קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק הסכם שותפות: 1. ענינן של התביעה והתביעה שכנגד בתיק זה בתוצאותיו של פירוק הסכם שותפות שנחתם בין התובע לבין הנתבעים (להלן: החברה והנתבע). התביעה, על פי כתב תביעה מתוקן, לצו עשה ולתשלום סך 170,000 ₪, מתחלקת לארבעה רכיבים: א. חלקו של התובע ברווחי העסק המשותף, מעבר לציוד ומכונות שהתובע כבר קיבל בעת פירוק השותפות. ב. קבלת חשבונית מס בגין מכונת חריטה שהועברה לידי התובע עם פירוק השותפות. ג. פיצוי בסך 37,440 ₪, נכון ליום 31.12.98, בגין נזקים שנגרמו עקב אי המצאת החשבונית. ד. פיצוי בסך 85,000 ₪, נכון ליום 31.12.98, בגין חלקו של התובע במוניטין שרכשה החברה בתחום חריטה ושיפוץ ראשי מנוע בתקופה בה פעלה השותפות. התביעה שכנגד על סך 240,000 ₪, מתחלקת לרכיבים הבאים: א. 120,000 ₪ תמורת חלקם של הנתבעים בציוד וחיסול השותפות. ב. 40,000 ₪ הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת כתב התביעה שכנגד. ג. 80,000 ₪ שווי תמלוגים בגין שימוש שעשה הנתבע שכנגד בשמם המסחרי של התובעים שכנגד. 2. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. התובע, שהינו חרט במקצועו, והנתבעים, אשר להם עסק למתן שירותי מכונאות שונים, חתמו בשנת 1991 על הסכם שותפות, שתרגומו נספח ב' לכתב התביעה. להלן תוכן ההסכם שכותרתו "הסכם שותפות בעבודה": "שני הצדדים מסכימים בזה על שותפות בעבודה בעסק המחרטה של חברת רינאוי מס'... בחלקים שווים 50% לצד א' ו- 50% לצד ב', והכל, בהתייחס לנכסי עסק המחרטה בלבד. השותפות כוללת מכונות, ציוד לעבודה וראשי מנוע מוכנים למכירה. החלוקה בחלקים שווים הינה בנוגע לרווחים, להפסדים וכן הכספים שהחברה חייבת וחייבים לה, והכל בהתייחס לעסק המחרטה בהתאם לדוחו"ת מנהל החשבונות המוגשים למס הכנסה. תאריך תחילת העבודה 1.6.91." ב. לקראת סוף שנת 1994 נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים וסוכם על חיסול העסק המשותף. ג. במהלך התקופה בה פעל העסק המשותף, השקיע התובע בעסק סכום כספי של כ- 120,000 ₪. ד. עם פירוק השותפות, נמסר לתובע/נלקח על ידו ציוד בשווי כולל של 240,000 ₪. לגבי חציו, 120,000 ₪, מוסכם כי מדובר במחצית הציוד לה זכאי התובע תמורת השקעותיו. לגבי החצי השני, היתה בין הצדדים מחלוקת האם התובע היה רשאי לקחת את הציוד. בסופו של דבר הוסכם כי המחצית השניה של הציוד, בסך 120,000 ₪, תזקף על חשבון כספים המגיעים לתובע בגין חלקו ברווחי העסק. ה. לצורך חישוב רווחי/הפסדי העסק המשותף, מונה בהסכמה, כמומחה מטעם בית המשפט, רו"ח שמואל בראשי. בחוות דעתו מיום 24.3.99, התייחס רו"ח בראשי להכנסות העסק ולהוצאות, כאשר ההוצאות שנויות במחלוקת בין הצדדים. על פי האמור בחוות הדעת, הרווח הנומינלי של העסק בשנים 1991 עד 1994, לפני ניכוי מס, עמד על סך 252,891 ₪. חלקו של כל שותף ברווחים, לפני ניכוי מס, עמד על סך 126,446 ₪. חלקו של כל שותף, לאחר ניכוי מס, עמד על סך 115,625 ₪. ערכים אלה יש להתאים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ו. מוסכם כי שווי המוניטין של העסק, נכון לדצמבר 1994, היה 109,623 ₪. 3. רו"ח בראשי נחקר על חוות דעתו והסביר כיצד הגיע לנתונים המפורטים לעיל. בין היתר הוא קיבל הסברים מרואי החשבון של הצדדים. מר בראשי התייחס בעדותו למספר נושאים שנויים במחלוקת, ובהם נושא הקניות של העסק, שאלת המיסוי של השותפות והשותפים להבדיל מהחברה, ואופן התשלום, לפני או אחרי ניכוי מס. כמו כן התייחס לנושא חובות אבודים של השותפות. לדבריו, אמנם רואה החשבון של העסק מסר לו נתונים בדבר חובות אבודים, אולם הוא בחר שלא להתייחס אליהם, מאחר שערך את החישוב עד סוף שנת 1994, והרישום החשבונאי לאותה תקופה לא כלל אותם. על פי עדותו, ישנה חשיבות למהות חיסול השותפות ולאופן התחשבנות. אם ההתחשבנות נערכת עד לפירוד, בשנת 1994, באותו מועד לא נרשמו החובות האבודים. אם עורכים התחשבנות "לנצח", אזי צריך לשקול את נושא החובות האבודים. לדבריו, ההתחשבנות לאחר שנת 1994 יכולה לכלול מרכיבים נוספים, כגון פיצוי מלקוח, תקבול שלא יצאה חשבונית לצד השני, פיצויים לעובדים ועוד, כך שהדברים פועלים לכאן ולכאן. לדבריו בשנת 1994 לא היו חובות אבודים. לענין ניכוי עלות שכרו של התובע מרווחיו הבהיר כי מאחר שהוצאות השכר של התובע לא נרשמו במסגרת השותפות, ההתחשבנות כוללת מרכיבים נוספים ובהם העובדה שהחברה נהנתה מהוצאה מוכרת, ההפסד של התובע בשיעורי המס שלו ועוד. לדברי העד, מאחר שהשותפות פורקה בשנת 1994, וזו נקודת איזון המשאבים, על בית המשפט להכריע על סמך סכומי ברוטו וכל אחד יוציא לשני חשבונית ויתחשבן עם רשויות המס בנפרד. 4. ראיות נוספות: התובע העיד כי לפני הקמת השותפות עבד והשתכר כ- 2,500-3,000 ₪ לחודש. את עבודתו הפסיק לאחר שנכנס לשותפות עם הנתבעים. התובע אישר כי האזור בו נמצא העסק נקרא על שם הנתבע "רינאוי", לדבריו מאחר שהנתבע השכיר מבנים למספר מוסכים. התובע אישר כי לאחר שעזב את העסק, ציין בפרסום כי מדובר ב"מחרטת רינאוי לשעבר", כדי שאנשים ידעו שהעסק עבר ממקום אחד למקום אחר. ארבעה חודשים לאחר מכן גם הנתבע פתח מחרטה משלו. הנתבע העיד כי בטרם הקמת השותפות היה לו עסק למכירת חלקי חילוף. בין היתר מכר ראשי מנוע משופצים. לדבריו, לא היה לו בית מלאכה אלא היה קונה ומוכר ראשי מנוע. לפני הקמת השותפות עם התובע, היו שולחים ראשי מנוע לשיפוץ לבית מלאכה בתל אביב. השותפות הוקמה עם התובע מאחר שהיה בעל מקצוע בשיפוץ ראשי מנועים. לאחר פירוק השותפות, הוא פתח מחרטה משלו בתאריך 1.2.95. רואה חשבון ברוידר, העיד מטעם התובע. לאור קביעותיו של רו"ח בראשי, שעדותו היתה מקובלת עלי, אינני רואה מקום להכנס לכל פרטי עדותו של עד זה. העד התייחס למספר ענינים שלא נקבעו על ידי מר בראשי. לענין משכורתו של התובע ציין כי בכל המסמכים שבדק לא מצא כי הוצאו שיקים לטובת התובע או כי שכרו של התובע שולם בכל דרך שהיא. לדבריו יצאו תלושי משכורת, אך עצם הוצאת התלוש לא מעידה על התשלום. העד ציין כי אינו יודע אם שילמו לתובע במזומן. עוד ציין כי מתוך הכספים שהוצאו במסגרת השותפות, ישנה עלות מעסיק של המוסד לביטוח לאומי. באותה תקופה היה המעסיק מקזז מהתשלומים את קיצבת הילדים, ומאחר שהכספים לא הועברו לתובע, לא שולמה לו קצבת הילדים. העד נשאל האם התובע יכול לדרוש פחת על המכונות שברשותו. לדבריו כשישנה חשבונית, מדובר במסמך המניח את דעת פקיד השומה. כאשר אין חשבונית ואין העתק של החשבונית, בדרך כלל לא יתאפשר לנכות פחת. לדבריו, לתובע מגיע תשלום עבור עלות מס שנגרמה לו בגין אי קבלת החשבונית על הציוד. רו"ח עיד העיד מטעם הנתבעים. גם עד זה התייחס לנושאים שעלו בעדותו של רו"ח בראשי, ובמקום בו ישנם חילוקי דעות אני מעדיפה את עדותו של מר בראשי. לענין תשלום שכרו של התובע העיד כי על פי הרישומים נרשמו כל מיני משיכות של התובע, וסביר להניח שסכומים אלה נרשמו כמשכורות. בנושא חובות אבודים טען כי החובות היו כבר בשנת 1992, אז התייחס אליהם כחובות מסופקים. בנושא קיצבת הילדים ציין כי אינו יודע אם הסכום שולם למועסקים. בענין הפחת על הציוד שהועבר לתובע, לדבריו, לאחר שהציוד הועבר לתובע, החברה הפסיקה לדרוש פחת בגינו. לדבריו התובע יכול לדרוש פחת ללא חשבונית. 5. לאחר שמיעת הראיות ניתן לקבוע את הממצאים הבאים: א. עם פירוק השותפות קיבל התובע לידיו (ולענין זה אין צורך להכריע בשאלה אם הדבר נעשה בשעתו בהסכמה או על דעת התובע בלבד) את הציוד בשווי 240,000 ₪. מחצית מהציוד היתה שייכת לתובע ומחצית לנתבעים. מאחר שמחצית הציוד היתה שייכת לנתבעים, הוסכם בסופו של דבר כי מחצית זו תזקף על חשבון חובם של הנתבעים לתובע בגין רווחי השותפות. שווי מחצית הציוד, בשיערוך לתאריך 12.5.02, עמד על 236,106 ₪. על פי חוות דעת רואה חשבון בראשי, סך כל הכנסות השותפות, תוך התאמת הסכומים ליום 12.5.02, עמד על סך 607,875 ₪ לפני ניכוי מס. מחצית הסכום, המגיעה לתובע, הינה, נכון לאותו מועד, 303,937 ₪. בהתאם לכך, הסכום שהגיע לתובע, לאחר ניכוי מחצית שווי הציוד, נכון ליום 12.5.02, עמד על סך 67,831 ₪. אינני רואה מקום לנכות מסכום זה רכיבים שונים כבקשת הנתבעים: (1) לענין עלות העסקתו של התובע - רו"ח בראשי התייחס לשאלה זו וקבע כי בצד הרווח של התובע, כללה ההתחשבנות מרכיבים נוספים, כעולה מעדותו. לפיכך, אין מקום לנכות רכיב זה מהכספים המגיעים לתובע. 2) לענין חובות אבודים - כפי שציין רו"ח בראשי, ההתחשבנות בין הצדדים נעשתה עד לשלב פירוק השותפות בשנת 1994. ההתחשבנות הנוגעת לחובות האבודים היא מאוחרת יותר. מאחר שנקודת האיזון היא בשנת 1994, אין מקום להכנסת רכיבים מאוחרים יותר, לגביהם צריכה להיות, למעשה, התחשבנות אין סופית. בנסיבות אלה, אינני רואה מקום להתחשב בחובות האבודים בקביעת רווחי השותפות וחלקו של התובע ברווחים. (3) לענין סעיף קניות - רו"ח בראשי הסביר את ההפרש הקיים בנושא זה בינו לבין רו"ח עיד, הסברו מקובל עלי ואין מקום להתערב בקביעותיו. (4) 5,000 ₪ שנתן הנתבע לתובע - התובע אישר כי קיבל סכום כזה מהנתבע והעיד כי מדובר בסכום ששולם לרו"ח ברששת עבור בוררות שנערכה בין הצדדים. לעומת זאת, בחקירה נגדית אישר התובע כי בעקבות הסכסוך הוא פנה מיוזמתו לרו"ח ברששת, ושילם לו את שכרו על פי דרישתו. לכאורה מדובר בסכום שעל התובע להחזיר לנתבע. עם זאת, מאחר שמדובר בהוצאה במסגרת הסכסוך נשוא תיק זה, ומאחר שבגין קשיים שהערימו הנתבעים על ההתחשבנות לענין רווחי השותפות, נאלץ התובע לפנות לרו"ח ברששת, כפי שנאלץ לפנות, לאחר מכן, לבית המשפט, אינני רואה מקום להורות לתובע להחזיר לנתבעים סכום זה. (5) סך 3,893 ₪ שלטענת הנתבע שולמו לרכישת סחורה עבור התובע - הנתבע אמנם לא נחקר על סעיף זה, אולם התצהיר אינו מפורט דיו, לא ברור באיזו הוצאה מדובר, חלקי חילוף עבור מה, ממתי ועבור איזה עסק. בנסיבות אלה אינני רואה מקום להפחית סכום זה מהכספים המגיעים לתובע בגין רווחי השותפות. (6) סך 19,730 ₪ עבור שתי מכונות - מדובר לכאורה במכונות המהוות חלק מהציוד שנלקח בחשבון בהתחשבנות הכללית, ולפיכך אין מקום לניכוי סכום זה פעם נוספת. ב. לענין תשלום פיצוי בגין אי המצאת חשבונית עבור הציוד שהועבר לתובע, ובעיקר מכונת חריטה - כאמור, על פי עדותו של רו"ח עיד, ניתן לנכות פחת גם ללא הצגת חשבונית. למעשה גם רו"ח ברוידא, שהעיד מטעם התובע, העיד כי במקרים נדירים ניתן לנכות פחת ללא חשבונית. יצויין כי עד להעברת המכונה לתובע, ניכתה החברה פחת בגין המכונה. ניכוי זה פסק לאחר שהציוד הועבר לרשותו של התובע. דהיינו, אם הדבר נעשה לאחר הצגת חשבונית על ידי החברה, ממילא היתה החשבונית הרלוונטית בידיעתו של פקיד השומה. אם הדבר נעשה ללא חשבונית, יכול היה גם התובע לעשות כן. מכל מקום, עדותו של רו"ח עיד לענין זה מקובלת עלי, וממילא דינה של התביעה לענין רכיב זה להדחות. ג. אשר למוניטין - אין מחלוקת לגבי שוויו של המוניטין, כמפורט לעיל. התובע תובע מחצית חלקו בסכום זה, ואילו הנתבעים, בתביעה שכנגד, תובעים פיצוי בגין פגיעה שלטענתם פגע התובע במוניטין שלהם. פסיקת בתי המשפט מתייחסת למוניטין כאל נכס ממשי, כחלק מנכסיו של בעל עסק. בע"א 280/73, פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד ואח', פ"ד כ"ט(1), 597, ציין בית המשפט: "היום הכל מכירים במוניטין עסקו של אדם כחלק מנכסיו; אדם יכול למכור את המוניטין ביחד עם עסקו, או להשאיר בידו כשהוא מוכר את העסק. הוא יכול למשכנם, כעולה מסע' 121 ו- 123 לפק' החברות ואף להנחילם לזולת דרך צוואה. מוניטין של אדם אינם בבחינת קניין מוחשי אבל הם קניינו האישי... ובל יאמר כי פגיעה במוניטין של אדם תגרור אחריה סעד של צו מניעה או חיוב בפיצויים בלבד. כדרך שעובד שסרח חייב בפיצוי, כמו בעניין הנ"ל, כך גם חייב הוא בהשבת כל יתרון שהפיק שלא כדין בעילה של עשיית עושר ולא במשפט" בפסיקה ניתנו מספר הגדרות למוניטין של עסק: "לשד העסק וחייו, בלעדיהם אין לו תשואה. הוא שמה הטוב של הפירמה מכלול קשריה שנבנו בשנות עבודה כנה או שהושגו בהשקעה רחבה" (ע"א 550/72, ארנסט באומל נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד כ"ח(1), 650.) "מכלול בלתי מוגדר של תכונות או יתרונות המצטברים בעסק, והגורמים לציבור בלתי מבוטל של לקוחות לשוב ולחזור אליו... הם כוח המשיכה שלו וההנאה הנגזרת משמו הטוב ומקשרי המסחר שטיפח" (עמ"ה 194/92, תחנת שירות רמת גן בע"מ נ' פקיד שומה גוש דן, "מיסים" י/6, ה-94.) מהראיות שהובאו על ידי הצדדים עולה כי מבין הצדדים לשותפות, התובע הוא שהיה בעל המקצוע, ולשם כך נכנסו עמו הנתבעים לשותפות בעסק של מחרטה. עסק כזה לא היה לנתבעים קודם לכן. הנתבעים עסקו בחלקי חילוף, וכשנדרשו לשיפוץ ראשי מנוע, היו נעזרים בבתי מלאכה לשיפוץ מנועים בתל אביב. קודם להסכם השותפות, עבד התובע כשכיר בבית מלאכה לשיפוץ ראשי מנוע "קל תחכום" והשתכר כ- 2,500-3,000 ₪ לחודש. לא הובאה כל ראיה באשר לשמו הטוב, למוניטין המקצועי שלו או ללקוחות קבועים שלו בעסק הקודם. התובע לא הביא גם כל ראיה לפיה לעסק שהוקם על ידי השותפות הגיעו לקוחות בגלל עבודתו במקום או בשל שמו. התובע לא הביא כל ראיה לתרומתו לעסק המשותף, מלבד עבודתו המקצועית. לא הובאה גם כל ראיה לכך שרווחי הנתבעים, אשר פתחו מחרטה חדשה לאחר פירוק השותפות, גדלו או פחתו כתוצאה מעזיבתו את העסק ולא הובאו ראיות באשר לעסק החדש שהתובע פתח לאחר שעזב את השותפות. לעומת זאת, העסק נקרא "רינאוי", על שם הנתבעים. העסק היה ממוקם באזור מוסכים שנקרא על שם הנתבעים, בהיותם משכירי נכסים למוסכים שונים, ובמבנה השייך להם. במקום היה גם העסק שלהם לחלקי חילוף. ניהול העסק התבצע על ידי הנתבע. בעבר עסקו הנתבעים גם בראשי מנוע משופצים, אם כי לא עשו את העבודה בעצמם. לכאורה, המוניטין היו בשל השם "רינאוי" וללא קשר לעבודתו של התובע במקום. לענין נטל ההוכחה נקבע בה"פ 6671/75, י' רבינוביץ נ' עירית הרצליה ואח', פסקים מחוזיים תשל"ז, 163: "שאלה זו של מוניטין, אין התובע יכול לצאת ידי חובתו לגביה, ע"י שיפטור עצמו ממנה כלאחר יד ובאמירת פה בעלמא. הוכחה היא צריכה, ובהעדר עובדות ונתונים שוב אין בידי בית המשפט להכריע לכאן או לכאן; אין צורך להוסיף שהתובע הוא המוציא מחברו - ועליו הראיה." חלוקת שווי המוניטין איננה נעשית באופן אוטומטי. בעניננו, אף שמדובר בשותפות, בהעדר ראיות ולאור האמור לעיל, אין מקום לזכות את התובע במחצית שווי המוניטין. עם זאת, גם הנתבעים לא הוכיחו בתביעתם הנגדית כי התובע פגע במוניטין שלהם כאשר עשה שימוש בשם הקודם של העסק. אמנם התובע השתמש בשמם של הנתבעים, בציינו בפרסום כי מדובר ב"מחרטת רינאוי לשעבר", אולם מדובר אכן במי שהיה שותף במחרטה ובשותפות שפורקה, וממילא רשאי היה להשתמש בכינוי "רינאוי לשעבר" לצורך פרסומו. בנסיבות אלה, בכל הנוגע למוניטין, דין התביעה והתביעה שכנגד להדחות. ד. נושא נוסף שעלה במהלך הדיון ובסיכומי התובע היה שאלת שכרו, ששולם לו או לא שולם לו, ונושא קיצבת הילדים, שלטענתו קוזזה על ידי החברה למימון תשלומי ביטוח לאומי. התובע טוען כי בחישוב הרווח המגיע לו יש להתחשב בהפסדו בגין רישום המשכורת שלא שולמה לו וקיזוז קצבת הילדים. מאחר שלמעשה, לענין זה, לא מדובר בחלוקת רווחי השותפות אלא בתביעה לסכום נוסף, תביעה שלא הופיעה בכתב התביעה והיא מהווה הרחבת חזית, יש מקום לדחותה. 6. אשר לחבותו האישית של נתבע 2 - ראשית, הנתבעים לא התייחסו בסיכומים לשאלה זו, שעלתה בסיכומי התובע, וממילא ניתן לראות בכך הודאה בחבותו האישית של נתבע 2. שנית, הנתבעים ציינו בסיכומים כי "בין הנתבע 2 והתובע נחתם הסכם שותפות...". דהיינו, ההסכם נעשה בין התובע לבין נתבע 2, לפעילות במסגרת החברה נתבעת 1. צויין כי הנתבע היה אחראי על ניהול העסק השוטף ועוד. דהיינו, ישנה הודאה בחבות האישית של נתבע 2. 7. מכל האמור לעיל עולה כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, בגין חלקו ברווחי השותפות, סכום השווה לסך 67,831 ₪ נכון ליום 12.5.02, כשהוא משוערך למועד התשלום בפועל. יתר חלקי התביעה והתביעה שכנגד נדחים. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ. חוזהדיני חברותשותפות