פיצויים על אלימות בני נוער

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה אזרחית על אלימות - אשם תורם / פיצויים על אלימות בני נוער: רקע כללי התובע, יליד 1991, הגיש תביעה זו לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו על ידי הנתבע ביום 20.10.05, כאשר שני הצדדים היו כבני 15 שנים, במעשה אלימות שננקט כלפיו ע"י הנתבע, בגינו הורשע הנתבע. בעניין הנדון הוגש כתב אישום פלילי כנגד הנתבע, בת"פ (מח' נוער ב"ש) 547/05. הנתבע הורשע במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין, בניגוד לסעיפים 333 + 335 (א) (1), 186 (א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977. ביום 27.12.06, נגזר דינו של הנתבע על ידי כב' השופטת צפת לשנה מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, צו מבחן לתקופה של 18 חודש ופיצוי למתלונן, הוא התובע דנן, בסך 15,000₪. הצדדים הסכימו על מינוי מומחים רפואיים בתחום הכירורגיה והפסיכיאטריה, לשם קביעת הנזק: ד"ר הלוי, מומחה מוסכם לכירורגיה, קבע לתובע 10% נכות צמיתה נוכח צלקות. ד"ר רצוני, מומחה מוסכם לפסיכיאטריה, קבע לתובע 10% נכות נפשית. שני הצדדים קיבלו את חוות דעת המומחים כפי שהן ונמנעו מחקירת המומחים. ביום 14.1.13 נשמעו עדויות התובע והעידו התובע עצמו ואחיו שגיא ו'. ביום 5.3.13 הייתה אמורה להישמע פרשת ההגנה, אולם הנתבע חלה ובית המשפט כבר הורה על דחיית הדיון. לאחר מתן ההחלטה, הודיע ב"כ התובע כי הוא מוותר על חקירת הנתבע ולכן נשמעו הסיכומים בעל פה בו ביום. נוכח קיומו של פסק הדין הפלילי, הרי שלמעשה אין מחלוקת באשר לחבות בתיק. נותרו למעשה שתי מחלוקות עיקריות: המחלוקת הראשונה, נוגעת לטענת הנתבע לאשם תורם משמעותי של התובע. המחלוקת השנייה עניינה גובה הנזק. טענה לגבי אשם תורם ב"כ התובע התנגד לטענות בדבר אשם תורם. לטענתו, יש למחוק מתצהיר הנתבע את כל הטיעונים הקשורים לאשם תורם ולתיאור האירוע, לאחר שפסק הדין הפלילי הוגש כראיה ולא הועלתה כל בקשה לסתור אותו. סימן ז' לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971, קובע את קבילותו של פסק דין פלילי מרשיע במשפט אזרחי. סעיף 42 א' לפקודה, קובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי, כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. סעיף 42 ג' קובע כי המורשע לא יהיה רשאי להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי, אלא ברשות בית משפט מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין. כב' השופט קדמי מציין בספרו, כי יש הגורסים שראיה להוכחת קיומה של רשלנות תורמת איננה בגדר "ראיה לסתור", ועל כן אין הבאתה טעונה רשות, ואילו אחרים גורסים, כי גם הוכחת קיומה של רשלנות תורמת, מצריכה קבלת רשות מבית המשפט כאמור בהוראות סעיף 42 ג' הנ"ל. יודגש כי לדעתו של המחבר המלומד, אין חשיבות מכרעת למחלוקת תיאורטית זו, משום שפסק דין פלילי קובע את אחריותו של המורשע ואיננו עוסק ברשלנות תורמת, ולכן ניתן להביא ראיות לעניין רשלנות תורמת, בין אם יש צורך ברשות בית משפט לכך ובין אם לאו (י. קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע 2009, חלק שלישי, ע' 1567-1568 והפסיקה הרבה המאוזכרת שם). בית המשפט המחוזי בחיפה קבע בעניין זה ברוח דומה כדלקמן: "...לגבי שאלת הרשלנות התורמת קיימת מחלוקת אם יש לבקש הבאת ראיות לסתור, או שמא זו זכותו של הנתבע. בשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן, זאת - לאור הראציונאל הנמצא בבסיס סעיף 42א' לפקודת הראיות, שעיקרו מניעת כפל דיונים ומניעת החלטות סותרות, שכן עובדות האירוע (אשר מכוחן על ביהמ"ש להכריע אם מוטל על התובע אשם תורם), כבר נדונו בהליך הפלילי. מנגד - מאחר ששאלת האשם התורם בהליך הפלילי איננה רלבנטית, ממילא מנוהלת, שם, הבאת הראיות ללא מתן משקל מספיק לשאלה זו וביהמ"ש, בהליך הפלילי, אינו נותן דעתו לנושא זה, במלואו. כך או כך, בתי המשפט מתירים הבאת ראיות בשאלת רשלנות תורמת, כדבר שבשגרה, בין אם כראיות לסתור ובין אם בדרך הרגילה..." (בש"א (מחוזי חי') 18310/07 אדיר כהן נ' שי חן, (2008)). פסק דין פלילי מרשיע, עוסק רק בגדר אחריותו של הנאשם העומד בפני בית המשפט הפלילי. אשם תורם כזה או אחר של המתלונן, הוא הניזוק בתיק האזרחי, יכול להוות ראיה משמעותית לעניין העונש (ר' ס' 40ט' (א) (2) לחוק העונשין התשל"ז 1977). ואולם, אשם תורם איננו שולל בדרך כלל את אחריותו של המורשע, ולכן אין בית המשפט הפלילי חייב לבחון אותו. מכאן, שבדרך כלל כאשר מוגש פסק דין פלילי במסגרת הליך אזרחי, ניתן להביא ראיות להוכחת אשם תורם מצד המתלונן הניזוק. לדעתי, כל עוד אין מדובר בסתירה חזיתית של הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין, הרי שאין כלל צורך בקבלת רשות מבית המשפט לשם הבאת ראיות לסתור. ואולם, גם אם היה צורך בקבלת רשות, הרי שלנוכח הפסיקה והספרות שצוינו לעיל, ראוי היה לתת רשות להבאת ראיות להוכחת רשלנות תורמת. בענייננו - כתב האישום המתוקן בו הודה הנתבע לא הוגש לבית המשפט. יחד עם זאת, עובדותיו מצוינות בגזר הדין שהוגש בהסכמה וסומן ת/1. על פי העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן, ביום 20.10.05 החל וויכוח בין הנתבע לבין התובע, שניהם קטינים ילידי 1990. במהלך הוויכוח דחף הנתבע את התובע והתובע חנק את הנתבע. לאחר שאחרים שהיו במקום הפרידו בין הניצים, הלך הנתבע לביתו נטל סכין וחזר עימה למקום בו היה התובע. הנתבע ניגש לעבר התובע כשהסכין שלופה לעברו. התובע אחז באבן שהייתה במקום, ואמר כי האירוע הקודם היה בצחוק, אולם כשראה שהנתבע איננו נרגע, הניח את האבן ותפס את הנתבע בידו הפנויה. הנתבע, בידו השנייה שאחזה בסכין, דקר את התובע בגבו ולאחר מכן דקר אותו שוב בבית החזה הימני ובבית החזה השמאלי. לאחר המעשה נמלט הנתבע מן המקום. האם מבקש הנתבע לסתור חזיתית ממצאים אלה? הנתבע בתצהירו, עליו כאמור לא נחקר בחקירה נגדית, מציין כי הוא הסתכסך והתווכח עם התובע, עד שהשניים הגיעו למצב של אלימות פיסית. התובע דחף אותו, הפיל אותו על הרצפה וחנק אותו מאחור עד שכמעט ואיבד את הכרתו. לאחר שחבר הפריד ביניהם, לטענתו המשיך התובע לקלל ולאיים. הנתבע הלך לביתו, נטל סכין ויצא לקראת התובע, לטענתו, במטרה להפחידו. התובע הרים אבן משתלבת לעברו ואז משלא נותרה לנתבע ברירה, דקר את התובע. מתיאור זה, המופיע בתצהיר הנתבע, עליו לא נחקר בחקירה נגדית, לא עולה כמעט סתירה חזיתית מול הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי: אין מחלוקת למעשה כי האירוע החל בקטטה בין התובע והנתבע, במהלכה גם התובע נקט אלימות בכך שחנק את הנתבע. אין מחלוקת כי האירוע הראשון הסתיים בהתערבות אחרים, אולם הנתבע סר לביתו ונטל סכין. אין מחלוקת כי התובע הניף אבן לעברו בטרם דקר אותו הנתבע. הפרטים אותם מוסיף הנתבע בתצהירו, ברובם הגדול עולים בקנה אחד עם הממצאים והמסקנות העולים מהרשעתו, כפי שמתואר בגזר הדין ת/1. רק בעניין אחד ניתן לטעון לסתירה: כעולה מכתב האישום המתוקן, בו הודה והורשע הנתבע, הדקירות באו לאחר שהתובע כבר הניח את האבן ואחז בידו של הנתבע. הדקירות לא באו כאשר היה הנתבע בסכנה, ולא הייתה לו ברירה, כפי שמצוין בתצהיר. אם כך היו פני הדברים, יכול היה הנתבע להעלות טענה הגנה עצמית בהליך הפלילי. התובע נחקר בחקירה נגדית, אולם הוא לא נשאל אף שאלה בעניין התנהגותו לצורך הוכחת אשם תורם. מנגד, הנתבע כלל לא נחקר על תצהירו וב"כ התובע ויתר על חקירתו הנגדית. הכלל הוא שבהעדר חקירה נגדית, יש לייחס משקל להמנעות מלחקור את העד ולקבל את דבריו כנכונים. יחד עם זאת, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, ובית המשפט רשאי לקבוע את המשקל שיתן לעדות בהעדר חקירה נגדית (י.קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע 2009, חלק רביעי, ע' 1952-1959, והפסיקה הרבה המאוזכרת שם) מחד גיסא, פסק הדין נשוא ההליך הפלילי התקבל בהסכמה והנתבע לא ביקש רשות לסתור אותו. מאידך גיסא, הנתבע לא נחקר על גרסתו, שברובה רק מוסיפה על פסק הדין, אולם בחלקה הקטן סותרת את פסק הדין. לאחר שאני שוקל את כלל הנסיבות הללו, אני מקבל עובדתית את תיאור האירוע כפי שמתואר על ידי הנתבע בתצהירו, לאחר שב"כ התובע בחר שלא לחקור אותו בחקירה נגדית, למעט אותה סוגיה המתוארת לעיל, לגביה לא ביקש ב"כ הנתבע רשות לסתור את הממצאים של פסק הדין הפלילי. גם אם הייתה ניתנת רשות כזאת, הייתי קובע כי יש להעדיף את התיאור שבגזר הדין שהוא תיאור חד, בהיר והגיוני: לפי תיאור זה התובע כבר הניח את האבן, ניסה להרגיע את הנתבע בדברים ולאחר מכן בתפיסת היד, אולם הנתבע, חרף האמור דקר אותו בגבו ולאחר מכן בחזהו מספר פעמים. אשם תורם באירוע אלימות הדדי ס' 68 לפקודת הנזיקין מורה, שאם סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, יופחתו הפיצויים בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק, תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק. תחילה, על בית המשפט לבדוק אם נהג הניזוק כאדם אחראי ובזהירות סבירה, קרי האם נהג הוא כ'אדם סביר'; היה ונמצא כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, כי אז תחולק האחריות לנזקו של הניזוק בינו לבין המזיק על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו על ידי הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה בכדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 6649/96 הדסה נ' עופרה גלעד, פ"ד נג (3) 529 , 546-547 (1999) וגם ע"א 44/08 שירותי בריאות כללית נ' קסלר (2009)). להלן אבחן את הפסיקה לעניין אשם תורם באירוע אלימות הדדי: בעניין אבו צבחה קבע בית המשפט העליון, כי אין אשם תורם למחבל שנורה לאחר שנפרק מנשקו (ע"א 6279/04 עזבון מוסא אבו צבחה נ' מדינת ישראל, (2007)). בעניין סעד, הדומה לענייננו, בעקבות סכסוך קודם נטל הנתבע סכין ופגע בתובע. שם נדחתה הטענה בדבר אשם תורם. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע: "...אפילו היה ממש בגרסת הנתבע כי אויים, או כי נזרקו אבנים לעבר ביתו (וכאמור אין הדבר כך), אין באמור על ידו הצדקה כלשהיא לכך שנטל סכין מביתו ויצא לפצוע את בן אחיו... ...במקום לקרוא למשטרה.... ...לא שוכנעתי כי מעשיהם של התובע, אחיו וקרוביו, עת נפגשו ושוחחו ליד חצר ביתו של האח, אפילו הרימו קולם ופגעו ברגשותיו של הנתבע, עולים לכדי אשם או התרשלות. יודגש, כי לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו..." (ת"א (מחוזי חי') 15518-05-10 עיסאם סעד נ' מוחמד אל סעד, (2012) ההדגשה שלי). לעומת זאת, בעניין א"י, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים 40% אשם תורם, בנסיבות בהן התובע לחבריו תקפו את הנתבע ללא סיבה, ותקיפה זו הביאה את הנתבע לבצע ירי לעבר התובע וחבריו. נקבע כי מחד גיסא, התובע וחבריו היוו איום על הנתבע, ואף יתכן כי אלמלא ירה בהם היו ממשיכים להכות בו. מאידך גיסא, הנתבע הגיב לתקיפתו בצורה קיצונית וסביר להניח כי אלמלא היה שיכור, היה פועל בדרך אחרת, מזיקה פחות (ת"א (מח' יר') 2031/08 א' י' ר' ס' נ' שרגא רוזנברג, (2009)). בעניין נמוב, דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע, כב' הנשיא דאז, השופט פלפל, טענה לאשם תורם של המנוח, בקובעו כי המנוח לא ידע שהנתבע אוחז בידו סכין, ולא יכול היה לצפות שאמירה תמימה מצידו, או התקרבות שלו לעבר הנתבע, תביא לתגובות בלתי שקולות של הנתבע. לא ניתן איפוא לראות את התנהגותו כפרובוקציה שתרמה לאלימות (ת"א (מח' ב"ש) 4112/05 עזבון המנוח נמוב אלכסנדר ז"ל נ' אדרי יוסי, (2007)). כב' השופט דרורי הוסיף בעניין דומה, כי למעט מקרים בודדים, בהם נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם או ליקיריו, אין אדם רשאי לקחת את החוק לידיו, ולהעניש באמצעות אלימות פיסית, אדם אחר על פגיעה שפגע בו. ואולם, כאשר הוכח כי המנוח התעלל בנתבע התוקף טרם מותו, ניתן להטיל אשם תורם של כ- 50% על המנוח (ת"א (מחוזי יר') 5380/03 עזבון המנוח א' ר' ז"ל נ' ד' צ', (2009)). כב' השופט אוקון קבע כי שום פעולה של התעללות אינה יכולה להצדיק פגיעה פיסית, אולם, התעלמות מחלקו של הקורבן עלולה להיתפס כמוסרנית בעיקרה ואף כנקמנית. שם נקבע כי התובע היה אחד הכוחות המניעים והעקביים בייזום העימות ובהחרפתו. הנתבע נמלט, וכעבור זמן מה שב אל המקום עם הסכין. גם אז, היה התובע דמות ממשית בהסלמה: הוא הרים אבן כדי ליידותה בנתבע. למרות הסכין שהונפה לעברו, בחר התובע להתקרב לעבר הנתבע. בקביעת אשמו התורם הובא בחשבון גם גילו הצעיר של התובע, מול גילו המבוגר של הנתבע, ונקבע כי מכלול הנתונים: המעשה המכוון, הפרשי הגילים, התגובה חסרת המידות של הנתבע, שיבתו של הנתבע לזירת האירוע עם הסכין - כל אלה מצמצמים את האחריות אותה ניתן לייחס לתובע, אותה העמיד בית המשפט עד 5% בלבד (ת"א (מח' יר') 2555/00 רביב מרגלית נ' מדינת ישראל, (2004)). מן הכלל אל הפרט - השאלה אם בנסיבות שנקבעו בענייננו קיים אשם תורם היא שאלה מורכבת: אכן, גם התובע תרם לאירוע. תחילה בקטטה הראשונית, במהלכה חנק את הנתבע, ולאחר מכן באירוע השני כאשר הניף אבן לעברו של הנתבע. יחד עם זאת, על בית המשפט במסגרת חלוקת האחריות, להביא בחשבון את העובדה שהקטטה הראשונה כבר נסתיימה, הנתבע הלך לביתו, נטל סכין והגיע עימה לעבר התובע. על בתי המשפט לגנות בכל תוקף את תת תרבות הסכין. קביעת אשם תורם בנסיבות אלה, תהווה מסר שלילי לציבור המתקוטטים ולהצטיידות בסכינים. גם בשלב השני, כפי שקבעתי, האבן כבר הוסרה, והנתבע לא עמד בפני סכנה. העובדה שמדובר בכמה דקירות בזו אחר זו, גם מאחור וגם מלפנים, מקשה על הכרה באשם תורם. כפי שצויין בעניין סעד, לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, כשמדובר במעשה אלים ומכוון. נוכח כל האמור לעיל, גם אם התובע נהג שלא כראוי, ויש לגנות בכל תוקף את התנהגותו, הרי שהתנהגותו זו בטלה בשישים אל מול התנהגותו של הנתבע, ובנסיבות אלה, אינני מוצא מקום להטיל אשם תורם על התובע. הנזק כמפורט לעיל, מינה בית המשפט שני מומחים בהסכמת הצדדים. בהתאם לתקנה 130 (ג), לאחר שהמינוי נעשה בהסכמה ושני הצדדים וויתרו על חקירה נגדית של המומחים, יש לקבל את חוות דעת המומחים כראיה יחידה לגבי מצבו הרפואי של התובע. פרופ' א.הלוי המומחה לכירורגיה מטעם בית המשפט, בדק את התובע והתייחס לפגיעה הפיסית שנגרמה לו. הוא ציין בחוות דעתו, כי הפגיעה הייתה פגיעה רב מערכתית וקשה, אך הטיפול האיכותי שקיבל התובע וגילו הצעיר, הביאו לכך שמבחינה אורגנית לא נותר לו כל נזק, פרט לצלקות. את הצלקות המכוערות שנותרו על גופו של התובע, העריך פרופ' הלוי ב- 10% נכות צמיתה. המומחה קבע כי פרט לנושא הצלקות לא הותירה הפגיעה נזק מתמשך או נכות, כי התובע לא יהיה זקוק לטיפולים נוספים בגין הפגיעה וכי אין צפייה לשיפור או החמרה בעניין זה. ד"ר גדעון רצוני, המומחה לפסיכיאטרית ילדים ונוער מטעם בית המשפט, ציין בחוות דעתו את תולדות האירוע והטיפול לו זכה התובע. בחוות הדעת צוין, כי כבר במהלך אשפוזו הוא נבדק על ידי פסיכיאטרית ילדים בעקבות סימני חרדה והומלץ לשקול טיפול פסיכו-תרפיוטי ותרופתי. בסיכום חוות דעתו קבע ד"ר רצוני, כי מדובר בנער בן 17 בעת הבדיקה, שמעברו עוד טרם התאונה ניכרו הפרעות שונות. עם זאת, המומחה מציין כי בעקבות הפגיעה סבל התובע מהפרעות חמורות בשינה שנמשכו כחצי שנה, ולוו בסיוטים הנמשכים עד היום. כמו כן הוא ציין תופעות של הימנעות חלקית, פגיעה באמון ובקשרים בין אישיים וירידה בתפקוד החברתי. בסיכום קבע ד"ר רצוני, כי נותרה לתובע נכות נפשית צמיתה של כ- 10%. בנוסף הוא יזדקק לטיפול נפשי בתופעות פוסט טראומטיות של פגישה אחת בשבוע לחצי שנה. נמצא איפוא כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על שיעור של 19% נכות צמיתה. ד"ר רצוני ציין בחוות הדעת, בין היתר, נתונים על התפתחות התובע טרם האירוע, אשר חיוניים להבנת מצבו אלמלא התאונה: עוד בכיתה א' נתגלו אצל התובע קשיים בקריאה ובכתיבה. בכיתה ב' הופנה לאבחון דידקטי בשל הישגים נמוכים. נמסר כי הוא מרבה להגיב באלימות פיסית ומילולית ולכן נשלח גם להערכה פסיכולוגית. באבחון שנערך לו, התקשה התובע בתחילה ליצור קשר וסירב לשתף פעולה. כמו כן נצפה אי שקט מוטורי וקשיי קשב וריכוז. האבחון מצא יכולת לחשיבה ממוצעת לגיל, אולם קשיים קוגניטיביים המפורטים בחוות הדעת. גם בחטיבת הביניים עלתה אפשרות להעבירו לכיתה אחרת עקב קשיים לימודיים, אולם עקב התנגדות ההורים הוא נשאר בכיתה רגילה, קיבל תמיכה והשתלב באופן תקין מבחינה חברתית והתנהגותית. המומחה ציין גם כי ציוניו היו נמוכים יחסית עוד לפני התאונה. כאמור לעיל, התובע לא ביקש לחקור את דר' רצוני על חוות דעתו, ולא סתר נתונים אלה לגבי מצבו טרם האירוע החמור. התובע בתצהירו מפרט פגיעות רבות שגרמה הפגיעה לתפקודו התקין לרבות כאבים, מגבלות סוציאליות, פגיעה לימודית, פגיעות בתפקוד החברתי, פגיעה בגיוס לצה"ל ובשירות הצבאי ופגיעה תעסוקתית. בחקירתו הנגדית בבית המשפט ביום 14.1.13, אישר התובע כי למרות מצבו הנפשי התגייס למשמר הגבול כי רצה להיות כמו כולם, עבר טירונות של ארבעה חודשים, ולאחר מכן נפקד משירות, לדבריו, כי התקשה להיות במסגרת והתבייש בצלקות שעל גופו. הוא הוסיף וציין כי הצלקות על גופו מפריעות לו באופן יום יומי, הוא מתקשה לעשות דברים כמו כולם, מתבייש ללכת לים ומתקשה ביחסים זוגיים אינטימיים. מאז ששוחרר מהצבא בנובמבר-דצמבר 2011, הוא ישב בבית תקופה של כמה חודשים ולאחר מכן מצא עבודות זמניות. במהלך חקירתו הוא גם הציג לבית המשפט את הצלקות על גופו. עוד העיד אחיו של התובע, כי התובע מתקשה להשתלב במסגרות ומתקשה ביחסים בין אישיים. האח סיפר על המצוקה במהלך השירות הצבאי שהביאה בסופו של דבר לשחרורו של התובע, על הכאבים מהם סובל עד היום התובע. לדבריו, הוא עצמו עובד כהנדסאי בניין, ויתכן כי אלמלא התאונה היה התובע מממש את הפוטנציאל שלו ומשתלב טוב יותר בחברה. הפגיעה בכושר ההשתכרות כמתואר לעיל, הצדדים הסכימו על מינוי מומחים רפואיים וכן וויתרו על חקירתם, ולכן קביעותיהם של המומחים הרפואיים מתקבלות על ידי בית המשפט כבסיס לקביעת הנזק שנגרם לתובע. מעיון בחוות הדעת הכירורגית והפסיכיאטרית, בהשוואה למול עדותם של התובע ואחיו, עולה כי ללא ספק נגרם לתובע נזק של ממש, אולם נראה כי התובע מפריז בתיאור הנזק. מבחינה פיסית גרידא, קובע המומחה הלוי חד משמעית כי פרט לצלקות אין כל נזק אורגני נוסף. לפיכך, אני דוחה את הטענות של התובע בדבר קשיים, כאבים ומגבלות פיסיות אחרות. מבחינה נפשית, מחוות הדעת של ד"ר רצוני עולה כי אכן קיים נזק פוסט טראומטי לתובע כתוצאה מהתאונה, הנזק הוא בעיקרו בא לידי ביטוי בהפרעות שינה, בהימנעות מפעילויות חברתיות, מפגיעה באמון ובקשרים בין אישיים ומירידה בתפקוד החברתי. כל אלה הוערכו על ידי המומחה ב- 10% בלבד וכך יש להתייחס גם לנזק. אין מדובר בנזק נפשי קשה המונע כל השתלבות חברתית ותפקוד תקין, אלא בנזק נפשי שחרף כל חומרתו, פוגע באופן מצומצם בתפקוד היומיומי. צלקות: לגבי קטינים, מהווה הנכות הרפואית בדרך כלל אמדן גם לפגיעה היכולת ההשתכרות. ואולם, בהתאם להלכה הפסוקה צלקות בדרך כלל אינן מביאות לנכות תפקודית (למעט מקרים חריגים כגון צלקת קשה על הפנים או צלקת לדוגמנית). בעניין גירוגיסיאן, קבע כב' השופט אור, כי נכות רפואית יכולה לשקף לעיתים את הפגיעה התפקודית. כך למשל, נכות בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. ואולם, במקרה של נכות עקב צלקות, ייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מהנכות הרפואית (ע"א 3049/93 סימה גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792 (1995)). באשר לקביעת גריעה בשכר לגבי קטינים, בית משפט השלום בירושלים ניסח כך: "הנחת עבודה המקובלת בקביעת נזקיהם של קטינים, הינה כי שיעור הנכות האורטופדית משקף גם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, במיוחד מהטעם שבהעדר היסטוריה תעסוקתית לא ניתן לדעת מה היה כושר ההשתכרות של הניזוק אלמלא הפגיעה בתאונה. לא כך הוא בהכרח באשר לצלקות..." (ת"א (שלום יר') 12201-09 ל. א. נ' אלירן לוי, (2012)). בעניין הקטינה נ"ו, קבע בית משפט השלום בתל-אביב, כי למרות שמדובר בצלקת בשיעור של 8% נכות צמיתה בפניה של הקטינה, הרי שמדובר בצלקת קטנה שאין בה כדי להגביל את התובעת בכל עבודה בעתיד, ולכן קבע כי לא נותרה כל נכות תפקודית כתוצאה מהצלקת (ת"א (של' ת"א) 57758/08 נ"ו ואח' נ' משחקיית קליק קניון רחובות ואח' (6.11.11)). נמצא איפוא, כי למרות החזקה הפסיקתית כי נכות אורתופדית לקטין תביא גם לגריעה בשכר בשיעור דומה, לגבי צלקות, אין הדברים כך, ובדרך כלל צלקות ללא פגיעה אורגנית נוספת, לא תפגענה בכושר ההשתכרות. הנכות הנפשית: לעומת הצלקות, באשר לנכות פסיכיאטרית קבעה הפסיקה לא אחת כי נכות כזו תהיה לא אחת גם בעלת השלכות תפקודיות, כיוון שנכות נפשית משפיעה על תפקוד כולל של הניזוק בכל מישורי חייו ובכל כיוון תעסוקתי שיבחר לו. בעניין חנה לוי, קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לגבי נכות רפואית נפשית כדלקמן: "כאשר מדובר בנכות פסיכיאטרית, קטֵנה האפשרות של פער בין הנכות הרפואית לנכות התיפקודית. במקרים רבים של נכות פסיכיאטרית הפגיעה או ההפרעה מצביעים, מניה וביה, על כך שהתפקוד נפגע..." (ע"א (מחוזי ת"א) 1624/96 חנה לוי נ' ד"ר י. מולכו, פ"מ תשנ"ז, חלק שני, ע' 349 (1998), שם, פסקה 7). בית המשפט המחוזי הפנה לסעיף ההגבלה 34(ג) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, המדבר על הגבלה בולטת בהתאמה סוציאלית ובכושר העבודה. גם בענייננו, הקביעה של 10% נכות לפי פרט 34 (ב) (2) לתוספת, משמעה: "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה", היינו שסביר כי לנכות נפשית זו תהיינה השלכות גם על גריעה בכושר ההשתכרות. סיכומו של דבר - הנכות האורתופדית הנוגעת לצלקות פוגעת בתובע באופן יומיומי, והיא תובא בחשבון בפסיקת הרכיב הבלתי ממוני של כאב וסבל, אולם אין לה השלכה משמעותית על כושר ההשתכרות של התובע. מנגד, הנכות הנפשית עלולה להשפיע על יכולת ההשתכרות של התובע בשיעור דומה לנכות הרפואית. כאשר אני מביא בחשבון את הנכות האורתופדית בשיעור של 10% הנוגעת לצלקות, יחד עם הנכות הנפשית בשיעור של 10% הנוגעת לפוסט טראומה, ולאחר שאני מביא בחשבון את עדותו של התובע, לפיה יש לאירוע השלכה של ממש על כל מישורי חייו, גם אם מדובר בהפרזת מה, אני נכון לקבוע לתובע נכות תפקודית כוללת בשיעור של 10%. שכר הבסיס: מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לשכר הבסיס בעת חישוב אובדן השתכרות. ב"כ התובע טוען כי כאשר נפגע התובע הוא היה קטין, ובנסיבות אלה, בהתאם להלכת רים אבו חנא, יש לקבוע שכר בסיס לפי השכר הממוצע במשק. מנגד ב"כ הנתבע טוען כי כיוון שהתובע היום בגיר ההלכה איננה חלה לגביו, ויש לקבוע את שכרו אלמלא האירוע לפי הראיות שהוצגו בפני בית המשפט. בהתאם לאותן ראיות ולהשתכרותו של התובע כיום, נטען ששכר הבסיס של התובע היה עומד על שכר מינימום אם לא למטה מזה. הלכת רים אבו חנא הינה אחת ההלכות החשובות שניתנו בדיני הנזיקין בבית המשפט העליון, משום שהיא מכניסה לעקרונות הנזיקין רעיונות מוסריים נעלים. כב' השופט ריבלין מדגיש כי לכל אדם עומדת "הזכות לכתוב את סיפור חייו". זוהי האוטונומיה של הפרט, הנגזרת מכבוד האדם שלו ומחירותו. התובעת אבו חנא היתה בת חמישה חודשים בלבד בעת התאונה נשוא הלכה זו, ואין לדעת כיצד היתה בוחרת לכתוב את סיפור חייה ללא התאונה. בית המשפט העליון הורה איפוא, כי הנחת המוצא לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק: "...נקודת מוצא זו לחישוב הפסד ההשתכרות של קטין, היוצרת האחדה של הפיצוי, עולה בקנה אחד עם עקרון השבת המצב לקדמותו, עם השאיפה להגשים את הזכות לשוויון ועם הצורך ליצור הרתעה אופטימלית. הנחה זו יאה לכל, לילד ולילדה, לאיש ולאשה, לשחור וללבן, לבני כל הדתות, יהיה מוצאם האתני אשר יהא. זוהי חזקה - אך היא ניתנת לסתירה, והשאלה שעוד נותר לברר נוגעת לטיבו של המסד הראייתי המאפשר סטייה מחזקה זו.מודד בעל חשיבות מרובה בבחינת אפשרות הסטייה מהחזקה בדבר השכר הממוצע במשק קשור בגילו של הקטין... ...ככל שאדם מתבגר, נצברים נתונים אודות לימודיו, תחביביו, כישוריו, התמדתו בדרך מסוימת וכיוצא באלה. לאור הנתונים הללו עשוי להתפזר הערפל בדבר פוטנציאל השתכרותו העתידי של הקטין. ממילא, האפשרות לסטות מן ההנחה העובדתית מסתברת יותר ככל שגילו של הקטין מתקרב יותר אל עבר תום תקופת הקטינות ותחילת תקופת העבודה, אלא שגם אז, ככלל, אפשרות הסטייה נמוכה היא. גילו של הקטין הוא, אם כן, מודד חשוב, ולצדו יכול שיימצאו ראיות נוספות, אשר הוכרע לגביהן בעבר, כי הן עשויות, במקרים מיוחדים, לאפשר סטייה מהשכר הממוצע במשק... ...עמדה דומה ננקטה גם ביחס לקטינים, אשר הוכח כי מרכז חייהם הוא בשטחי רצועת עזה או יהודה ושומרון... לעיתים יש נפקות לנתונים קונקרטיים שונים ביחס לנפגע-הקטין - כישוריו, השכלתו, מאווייו כפי שבאו לידי ביטוי עד מועד אירוע הנזק. אלה, בתורם, עשויים להצדיק סטייה מהשכר הממוצע במשק. במיוחד כך לעניין סטייה כלפי מעלה. כך למשל, נפסק בעבר כי הוכחת כשרון בולט בספורט עובר לתאונה מצדיקה קביעה של פיצוי גבוה מהשכר הממוצע במשק... ...עמדה דומה הוצגה ביחס לכישורים אינטלקטואליים, נטיות אקדמיות והישגים בלימודים... ...בבית משפט זה הובעו גישות שונות באשר לטיבן של אותן ראיות, לעוצמתן ולרמת ההסתברות הנלמדת מהן לגבי עתידו המקצועי של הקטין אלמלא התאונה. כך שמענו על דרישה לודאות קרובה... ...דרישה לקיומו של נתון ספציפי נוסף בדבר כושר אינטלקטואלי בולט או נטיה בולטת לתחום תעסוקה, או אמנות מחד גיסא... לדעתי, ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, כישורים ושאיפות בעלמא לא בהכרח סגי... ...בהינתן החזקה מזה, וחוסר הודאות המובנה בצפיית עתידם של קטינים מזה, ראוי כי בית המשפט יפסוק, ככלל, לפי השכר הממוצע במשק. סטייה מרף זה תהא קשה יותר, כאמור, ככל שגילו של הקטין צעיר יותר, שהרי תכופות ישנו קושי רב להוכיח כוונה ויכולת בכל הנוגע למסלולו המקצועי העתידי של ילד רך בשנים. ...זאת נדע: אל לו למשפט לקבוע, מראש, נקודות מוצא שונות לקטינים שונים בישראל, אך משום השתייכותם לקבוצות אוכלוסייה שונות. הפיצוי, כך שנינו, הוא עבור פוטנציאל - וזה, בהיעדר נתונים אינדיבידואליים לסתור, נתון לכל אחד ואחת מהילדים בישראל. כך נכון לקבוע מבחינה עובדתית. כך חובה עלינו לקבוע מבחינה נורמטיבית ומוסרית..." (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, (2005)). ואולם, למרות הכלל שנקבע בהלכת רים אבו חנא, בית המשפט העליון אישר בעניין אגבבה חריגה מהשכר הממוצע במשק, כאשר הובאו אינדיקציות ברורות לכושר השתכרות נמוך יותר: "ככלל, הנחת המוצא היא כי בסיס השכר המיוחס לקטין לצורך חישוב אבדן השתכרותו בשנים האבודות, יהיה כגובה השכר הממוצע במשק... ...אכן זוהי הנחת המוצא, אך מובן כי בנסיבות המתאימות, מקום בו התשתית הראייתית מצדיקה זאת, ניתן לחרוג מהנחה זו - בין מעלה ובין מטה. אלא שסטייה זו תעשה, רק מקום בו לַראיות ולאינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יש משקל רב... ...הנתונים השונים שהובאו לגבי ניר, מציירים תמונה כוללת של קשיים במגוון רחב של יכולות - קוגניטיביות, תפקודיות ונפשיות - ועולה כי בכל אחד מן ההיבטים היו קשייו של ניר ניכרים ומשמעותיים. כל אלה, בהצטברם, שכנעו את הערכאה המבררת כי ניר היה מתקשה להגיע לדרגת השכר הממוצע במשק...." (ע"א 4022/08 מרים אגבבה נ' ד.י.ש חברה בע"מ (2010)). בעניין השכר הממוצע במשק הייתי מבקש להוסיף הערת אגב: פערי השכר הגבוהים בישראל, הביאו למצב בלתי נסבל, לפיו השכר הממוצע במשק לעובדים ישראליים עומד כבר על כ- 9,509 ₪ לחודש, השכר הממוצע במשק לכלל העובדים עומד על 8,833 ₪, ואילו השכר החציוני עומד על כ- 5,812 ₪ בלבד. כב' השופט עמית עמד על הפער בהלכת דוידנקו, בה קבע כי השכר הממוצע במשק הוא השכר המביא בחשבון את משרתם של כל השכירים במשק, לרבות עובדים זרים ותושבי השטחים. אף הוא ציין במאמר מוסגר, כי יש להבחין בין השכר הממוצע לבין המונח השכר החציוני שעניינו התפלגות השכר, קרי, מחצית המשכורות קטנות ממנו ומחצית המשכורות גדולות ממנו, שהוא נמוך משמעותית מהשכר הממוצע. למעשה, מרבית השכירים בישראל אינם משתכרים שכר ממוצע במשק (ע"א 267/12 סרגי דוידנקו נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, (2012)). כל קביעת שכר בסיס למי שנפגע כקטין היא מלאכת הערכה בלבד. משמעות קביעת בסיס של שכר ממוצע במשק הינה, כי אף שהשכר הממוצע הוא גבוה למדי, הרי שמחצית מהמשתכרים במשק השתכרו בשנת 2012 פחות מ- 5,812 ₪ מדי חודש בחודשו, כמעט 60% מהשכר הממוצע במשק. אם אנו מתבוננים על קטין שטרם החל לכתוב את סיפור חייו, ישנו איפוא סיכוי של 50% כי ישתכר מתחת לשכר החציוני הנ"ל וסיכוי של 50% שישתכר מעל לשכר זה. פסיקה ע"פ השכר הממוצע במשק, "משפרת" איפוא את סיכוייו של הקטין. כל זאת נאמר כהערת אגב, משום שהפסיקה קבעה כאמור ברורות, כחזקה הניתנת לסתירה, כי שכרו של מי שנפגע בקטינותו צפוי להיות השכר הממוצע במשק (כולל עובדים זרים ותושבי שטחים), ולא השכר החציוני, אולם הבדל זה מעורר נקודה למחשבה. נמצא איפוא, כי הרציונאל של הלכת רים אבו חנא נוגע לכך שכאשר מדובר בקטין, הוא עדיין לא התחיל "לכתוב את סיפור חייו". בנסיבות אלה כל הדרכים פתוחות בפניו ולכן יש לקבוע את הנזק לגביו לפי השכר הממוצע במשק. בעיקר אמורים הדברים כדי למנוע הערכה מופחתת הנובעת מדעות קדומות בנוגע למאפייני השתייכות לקבוצת אוכלוסיות שונות. ואולם, מדובר בחזקה עובדתית אשר ניתן לסתור אותה בראיות במקרים מסוימים. רים אבו חנא הייתה בעת התאונה כבת חודשים ספורים בלבד. לעומת זאת התובע היה כבר כבן 15 שנים. כעולה מחוות הדעת של דר' רצוני, עוד בשנות בית הספר הראשונות נתגלו אצל התובע קשיים קוגניטיביים והתנהגותיים. התובע סובל מנכות נפשית של 10% בלבד. חרף זאת הוא לא השתלב בלימודים ובשירות הצבאי, ובהתחשב בגובה הנכות, לא נראה לי כי ניתן לתלות את כל מגבלותיו רק באירוע האלים שחווה כתוצרה מהתנהגות הנתבע. יש ממש בטענת התובע, כי קשה לשער ולהעריך לאן היה מגיע התובע אלמלא האירוע. אחיו עובד כהנדסאי בניין, הוא היה כבן 15 בעת התאונה, לימודיו נפגעו, וקשה להעריך בדיעבד איך היה נראה עתידו של התובע אלמלא הפגיעה הקשה שספג. יחד עם זאת, התובע היום איננו קטין אלא כבן 21. הוא כבר "החל בכתיבת סיפור חייו" עוד טרם התאונה על ידי אותם קשיים המפורטים בחוות דעתו של ד"ר רצוני. בנסיבות אלה, לנוכח הנתונים הקונקרטיים שהוצגו בפניי, אני מוצא לנכון לקבוע כי הוכח שבעניינו של התובע, יש לחרוג מהחזקה לפיה היה התובע מגיע לשכר הממוצע במשק גם אלמלא הפגיעה שספג. על דרך ההערכה אני קובע כי התובע היה מגיע רק ל- 80% מהשכר הממוצע במשק. שכר הבסיס לחישוב אבדן כושר השתכרות עתידי יעמוד על 7,066 ₪ לחודש. טענה מקדמית לעניין הנזק - ב"כ הנתבע העלה טענה מקדמית, לפיה אין לפסוק לתובע סכומי פיצוי מעבר לסכומים שנתבעו בכתב התביעה. ב"כ התובע השיב, כי בתביעה בגין נזקי גוף מטבע הדברים הגבול העליון הוא סמכותו של בית המשפט, כאשר ניתן לשום את הנזק רק לאחר חוות הדעת. לטעמי, יש להבחין בין נזק מיוחד לנזק כללי ובין תביעה לפי חוק הפלת"ד לתביעה לפי חוק הנזיקין. בתביעה לפי פקודת הנזיקין, הטוענת לנזק גוף, חובה לצרף חוות דעת רפואית כאמור בתקנה 127 לתקסד"א. ממילא ניתן גם לשום את הנזקים ע"פ חוות הדעת. נזק כללי אין צורך לפרט בכתב התביעה, משום שהוא עתידי ונתון להערכה. לעומת זאת, נזק מיוחד על התובע להוכיחו ולכן ניתן לכמתו במסגרת כתב התביעה. לפיכך, בתביעה על פי פקודת הנזיקין, בכל הנוגע לנזק המיוחד, ולו בלבד, נראה לי כי אין לאפשר לתובע לטעון לפיצוי מעבר לפיצוי הנתבע בכתב התביעה, לגבי נזק מיוחד ליום התביעה (להבדיל מנזק מיוחד מיום התביעה עד ליום פסק הדין). לעומת זאת, באשר לנזק הכללי, אין צורך לכמתו בכתב התביעה, ואין מגבלה למעט סמכותו של בית המשפט. רכיבי הנזק כאב וסבל - באשר לכאב וסבל, מדובר ב- 19% נכות משוקללת המורכבת מ- 10% נכות כירורגית ומ- 10% נכות נפשית. מדובר גם באשפוז ממושך ובטיפולים רפואיים קשים. התובע סבל משורה של חבלות באיברים פנימיים אשר הצריכו טיפולים ארוכים, ממושכים וכואבים, אשר חייבים לבוא לידי ביטוי במתן פיצוי בגין נזק לא ממוני, הגם שלא הותירו נכות צמיתה למעט הצלקות האסתטיות. הנכות הכירורגית המעידה על צלקות, אכן איננה תפקודית מבחינת גריעה ביכולת ההשתכרות, אולם התרשמתי כי יש לה השלכות משמעותיות באשר לנזק שאיננו נזק ממון. גם אם התובע הפריז מעט בתיאור הקשיים שגורמות לו הצלקות, הרי שאין ספק כי הדבר מפריע לו באופן חמור ומשמעותי בקיומם של חיי חברה תקינים. אף הנכות הנפשית בסך 10% היא בעלת משקל של ממש כאשר מדובר בנער צעיר שתהליך ההתבגרות שלו נפגע עקב הטראומה שחווה. התיאורים העולים מחוות דעתו של ד"ר רצוני על סיוטי שינה, הימנעות מפעילויות חברתיות, תלות וקושי במתן אמון בבני אדם, חייבים לבוא לידי ביטוי על ידי פסיקת פיצוי משמעותי בגין כאב וסבל. נוכח כל האמור לעיל נראה לי כי יש לפסוק ברכיב זה סך של 110,000 ₪. אובדן שכר בעבר - התובע הינו כבן 21, אלמלא שוחרר שחרור מוקדם מצה"ל עקב התנהגותו היה משתחרר רק לאחרונה. התובע עובד בשכר הקרוב לשכר מינימום. לא מעט חיילים משוחררים אינם נכנסים למעגל העבודה מייד לאחר השחרור. בהתחשב בכל הנסיבות הללו, לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן שכר בעבר. אובדן שכר בעתיד - כמתואר לעיל, קבעתי כי לתובע תיגרם בעתיד נכות תפקודית המגיעה לגריעה ביכולת ההשתכרות בשיעור של 10% מהשכר אליו עשוי היה להגיע בסך 7,066 ₪ לחודש, דהיינו, 707 ₪ לחודש למשך 45 שנים עד היציאה לפנסיה, מוכפל במקדם היוון 296 עומד הסכום איפוא במעוגל על סך של כ- 210,000 ₪. אובדן פנסיה - בהתאם לחקיקה החדשה המעביד מפריש כ- 6% בגין פנסיה וכ- 6% נוספים בגין פיצויי פיטורין. אובדן הפנסיה עומד איפוא על סך של כ- 25,000 ₪. הוצאות עבר ועתיד - התובע לא המציא כל קבלות לגבי הוצאות רפואיות או אחרות לגבי הוצאות שנגרמו לו בעבר. כידוע, לגבי העבר מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו. כעולה מחוות דעת פרופ' הלוי, לא צפויים טיפולים נוספים בתחום הפיסי. ד"ר רצוני קובע שהוא יזקק לטיפול נפשי של אחת לשבוע למשך כחצי שנה, וטיפול כזה עומד על סך של כ- 10,500 ₪. התובע היה מאושפז תקופה ממושכת, ואני מעריך הוצאות עקיפות כגון נסיעה לבתי החולים, חניה וכיוצא באלה בסכום של 4,500 ₪ ובסך הכל סך של כ- 15,000 ₪. עזרה - התובע היה מאושפז תקופה ממושכת ולדבריו העזרה שנתנו לו בני משפחה חרגה מעזרה רגילה הניתנת לקטין ע"י הוריו והיא מחייבת פיצוי נוסף. ב"כ הנתבע טען כי האם לא התייצבה למתן עדות. יחד עם זאת, אין ספק שאשפוז ממושך של נער צעיר מחייב עזרה חריגה ועל דרך ההערכה אני נכון לפצות ברכיב זה בסך של כ- 6,000 ₪ נוספים. קיזוז הפיצוי נשוא ההליך הפלילי - במסגרת התיק הפלילי חוייב הנתבע לפצות את התובע בסך של 15,000 ₪. הצדדים היו חלוקים בדבר ההתחשבות בנתון זה בעת פסיקת הפיצויים בתביעה האזרחית בין הצדדים. בפרשת האפרתי (הסוס הטרויאני), נפסק פיצוי בהליך הפלילי. בית המשפט האזרחי לא ניכה את הפיצוי שנפסק בהליך הפלילי, בקובעו כי הוא מתייחס לרכיבים אחרים. אין איפוא מניעה להוסיף ולפסוק לניזוק פיצוי הולם גם בגין נזקים מוכחים אחרים. דרך המלך היא לפסוק פיצוי כולל, ובשלב שני לנכות את הפיצוי העונשי, אולם אפשר גם לבצע את הניכוי בטכניקה אחרת, של קביעת הנזק לאחר הפיצוי הפלילי (ע"א (מח' ת"א) 15374-06-11 מיכאל האפרתי נ' ז'קונט אמנון, (2012)). עוד נפסק, כי פיצויים לנפגע עבירה מכוח סעיף 77 לחוק העונשין אינם חוסמים את הנפגע מהגשת תביעה אזרחית. עם זאת, סכום הפיצוי שנפסק לזכות הנפגע בהליך הפלילי הינו "מקדמה" עבור הפיצוי האזרחי, ולפיכך יש לקזזו מן הפיצוי הנפסק בהליך האזרחי ולתת ביטוי בפסק הדין הנוכחי לפיצוי שנפסק לזכות התובע במשפט הפלילי (ת"א (שלום יר') 15457/01 חווי דוד נ' שבתאי שורקין, (2003)). כב' השופט רובינשטיין קבע כי בסופו של יום, הפיצויים בהם מדובר אכן פיצויים אזרחיים הם. לכן אם מי שנפסק לטובתו פיצוי לפי סעיף 77 תובע את נזקיו לאחר מכן בהליך אזרחי, יש לנכות מן הפיצוי שייפסק לו בהליך האזרחי את הפיצוי שניתן על פי סעיף 77 (רע"פ 228/05 בני יאגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 518 , 524-525 (2005)). יש איפוא להתחשב בפיצוי שנפסק בהליך הפלילי, במסגרת ראש הנזק של פיצוי עונשי. פיצוי עונשי - בנוסף לפיצוי בגין כאב וסבל עותר התובע גם לפיצוי עונשי. ההלכה בעניין פיצויים עונשיים נסרקה באופן נרחב במסגרת פסק הדין הידוע בעניין אטינגר (ע"א 140/00 עיזבון אטינגר ואח' נ' החברה לפיתוח הרובע היהודי ואח' (2004)). כב' השופט ריבלין קובע בעניין אטינגר, כי הסעד הנזיקי בדרך כלל הוא סעד תרופתי שנועד להסיר את הנזק ולהעמיד את הניזוק, עד כמה שאפשר, באותו מצב בו היה נתון ללא מעשה הנזיקין. הפיצוי העונשי נבדל מהתכלית המרכזית של פיצויים בדיני נזיקין, בכך שהוא מביא בחשבון את חומרת התנהגותו של המזיק. בנסיבות אלה, בדרך כלל אין מקום לפסיקת פיצויים עונשיים. פסיקה כזו תבוא רק באותם מקרים יוצאי דופן, בהם התנהגות המזיק היא חמורה במיוחד, או שיש עימה פגיעה קשה בזכויות חוקתיות. נקבע כי לבתי המשפט בישראל סמכות לפסוק פיצויים עונשיים, אולם זאת יש לעשות בזהירות ובמשורה. בעניין אטינגר נמנע בית המשפט המחוזי מלהטיל פיצויים עונשיים בציינו כי רק עוולות שבצידן כוונה או זדון מצדיקות פיצוי כזה, ובית המשפט העליון אישר אבחנה זו. בע"א 2570/07 לם נ' הדסה (2009) חזר בית המשפט העליון על ההלכה לפיה, יש לנהוג בהסתייגות ובזהירות בהטלת פיצויים עונשיים, המהווה חריג לדיני הנזיקין הקלאסיים. נפסק כי יעשה שימוש בחריג זה במקרים מקוממים ומסלידים במיוחד ובעיקר כאשר יש בצידם כוונה רעה לגרום לנזק. בענייננו, מחד גיסא, מדובר באירוע חמור שיש להביע סלידה לגביו של שימוש מכוון בסכין ומספר דקירות שגרמו לנזקים חמורים. העובדה שסכסוך אלים בין בני נוער, הדרדר לנטילת סכין וחזרה לזירה, מחייבת את בתי המשפט להביע את הסלידה הציבורית מהשימוש בסכין לפתרון סכסוכים, ומצדיקה בטלת פיצוי עונשי. מאידך גיסא, יש להביא בחשבון כי הנתבע היה בעת האירוע בן כ- 15 שנים בלבד, וכי במסגרת ההליך הפלילי כבר הוטלו עליו פיצויים בסך 15,000 ₪. יש בפיצוי בהליך הפלילי למעשה רכיב של פיצוי עונשי שיש לפחות להביאו בחשבון בפסיקת הפיצוי. בהתחשב בכלל הגורמים הללו, נראה לי כי יש להטיל פיצוי עונשי, אולם בהתחשב בנסיבות עליו להיות סמלי בעיקרו ואעמיד אותו על 10,000 ₪ בלבד. נוכח כל האמור לעיל על הנתבע לשלם לתובע סכום כולל של 376,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך של 54,990 ₪. המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. אלימותפיצוייםנוער