קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים בגין תרומת כליה: 1. המקרה שבפניי הוא מיוחד ויוצא דופן ועשוי ללא קושי לפרנס מאמרים בתחומי משפט שונים. איוב נפתלי (להלן - איוב) נפגע בתאונת דרכים בתאריך 4.5.1995 ובין השאר איבד את שתי כליותיו. התובע הוא אחיו של איוב, אשר ביום 26.9.1996 תרם לאחיו כליה שהוצאה מגופו והושתלה בגופת איוב. תביעתו של איוב התבררה בבית-המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 782/95), שקבע את נזקיו בפסק-דין מיום 13.7.2000. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון. 2. בתיק זה תובע האח התורם, נפתלי, את נזקיו. בשלב ראשון נדונה השאלה האם לנפתלי עילת תביעה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים). שאלה זו אף זכתה להליך ערעור, שם נקבע כי לנפתלי אין עילת תביעה על-פי חוק הפיצויים הנ"ל, אך יש לו עילה לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן - חוק הטבת נזקי גוף או החוק), ואולי אף על-פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן - חוק עשיית עושר). עם כל הכבוד, סבורני שאכן עילתו של התובע הינה בחוק הטבת נזקי גוף הנ"ל, ואת הדיון בעילה על-פי חוק עשיית עושר אותיר לעת מצוא. 3. השאלה הנשאלת הינה כיצד לחשב את שווי הטבת הנזק. בא-כוח התובע הציע שלוש חלופות: (א) סכום הפיצויים שנחסך מהנתבעת עקב ההטבה. (ב) שווי כליה. יש לציין מיד כי שווי כליה לא נתבע בכתב-התביעה ולמעשה אף לא הוכח כראוי. (ג) לשום את נזקו של התובע במומו עקב ההטבה - נכות 30%. בא-כוח הנתבעת הציע אפשרות אחת: לשום את נזקו של התובע במומו, נכות רפואית בשיעור 30%. 4. התלבטתי בשאלה זו לא מעט, ובטרם אביע דעתי להלן התשתית העובדתית שהונחה בפניי בתיק זה: (א) בעניין הנזק שנגרם למוטב הוגש כמוצג בהסכמה תיק בית-המשפט המחוזי בירושלים, ת"א 782/95, על כל הליכיו ותוכנו. (ב) בא-כוח הנתבעת זימן לבית-המשפט את הנפרולוג, ד"ר יצחק סלוטקי, שהעיד בזמנו בתיק של איוב בבית-המשפט המחוזי. מדבריו עולה כי עקב ההשתלה איוב כבר לא זקוק לדיאליזה וכי תוחלת חיי איוב הינה 15-10 שנה מאז ההשתלה, ואלמלא ההשתלה הייתה תוחלת חייו כ-7 שנים. כמו כן, אמר שעד ההשתלה נזקק איוב לדיאליזה 4-3 פעמים בשבוע, בעלות של 1,300 ש"ח כל פעם, אף כי ניתן לעשות דיאליזה גם בעלות של 800-700 ש"ח. (ג) נפתלי, המיטיב, הינו יליד 15.5.1952, נשוי ואב לחמישה ילדים, אושפז לצורך ניתוח הוצאת כליה מגופו למשך ארבעה ימים ולאחר מכן היה בביתו מספר שבועות. נפתלי הינו בעל משק במושב עגור באזור עדולם, המתפרנס גם מחקלאות (קצת עיזים לדבריו) וגם מעבודות חוץ, כנהג או קבלן מבצע לעבודות מזדמנות. בעבר עבד באופן לא סדיר כנהג הסעות והשתכר 8,000-7,000 ש"ח בנוסף להכנסות מחקלאות. נפתלי לא הגיש מסמך כלשהו להציג את הכנסותיו בעבר או בהווה. ממכלול דבריו ניתן לקבוע כי כושר השתכרותו הינו כ-6,000 ש"ח לחודש. (ד) בבית-המשפט מונה האורולוג ד"ר עמיצור פרקש על-מנת לחוות את דעתו על מצב התובע. ד"ר פרקש קבע כי נכותו של התובע עקב הוצאת הכליה הינה 30% על-פי סעיף 22א(4) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. בתשובה לשאלות הבהרה מיום 5.9.2000 אמר: "לא מצאתי כל נכות תפקודית אצל מר נפתלי נפתלי". שווי הטבת הנזק 5. כאשר מיטיב מוציא מכיסו ממון או שווה ממון, ניתן לחשב שווי ההטבה ללא קושי מיוחד. כיצד נחשב הטבה המשפרת את מצבו של המוטב הניזוק וגורמת נכות למיטיב? האם שווי ההטבה כשומת נזקיו של המיטיב או שווי הסכום שנחסך מנזקיו של המוטב? סעיף 1 לחוק הטבת נזקי גוף מגדיר: "'הטבת נזק' - הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק;". התובע לא הוציא הוצאות אולם הוא גרם לכך כי נזק הגוף של הניזוק תוקן וכי נמנעה החמרת מצבו. מבחינה זו, תרומת הכליה הינה כמו טיפול רפואי: במקום שיילך 4-3 פעמים בשבוע לדיאליזה, הושתלה בגוף הניזוק כליה - "דיאליזה אנושית". בבית חולים או בקופת חולים מקבלים שירות רפואי. התובע נתן לאיוב מעין שירות רפואי מיוחד במינו ועל-כן ניתן לומר כי תרומת הכליה מהווה "שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף" ולכן מהווה "הטבת נזק". סעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף קובע כדלקמן: "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב". סעיף זה קובע את תקרת ההטבה, שהינה הנזק לניזוק אלמלא ההטבה, וממנו ניתן ללמוד כיצד מחשבים את ההטבה. דרך החישוב היא זו: יש לשום את כלל נזקי המוטב, ללא ההטבה. מתוכם יש להפריש הסכום המגיע למיטיב. בעניין זה אפנה לשתי אסמכתאות: (א) מאמרה של נ' זלצמן "הטבת נזק גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק-מיטיב-מוטב" [1], בעמ' 628: "שנית, סעיף 2 של חוק הטבת נזקי גוף קובע בסיפא שלו כי זכות המיטיב כלפי המזיק מוגבלת בהיקפה '...עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב... בשל גרימת נזק הגוף, אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב'. משמע, בית המשפט הדן בתביעת המיטיב ישום את הנזק שנגרם למוטב ויקבע את סך כל הפיצויים שהיו מגיעים לו, בלא שיתחשב בהטבת הנזק. מתוך סך כל הפיצויים יפריש בית המשפט את הסכום המגיע למיטיב" (ההדגשה שלי - י' צ'). ובהמשך: "נראה לנו, כי גישה לפיה זכות המיטיב לפי סעיף 2 לחוק הינה זכותו הנזיקית של המוטב, המועברת לו מכוח סוברוגציה, הולמת את עקרון הפיצוי בנזיקין, שהרי אז אין המזיק נושא כלפי המיטיב בחבות גדולה יותר מחבותו בנזיקין כלפי המוטב, וקשה להניח כי המחוקק התכוון לשנות או לפגום בעקרון זה". לפי סעיף 2 לחוק ופרשנות זלצמן במאמרה הנ"ל [1] דרך החישוב אינה שומת נזקיו של המיטיב אלא קודם כל שומת נזקיו של הניזוק, ובכמה הוטבו, קרי כמה נחסך לניזוק. הנוסחה הינה: שווי הנזק הכולל של הניזוק בהפחתת שווי נזקו לאחר ההטבה נותן את שווי ההטבה. (ב) החלטת בית-המשפט המחוזי בבר"ע 1268/99 בתיק זה קובעת כי הנתבעת חייבת למיטיב, בכפוף לתנאי הסבירות של סעיף 5 לחוק הטבת נזקי גוף, "את הסכום שנחסך ממנו עקב השיפור במצבו של הנפגע, ככל שיוכח בבית משפט קמא" (עמ' 10 להחלטה). סעיף 5 לחוק הטבת נזקי גוף קובע: "אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר שירות ודמי תמיכה סבירים;...". כיצד נבדוק סבירות הסכום שנחסך מהנתבעת עקב תרומת הכליה? ייתכנו מקרים שבהם הסכום שנחסך מזערי (דחיית ההשתלה למשל) או גדול במיוחד (המוטב מתפקד היטב). נראה לי כי במקרה המיוחד שבפנינו, סבירותה של ההטבה (החיסכון) תיבחן על-פי שומת נזקיו האישיים של המיטיב. 6. על דרך פרשנות ניתן לנקוט גם את דרך החישוב האחרת, קרי לשום את שווי ההטבה לפי שווי נזקו של התובע במומו. כאמור, תרומת כליה יכולה להיחשב כשירות (רפואי) שניתן כדי לתקן נזק גוף, ושירות כזה יש לחשב כשוויו לנותן השירות. משנקבע כי מדובר בהטבה (סעיף 1 לחוק), שוויה או ערכה הוא לפי כיסו של המיטיב. ייתכן כי מה שיצא מכיסו או גופו של המיטיב לא ישנה כלל את מצב המוטב או יהיה שווה עבורו עשרות מונים או אפס מונים. לפיכך, כאשר מדובר בהטבה, השומה הינה על-פי כיסו של המיטיב. בדרך פרשנית זו, סעיף 2 לחוק נועד אך ורק לקבוע תקרה, דהיינו שווי הנזק למיטיב לא יעלה על הנזק שנגרם לניזוק לפני ההטבה. 7. חישוב נזקיו של התובע במומו: התובע טוען שלא עבד אחרי הניתוח חודשים ארוכים. אין לכך אסמכתה רפואית. על-פי מצב התובע לאחר ניתוח מסוג זה, בדיקות, מעקב וטיפולים, סביר להכיר בתקופת החלמה של חודשיים. התובע אינו עובד עבודה מסודרת. בעבר עבד כנהג הסעות במקומות שונים, עבד במשקו עם עיזים וכן ביצע עבודות קבלנות מזדמנות. כאמור, קבעתי את כושר השתכרותו בסכום של 6,000 ש"ח. א. הפסד הכנסות עבודה מלא במשך חודשיים. 12,000 ש"ח ב. הוצאות שונות ונסיעות. 3,000 ש"ח ג. הפסד הכנסות מעבודה עד יום פסק-הדין: התובע הביא בעניין זה הוכחות דלות ללא אסמכתאות. לפיכך אפסוק לו סכום צנוע. 12,000 ש"ח ד. אובדן כושר השתכרות לעתיד: לתובע נכות רפואית של 30%. לפי הרופא נכותו כרגע אינה פונקציונלית. עם זאת, מדובר באדם שאין לו עבודה מסודרת, המתפרנס גם מעבודה פיזית, חסר כליה - מצב רפואי הצופן בחובו סכנות לא מבוטלות. לפיכך אחשב ראש נזק זה לפי שני שליש הנכות הרפואית, מקדם היוון 159.6: 6,000 X 20% X 159.6 191,520 ש"ח ה. כאב, צער וסבל, נכות בשיעור 30%. 150,000 ש"ח סך הכול (ערך נוכחי) 368,520 ש"ח 8. דרך החישוב השנייה של החיסכון לנתבעת הינה בעייתית ומורכבת יותר, בעיקר במקרה שלפנינו. נזקיו של המוטב נקבעו בפסק-דין בבית-המשפט המחוזי שניתן לאחר ההשתלה ואינו חלוט עדיין. בית-המשפט המחוזי לא קבע מה היו נזקי המוטב אלמלא ההשתלה, ובקביעת הנכות הרפואית והתפקודית הביא בחשבון גם פגיעות אחרות. החישובים שם מורכבים גם בשל אלמנט של קיצור תוחלת חיים וניכויים של המל"ל. עם זאת, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הוא הכלי הראייתי העיקרי שהוצג בפניי ואפשר לחלץ ממנו נתונים לחישוב מסויים של הנזקים שחסכה הנתבעת עקב ההשתלה. 9. נזקי המוטב הנחתי הינה כי אלמלא ההשתלה, הייתה נכות המוטב 100%, רפואית ותפקודית. לאחר ההשתלה נכותו הנפרולוגית הינה 45%. השופט התייחס בפסק-הדין לסך הכול נכותו (היו פגיעות נוספות) וקבע כי נכותו התפקודית הינה בשעור 75% (פיסקה 11 לפסק-הדין), תוחלת חייו הינה 20 שנה (פיסקה 15) וכושר השתכרותו לולא התאונה היה 7,500 ש"ח לחודש. על סמך נתונים אלה וקביעות נוספות בפסק-הדין, אחשב את החיסכון שנחסך לנתבעת עקב ההשתלה: (א) הפסד השתכרות לעבר: ההשתלה החלה להשפיע (ולכן חסכה) מיום 26.3.1997. לולא ההשתלה ההפסד היה מלא: 40 חודש X 7,500 ש"ח = 300,000 ש"ח. בית-המשפט פסק לתובע סכום של 191,250 ש"ח עבור 34 חודש (אף שבין 26.3.1997 ועד מתן פסק-הדין חלפו 40 חודשים). לפיכך ההפרש הינו 108,750 ש"ח (פיסקה 17 לפסק-הדין). (ב) הפסד השתכרות לעתיד (פיסקה 24 לפסק-הדין): בסיס השכר הינו 7,500 ש"ח. החישוב נעשה על בסיס הפסד 75%. אלמלא ההשתלה, הפסד הכושר היה מוחלט, תוספת של 1,875 ש"ח לחודש. מקדם ההיוון הינו 180.3. סך הכול החיסכון הינו 338,062 ש"ח. (ג) כאב וסבל: נפסק לתובע 143,791 ש"ח (נכות רפואית 61%). אלמלא ההשתלה הנכות הייתה מלאה. ההפרש הינו 20,500 ש"ח (במקרה של איוב מדובר בתאונת דרכים ולכן סכום כאב וסבל הינו קצוב). (ד) עזרה וסיעוד בעבר: נפסק סכום גלובלי של 75,000 ש"ח. ניתן לאמר כי נחסכו 25,000 ש"ח. (ה) ניידות: נקבע סכום גלובלי של 50,000 ש"ח. ניתן לומר כי נחסכו כ-30,000 ש"ח. (ו) עזרה וסיוע בעתיד: נפסקו לתובע 750 ש"ח לחודש. לולא ההשתלה ניתן היה לפסוק לפי 1,000 ש"ח לחודש, דהיינו הפרש של 250 X 180.3. ההפרש הינו 45,075 ש"ח. סך הכול ההפרשים שחסכה הנתבעת: עבודה בעבר 108,750 ש"ח כאב וסבל 20,500 ש"ח הפסד השתכרות לעתיד 338,062 ש"ח עזרה וסיעוד בעבר 25,000 ש"ח עזרה וסיעוד בעתיד 45,075 ש"ח ניידות 30,000 ש"ח סך הכול 567,387 ש"ח סכום זה אינו עומד במבחן הסבירות, שכן נזקיו הישירים של התובע קטנים בהרבה. בנוסף, כפי שציינתי, פסק-הדין בעניין איוב אינו מאפשר בדיקה מסודרת ומדוייקת של ההפרשים בין הנזק לפני ואחרי ההטבה, ואף אינו נותן לנו נתונים על הפרשי הניכויים אלמלא ההשתלה והפחתת הנכות. התוצאה 10. במקרה המיוחד שבפניי, ההטבה היטיבה נזק גוף של הניזוק וגרמה נזק גוף למיטיב; לדעתי, במקרה זה ניתן לשום את שווי ההטבה בשתי הדרכים שפורטו לעיל. בחרתי בדרך של שומת נזקי המיטיב שכן היא הדרך הפשוטה, המחזירה אותנו למושכלות בסיסיים של דיני הנזיקין. הדרך השנייה, שומת החיסכון שגרמה ההטבה, היא מסובכת, תלויה בגורמים אחרים, עלולה לגרור מסכת ראיות כפולה, וממילא בסוף יש להעבירה דרך מסננת הסבירות של סעיף 5 לחוק הטבת נזקי גוף, המחזירה אותנו לשומת נזקיו האישיים של המיטיב. לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 368,520 ש"ח, וכן הוצאות משפט ועוד שכר טרחת עורך-דין בשיעור 20% בתוספת מע"מ.פיצוייםהשתלת כליההשתלת איברים