פיצויים להורים שילדיהם טבעו

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים להורים שילדיהם טבעו: מבוא ביום 8/6/06 נסעו שני הקטינים, שהיו אז בני כ-7 ו-5.5 שנים, לנפוש עם אמם בחוף רסטל בכנרת. זמן מה לאחר שהגיעו למקום, הם טבעו למוות במי הכנרת וגופותיהם התגלו רק יום למחרת. בגין אירוע זה הגישה אמם של הקטינים תביעה זו לפיצויים נגד מפעיל החוף (הנתבע מס' 1) ונגד מועצה מקומית מגדל (הנתבעת מס' 2), שבתחום שיפוטה נמצא החוף. בשלב מאוחר יותר צורף אביהם של הקטינים, ח'אלד ח'לאילה, כתובע נוסף בתיק וזאת לבקשתו. המועצה הגישה כתב הגנה בו הכחישה את אחריותה לתאונה ובמקביל הגישה הודעה לצדדים שלישיים נגד הורי הקטינים (סמיחה וח'אלד ח'לאילה), נגד אביהו טל וחברת חניון רסטל בע"מ, אשר השכירו את המקום לנתבע מס' 1 ונגד מינהל מקרקעי ישראל, הבעלים של המקרקעין בהם נוהל החניון. המינהל הגיש הודעה לצדדים רביעיים נגד מועצה מקומית מגדל ונגד טל משה, מי שחכר ממנה את המקרקעין בהם נוהל חניון רסטל. ח'טיב ראתב, אביהו טל, משה טל וחברת חניון רסטל בע"מ, המפעילים של החניון, הגישו הודעה לצדדים חמישיים נגד אמם של הקטינים (סמיחה ח'לאילה), נגד מועצה מקומית מגדל ונגד מדינת ישראל - משרד הפנים, בהיותה המפקחת על חופי הרחצה בכנרת. במהלך קדמי המשפט נעשה ניסיון לסיים את התיק בפשרה, הוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים וניתנה הצעה על ידי בית המשפט, אשר התייחסה הן לגובה הנזק והן לשאלת האחריות וחלוקתה בין הגורמים השונים. משלא השכילו הצדדים לסיים את התיק בפשרה, לא היה מנוס משמיעת ראיות הצדדים בשאלת החבות והנזק ומתן פסק דין לגוף המחלוקת. מכיוון שמדובר בקטינים, הראיות התמקדו מטבע הדברים בשאלת החבות. העובדות כאמור, ביום האירוע, בשעות אחר הצהריים, נסעו הקטינים ואמם ביחד עם קרובי משפחה שלהם לחוף רסטל. בהגיעם למקום הם שילמו דמי כניסה עבור כל מבקר, החנו את רכבם במתחם שנוהל ע"י הנתבע מס' 1 והתמקמו בתוך שטח "החניון", במרחק מה מהחוף. בשלב מסוים, עלו הקטינים ביחד עם בעלה של דודתם, שמו חוסאם, על סירת גומי ונכנסו לתוך הכנרת. בשל עוצמת הרוח שנשבה במקום אותה עת, החלה הסירה להתרחק כשעליה נמצאים שני הקטינים וחוסאם. מסיבה שלא הובררה, קפץ חוסאם מהסירה כשהוא משאיר את שני הקטינים עליה לבד, וניסה לשחות לעבר החוף. חוסאם, שלא ידע לשחות, לא הצליח להגיע לחוף, טבע ומת. הסירה עם שני הקטינים נסחפה לעומק הכנרת ובמרחק של כ-150-200 מטר מהחוף נפל אחד הקטינים ממנה ולאחר מכן הרוח העיפה את הסירה והפילה את הקטין השני. שני הקטינים טבעו וגופותיהם התגלו רק יום למחרת כשהם ללא רוח חיים. בזמן אירוע התאונה שהו בחוף מספר רב של אנשים, שחלקם הבחין במתרחש. אנשים אלה נחקרו במשטרה, נתנו תיאור מדויק באשר להשתלשלות האירועים שהביאה לטביעתם של הקטינים. אחד האנשים שמסרו הודעה במשטרה הוא סברי עתאמנה, אשר תיאר את נסיבות האירוע כדלקמן: "..הסתכלתי לים במרחק של 40-50 מטר מהחוף ראיתי סירת גומי בצבע אדום שחור כאשר בתוך הסירה יש שני ילדים קטנים, נראו בין הגילאים 6-7 ועוד גבר בערך בגיל 27-28. אני ראיתי את הסירה מתרחקת ברוח ואני ראיתי את אותו בחור הגדול קופץ מתוך הסירה, היה נראה לי שהוא פחד והתחיל לשחות לחוף והשאיר את שני הילדים על הסירה ואני נכנסתי לתוך המים וניסיתי לעזור לו אבל ברגע שהמים עברו את הגובה שלי אני עמדתי כי אני לא יודע לשחות ואני פחדתי לטבוע. אני חושב שהייתי מרחק מאותו בחור בערך 5 מטר, ואני ראיתי אותו עולה ויורד מתחת למים וממש טובע ואז לאחר שעלה וירד 4-5 פעמים ראיתי שהוא כבר לא עולה ונשאר מתחת למים. אני לא שמתי לב מה קורה עם הילדים אבל בזמן שרצתי לעבר אותו בחור שטובע הבחנתי ששני הנערים עדיין על הסירה. כשעצרתי לפני שאני אטבע, ראיתי את הילד שהיה על הסירה קופץ ומשאיר את הילד השני ובזמן שילד אחד נשאר על הסירה, אותה סירה התהפכה במים והתגלגלה ומאז לא ראיתי את הילדים. הם ירדו פעם אחת מתחת למים ולא עלו יותר. נראה לי שזה היה עמוק מאוד שם" (מוצג ת/5). תיאור נוסף באשר למה שהתרחש במקום בזמן האירוע נרשם מפיו של יצחק אבו, אשר מסר הודעה מפורטת במשטרה כבר ביום האירוע (מוצג ת/4). בהודעה זו תיאר אבו את נסיבות טביעתם של הקטינים כדלקמן: "בסביבות השעה 18:30 לערך כאשר החשיכה התחילה וראיתי אנשים רצים לכיוון המים, גם אני הלכתי לכיוון המים ובמרחק של כמאה מטר או מאה שלושים מטר מהחוף ראיתי שני ילדים בתוך המים וסירת גומי עפה ברוח ומתגלגלת מאחוריהם לכיוון העומק. הילדים צפו על המים והם עשו תנועות עם הידיים. אני מיד קפצתי למים והתחלתי לשחות לעבר הילדים, שחיתי כחמישים מטר לכיוון הילדים וראיתי אותם עדיין צפים במקום כאשר הם שוקעים וצפים ועושים תנועות עם הידיים. אחרי חמישים מטר התעייפתי וכבר לא יכולתי לשחות, ואז ראיתי מישהו מוריד מכיוון החוף אופנוע ים ושט לכיוון שלי, הוא האט .. עליתי לאופנוע ובשלב הזה הילדים נעלמו מהעין והבנתי שהם טבעו .. ". תיאור זה תואם את הגרסה שמסרה אמם של הקטינים בתצהיר עדותה הראשית, שם היא סיפרה כי לאחר שהגיעו לחוף, שני הקטינים, ביחד עם הגיס שלה חוסאם, עלו על סירת גומי ונכנסו לתוך המים. בשלב מסוים "הרוח התחילה להרחיק את הסירה מהחוף, אז חוסאם קפץ למים ומשלא יצא, אני משערת כי ילדיי עמדו כדי להסתכל עליו ו\או לחפש אותו ואז ככל הנראה נפלו למים בעקבות אי יציבותם על הסירה. אחד מילדיי נפל תחילה ולאחר מכן השני..". בזמן שהקטינים וחוסאם עלו על הסירה הם לא היו מצוידים באמצעי בטיחות כלשהם, הם היו בלי מצופים, אפודי הצלה או כל אביזר שיכול היה לסייע להם לצוף במקרה שהם יפלו למים כפי שאכן אירע. אמם של הקטינים טענה בתצהירה ובעדותה בחקירה נגדית, כי הילדים נכנסו למים עם אפודת הצלה על הידיים של הקטין עלי ואילו ראניה הייתה עם גלגל הצלה. לדבריה, לאחר שנכנסו עם הסירה למים, חוסאם לקח את אפודת ההצלה וגלגל ההצלה מהקטינים וזרק אותם החוצה. לטענתה, בשלב זה היא לא יכולה הייתה "לעשות כלום, כי הם התחילו להתרחק ממני ומשפת הים". אינני מקבל גרסתה זו של התובעת. בעניין הורדת המצופים וגלגל ההצלה מהקטינים התגלו סתירות מהותיות בגרסתה של התובעת, אשר מכרסמות באופן חמור באמינות הגרסה. כך למשל, בניגוד לגרסה בתצהיר ולפיה עלי היה עם אפודת הצלה ואילו ראניה עם גלגל הצלה, בחקירתה הנגדית טענה התובעת, כי שניהם היו עם מצופים. יתרה מכך, מהתיאור שנמסר בתצהיר ניתן להבין, כי בהתאם לגרסתה של התובעת, חוסאם הוריד את אפוד ההצלה והגלגל מהקטינים כשהם היו כבר על הסירה בתוך המים וזרק אותם לעבר היבשה. ברם, מחקירתה הנגדית עולה, כי בינה לבין חוסאם התנהל דין ודברים בעניין המצופים עוד לפני שעלו על הסירה ובמהלך הדין והדברים שהתנהלו בין השניים, חוסאם הרגיע אותה, אמר לה שאין ממה לפחד, ורק אז עלו שלושתם על הסירה והתרחקו. סתירות אלה מלמדות, כי מלכתחילה עלו הקטינים וחוסאם על הסירה ללא אמצעי בטיחות כלשהם, ללא אפודי הצלה, ללא מצופים וללא גלגל הצלה. זאת ועוד, גרסתה של התובעת באשר לשיחה שהתנהלה בינה לבין חוסאם בטרם עלו הקטינים על הסירה אינה הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת. אין מחלוקת כי חוסאם לא ידע לשחות. על כך העידו במשטרה אביהם של הקטינים, ח'אלד ח'לאילה ודודם קאסם ח'לאילה. בזמן גביית ההודעה ממנו (מוצג ת/8) נשאל האב באופן מפורש אם הילדים או חוסאם ידעו לשחות והוא השיב בשלילה. להלן הקטע הרלבנטי מעדותו של האב: "שאלה: הילדים ידעו לשחות? תשובה: לא. שאלה: הבעל של אחותך (חוסאם-ע.ט.) ידע לשחות? תשובה: לא". גם קאסם סיפר בהודעתו למשטרה (מוצג ת/7), כי חוסאם לא ידע לשחות וכדבריו: "אני יודע בוודאות שהוא - חוסאם - לא ידע לשחות". לעניין זה התייחס קאסם בהודעה נוספת שמסר למשטרה (מוצג ת/6), שם הוא ציין: "אני יודע שכולם גם הילדים וגם הבעל של אחותי לא יודעים לשחות..". עולה, אם כן, כי חוסאם לא ידע לשחות, כך שאין זה סביר שהוא הרגיע אותה ואמר לה שהיא פחדנית. אילו חוסאם ידע לשחות, ניתן אולי לקבל גרסה זו. ברם, אדם שאינו יודע לשחות, לא ייתכן שהוא יקח את המצופים או את גלגל ההצלה, יזרוק אותם ליבשה, ויגיד לאמם של הקטינים שאין לה ממה לפחד. טענות הצדדים התובעים טענו, כי הנתבע מס' 1 ניהל והפעיל חוף לכל דבר ועניין, מבלי שדאג להציב במקום אמצעי בטיחות כלשהם כדי לשמור על שלום המבקרים והרוחצים במקום. לא הוצבה עמדת הצלה, לא הועסקו מפקחים ומשגיחים כדי להשגיח ולפקח על הנעשה בחוף ולא נקט באמצעי זהירות כלשהם שיכולים היו למנוע את התאונה. באשר לנתבעת מס' 2 נטען, כי החוף נמצא בתחום שיפוטה ולפיכך הייתה מוטלת עליה החובה לפקח על הנעשה בחוף ולוודא, כי הנתבע 1 עומד בדרישות הבטיחות הנחוצות לשם שמירה על שלום הציבור ובטחונו. לטענתם, מאחר שהחוף נוהל והופעל כחוף רחצה לכל דבר ועניין - הייתה מוטלת על הנתבעת 2 האחריות לוודא שהמפעיל נוקט באמצעי הזהירות והבטיחות הדרושים ממי שמפעיל חוף מוכרז. הנתבע מס' 1 והצדדים השלישיים 3 ו-5 טענו, כי הם אינם מנהלים ולא ניהלו חוף רחצה, אלא חניון רכבים. לטענתם, שטח החניון שהושכר להם נמצא במרחק של עשרות מטרים משפת הים, ובו הוצבו שלטים המתריעים, כי הרחצה בחוף אסורה, וכי הרוחץ במי הכנרת עושה זאת על אחריותו. הם טענו עוד, כי מאחר שרצועת החוף הגובלת את מי הכנרת לא הוחכרה להם, הם לא היו רשאים לגדר את החוף ולא היו רשאים למנוע מהציבור בכלל, ומהקטינים ואמם בפרט, להגיע לחוף הים ולהיכנס לתוך המים. לשיטתם, משהוצבו שלטי אזהרה בחניון ובכניסה לחוף, הם יצאו ידי חובה, ואין מקום לדרוש מהם לנקוט באמצעי זהירות נוספים. מכל מקום, כך נטען, הנתבע 1 נהג להזהיר את הציבור מפני הכניסה למים ולהכריז במערכת הרמקול, כי הכניסה למים מסוכנת ואסורה. הנתבעת מס' 2 טענה, כי היא אינה נושאת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים, שכן מדובר במועצה קטנה עם תקציב מוגבל, ולא ניתן לדרוש ממנה לפקח באופן צמוד על כל הנעשה בחופים שבתחום שיפוטה. נטען עוד, כי מאחר שמדובר בחוף אסור לרחצה, אין בידיה כלים כלשהם כדי למנוע את הציבור להגיע למקום ולרחוץ במי הכנרת. לטענתה, משרד הפנים אשר אחראי על הפיקוח והנעשה בחופים, דרש ממנה להציב שילוט המתריע מפני השחייה במקום ושמדובר בחוף שאסור לרחצה, ושלטים אלה הוצבו בשטח החניון ולאורך רצועת החוף. משמילאה המועצה אחר דרישות משרד הפנים, כך נטען, לא ניתן להטיל עליה אחריות כלשהי לאירוע. המדינה טענה, כי לא מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית במקרה דנן, מאחר שהתובעים נכנסו לרחוץ בחוף שהוכרז כחוף אסור לרחצה בהתאם לצו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף), תשס"ד - 2004 (להלן: "צו הסדרת מקומות רחצה" או "הצו"). עם הכרזת החוף כחוף אסור לרחצה, הוצבו במקום שלטים המזהירים את הציבור, כי מדובר בחוף אסור לרחצה, וכי הרחצה אסורה במקום. משהוצבו שלטים כנדרש, אין לדרוש מהמדינה, שהיא הבעלים של מאות קילומטרים של חופים ברחבי המדינה, לנקוט באמצעי זהירות נוספים. לטענת המדינה, אין באפשרותה לפקח על כל הנעשה בחופי המדינה שמשתרעים על פני מאות קילומטרים ואין לדרוש ממנה להשגיח ולפקח על הנעשה בכל חוף, גם אם מדובר בחוף שהוכרז כחוף אסור לרחצה. מהות הפעילות במקום כאמור, מפעילי החוף טענו, כי מדובר בחניון, וכי הם סיפקו שירותי חניה וקמפינג במקום, כך שלא ניתן להטיל עליהם חובות של מפעיל חוף, ולא ניתן להטיל עליהם אחריות בגין כניסת הקטינים לתוך המים. טענה זו יש לדחות מכל וכל. מחומר הראיות שהובא לפני עולה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי מדובר במקום שנוהל והופעל כאילו היה חוף רחצה מוכרז לכל דבר, על אף שמדובר בחוף שהוכרז כחוף אסור לרחצה. הוכח, והדברים אף לא הוכחשו ע"י הנתבעים, כי במקום הוצבו שולחנות עם כסאות, מדשאות, שירותים ומקלחות. במקום אף הוקמה בריכת שחיה לשימוש באי המקום, אם כי לגבי הבריכה נטען כי היא לא הייתה בשימוש באותו מועד. מהתמונות שהוגשו ומעדויות המעורבים ניתן להיווכח, כי במקום אף הוצבו משחקיות ששימשו את הילדים שהגיעו למקום בליווי הוריהם, המבקרים שחו במי הכנרת כדבר שבשגרה, והפעילות במקום הייתה דומה לפעילות המתבצעת בחוף רחצה. עובדות אלה מלמדות, כי מפעילי המקום לא עסקו במתן שירותי חניה בלבד, אלא במתן שירותים הקשורים קשר ישיר לרצועת החוף הגובלת. בנוסף למתקנים שהוקמו במקום, הנתבעות והצדדים השלישיים היו מודעים לעובדה, כי הציבור הגיע לחוף רסטל במטרה לרחוץ במי הכנרת. כך למשל בתשובה לשאלה אם חוף רסטל שבו הוא בילה ביום האירוע הוא חוף מוסדר או לא מוסדר, השיב יצחק אבו: "חוף רגיל, כמו כל חוף בטבריה, שאתה נכנס לחוף ושם את האוהל שלך ומעביר את ה-24 שעות". בהמשך הסביר מר אבו, כי הוא הגיע לחוף, כי נגבו ממנו דמי כניסה לחוף וכי אילו היה מדובר בחניון הוא לא היה טורח לנסוע ממקום מגוריו בנתניה עד אותו מקום. להלן קטע מעדותו של מר אבו בעניין הזה: "ת: יש שם שער, גובים שם כסף ואתה נכנס לחוף. ש: לפי דעתך שילמת עבור החניה או החוף? ת: הכניסה לחוף. ... ת: אם זה חניון מה יש לי לעשות שם? זה חוף. אני לא אגיע מנתניה לחנות שם. באתי ליהנות". בחקירתו הנגדית חזר מר אבו על הגרסה שהובאה לעיל וציין, כי ביום האירוע "היו המון אנשים והיו הרבה כסאות. היה עומס אנשים והיו שולחנות וכסאות. היו מלא אנשים וכל אחד עם האוהל שלו, היו שמשיות". אבו הוסיף, כי אנשים שחו במים, כי הוא לא ידע באותו זמן שאסור לשחות ושאין מציל, וכי נודע לו על כך רק לאחר האירוע. גרסה זו מסר אבו כבר בהודעתו למשטרה מיום האירוע (ת/4), שם הוא ציין: "אחרי האירוע הבנתי שבחוף זה אסור לשחות". מר אבו העיד עוד, כי לאחר האירוע ולאחר שנודע לו שאין מציל במקום, הוא החליט לעזוב את המקום, ודרש את כספו חזרה. אותה גרסה ממש מסר עתאמנה סברי שהיה, כאמור, עד ראיה לאירוע. בחקירתו הנגדית הסביר סברי, כי אין לו מה לעשות באותו מקום מלבד להגיע לחוף. בתשובה לשאלה בעניין המרחק בין החניון לחוף הסביר סברי: "איזה חניון? אין חניון שם. באותו יום האוטו שלי היה על החוף בדיוק. היה מקום שאפשר להגיע כמעט עד המים עם הרכב, בירידה בין שני קירות". בהמשך ציין כי אמנם הוא לא ראה מציל אבל ידע "שזה מקום מסודר. יש הכל שם". בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת 1 אם התכוון להגיע עם הרכב שלו לחניון השיב סברי: "איזה מגרש חניה? אני לא יודע שזה מגרש. עכשיו אתה אומר לי שזה מגרש אבל אני לא יודע שזה מגרש חניה לרכבים". אבו ועתאמנה הם עדים אובייקטיביים, שאין להם כל אינטרס בתוצאות ההליך שלפני. גרסתם הייתה עקבית, קוהרנטית ולא התגלו בה סתירות מהותיות שיש בהן כדי לכרסם באמינותה. שני העדים עשו עלי רושם חיובי, ונתתי אמון מלא בגרסתם. חיזוק וסיוע משמעותיים לגרסתם של עתאמנה ואבו ניתן למצוא בעדותו של נחום דוד, מפקח רחצה מחוזי, שמסר תצהיר מטעם מדינת ישראל ונחקר עליו. בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית העיד מר נחום, כי ביום 7/4/03 ערך סיור במועצה המקומית מגדל לקראת עונת הרחצה וערך דו"ח סיור שצורף לתצהירו. בדו"ח הסיור נרשם, כי רצועת חוף רסטל נקיה ולכן יש משמעות "לשירותי הצלה למקום המזמין אורחים להגיע לשפת הכנרת והוא ללא שירותי הצלה". בעקבות הסיור שנערך הוציא נחום דוד מכתב מיום 12/6/03 אל עו"ד דורית טפר, היועצת המשפטית של משרד הפנים, בו הוא מציין, כי בחוף רסטל מתבצעת פעילות ליד הכנרת וכי אנשים נכנסים לים על אף שמדובר בחוף שאינו מוכרז. בדרך זו, כך נכתב באותו מכתב, "חוסך מנהל החניון את כל העלויות הכרוכות בהצלה". בשל העובדה שהחוף נוהל כמו חוף רחצה מוכרז, המליץ נחום דוד להכריז על החוף כחוף מוכרז או לסגור אותו. בעדותו לפני חזר נחום דוד על הדברים שהובאו לעיל והסביר: "אמרתי להם שהם מפעילים חוף עם אנשים שנכנסים, שישימו מציל או שנסגור את החוף. הרשות צריכה לדאוג לכך שלא ייכנסו אנשים למים". בהמשך הוא הוסיף: כתבתי שביקרתי שם פעם אחת, ב-2003, וראיתי שמתרחצים, ואז שאלתי את המפקח מטעם הרשות המקומית מדוע לא מכריזים על החוף והם ענו לי שהם ינסו להפעיל את הזכיין שיפעיל שירותי הצלה, ואז כתבתי להם מכתב שאם לא יסדרו שירותי הצלה אז נסגור את החוף". דוד נחום הסביר עוד, כי במהלך אותו סיור ובמהלך השיחה שבה הוא דרש שיוצבו שירותי הצלה או שייסגר החוף נכח הבן של מפעיל החוף, שנאמר לו במפורש, כי "חייבים להציב במקום שירותי הצלה". עדותו של נחום דוד נמסרה מפיו של עובד ציבור שאין לו כל אינטרס בתוצאות ההליך, וניתן לומר אף כי גרסה זו נמסרה בניגוד לאינטרס מדינת ישראל / משרד הפנים, שמעסיקה אותו. גרסתו גובתה במסמכים שנערכו בזמן אמת ולפני האירוע. בעדותו של נחום דוד לא התגלו סתירות מהותיות, תמיהות או סימני שאלה, שיש בהם כדי לפגוע באמינות גרסתו לעניין מהות הפעילות שהתבצעה במקום. גרסה זו אף תואמת את עדותם של עתאמנה ואבו כפי שהובא בהרחבה לעיל. תמיכה נוספת בטענה, כי מפעילי החניון ניהלו בעצם חוף רחצה לכל דבר, למעט שירותי הצלה, ניתן למצוא בכרטיס הביקור שנהג הנתבע מס' 1 לחלק כפרסומת לקידום ההזמנות בחוף (מוצג ת/3). בכרטיס הביקור נרשם, כי מדובר ב"חוף מגדלא" ולא בחניון, וכי ניתן לבצע הזמנות לכל סוגי האירועים, לרבות מסיבות וימי הולדת. רישום זה בכרטיס הביקור תומך בגרסת התובעים שהנתבע 1 ניהל במקום חוף לכל דבר, וכי גרסתו שהוא הפעיל חניון היא גרסה חסרת בסיס, בלשון המעטה. בחקירתו הנגדית עומת ראתב ח'טיב, המפעיל של החניון, עם הרישום בכרטיס הביקור ותגובתו הייתה שכרטיס הביקור הודפס בטעות, וכי היה צריך לרשום "חניון מגדלא". הסבר זה אינו יכול להתקבל וכמה טעמים לדבר; ראשית, לא הוצגה כל ראיה לטעות הנטענת בהדפסת הכרטיס. מר ראתב ח'טיב לא הציג כרטיסי ביקור קודמים או מאוחרים שבהם תוקנה הטעות ונרשם "חניון מגדלא" במקום "חוף מגדלא". שנית, אילו מדובר בטעות דפוס, ניתן להניח שהעד יזרוק את הכרטיסים הפגומים ויעמוד על כך שיודפסו כרטיסים עם כיתוב נכון. שלישית, הכיתוב על הכרטיס, ולפיו ניתן לעשות הזמנות לכל סוגי האירועים, לרבות מסיבות וימי הולדת, אינו תואם לפעילות של חניון. רביעית, לא ברור לי מה פשר הטעות וכיצד ידע מי שהכין את הכרטיסים כי מדובר בחניון ליד חוף מגדלא אם מידע זה לא נמסר לו ע"י ראתב ח'טיב עצמו. חמישית, ראתב ח'טיב לא היה עד מהימן, וכפי שיפורט עוד בהמשך, עדותו לא הייתה עקבית, לא הייתה קוהרנטית ולא נתתי בה אמון כלשהו. עובדה נוספת אשר תומכת בגרסת התובעים, כי מבחינתם הם הגיעו לחוף מסודר היא העובדה שמפעיל החוף גבה מהמבקרים דמי כניסה לפי מספר האנשים הנכנסים ולא פר רכב. עובדה זו אושרה ע"י מר אבו וכן ע"י ראתב ח'טיב בעצמו. אילו היה מדובר בחניון המיועד לרכבים, אין שום סיבה ואין שום הגיון לגבות דמי כניסה בהתאם למספר המבקרים ולא פר רכב. משעומת עם עובדה זו, טען ראתב ח'טיב, כי הם התחילו לגבות דמי כניסה פר מבקר ולא פר רכב לאחר שניתן צו של בימ"ש הקובע זאת. לא היה ברור מעדותו של ראתב ח'טיב מתי ניתן הצו, במסגרת איזה הליך וכמובן עותק מאותו צו לא הוגש. הסבר זה שנשמע על פניו כהסבר מופרך לא ניתן לקבל. מכל האמור עולה, כי לא ניתן לעשות הפרדה בין החניון לבין הפעילות שהתבצעה בחוף, וכי מפעיל החניון, היה גם מפעיל החוף. במקרה כזה שבו קיימת זיקה הדוקה בין הפעילות שביצע הנתבע 1 במקרקעין הסמוכים לחוף לבין הפעילות שהתבצעה בחניון ואף התקין מתקנים שונים במטרה למשוך את הציבור לחוף ולבלות במקום, אך טבעי הוא שתוכר קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של מפעיל החוף כלפי ציבור המבקרים. אדם שמגיע לחוף בו מתבצעת פעילות "חופית" טיפוסית ומפעיל החוף מספק את אותם שירותים (למעט שירותי הצלה) שכל חוף רחצה אחר מספק, כגון מקלחות, מדשאות, שולחנות, כיסאות, שמשיות ועוד, אין פלא שהוא יחשוב כי מדובר בחוף מוסדר לכל דבר ועניין ושיש לו כתובת אליה הוא יכול לפנות, אם וכאשר יאונה לו דבר מה. מבקרי חוף רסטל בכלל והתובעים בפרט, לא לקחו על עצמם אחריות לנזקים העלולים להיגרם להם בעת שהותם בחוף ומבחינתם הם סמכו על כך שמדובר בחוף מוסדר, שמפעילו אמור לשאת באחריות לכל נזק שייגרם להם עקב מחדל או מעשה רשלניים. למקרה דומה בנסיבותיו התייחס כב' השופט ברלינר בפסק דין שניתן על ידו בת"א (חי') 1520/99 קריאל נ' קיבוץ משמר העמק, פ"מ, תשס"ב (1), 865, בעמ' 875, שם נקבע: "אני דוחה את טענתו של הנתבע 5 כאילו אין לו כל אחריות לגבי הרחצה בחוף מחמת שמדובר, כביכול ב"חניון" ולא ב"חוף". בהקשר זה הקובע הוא המצב בשטח, והמציאות כפי שהיא מוצגת, מתבטאת ומובנת על ידי הנכנסים אל החניון והרוחצים כאנשים סבירים. אין הפרדה של ממש בין החוף לבין החניון. עילה של ממש להיכנס אל החניון, לנפוש בו ולשלם עבור השירותים והכניסה אליו, דבר המביא תועלת כלכלית לנתבע 5, היא האפשרות הזמינה והנוחה לרחוץ בכנרת בצמוד ממש לחניה ולמזנון כחלק בלתי נפרד מן השהיה בחניון. לו רצה מפעיל החניון להשתחרר מחבות כלשהי כלפי הרוחצים בכנרת בקו המים המשיק לחניון, היה עליו לגדר את החניון לאורך החוף ולא לאפשר מעבר מן החניון אל החוף. בהעדר הפרדה כזאת לא יכול מפעיל החניון לעצום את עיניו מול הסכנות האפשריות לרוחצים בכנרת בחוף המשיק אל החניון ולמעשה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. אחריות זו חלה באופן שילוחי גם על המועצה האזורית, מעניקת הזיכיון, על מבטחיה ועל מבטחי בעל הזיכיון". דברים ברוח זו נקבעו גם בע"א (חי') 1256/05 עזבון המנוח נסאר מג'יד ז"ל נ' מועצה אזורית עמק הירדן (להלן: "פרשת עזבון המנוח נסאר מג'יד ז"ל") שם נידון מקרה של אדם שטבע למוות במי הכנרת בעת ששהה בחוף סוסיתא, שהינו חוף שאינו מוכרז. בהתייחסו לטענת הנתבעים, כי במקום נוהל "חניון" ולא "חוף" קבע בית המשפט המחוזי: "ההפרדה בין החוף לבין החניון מלאכותית. החוף נשוא הדיון, היה למעשה "נספח שאינו ניתן להפרדה" מהחניון. חובת הזהירות של מפעילת החניון כלפי המנוח מתפרשת, איפוא, גם על רחצת המנוח בחוף סוסיתא. אחריות זו חלה באופן שילוחי גם על המועצה האזורית, מעניקת הזיכיון, על מבטחיה ועל מבטחי בעל הזיכיון... מפעילת החניון בהתנהלותה בחרה במודע להיות קשורה בצורה זו או אחרת לחוף הים, אלא שלא היה מצידה כל פיקוח עליו או שירותי הצלה, כנדרש. נקודת המוצא היא, כי החניון, באופן בו הופעל, כלל בחובו סיכון בלתי סביר כלפי הלקוחות אשר שילמו בעבור שירותי החניון ומתקניו כחלק מהנחתם הבסיסית, כי החוף הגובל אשר ניתן להגיע אליו דרך החניון, הינו חלק בלתי נפרד משירות זה". קביעות אלה יפות לענייננו מקל וחומר, שכן במקרה דנן הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כפי שהובא בהרחבה לעיל, כי מפעילי החוף ניהלו במקום לא רק חניון, אלא בפועל נוהל חוף רחצה לכל דבר על אף שמדובר בחוף אסור לרחצה ועל אף שהוצב, כפי שעוד יפורט בהמשך, שילוט המתריע שהרחצה במקום אסורה. משנוהל הלכה למעשה חוף רחצה לכל דבר ומשהוכח כי מבקרי החניון באו לנפוש בחוף הים ולרחוץ במימיו, מוטלת על מפעילי החוף חובת זהירות מושגית וקונקרטית לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת לנטרל את הסכנה הטמונה בשהיית המבקרים בחוף הים. הפרת חובת הזהירות ע"י מפעילי החוף מפעילי החוף טענו, כי בהתאם לדרישות משרד הפנים הוצבו ע"י המועצה המקומית מגדל שלטים אשר מתריעים, כי מדובר בחוף אסור לרחצה וכי הכניסה למים היא על אחריות המתרחץ. שלטים אלה הוצבו, עפ"י הנטען, בכניסה לחניון ובמקומות שונים בתוך החניון ובקו המשיק בין החניון לבין החוף. לשיטת הנתבעים, משהוצבו שלטי אזהרה כנדרש, הם יצאו ידי חובתם, ואין להטיל עליהם אחריות לאירוע. התובעים טענו מנגד, כי לא הוצבו במקום שלטים האוסרים רחצה במי הכנרת וכי בעת כניסתם ושהייתם במקום הם לא הבחינו כלל בשלטים כנטען. מכל מקום, כך נטען, אין די בהצבת שילוט כנטען כדי לקיים את חובת הזהירות המוטלת על הנתבעים, וכי היה עליהם לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים ממפעיל חוף רחצה מוכרז, כגון הצבת מצילים, מפקחים ומשגיחים שתפקידם לפקח על הרוחצים במי הכנרת ולדאוג לביטחונם ובטיחותם. לעניין הצבת שילוט המתריע מפני הרחצה במקום וקובע שהרחצה במקום אסורה, מקובלת עלי עמדת הנתבעים והצדדים השלישים כי שילוט כאמור אכן הוצב כנדרש ע"י המועצה במימון משרד הפנים. לעניין זה התייחס נחום דוד, מפקח הרחצה המחוזי מטעם משרד הפנים בתצהיר עדותו הראשית בו הוא ציין, כי משרד הפנים העביר למועצה המקומית מגדל תקציבים לשם שילוט חופי הרחצה שבתחומה, ואף צירף חשבונות שנשלחו למועצה בחודשים 3-5/2003 בגין הצבת שילוט חופים, לרבות חופים אסורים לרחצה שנמצאים בתחום המועצה. לעניין זה התייחס גם יחיאל עובדיה, גזבר המועצה המקומית מגדל, בתצהיר עדותו הראשית, שם הוא ציין, כי "החל מהכניסה לחניון ועד לשפת המים, יש שלטים בעברית, ערבית ואנגלית בהם נרשם כי הרחצה אסורה" (השלטים הוצבו הן על ידנו והן ע"י חוף רסיטל)". ואכן, לתצהירו צירף יחיאל עובדיה תמונות מהן עולה, כי הוצבו מספר לא מבוטל של שלטים שעליהם נרשם בעברית, בערבית ובאנגלית, כי "הרחצה אסורה במקום זה". אין די בהצבת שילוט כאמור כדי לקיים אחר חובת הזהירות המוטלת על הנתבעים. כפי שהובא לעיל, השילוט לא היה אפקטיבי כלל וכלל, ובניגוד למה שנכתב בשילוט זה, ציבור המבקרים שפקד את החניון והחוף נהג להיכנס למי הכנרת ולרחוץ בהם. על כך העיד מפקח הרחצה, מר נחום דוד, אשר הסביר, כי כבר בשנת 2003 הוא התריע מפני התופעה שהציבור רוחץ במי הכנרת בחוף רסטל, על אף שאין המדובר בחוף רחצה מוכרז ועל אף שבמקום לא הוצבו שירותי הצלה כלשהם. על כך העידו גם עדי הראיה לאירוע, יצחק אבו וסברי עתאמנה, אשר הסבירו בעדותם, כי במקום נוהל חוף רחצה לכל דבר ועניין, כי הם לא שמו לב לשילוט הקובע שהרחצה במקום אסורה, וכי נודע להם על כך רק לאחר האירוע ובעקבותיו. אמם של הקטינים אינה יודעת לקרוא ולכתוב, ולכן האמור בשילוט שהוצב אינו מעלה ואינו מוריד מבחינתה. העובדה שחלק מהציבור, בעיקר במגזר הערבי, אינו יודע לקרוא ולכתוב ידועה והיא אף הייתה ידועה למפעיל החוף מר ראתב ח'טיב, כפי שאישר זאת בחקירתו הנגדית. מאחר שרוב המבקרים בחוף היו מהמגזר הערבי, כפי שהעיד מר ראתב ח'טיב בעצמו, לא ניתן היה להסתפק בהצבת שילוט כדי לקיים אחר חובת הזהירות המוטלת עליו לדאוג ולהבטיח את שלום ציבור המבקרים. זאת ועוד, מעדויות עדי הראיה אבו וסברי עולה, כי ביום האירוע היה בחוף קהל רב, והמקום היה גדוש במבקרים, אשר ביקשו לנפוש. ציבור המבקרים כלל משפחות רבות עם אנשים מבוגרים, צעירים וילדים קטנים, אשר בילו במקום שעות רבות וביצעו פעולות שונות, כגון רחצה במי הכנרת, שיט בסירות גומי, ברביקיו ועוד. שטח החניון הוא רחב מאוד ומשתרע על פני כ-13 דונם. בנסיבות אלו, קיים קושי לצפות את התנהגות הנוכחים וקיים קושי לכוון את התנהגותם על ידי הצבת שילוט בכניסה לחניון ולאורך הדרך מהכניסה ועד הקו המפריד בין החניון לבין חוף הים. בנסיבות אלה שבהן מפעילי החוף היו מודעים לכך שציבור המבקרים נוהג להיכנס לרחוץ במי הכנרת, כאשר מפעילי החוף מנהלים בפועל חוף רחצה לכל דבר, וכאשר מדובר בציבור מבקרים רב ומגוון, אין די בהצבת שילוט המתריע מפני הרחצה במקום, כאשר הלכה למעשה הציבור מתנהג אחרת והמסר שהמפעילים משדרים הוא מסר אחר, העומד בניגוד למה שנכתב באותם שלטים. מפעיל החוף, מר ראתב ח'טיב, טען כי הוא נהג להכריז ברמקול, כי הכניסה למים אסורה, וכי על ציבור המבקרים להיות ער לסכנות הנובעות מהכניסה למים. לטענתו, הכרזה זו ברמקולים ביחד עם השילוט שהוצב יש בהם כדי למלא אחר חובת הזהירות המוטלת עליו. טענות אלה דינן להידחות משני טעמים, האחד עובדתי והשני משפטי. הנימוק העובדתי - טענת ראתב ח'טיב שהוא נהג להכריז ברמקול שהכניסה למים אסורה אינה טענת אמת, בלשון המעטה. עיון בתצהיר עדותו הראשית של ראתב ח'טיב מעלה, כי לטענה זו אין כל זכר. אילו היה ממש בטענה שהוא הכריז ברמקול שהכניסה למים אסורה, ניתן לצפות שטענה זו תופיע כבר בתצהיר ולא להמתין לחקירה הנגדית כדי להעלותה. זאת ועוד, עדותו של מר ראתב ח'טיב בעניין זה הייתה תמוהה, בלשון המעטה. תחילה הוא טען, כי לא נהג להזהיר את ציבור המבקרים מפני הסכנות הטמונות בכניסה לחוף, וכי הוא הסתפק באזהרות הרשומות על השילוט. להלן קטע רלבנטי מעדותו של ראתב ח'טיב: "ש: אני חוזרת על השאלה: כשמגיע רכב לחניון אתם מזהירים אותו שאסור להיכנס למים? ת: לא מזהיר אותו. יש את הכרטיס שבו כתוב ויש את השילוט. בכרטיס כתוב שהכניסה למים אסורה ושהחוף אינו מוכרז לשחיה. יש שילוט ברור מאוד. יש שלטים, לא שלט אחד. ... ש: אתה מגיע עכשיו ויש אנשים במים, אתה אומר להם לצאת ושאסור להיות במים? ת: אני לא יכול להגיד להם דבר כזה. אני אומר במקרים חריגים. אני מסתובב כל היום ואומר לאנשים לא להיכנס למים ושרחצה אסור. אני עובר ממשפחה למשפחה". הנה כי כן, גרסתו של ראתב ח'טיב משתכללת משאלה לשאלה; תחילה טען שהוא אינו מזהיר את ציבור המבקרים מפני כניסה למים ומסתפק בשילוט ובכרטיס הכניסה שבהם כתוב שהכניסה למים אסורה. לאחר מכן הוא טוען, כי כאשר רואה אנשים רוחצים במים הוא לא אומר להם שהרחצה אסורה ורק במקרים חריגים הוא מתערב. בסופו של דבר הוא מתעשת, מבין שהתשובות שהוא נתן אינן משרתות את האינטרס שלו, ולפיכך הוא משנה את גרסתו ב-180 מעלות וטוען, כי הוא עובר ממשפחה למשפחה ומזהיר אותן שאסור להיכנס למים. הגרסה שראתב ח'טיב נהג להסתובב בין המשפחות ולהזהיר אותן מפני הכניסה למים אף היא לא הובאה בתצהיר עדותו הראשית, והועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית. מדובר בטענות כבדות משקל, שיכולה להיות להן השלכה ישירה ומכרעת על עצם קביעת אחריותו לאירוע התאונה ולמידת האחריות שיש לייחס לו, אם בכלל. על כן, אך טבעי הוא לצפות מן העד להביא גרסה זו בתצהיר עדותו הראשית ולאפשר לב"כ יתר הצדדים להתמודד עמה. מדובר, אם כן, לא רק בגרסה תמוהה ולא קוהרנטית כפי שהובא לעיל, אלא גם בגרסה כבושה שערכה מועט, אם בכלל. גרסתו זו של ראתב ח'טיב הוכחה אף כגרסת כזב. בתצהיר תשובות לשאלון שהופנה אליו ע"י ב"כ התובעים הצהיר ראתב ח'טיב, כי במועד אירוע התאונה הוא לא העסיק אף עובד מטעמו (תשובה לשאלה 23 ב-ת/9). בחקירתו הנגדית אישר ראתב ח'טיב, כי ביום האירוע הוא לא הסתובב בחוף ובחניון, אלא היה בעמדת הכניסה והיה אחראי על הכנסת האורחים. בנסיבות אלו שבהן לא העסיק ראתב ח'טיב עובדים כלשהם והוא עצמו היה עסוק במטלות אחרות, כגון לפקח על הכניסה לחניון, לא ניתן לקבל את טענתו שהוא נהג להסתובב בין המשפחות ולהזהיר אותן מפני הכניסה למים. חוסר האמינות של ראתב ח'טיב בלטה בחקירתו הנגדית עת נדרשה התייחסותו לאופן שבו הוא נהג להסתובב בין המשפחות ולהזהיר אותן. כך למשל, בתשובות לשאלות ב"כ התובעים טען ראתב ח'טיב תחילה, כי הוא נהג בדרך זו גם ביום האירוע: "ש: אמרת שהיית מסתובב כל הזמן בין האנשים ומסביר שאסור להיכנס למים? ת: נכון. ש: כך היה גם בזמן האירוע ב-2006? ת: גם בזמן האירוע. תמיד. ש: מי היה בשער? ת: העובדים שלי". (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 4-7) עד כאן טוען ראתב ח'טיב שביום האירוע הוא העסיק עובדים שהיו בשער, ואילו הוא הסתובב בין האנשים והזהיר אותם מפני הכניסה למים. ברם, מיד לאחר מכן הוא חזר בו מאותה גרסה וטען, כי ביום האירוע הוא היה בשער ולא הסתובב בין ציבור המבקרים. "ש: כמה עובדים יש לך? ת: 5. בזמן האירוע אני הייתי בשער. ש: לא הסתובבת בין האנשים ולא אמרת להם שאסור להיכנס למים? ת: לא. הייתי בשער. ש: בזמנו, כמה עובדים היו לך? ת: סביבות 4 עובדים". (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 8-13) כאמור, גם הגרסה שהוא העסיק, במועד אירוע התאונה, "בסביבות 4 עובדים" אינה גרסת אמת, שכן בתצהיר התשובות לשאלון הוא הצהיר, כאמור, כי במועד האירוע הוא לא העסיק אף עובד אחד. הנה כי כן, ראתב ח'טיב מוסר גרסה אחת, חוזר בו מאותה גרסה לאחר שמתברר כי אותה גרסה אינה נוחה לו, או שאינה מתיישבת עם גרסה קודמת שהוא מסר, והוא שוב משנה את גרסתו המשופצת באופן שתתאים לאינטרסים שלו. לא נתתי אמון בעדותו של ראתב ח'טיב, הוא עשה עלי רושם שלילי ביותר, ולא האמנתי לגרסתו. בהקשר זה יש להוסיף, כי ראתב ח'טיב מסר את עדותו בהתנשאות, ללא טיפת רגישות או אמפטיה לכאבה של התובעת אשר איבדה את שני ילדיה הקטינים מול עיניה, וניסה להפיל את כל האחריות לשכמה של התובעת, תוך התנערות מכל אחריות לנעשה בחניון. גם אם הייתי מקבל את גרסתו של ראתב ח'טיב שהוא נהג להסתובב בין המשפחות ולהזהיר אותן מפני הכניסה למים, לא היה בכך כדי למלא אחר חובת הזהירות, מקום שהלכה למעשה ציבור המבקרים נהג לרחוץ במי הכנרת. מתן פטור מאחריות רק בשל כך שמפעיל החוף הזהיר את ציבור המבקרים מפני כניסה למים תוך התעלמות ממה שקורה בפועל, משמעה גלגול האחריות והחובה לנקוט באמצעי זהירות לשכמם של המבקרים, שאין להם את היכולת והכלים להתמודד לבד עם הסכנות שטומן להם הים. "הים צופן בתוכו סכנות שאינן גלויות תמיד על פני הדברים ואוסיף כי אם בקטינים המדובר, הרי חשופים הם לסכנות שאין הם יכולים ויודעים להגיב עליהן, יותר ממבוגרים, ולעניין זה אין הבדל עקרוני בין קטין הרוחץ בים לבין קטין החותר בסירה, ללא ליווי של מבוגר" (ע"פ 402/75 אסתר אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"מ ל(2) 561, עמ' 570-571). בענייננו, שני הקטינים וחוסאם לא היו מודעים, ככל הנראה, לרוח שנושבת במקום ולא היו ערים לסכנה שרוח זו עלולה לסחוב את סירת הגומי עליה עם רכבו לתוך המים. אמנם על אחד השלטים נרשם, כי "בשעות אחה"צ נושבות רוחות מערביות חזקות", אך כאמור שילוט זה לא היה אפקטיבי מסיבות רבות שהזכרתי קודם. יתרה מכך, מדובר בשלט אחד שהוצב בכניסה לחניון ומי ש"פספס" אותו, הוא כבר לא יכול היה לדעת על קיומן של רוחות כאמור ועל סכנת הסחיבה לעומק הכנרת. זאת ועוד, מדובר במקום המשתרע על פני 13 דונם בנוסף לרצועת החוף המפרידה בין החניון לקו המים, כך שעל פניו הצבת שלט אחד אין בה כדי להוות אמצעי זהירות מספיק. במקרים כאלה שבהם מנוהל חניון בסמוך לחוף הים, כאשר האטרקציה היחידה שיש בהגעה לחניון היא לנפוש בחוף הים ולהיכנס לרחוץ במי הכנרת, מוטלת על מפעיל החוף החובה לנקוט באמצעי זהירות קפדניים יותר, שיש בהם כדי למנוע ולנטרל את הסכנות האורבות לציבור המבקרים במי הכנרת. בנסיבות אלה, יש להשוות את החובות המוטלות על מפעיל החניון לחובות המוטלות על מפעיל חוף מוכרז, ולדרוש ממנו לנקוט באותם אמצעי זהירות הדרושים ממפעיל חוף מוכרז. לעניין זה התייחס בית המשפט המחוזי בפרשת עזבון המנוח נסאר מג'יד ז"ל, שם נקבע: "לו רצה מפעיל החניון להפוך את פעילות הרחצה במים לבטיחותית, ניתן היה לאמץ בענייננו את רמת ההתנהגות הנדרשת עפ"י החובות החקוקות החלות על מפעיל של חוף רחצה מוכרז גם לגבי חובותיו של המפעיל בחוף בלתי מוכרז". אמנם בפרשת עזבון המנוח נסאר מג'יד ההתייחסות הייתה לחוף בלתי מוכרז, ואילו בענייננו מדובר בחוף אסור לרחצה, אך הבדל זה אין בו כדי להפחית מרמת הזהירות הנדרשת ממפעיל החניון מקום שהוכח, כי ציבור המבקרים נוהג באופן קבוע לרחוץ במקום. במקרים אלה שבהם הסכנה הייתה ידועה למפעילי החוף וסכנה זו קשורה קשר הדוק לפעילות שמנהל המפעיל במקום, אין מקום לקביעת דין שונה בין חוף מוכרז, חוף בלתי מוכרז וחוף אסור לרחצה. עולה, אם כן, כי מפעילי החוף התרשלו בכך שהם לא הציבו שירותי הצלה במקום, לא העסיקו עובדים על מנת לפקח על ציבור המבקרים ולהשגיח על הרחצה בים, או למנוע אותה הלכה למעשה, ובעצם לא נקטו בשום אמצעי זהירות אפקטיבי על מנת לשמור על ציבור המבקרים, שלומו, שלמות גופו ובטחונו. מפעילי החוף ניהלו, בעצם, חוף רחצה שממנו הם הפיקו רווחים, מבלי שנקטו באמצעי זהירות מינימאליים כדי לשמור על שלום הציבור בכלל, ועל הקטינים בפרט. בנסיבות אלה, אחריותם של מפעילי החוף לנזקי התובעים היא, לטעמי, ברורה ואינה צריכה להיות במחלוקת. אחריות המועצה והמדינה כפי שהובא בהרחבה לעיל, בחוף רסטל נוהל חוף רחצה לכל דבר ועניין על אף שמדובר בחוף אסור לרחצה. המועצה והמדינה ידעו כבר בשנת 2003, כי במקום מנוהל חוף רחצה מבלי שמפעיל החוף נושא בעלויות הצבת שירותי הצלה, ולפיכך המליץ נחום דוד להכריז על החוף כחוף מוכרז ולחייב את המפעיל להציב שירותי הצלה. אף על פי כן, המועצה והמדינה לא נקטו בשום פעולה על מנת לשנות את המצב הקיים, הם לא הכריזו על החוף כחוף רחצה, לא דרשו ממפעיל החוף לנקוט באמצעי זהירות כלשהם, למעט הצבת שילוט שלא היה אפקטיבי, ובעצם המצב המשיך להתנהל באותו אופן עד אירוע התאונה. ב"כ המדינה ומנהל הרחצה מר דוד נחום טענו, כי לאחר שהוברר למדינה המצב בפועל, דהיינו שבמקום מנוהל בעצם חוף רחצה ללא שירותי הצלה, הכריז שר הפנים על החוף כחוף אסור לרחצה, ובכך מילאה המדינה אחר חובת הזהירות המוטלת עליה. בנסיות אלו, כך נטען, אין להטיל על המדינה חובת זהירות קונקרטית לאירוע התאונה, ואין לדרוש ממנה לנקוט באמצעי זהירות נוספים מעבר להצבת השילוט שאכן הוצב. דין טענות אלה להידחות. לאחר ששר הפנים הכריז על החוף כחוף אסור לרחצה בעקבות הפעילות שנוהלה במקום, הייתה מוטלת על המדינה החובה לפקח ולבדוק אם שינוי המצב המשפטי באשר לחוף הספציפי הביא לשינוי בשטח, האם הכרזת החוף כחוף אסור לרחצה גרמה לכך שהחניון אכן נסגר בפועל, האם ציבור המבקרים המשיך להגיע למקום, איזו פעילות מתבצעת בו, והאם חל שינוי בשטח בהשוואה למצב המשפטי הקודם. המדינה לא נהגה כך ובעצם "טמנה את ראשה בחול", מבלי לבחון אם הסכנה שביקשה ההכרזה על החוף כחוף אסור לרחצה למנוע, אכן חלפה. מעדות דוד נחום והאמור בתצהירים של ראתב ח'טיב ואביהו טל עולה, כי מאז שנת 2003, אז הוברר למדינה ולמועצה במהלך סיור שערך מר נחום דוד בחופי הרחצה של המועצה המקומית מגדל, כי מנוהל שם חוף רחצה לכל דבר ללא אמצעי בטיחות כלשהם, לא נערך ע"י המדינה או המועצה כל סיור במטרה לבדוק אם הפעילות המתבצעת במקום השתנתה, באם ציבור המבקרים עדיין נכנס לרחוץ במי הכנרת, האם מפעיל החוף הציב שירותי הצלה, והאם החניון גודר באופן שמונע מעבר ממנו לחוף הים. שינוי המצב המשפטי של החוף והכרזתו כחוף אסור לרחצה והצבת שלטים בהתאם, אינם צעדים אפקטיביים כפי שפורט לעיל. הם לא שינו דבר מהמצב בפועל, הסכנה לציבור המבקרים לא פחתה והעסק המשיך להתנהל כפי שהיה. מודעותן של המדינה והמועצה לפעילות האסורה במקום ולניהול חוף רחצה במקום שבו הרחצה אסורה, מטילה על שתי הרשויות החובה לנקוט באמצעי זהירות ובפעולות שמטרתן לנטרל, או לכל הפחות להפחית, את הסכנה הטמונה לציבור המבקרים מאותה פעילות מסוכנת שנוהלה במקום. לנושא דומה התייחס בית המשפט העליון בע"א 10457/04 ג'מיל עבדאללה אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ (לא פורסם), שם נקבע: "..המדינה והעירייה אינן רשאיות לרחוץ בניקיון כפיהן כאשר הן לא דאגו להפעיל את סמכויותיהן הסטטוטוריות בכל הנוגע לבטיחות המתרחצים בחוף השקט. אכן, 'אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות, אך קיומה של הסכמות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות' (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לנ'(3) 757)". בהמשך נקבע: "אין תמה על כך שהמדינה והרשויות המקומיות מחזיקות בסמכויות נרחבות בכל הקשור לשמירה על בטחון המתרחצים בחופי המדינה. למדינה ולרשויות המקומיות יש מידע בכל הנוגע לסיכונים הגלומים באתרי - החוף השונים, בין היתר באמצעות המפקחים המתמנים ע"י השר וכן יש בידן כלים ליתן מענה לסיכונים אלה, לרבות בדרך של סגירת חופים שאינם ראויים מסיבות אלה ואחרות לרחצת אדם ..". כאמור, על אף הפעילות המסוכנת שנוהלה במקום ועל אף שבמסווה של חניון נוהל חוף רחצה לכל דבר, עובדה שהייתה ידועה הן למדינה והן למועצה, לא ננקטו שום פעולות על מנת לשנות את המצב הקיים. הן לא הורו על סגירת החניון, לא הורו על גידורו ולא דרשו ממפעיל החניון להציב שירותי הצלה, או לכל הפחות - להעסיק מפקחים ומשגיחים שתפקידם לדאוג לשלום המבקרים בכלל ולשלום המתרחצים בפרט. בכך הן כשלו במילוי הסמכויות המוענקות להן, ועל כן מן הדין לייחס להן אחריות לאירוע התאונה. המועצה טענה, כי מאחר שמדובר בחוף אסור לרחצה ומאחר שרישיון העסק שהונפק על ידה הוא לניהול חניון ולא חוף רחצה, הרי אם נוהל במקום חוף רחצה, אין להטיל עליה אחריות בגין כך. דין טענה זו להידחות. המועצה הייתה מודעת, כי על אף שניתן על ידה רישיון לניהול חניון, בפועל הפעילות שהתבצעה במקום הייתה פעילות של חוף רחצה לכל דבר. עובדה זו עולה מדו"ח הסיור שערך נחום דוד ושממנו עולה, כי במהלך הסיור שבו התגלתה הפעילות בחוף רסטל השתתף מר יעקב עוקבי, מזכיר המועצה. טענת המועצה שהיא לא הייתה מודעת למהות הפעילות במקום היא, אם כן, טענה מופרכת. מר נחום דוד חזר על האמור בדו"ח הסיור בחקירתו הנגדית והבהיר: "כתבתי שביקרתי שם פעם אחת, ב-2003, וראיתי שמתרחצים, ואז שאלתי את המפקח מטעם הרשות המקומית מדוע לא מכריזים על החוף, והם ענו לי שהם ינסו להפעיל את הזיכיון שיפעיל שירותי הצלה, ואז כתבתי להם מכתב שאם לא יסדרו שירותי הצלה אז נסגור להם את החוף" (עמ' 82 לפרוטוקול, שורות 1-4). בהמשך הבהיר נחום דוד, כי גם נציג מטעם המפעיל היה נוכח בסיור וכי בהתאם לחלוקת התפקידים, היה על המועצה לדאוג לכך שהמפעיל יציב שירותי הצלה או לסגור את החוף. להלן הקטע הרלבנטי מעדותו של דוד נחום: "ש: אתה כמשרד הפנים פנית לבעלים של חניון רסטל בדרישות כלשהן? ת: כן, היה שם מישהו שאני לא זוכר מיהו, אולי הבן של המפעיל, לפני האיסור, ואמרתי לו שחייבים פה שירותי הצלה כי יש פה אנשים שמתרחצים. ש: הוצאת איזשהו נייר? ת: אני לא מתכתב עם המפעילים אלא רק עם הרשות. אנחנו לא מפקחים, לא הולכים ובודקים כל דבר. התפקיד של המפקח הוא לבצע את הצד המקצועי של העניין, לכוון את הרשות, אני מפקח על. הרשות מתעסקת עם החופים שבתחומה. למעשה איסור הכניסה לחוף הוא כי הם רוצים לחסוך". הנה כי כן, המועצה הייתה מודעת לפעילות המסוכנת המתבצעת במקום, וכמוה כמו המדינה, היא התעלמה מפעילות זו כאילו לא קיימת והנפיקה רישיון עסק לחניון על אף שאין המדובר בחניון כלל, אלא בניהול והפעלת חוף רחצה במקום שנאסר לרחצה. מאחר שהמועצה הייתה מודעת לעובדה שהפעילות במקום אינה תואמת את רישיון העסק, או שעקב הפעילות המתבצעת נשקפת לציבור המבקרים סכנה חמורה, היה עליה לנקוט בפעולות שיחייבו את המפעיל לנקוט באמצעי זהירות סבירים ואפקטיביים למניעת התממשות הסכנה. בין היתר, רשאית הייתה המועצה להתנות את מתן ההיתר בהצבת שירותי הצלה, מפקחים ומשגיחים. היא אף הייתה יכולה לדרוש ממשרד הפנים להכריז על החוף כחוף רחצה ובכך לאלץ את המפעיל להציב שירותי הצלה ולעמוד בכל תנאי הבטיחות הדרושים ממפעיל חוף רחצה מוכרז. היא אף יכולה הייתה לנקוט בסנקציות עונשיות עקב הפרת תנאי רישיון העסק וניהול פעילות עסקית שאינה תואמת את תנאי הרישיון. שום דבר מכל זה לא נעשה. סיכומם של דברים - הנני סבור כי במקרה דנן, גם המדינה וגם העירייה נושאות באחריות לנזקי התובעים. חלוקת האחריות לא צריכה להיות מחלוקת, כי מפעילי החוף נושאים בחלק ניכר מהאחריות כלפי התובעים, שכן הפעילות בחוף התבצעה ונוהלה על ידם, הם אלה שנהנו כלכלית מאותה פעילות עסקית, והם אלה שיצרו את הסיכון לציבור בכלל ולקטינים בפרט. החובה לנקוט באמצעי זהירות מוטלת, אם כן, בראש ובראשונה על מפעילי החוף, ומשלא עמדו בחובה המוטלת עליהם, יש לייחס להם אחריות רבה לאירוע. המדינה והמועצה אף הן נושאות, כאמור, באחריות לאירוע התאונה, אם כי מידת אשמם פחות מזה של מפעיל החוף. לעומת אחריותו של מפעיל החוף, אשר הוא זה שיצר את הסיכון וניהל פעילות מסוכנת במקום ללא נקיטת אמצעי זהירות כלשהם, אחריותן של המדינה והמועצה מתבטאת במחדל שלא מנע את הסיכון. באשר למידת האשם שיש לייחס למדינה לעומת האשם שיש לייחס למועצה, נראה לי כי אחריותה של המדינה, במקרה דנן, עולה על אחריותה של המועצה. בהתאם לחוק וצו הסדרת מקומות רחצה, האחריות לאתר ולסגור חופים מסוכנים מוטלת על משרד הפנים. משרד הפנים מעסיק מפקחים שתפקידם לערוך סיורים בחופים השונים, לעמוד על הפעילות המתבצעת במקום, ולקבוע הוראות, הנחיות וכללים באשר לאמצעי הזהירות שיש לנקוט. לעומת זאת, המועצה אינה מעסיקה מפקחים כאמור, תחום הפיקוח על חופי הרחצה נמצא בתחום סמכותה מכיוון שהחוף נמצא בתחום שיפוטה והיא זו שהנפיקה את רישיון העסק, מבלי שיהא לה ידע וניסיון ספציפיים בתחום החופים. המומחיות והניסיון בענייני חופים הם מנת חלקו של משרד הפנים, אשר מעסיק, כאמור, מפקחי רחצה מקצועיים. בהתחשב בכל האמור, הנני סבור כי מפעילי החוף (ראתב ח'טיב, אביהו טל, משה טל וחב' חניון רסטל) נושאים ב-60% מהאחריות, המדינה נושאת ב-25% מהאחריות, ואילו המועצה נושאת ב-15% מהאחריות. אחריות ההורים אמם של הקטינים נושאת ברשלנות תורמת לאירוע התאונה בשיעור ניכר. האם אפשרה לשני ילדיה הקטינים לעלות על סירת גומי עם חוסאם על אף שידעה, או צריכה הייתה לדעת, כי הקטינים וחוסאם אינם יודעים לשחות. יתרה מכך, התובעת אפשרה לקטינים לעלות על הסירה ללא אמצעי הצלה כלשהם, ללא מצופים, ללא אפודי הצלה וללא גלגלי הצלה. היא עשתה כן מבלי שהבחינה במציל במקום, בשירותי הצלה ומבלי לוודא כי במקום קיימים שירותי הצלה כאמור. בהתחשב בכל האמור, הנני סבור כי יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת בשיעור 30%. אינני סבור כי האב נושא באחריות ישירה לאירוע התאונה ואחריותו לאירוע התאונה היא אחריות שילוחית הנובעת מאחריות התובעת כמתואר לעיל. העובדה שהאב הסכים או לא התנגד ששני ילדיו יסעו לכנרת עם אמם וקרובי משפחה אחרים, אינה מטילה עליו אחריות ישירה ועצמאית לאירוע התאונה. על כן, גם התובעת וגם האב נושאים יחד ברשלנות תורמת אחת, בשיעור 30%. גובה הנזק מדובר בשני קטינים שטבעו למוות בהיותם בני 7 שנים ו-5.5 שנים. ראשי הנזק בתביעת העיזבון הם נזק לא ממוני הכולל קיצור תוחלת חיים, כאב וסבל ואובדן הנאה מהחיים, הפסד בשנים האבודות והוצאות קבורה. לעניין הנזק הלא ממנוי - בהתחשב בגילם של הקטינים במועד הפטירה, הכאב וסבל שיש לשער כי נגרם להם במהלך הטביעה, הנני מעריך את הנזק הלא ממוני, לכל אחד מהם, בסכום של 550,000 ₪ נכון להיום. בקביעת הסכום לקחתי בחשבון ריבית מיום האירוע. לעניין ההפסד בשנים האבודות - נוכח גילם של הקטינים, בסיס השכר לצורך חישוב ההפסד הוא השכר הממוצע במשק אשר עומד על סך 9,121 ₪ נכון להיום. (ראו בעניין זה ע"א 10064/02 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא; ע"א 9980/05 עזבון המנוח אטינגר נ' עיריית ירושלים; ע"א 9873/06 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' פפו). בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 11214/05 דוד פינץ ואח' נ' הראל חב' לביטוח בע"מ, כאשר מדובר ברווק או בקטין שלא השאירו תלויים, יש לחשב את ההפסד בשנים האבודות בגובה 30% מבסיס השכר. בפסק דין שניתן בע"א 3542/08 מנורה חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח עיסא מוחמד ז"ל ואח' נקבע, כי לגבי קטינים שהם ממוצא ערבי שאינם משרתים בצבא, יש לערוך את חישוב ההפסד בשנים האבודות מגיל 18 שנים. על הלכה זו חזר ביהמ"ש העליון בע"א 4513/09 הדר חב' לביטוח בע"מ נ' רביע קרואני ואח'. בהתאם לכך, הנזק שנגרם לעזבון המנוחה ראניה מסתכם בסך: 716,038 = 0.85 X 30% X 9,121 X 307.86 ואילו הנזק שנגרם לעזבון המנוח עלי מסתכם בסך: 684,953 = 0.8131 X 30% X 9,121 X 307.86 לגבי הוצאות קבורה ומצבה, בהעדר קבלות על הנזק שנגרם, הנני מעריך את ההוצאות שנגרמו להורים, בסכום של 15,000 ₪ בגין כל אחד מהקטינים, וזאת מעבר לסכום שהתקבל מהמוסד לביטוח לאומי. סיכום הנזק נזקיו של עיזבון המנוחה ראניה מסתכמים, אם כן, בסכומים שלהלן: א. נזק ללא ממוני - 550,000 ₪ ב. הפסד בשנים האבודות - 716,038 ₪ ג. הוצאות קבורה ומצבה - 15,000 ₪ סה"כ - 1,281,038 ₪ נזקיו של העיזבון המנוח עלי מסתכמים כדלקמן: א. נזק לא ממוני - 550,000 ₪ ב. הפסד בשנים האבודות - 684,953 ₪ ג. הוצאות קבורה - 15,000 ₪ סה"כ - 1,249,953 ₪ נזקי שני העיזבונות מסתכמים, אם כן, בסכום של 2,530,991 ₪. מסכום זה יש לנכות רשלנות תורמת בשיעור 30% והיתרה לפיצוי תעמוד על סך 1,771,694. מאחר ששני ההורים יורשים את עיזבון הקטינים בחלקים שווים, מגיע לכל אחד מהם סכום של 885,847 ₪. תביעת התובעת התובעת עתרה במסגרת כתב התביעה והסיכומים מטעמה לפסוק לה פיצוי נוסף בגין הנזק הנפשי שנגרם לה, לטענתה, עקב העובדה שהיא צפתה במות ילדיה הקטינים מולה. אין בידי לקבל טענה זו. התובעת אינה נפגעת ישירה והיא נמצאת במעגל הנפגעים השני, כך שעל תביעתה חלה ההלכה שנקבעה ברע"א 444/87 אלסוחה נגד עזבון דהאן פ"ד מד(3), 397 (להלן: הכלת אלסוחה). אחד התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה לצורך ההכרה בעילת תביעה של נפגע שנמצא במעגל השני הוא שנותרה לו נכות נפשית קשה שהיא בבחינת מחלת נפש. אין די בכך שנגרם לנפגע במעגל השני נזק נפשי חולף ואין די בכך שנותרה לו נכות נפשית צמיתה, אלא על התובע להוכיח, כאמור, כי עקב התאונה הוא סובל מנכות נפשית ממשית שהיא בבחינת מחלת נפש. הלכה זו רוככה במידה מסוימת בפסק הדין שניתן בע"א 754/05, 759/05 לבנה וניסן לוי נגד מרכז רפואי שערי צדק, שם הכיר בית המשפט בעילת תביעה שעניינה אובדן פרי הבטן, מבלי שנגרמה להורים נכות נפשית שהיא בבחינת מחלת נפש, אך ריכוך זה הוכר רק במקרים חמורים וחריגים במיוחד. בפסק הדין שניתן בע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל חזר בית המשפט העליון על ההלכה שנקבעה בפרשת אלסוחה ודחה תביעת ילדי המנוחה לפסיקת פיצוי בגין הנזק הנפשי שנגרם להם עקב פטירת אמם וקבע: "תנאי הלכת אלסוחה אומנם הוגמשו בפסיקה, אך הדרישה לפגיעה נפשית קשה וחמורה עומדת על מכונה... במקרה דנן, ברי כי הירצחה של אם הילדים גרם להם צער רב וסבל. אין להקל ראש בכך. ואולם, לא הוכח כי הפגיעה הנפשית שספגו הינה בעוצמה הדרושה להצדקת מתן פיצוי". בענייננו, לתובעת לא נגרמה נכות נפשית צמיתה, ולא הוגשה מטעמה חוות דעת רפואית לעניין הנזק הנפשי שנגרם לה עקב פטירת שני ילידה. נראה כי הנזק הנפשי שנגרם לתובעת מקורו בעצם האובדן. מבלי להקל ראש בנזק זה, ומאחר שאין המדובר בנכות נפשית שניתן להגדירה כמחלת נפש, לא ניתן להכיר בנזק הנפשי שנגרם לתובעת כנזק בר פיצוי. על כן, הנני דוחה את טענות התובעת לעניין הנזק הנפשי שנגרם לה עקב פטירת הקטינים. סוף דבר הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחד מהתובעים (התובעים 2 ו-3) סכום של 885,847 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% והוצאות משפט בסך 2,000 ₪. הנני מקבל את ההודעה לצדדי ג' שהגישה המועצה נגד ח'טיב ראתב, אביהו טל וחברת חניון רסטל בע"מ ומחייב צדדי ג' אלה, ביחד ולחוד, לשלם למועצה כל סכום שתשלם לתובעים מעבר לסכום השווה ל-15% מאותו סכום, ובלבד שלא תגבה מהם יותר מ-60% מהסכום שנפסק לתובעים. ההודעה לצדדים שלישיים שהגישה המועצה נגד המדינה מתקבלת במובן זה שהמדינה תשפה את העירייה בגין כל סכום שתשלם לתובעים בהתאם לפסק דין זה מעבר לסכום השווה ל-15% מאותו סכום, ובלבד שלא תגבה מהמדינה יותר מ-25% מהסכום שנפסק לתובעים. ההודעות שהוגשו נגד סמיחה ח'לאילה (אמם של הקטינים) ונגד ח'אלד ח'לאילה נדחות, שכן חלקם באחריות כבר נוכה מסכום הנזק. ההודעה לצדדים חמישיים שהגיש ח'טיב ראתב נגד מועצה מקומית מגדל והמדינה מתקבלת במובן זה שעל נתבעות אלה לשפות אותו בגין כל סכום שישלם לתובעים בהתאם לפסק דין זה מעבר לשיעור חלקו באחריות, קרי 60% ובלבד שלא יגבה מכל אחת מהן סכום העולה על חלקה באחריות. ההודעה לצדדים חמישיים שהגישו אביהו טל, טל משה וחברת חניון רסטל בע"מ נדחית, שכן צדדים אלה חויבו אך ורק בגובה שיעור חלקם באחריות, כך שהם אינם זכאים לשיפוי בגין הסכומים בהם חויבו. ככל שיהא צורך בכך, הצדדים יהיו רשאים להגיש פסיקתא לאישורי, ובלבד שהפסיקתא תהיה תואמת להוראות האופרטיביות שנקבעו בפסק דין זה. אינני עושה צו להוצאות בהליכי ההודעה לצדדים שלישיים, רביעיים וחמישיים. טביעהפיצויים