישיון רכב תקף למכונית, בהתבסס על טופס מ"ב מזויף, ללא בדיקה ברשימת מספרי השילדה של כלי הרכב הגנובים. התרשלותו זו יצרה, לפי הנטען, מצג על פיו המדובר ברכב חדש בעל מספר שילדה כמפורט ברישיון.   המערער והמשיב 3, כל אחד בנפרד, הכחישו מעורבותם בעיסקת המכר. לטענתו של המערער, לא היה כלל צד לעיסקה ולא קיבל כל תמורה בגינה. בזמנים האמורים, כך לטענתו, לא שימש עוד כסוחר מכוניות. אך במקרה נזדמן אותו היום למגרש המכוניות הנ"ל, ובשל סקרנותו הקשיב למו"מ אשר התנהל אותה שעה בין המשיב 1 למשיב 3. היכרותו עם השניים משכבר הימים, היא שהביאה אותו לשמש כ"יועץ" לעיסקה: להמליץ בפני המשיב 1 על העיסקה כטובה, ליצור אוירה שתאפשר חתימתה, ובכך לסייע בידו של המשיב 3, אשר עבד בשירותו בעבר. המשיב 3 טען מצידו כי שימש בעיסקת המכר כמתווך בלבד. לטענתו, בוצעה העיסקה בין המערער למשיב 1.   3. בית משפט קמא לא נתן אמונו בגירסאות המערער והמשיב 3, ובחר להעדיף את גירסתו של המשיב 1 על פיה בוצעה עיסקת המכר עם שניהם. גירסת המערער נמצאה לא אמינה בעיני בית המשפט. פעילויותיו שכללו קבלתם של השיקים לידיו ובדיקתם, שכנוע המשיב 3 לדבוק בעיסקה למרות הסתייגותו, סיוע במכירת מכונית המיצובישי שנתקבלה כחלק מן התמורה בעיסקה, כל אלו, כך נקבע, אינן עולות בקנה אחד עם טענתו בדבר אקראיות הימצאותו במגרש והיותו "צופה- יועץ" בלבד. גם גירסת המשיב 3 נמצאה לא אמינה. נקבע כי נסיבות התווך הנטען אינן מתיישבות עם העובדות ומעלות שאלות רבות: מדוע חתם הוא על הסכם המכר, נרשם בו כמוכר ואף הצהיר כי מדובר ברכב מיד ראשונה שאינו משועבד, שאינו מעוקל ושאין רובץ עליו כל חוב? מדוע הפנה את מוכר הרכב למערער ולא לבעל המגרש בשרותו עבד אותה עת? מדוע נקט עמדה במהלך העיסקה והתנגד לביצועה? בית המשפט, לאור הסתירות והתמיהות בגרסאותיהם של המערער והמשיב 3, הסיק כי עיסקת המכר בוצעה על ידי שניהם בצוותא חדא ולפיכך קבע כי אלו ישלמו לתובע סך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ה- 1.4.92 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן נקבע כי ישלמו למשיב 1 סך של 7,000 ₪ בגין עגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו כתוצאה מהעסקה הנ"ל. באשר למשרד הרישוי, קבע בית המשפט כי לא היתה כל התרשלות מצידו שכן במועד רישום המכונית לא עמדו לרשות המשרד אמצעים המאפשרים הצלבת מספרי שילדה של כלי רכב גנובים עם מספרי שילדה של כלי רכב הנרשמים כחדשים. אותה עת הקדימה התפתחות ה"טכנולוגיה העבריינית" את התפתחותה של הטכנולוגיה החוקית. כמו כן, לא הוכח כי אכן נזקק מי מן הצדדים לשירותיו של משרד הרישוי.   4. המערער משיג בפנינו על החלטתו של בית משפט קמא בטוענו כי פסק הדין ניתן בשל כשלון תמורה והצורך בהשבה, בשעה שלו עצמו, אין כל חלק בתמורה או בעיסקת קבלתה. בעיקרי הטיעון מטעמו טוען המערער כי המשיב 1 לא הרים את נטל השכנוע הכבד שמוטל עליו כתובע בעילת תרמית ומצג שווא, וכי בית המשפט הנכבד הגיע למסקנתו רק לאור אי קבלתו את גירסת המערער כאמינה. בכך יש, לטענתו, משום דילוג על שלב ב"הליך יצורו" של פסק הדין שכן לא הונחה כל תשתית ראייתית לשותפות בין המערער למשיב 3, לא הוכח כי המערער ידע כי הרכב גנוב או מזויף, לא הוכח קיומה של חובת זהירות כלפי המשיב 1 ואף אם קיימת, לא הוכחה הפרתה לאור העובדה כי משרד הרישוי הופטר מאחריות. כמו כן, לא הוכח קשר סיבתי בין המצג שלכאורה יצר המערער לבין הסכמתו של המשיב 1 להתקשר בחוזה שכן המשיב לא פעל על סמך המצג בלבד ובדק את רישום בעלות הרכב במשרד הרישום בעצמו.   בטיעוניו בפנינו, התמקד בא כוח המערער בטיעון בדבר חוסר האפשרות להשבה הדדית בהשוותו בין המקרה שלפנינו ובין ע"א 39/75 שמחון נ' רדינגר, פ"ד כט(2) 610 (להלן: ענין שמחון). לטענתו, בנסיבות העניין, חל ס' 34 לחוק המכר- תשכ"ח, 1968 (להלן: חוק המכר) שעניינו תקנת השוק. על פי תקנת השוק, זכותו של קונה תם לב עדיפה אם רכש את הנכס ממי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר, והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו. המשיב 1, כך לטענת המערער, צריך היה לתבוע זכותו במכונית מכוחה של הוראה זו אך לא עשה כן. תחת זו, ויתר על זכותו במכונית אשר הושבה לבעליה המקוריים, ובחר לתבוע השבת כספו מן המערער והמשיב 1. השבת המכונית לבעליה, יש בה משום סיכולו של חוזה המכר. על פי ס' 18(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 (להלן: חוק התרופות), רשאי בית משפט עם סיכולו של חוזה, לחייב כל צד להשיב לצד השני את שקיבל על פי החוזה. כבוד הש' עציוני בפס"ד שמחון מפרש את הביטוי "כל צד" כמכוון להשבה הדדית, כך שישוב כל צד למצבו הטרום חוזי. לטענת המערער, על פי פס"ד שמחון, משלא ניתן להשיב את המצב לקדמותו באופן הדדי, בשל ויתורו של צד על זכותו בנכס מכוחה של תקנת השוק, לא ניתן לערוך השבה בעין שכן הנכס אינו עוד ברשותו של אותו צד. השבת שווי מתייתרת אף היא לאור קיזוז סכום תביעת ההשבה והסכום שנדרש אותו צד להשיב (שוויו של הנכס שקיבל לידיו).   5. כנקודת מוצא להכרעתנו נציין כי איננו רואים להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. להתערבות בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי ערכאה ראשונה יש מקום במצב בו מוצאת ערכאת הערעור טעות עקרונית ובולטת או מצב בו הממצאים העובדתיים אינם מתיישבים כלל עם חומר הראיות (ר' ע"א 260/82 סלומון נ' ששון אמונה פ"ד לח(4) 253, 267). זהו איננו המצב שלפנינו. בית משפט השלום הכריע על פי מהימנות הגירסאות שלפניו אותה קבע הן על פי התרשמותו מדברי בעלי הדין והן בהתחשב בנסיבות. נוכח התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית משפט קמא והתרשמותו ממנה, לא מצאנו מקום להתערבות בקביעותיו האמורות. אין אנו נדרשים להזקק לטענות בדבר מצג שווא, תרמית, או אי ידיעת המערער על היות הרכב גנוב או מזויף. די בכך שנקבע כי המערער הפר את ההסכם בגין אי ההתאמה בין הנכס עליו הוסכם בחוזה לבין הנכס שנמסר למשיב 1 (ס' 11 לחוק המכר). שכן בחוזה המכר סוכם על מכירת מכונית פרטית מיד ראשונה, היינו מידיו של מי שנחזה להיות הבעלים, אולם המכונית שנמסרה למשיב 1 היתה מכונית גנובה אשר היתה בבעלות חברת השכרה. הפרתו של חוזה המכר עשויה להתבטא גם בהפרת החובה המנויה בס' 18(א) לחוק המכר על פיה מתחייב המוכר למסור לקונה את הממכר כשהוא נקי מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת של צד שלישי. המשיב 1 זכאי לתבוע פיצויים בגין הפרה זו.   תביעתו של המשיב 1 הינה תביעה לתשלום סכום של 132,526 ₪. טיעוני המערער יוצאים מנקודת הנחה כי מדובר בהשבה, ותו לא. דא עקא שהתביעה ניתנת לסיווג לא רק כתביעה להשבה, כי אם גם כתביעה לחיוב המערער והמשיב 3 בתשלום פיצוי כספי עקב הנזק שנגרם למשיב 1 בגין הפרת חוזה המכר. נזק זה מורכב - בין היתר - גם מן הסכום ששולם על ידו עבור המכונית. בחלופה אחרונה זו, מתייתר אפוא הצורך לדון בטענה בדבר הדדיות חובת ההשבה, ודי בקביעתנו כי החוזה הופר וכי על המערער והמשיב 3 לשלם למשיב 1 פיצוי בגין נזקיו, שיכלול בין היתר את הסכום אותו שילם עבור המכונית, כדי להביא לדחיית הערעור. אולם גם אם נניח, כטענת המערער כי מדובר אכן בתביעה להשבה, אין הפסיקה בענין שמחון יכולה לסייע למערער. הסיפא לס' 18(ב) לחוק התרופות, אליה מפנה המערער, מקנה לבית המשפט (במקרה של סיכול) שקול דעת לצוות על השבה (ובכללו, שקול דעת לצוות על השבה חד צדדית) במידה שהדבר צודק בנסיבות העניין. בענין שמחון עשה בית המשפט שימוש בשיקול דעתו לפי סעיף 18 האמור ונמנע מלהורות על השבה חד צדדית, בין היתר בשל כך "...שהחזקה במכונית נשללה מהמערער בגלל הזנחה שלו". שם בעמ' 615. קביעה זו באה על רקע הסכמת הצדדים באותו מקרה כי לקונה (המערער) הוקנתה בעלות במכונית מכח תקנת השוק, ואף על פי כן לא עשה דבר על מנת להחזירה לחזקתו. במקרה שלפנינו, אין תחולה לס' 34 לחוק המכר בשל כך שהמערער (כמו גם המשיב 3) לא היה בעל המגרש בו נמכרה המכונית [הוא אף הצהיר (בס' 2 לתצהירו) כי לא עסק אותה עת במסחר מכוניות משומשות]. לא מתקיימת אפוא דרישתה של תקנת השוק בדבר רכישה ממי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר במהלך הרגיל של עסקיו. זאת ועוד, בעניין שמחון בחר בית המשפט שלא לצוות על השבה חד צדדית גם מן הטעם שלא הובאו כל ראיות כי המוכר פעל שלא בתום לב. בענייננו, כפי שקבע בית משפט קמא, צריכים היו המערער והמשיב 3 לדעת כי מדובר בעיסקה בעייתית לכל הפחות, ועל כן רשאי היה בית המשפט קמא להורות על השבה חד צדדית.   למען השלמת התמונה, ולמעלה מן הצורך, נזכיר כי ענין שמחון זכה לביקורת מצד המלומדים פרידמן וזלצמן (תקנת השוק והשפעתה על יחסי מוכר-קונה, עיוני משפט ה' (1976) 122). לגישתם, מי שמכר נכס, שאיננו שייך לו ולא היה רשאי למכרו לא יוכל לטעון כי יצא ידי חובתו המנויה בס' 18(א) לחוק המכר בכך שמכר את הנכס בגדר תקנת השוק ובכך הקנה לרוכש בעלות מלאה הנקיה מכל שעבוד. הקונה זכאי לטעון כי אין הוא חפץ ברכוש גנוב אף אם בידו להסתמך על תקנת השוק ולרכוש זכות טובה מזו של הבעלים. גם לדעת המלומדים פרידמן וכהן, מסירת הנכס לבעליו המקוריים, איננה בגדר סיכול, כי אם מדובר בהפרת החובה הקבועה בס' 18(א) לחוק המכר, בגינה יכול הקונה לבקש פיצויים או השבה. (ר' פרידמן וכהן, חוזים (אבירם), כרך ב' עמ' 753 ה.ש. 396, וכן השווה עמ' 1207).   כללם של דברים: על יסוד דברינו אלה אנו קובעים כי המשיב 1 היה זכאי לקבלת הסכום אותו שילם עבור המכונית, בין אם נראה זאת כהשבה, לה זכאי הוא אף אם אין בידו להשיב את המכונית, ובין אם נראה בסכום האמור משום פיצוי בגין ההפרה האמורה.   6. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור. המערער ישלם למשיבים 1 - 2 שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. הערבות הבנקאית תועבר לידי ב"כ משיבים אלה, על חשבון הסכום הפסוק. רכבפיצוייםקניית רכב