פירוק שותפות במקרקעין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק שותפות במקרקעין:

לפני תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה על פירוק השותפות בינם לבין הנתבע ביחס למקרקעין ברחוב דוד רמז 59, בראשון לציון, על שטח של כ- 1,151 מ"ר המצויים בגוש 3926 חלקה 1020 ברחוב (להלן: "המקרקעין").

במסגרת כתב התביעה טענו התובעים, כי ביום 15.1.2009, רכשו את זכויותיו של צד ג' במקרקעין, וכי שעה שלא ניתן להורות על פירוק השיתוף על דרך של חלוקה בעין, יש להורות על פירוק השותפות על דרך של מכירה.

במסגרת כתב ההגנה, טען הנתבע כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב שעה שבינו לבין אחיו, (הוא הצד השלישי בהליך שבפני), קיים הסכם שיתוף מיום 23.11.1988, הקובע את דרך התנהלות בעלי הזכויות במקרקעין.

הוסיף הנתבע וטען כי מגוריו בפועל במקרקעין, מחייבים חלוקה בעין של הזכויות בדרך המותירה בידיו את בית המגורים. לשיטתו, דרך פירוק זו שהינה אפשרית בהיבט הקנייני והתכנוני, הינה גם החלופה המועדפת מכוח הוראות חוק המקרקעין התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק המקרקעין").
בנוסף, הועלו על ידי הנתבע טענות באשר להשלכות שיש לייחס לבעלותו על המבנה המצוי במקרקעין, לעניין חישוב היקף זכויותיו של כל צד, וזאת מכוח שוויו של אותו מבנה.

הנתבע הוסיף והגיש הודעה לצד שלישי, במסגרתה טען כי יש לחייב את הצד השלישי, מוכר הזכויות במקרקעין לתובעת, בכל נזק אשר מקורו בפירוק שיתוף במקרקעין, בדרך הנוגדת את ההסכמות אליהן הגיעו הנתבע והצד השלישי ו/או העומדת בניגוד להוראות הסכם השיתוף ביניהם, וזאת נוכח חוסר תום הלב בהתנהלותו של הצד השלישי.

במסגרת כתב ההגנה להודעה לצד שלישי נטען כי ההסכם מיום 23.11.1988, אינו הסכם שיתוף אלא מסמך למתן אופציה אשר לא מומשה על ידי הנתבע ופקעה לפני שנים ארוכות, וכי דין כל טענותיו של שולח ההודעה, להידחות מחמת התיישנות.
עוד טען הצד השלישי, כי שעה שעסקינן בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, אין בין טענות הנתבע במסגרת ההודעה לצד שלישי לבין התביעה המקורית, דבר, ומכאן כי דין ההודעה להידחות.

לגופן של טענות, הוסיף הצד השלישי וטען כי לנתבע אין כל זכויות במבנה המצוי על המקרקעין ולא היה בדרך התנהלותו כדי לגרום לנתבע לנזק כלשהו, בגינו הוא זכאי לקבל שיפוי.
בנוסף, נטען על ידי הצד השלישי, כי המקרקעין נמכרו לידי התובעים במצבם" AS IS", ותוך גילוי מלא של הנתונים הרלוונטיים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות ונתתי דעתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין תביעת התובעים להתקבל במובן זה שיש להורות על פירוק שיתוף הזכויות במקרקעין , ואולם ראוי כי זה ייעשה בהתאם להמלצות המומחית מטעם בית המשפט.
עוד הגעתי לכלל מסקנה, כי דין ההודעה לצד שלישי להידחות.
טעמיי להלן.

בקליפת אגוז, נדרשתי לצורך ההכרעה בתיק זה לבחון את הסוגיות הבאות:
א. דרך פירוק השיתוף המיטבית.
ב. האם מתגורר הנתבע במקרקעין ומשמעות מגוריו זו.
ג. שאלת הזכויות במבנה המצוי על המקרקעין.
ד. שוויו של המבנה והשלכות שווי זה על חלוקת הזכויות במקרקעין.
ה. מהותו ופרשנותו של המסמך מיום 23.11.1988.
ו. האם זכאי הנתבע להיפרע מהצד השלישי בגין נזק שעניינו פירוק השיתוף במקרקעין.

דרך פירוק השיתוף

נקודת המוצא של חוק המקרקעין בכלל, וסעיף 37 לחוק בפרט, הינה כי שעה שמבקש שותף במקרקעין, לפרק את השותפות, יש להיעתר לבקשתו זו, אלא אם מתקיימות נסיבות חריגות המונעות זאת (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 540/75 דגני נ' פניג ואח' פ"ד לא(2)637).

מכאן, כי לרוב, השאלה המונחת לפתחו של בית המשפט, כאשר עסקינן בתביעות לפירוק שיתוף במקרקעין אינה שאלת ה- "האם", אלא שאלת ה- "איך".

הוראות סימן ב' לפרק ה' לחוק המקרקעין, מהוות מעין תרשים זרימה, באשר לדרך בחינת אפשרויות פירוק השיתוף, כאשר במסגרת אותן הוראות נקבע כי החלופה הראשונה הנבחנת, והמועדפת, הינה פירוק השיתוף על דרך של חלוקה בעין, אם וככל שניתן לעשות כן.

רק שעה שהמקרקעין, אינם ניתנים לחלוקה בעין, או אם נוכח בית המשפט כי החלוקה בעין תגרום להפסד ניכר לשותפים, יעשה פירוק השיתוף במקרקעין על דרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון (ראה סעיפים 39 ו-40 לחוק המקרקעין).

נוכח המחלוקות המהותיות בין הצדדים, ובהסכמת הצדדים, מונתה ביום 8.3.2011, השמאית הגברת דברת אולפינר, כמומחית מטעם בית המשפט. הגברת אולפינר נתבקשה לבחון את אפשרויות פירוק השיתוף במקרקעין נשוא הדיון.

זה המקום לציין כי התובעים עתרו במסגרת כתב התביעה, לפירוק השיתוף על דרך של מכירה. עם זאת במהלך ניהול ההליך, הוצגו על ידי שני הצדדים, חלופות המתייחסות לאפשרות חלוקת הזכויות במקרקעין, על דרך של פירוק בעין.

ביום 26.4.2011 הוגשה חוות דעתה של המומחית, וממנה עלה כי ניתן להורות על פירוק השיתוף על דרך של חלוקה בעין, וזאת תוך בחינתן של שלוש חלופות שונות לצורך כך.

הצדדים מצאו לפנות למומחית מטעם בית המשפט בשאלות הבהרה, ובהמשך אף נתבקש זימונה על ידי הנתבע.

לאחר שנתתי דעתי לחקירתה של המומחית, חוות הדעת, והתשובות לשאלות ההבהרה, נחה דעתי כי יש לאמץ את המלצות המומחית מטעם בית המשפט, בכל הנוגע לדרך ביצוע פירוק השיתוף במקרקעין, באופן שבו זה יבוצע על פיה חלופה הראשונה, המאפשרת ביצוע של חלוקה בעין, כאשר במסגרת חלופה זו, יוכל כל אחד מן השותפים להירשם כבעלים של מגרש אחד בשלמות, תוך הקניית השווי הגבוה ביותר לשני הצדדים, וכנגד ביצוע של תשלומי איזון (להלן: "החלופה הראשונה").


מתוך חוות הדעת עלה כי דרך פירוק השיתוף אשר הוצעה על ידי הנתבע, והטומנת בחובה הותרת המבנה הקיים כיום במקרקעין, כוללת בחובה פתרון נגישות לרכבים מרחוב רמז, שהינו רחוב מרכזי, עם תנועה מרובה, ובקרבת צומת מרומזרת, ואינה מביאה לפירוק השיתוף בין הצדדים באופן מלא וסופי, אלא שהיא תחייב הליכים נוספים ורישום חכירות הדדיות, זיקות הנאה וכיוצא באלו (להלן: "החלופה השנייה")

עוד נטען על ידי המומחית מטעם בית המשפט כי התרשים אשר הוגש על ידי האדריכלים מטעם הנתבע, לצורך תמיכה בטענות הנתבע ביחס לחלופה זו, מטעה, שעה שהוא אינו מראה נכונה את שטחי הבנייה של המגרשים, כאשר בפועל, תכסית הבינוי צפויה להיות גדולה יותר והחצרות אשר תיוותרנה תהיינה קטנות יותר, אם בכלל.

המומחית הוסיפה ובחנה אפשרות נוספת, שלישית במספר, של חלוקה בעין תוך הותרת הבית הקיים על המקרקעין, אלא שמתוך חוות דעתה עלה כי גם חלופה זו של חלוקה בעין , לא יהא בה כדי להביא לפירוק השותפות בין הצדדים אלא שהיא תחייב רישום של חכירה לדורות, רישום זיקת הנאה ויהא בה כדי יצירתו של פער מהותי בין המגרשים (להלן: "החלופה השלישית")

בית המשפט העליון נתן דעתו לא אחת לכך, כי ההכרעה באשר לאימוץ או דחיית חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, הינה לעולם לשיקול דעתו של בית המשפט.
עם זאת, דומה כי נדרשים שיקולים כבדי משקל על מנת שבית המשפט יבחר שלא לאמץ חוות דעת כאמור, שעה שמדובר בבעל מקצוע בתחום הרלוונטי, שהינו אובייקטיבי ואינו מוטה לטובת מי מן הצדדים.

לא מצאתי בתיק זה מקום לסטות מהמלצות חוות הדעת, וזאת שעה שחוות הדעת הינה ברורה ונסמכת על נתונים חיצוניים.
בנוסף, מצאתי את עדותה של הגברת אולפינר בפני כסדורה, קוהרנטית וכזו העומדת בקנה אחד עם הגיונם של דברים.
על אף חקירה נגדית נוקבת, עמדה המומחית על דעתה, ואף הביאה להבהרה נוספת של האמור בחוות הדעת, במיוחד בכל הנוגע לחוסר הסבירות של החלופה הכוללת מתן אפשרות יציאה לרכבים, מתוך החלקה אל רחוב רמז הסמוך (כפי המבוקש במסגרת החלופה השנייה).

בנוסף, היה בחקירתה הנגדית כדי לאושש את המסקנה כי כל חלופה אחרת, למעט החלופה הראשונה, לא יהא בה כדי להביא לפירוק השותפות בין הצדדים באופן סופי ומלא.

באשר לנתיבי התחבורה (בכל הנוגע לחלופה השנייה), טענה המומחית כי אין מקום לאפשר יציאה מרחוב רמז, נוכח הקרבה לצומת המרומזרת, נוכח העובדה כי מדובר ברחוב בו קיים כביש בן ארבעה נתיבים הכולל גם מפרצים באמצעו, וקיימים לכל אורכו רמזורים מרובים, יש בהמשכו בנייה רוויה, והוא אף משמש ככביש הכניסה לעיר מכיוון כביש 431.

מאידך, ידעה המומחית להצביע כי הרחוב הנוסף הנושק למקרקעין, הוא רחוב ויניק (הוא גם הרחוב אשר דרכו אמורה להתבצע הכניסה לרכבים לפי החלופה הראשונה), הוא כביש המשרת אזור של בנייה צמודת קרקע בלבד, והוא בעל שני נתיבים בלבד.
(בעניין זה ראה עמוד 44 שורות 23-32 לפרוטוקול).

אני מודעת לכך שהנתבע עתר, בסמוך למועד הנוסף אשר נקבע לצורך חקירת המומחית מטעם בית המשפט, לצרף מסמך נוסף, ותצהיר נוסף של הנתבע עצמו אליו נלווה מכתבו של אדריכל הנתבע, מר חפץ, לעניין קיומה של אפשרות למתן היתר כניסה לרכבים מרחוב רמז. לא מצאתי להיעתר לבקשה זו, מן הטעמים אשר ננקבו בהחלטתי מיום 20.11.12, לרבות מועד הפנייה, מועד הגשת הבקשה, וכיוצא באלו. ואולם, אני מוצאת למען הסר ספק להבהיר כי גם אילו היה מקום לאפשר צירוף התצהיר הנוסף, דומה כי ממילא היה משקלו אפסי, שעה שכל שניתן להסיק ממנו הוא העובדה כי הנתבע קיבל מכתב מן האדריכל מטעמו, אליו צורף תשריט הכולל חתימת צד רביעי, הוא מהנדס התנועה ברשות וכן הערות לא ברורות לצידן.
למעט לעניין עצם קבלת המכתב, לא יכול היה הנתבע ממילא להעיד דבר וחצי דבר לעניין אמיתות תוכנו של המסמך. הנתבע לא מצא לנכון לבקש זימונו של האדריכל מטעמו או של מהנדס התנועה מטעם הרשות, וביקש למעשה להיסמך על עדות שמועה, חלף זאת.

בעניין זה יש להדגיש כי חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, ניתנה עוד בחודש אפריל 2011, והראיות נשמעו רק בחודש ספטמבר 2012, דהיינו לאחר למעלה משנה.
על אף עובדה זו, ועל אף שכל הנתונים היו בידי הצדדים למעלה משנה קודם מועד הדיון, לא מצא הנתבע לזמן לעדות, דווקא את אותם עדים, אשר לשיטתו הוא, יכול היה בעדות מי מהם כדי להשליך על תוצאותיו של ההליך שבפני. עובדה זו עומדת, בבירור, לחובתו של הנתבע.

לצד סוגיית הגישה לנתיבי התחבורה, וחשובה מכך, הייתה ההבהרה במסגרת חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, על פיה, בחלופה השנייה ובחלופה השלישית הנזכרת בחוות הדעת של המומחית, לא יהא כדי להביא בפועל לפירוק השיתוף במקרקעין בין הצדדים באופן מלא וסופי.

מטרת הליך פירוק השותפות, אינה ליצור שותפות אחרת או נוספת של הצדדים, שעה שניתן להימנע מכך.
אין מקום להורות על פירוק השותפות תוך הותרת יחסים של זיקות הנאה או חכירה בין הצדדים, במיוחד מקום בו קיימת חלופה פשוטה וברורה הנוגעת לפירוק השותפות.

די היה לשיטתי בעובדה זו על מנת להצדיק קבלת חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט לעניין פירוק השותפות על בסיס החלופה הראשונה, אלא שבנוסף, הובהר במסגרת חוות הדעת כמו גם החקירה הנגדית, כי בחלופות האחרות (שאינן החלופה הראשונה), יש כדי להפחית את אפשרות למקסם את שווי המקרקעין עבור כלל בעלי הזכויות במקרקעין.

המומחית נשאלה במפורש שאלות ביחס לכך, במסגרת חקירתה בבית המשפט, והשיבה כי בחלופות השנייה והשלישית, יהא כדי לגרום לירידת ערך הנכס במאות אלפי שקלים, שכן החלוקה כולה נפגעת עקב הותרת המבנה במקום (ביחס לכל אחת מן החלופות בהתאם לטעמים אשר ננקבו לצידה).

נוכח האמור לעיל, דומה כי אין מנוס מאימוץ חוות הדעת, תוך מתן הנחייה כי פירוק השיתוף ייעשה על בסיס החלופה הראשונה.

חשיבתו ושוויו של המבנה המצוי על המקרקעין

לצד סוגיות אלו של היתכנות עקב בעיות תחבורה וירידת ערך ושווי הנכס עקב דרך ביצוע החלוקה בעין, כמו גם פירוק מלא של השיתוף בזכויות, הועלתה על ידי הנתבע סוגיה נוספת, אשר לשיטתו אמורה הייתה להכריע את הכף, באשר לדרך ביצוע הפירוק, והיא שאלת קיומו ושוויו של הבית הבנוי על המקרקעין.

סוגיה זו, לטענת הנתבע, יש בה כדי להשפיע על שווי והיקף תשלומי האיזון, כמו גם עצם ההצדקה במתן עדיפות לביצוע פירוק השיתוף על פיה החלופה השנייה, על פני זו הראשונה.

דומה כי חלק לא מבוטל מטענות הנתבע, מקורו בטענותיו אלו לעניין חשיבותו ושוויו של המבנה, והן תידונה להלן.

מחוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, עלה במפורש, כי אין למבנה המצוי על המקרקעין שווי כלשהו, לצורך הערכת שווי המקרקעין ואף ייתכן כי קיומו פוגע בשווי המקרקעין בשל עלות הריסתו הצפויה.

זה המקום לציין, כי מטעם הנתבע הוגשה לעיוני חוות דעתו של מר ארז לביא אשר מצא כי למבנה שווי בהיקף של 555,000 ₪.

לאחר שנתתי דעתי לחוות הדעת ולחקירות שני המומחים, מצאתי לאמץ את חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, ולא את זו של המומחה מטעם הנתבע.

מצאתי את עדותו של המומחה מטעם הנתבע כחסרה וככזו אשר עלו מכוחה סימני שאלה לא מעטים.
לא ברור כיצד יכול המומחה מחד גיסא לציין ולהדגיש כי הוא מעריך את שווי הבית בלבד (ראה עמוד 18 לחוות הדעת) , ומאידך לאשר כי שווי זה מושפע מן הסביבה בה מצוי המבנה.
על אף שהמומחה מטעם הנתבע טען כי מדובר בשווי הבית בלבד, נקבע שווי זה, בין היתר, על בסיס האוכלוסייה והפיתוח של האזור (בעניין זה ראה עמוד 34 שורות 1-18 לפרוטוקול).

דומה היה, כי המומחה מטעם הנתבע מבקש לאחוז בעניין זה בחבל משני קצותיו. מחד להעריך את שווי המבנה, ללא הקרקע, ומאידך לקבוע את אותו שווי נקבע, בין היתר, על בסיס מיקום המקרקעין הנקודתיים כמו גם הסביבה בה הם מצויים.

כמו כן , הגם שאני ערה שניתן לקבל חוות דעת באשר לשווי עלות בנייה למ"ר, יש לאבחן בין הערכת עלות בנייה לבין שאלת האפשרות להעריך שווי של מבנה בנפרד משווי המקרקעין, וזאת נוכח הוראות הדין הישראלי ותוך מתן הדעת לעובדה כי התיק אשר בפני עניינו פירוק שיתוף במקרקעין.

השאלה המונחת לפתחו של בית המשפט אינה שוויו של מבנה התלוי באוויר, אלא השפעת קיומו של המבנה על שווי המקרקעין נשוא הדיון.

חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, אכן התייחסה להשפעת שווי המבנה, תוך מתן הדעת, באופן מפורש, לכך שהם מצויים על המקרקעין נשוא הדיון , ובהתייחס לאותם מקרקעין.
שעה שעסקינן בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, זו אכן נקודת המבט הרלוונטית לצורך ההכרעה בתיק שבפני.
במסגרת התשובות לשאלות ההבהרה, ניתנה על ידי המומחית מטעם בית המשפט תשובה מפורשת על פיה שווי הבית אינו יכול להיות מופרד מהקרקע, והבית עצמו אינו תורם לשווי הקרקע.

עוד עלה מן התשובות לשאלות ההבהרה כי החלק התחתון של הבית, קומה הקרקע, היא חורבה, ואילו החלק העליון, הינו במצב כמתואר בחוות הדעת (ראה תשובות לשאלות הבהרה מיום 15.5.2011), וכפי שיידון להלן.

הנתבע טען כי רכישת הזכויות במקרקעין, על ידי התובעים, נעשתה תוך ייחוס שווי כלכלי למבנה. הצד השלישי טען כי נאלץ להפחית משווי הנכס עקב העובדה כי מדובר בנכס במושא, ולאור קיומו של המבנה.

המצהיר מטעם התובעים, מר אמנון בן יחזקאל, נשאל במסגרת החקירה הנגדית, בדבר השווי אותו נתנו התובעים למבנה, שעה שמקרקעין נרכשו על ידם (מחצית מן הזכויות).
מעדותו עלה כי לא ניתן על ידו שווי כלשהו לבית, שכן היה לו ברור שלא ניתן יהיה לבנות ללא הריסת המבנה הקיים (ראה עמוד 11 שורות 8-9 לפרוטוקול).
מדבריו עלה כי לא היה בקיומו של המבנה כי להוסיף או לגרוע משווי המקרקעין.

עיון בהסכם המכר שבין התובעים לבין הנתבעים, מלמד כי הסכם המכר התייחס למקרקעין, ולרכישת 50%, בלתי מסוימים, מאותם מקרקעין. ההסכם אינו מאבחן, אף לא ברמז, בין שווי הקרקע לשווי המבנה, ואינו מעריך את שווי המבנה בסכום כלשהו.
למעשה, למעט ציון כללי בדבר קיומו של המבנה, אין כל התייחסות אליו בהסכם המכר.
(ראה נספח 2 לתצהירו של התובע 1 ).

נוכח האמור לעיל, יש להורות כי למבנה אין כל תרומה לשווי המקרקעין, לצורך חלוקתם בין בעלי הזכויות.

מגורי הנתבע והתייחסותו למבנה המצוי על המקרקעין

במסגרת התשובות לשאלות ההבהרה, טענה המומחית מטעם בית המשפט, כי לעניין חוות הדעת, אין משמעות לשאלת מגוריו או אי מגוריו של הנתבע במקום. (בעניין זה ,ראה תשובה 6 לשאלות ההבהרה מיום 15.5.2011).
במסגרת החקירה הנגדית, הוסיפה המומחית וטענה, כי יש לאבחן בין אלמנטים רגשיים או פסיכולוגיים לבין שווי כלכלי של המקרקעין (ראה עמוד 40 שורה 25 לפרוטוקול).

ואכן, על בית המשפט לבחון, בנפרד, סוגיות הנוגעות לשווי כלכלי וכדאיות כלכלית באשר לדרך פירוק השיתוף מחד, וסוגיות הנוגעות לרצונותיו ותחושותיו של בעל זכויות במקרקעין, מאידך.

ויובהר, אין מקום כי בית המשפט יתעמת עם תחושותיו של בעל דין זה או אחר, ושמורות לנתבע תחושותיו וטענותיו לעניין זה.
עם זאת, על בית המשפט לבחון, איזו השלכה, אם בכלל, יכול ותהא לתחושות אלו, כמו גם למגוריו בפועל של הנתבע במבנה המצוי על המקרקעין, על המסקנה באשר לדרך פירוק השיתוף בין הצדדים.

מגורי הנתבע

לעניין עצם מגוריו של הנתבע במקום, התרשמתי כי לא מדובר במקום מגוריו המרכזי של הנתבע, וכי לכל היותר, עסקינן במבנה אליו מגיע הנתבע מעת לעת.

מעדויות כל הצדדים עלה כי בסמוך למקרקעין נשוא הדיון, מצוי בית נוסף בו עושה הנתבע שימוש, דרך קבע.

בנוסף, מעדותו של הנתבע עצמו עלו הנתונים הבאים :

  1. הנתבע מתגורר לסירוגין בביתו ובבית בנותיו (ראה עמוד 13 שורה 5 לפרוטוקול).
  2. הנתבע אינו אוכל במבנה המצוי על המקרקעין ( ראה עמוד 13 שורה 11 לפרוטוקול).
  3. אין במבנה המצוי על המקרקעין מקרר (ראה עמוד 14 שורה 20 לפרוטוקול) ואולם בנכס הנוסף, המשמש את הנתבע, יש מקרר (ראה עמוד 16 שורה 1 לפרוטוקול).
  4. אין במבנה המצוי על המקרקעין טלוויזיה (ראה עמוד 14 שורה 22 לפרוטוקול), אך הנתבע צופה בטלוויזיה מעת לעת בנכס נוסף הנמצא בבעלותו (ראה עמוד 16 שורה 6 לפרוטוקול).
  5. ביחס למכשירים נוספים, כגון תנור או מכשיר טלפון, הללו מצויים בשני המבנים.
  6. חשבונות החשמל אשר צורפו על ידי הנתבע לתצהיר עדותו הראשי מלמדים כי היקף השימוש בחשמל, לחודשיים, עומד על 85 ₪. מתוך אותו סכום זעום, היקף החיוב בגין שימוש בפועל (ולא תשלום קבוע) עומד על פחות מחמישים שקל לחודשיים (ראה נספח 8 לתצהיר הנתבע).


זה גם המקום לציין, כי מצאתי את עדותו של הנתבע בפני כחסרה, והתרשמתי כי ביחס לשאלות אותן מצא כבלתי נוחות עבורו, היה זכרונו בררני, והוא הרבה לציין את מצבו האישי, כטעם לכך.

כך לדוגמא, זכר הנתבע ויכול היה לציין חשבונות והיקפי סכומים אשר שולמו על ידו בעת ולצורך הבנייה של המבנה המצוי על המקרקעין, אך לא יכול היה לזכור מהו מספר הנכסים אשר הועברו לרשותו על ידי אביו עם פטירתו (ראה עמוד 21 שורה 17 לפרוטוקול).

בנוסף, הגם שהנתבע בתחילה טען כי המבנה נשוא הדיון, הוא הוא, ביתו היחיד, התברר במסגרת חקירתו הנגדית כי יש לו שני בתים. האחד ברחוב רמז 59 והאחר ברחוב רמז 57, ושניהם הינם בתים צמודי קרקע (ראה עמוד 15 שורות 12-13 לפרוטוקול).

הגם שהנתבע העיד כי לשיטתו מערכת היחסים בינו לבין הצד השלישי שהוא אחיו היא כדבריו "רגילה" ותקינה, עלה מהמשך חקירתו הנגדית כי האחים לא ביקרו זה את זה מזה שנים ארוכות וכי למעשה הנתבע כועס על אחיו עקב מכירת המקרקעין לתובעים (ראה עמוד 17 שורות 13-24 לפרוטוקול).

המומחית מטעם בית המשפט ציינה במסגרת חוות הדעת המקורית, כי במועד הביקור היה הבית מסודר ונקי אולם ניכר כי לא מתגוררים בו (ללא מקרר, ללא חדר מגורים , ללא מיטות). (ראה סעיף 2.3 לחוות הדעת).

במסגרת התשובות לשאלות ההבהרה, הוסיפה המומחית וטענה כי להבנתה במדינת ישראל בשנת 2011, מקרר הוא הכרח בדירה, וחייבות להיות מיטות. לדבריה נמצאה מיטה בודדת באחד החדרים שהיא מיטת נוער ישנה. המומחית הוסיפה והשיבה כי לא פתחה את כל ארונות הבית אך אלה אשר נפתחו היו ריקים (ראה תשובות 8-11 לשאלות ההבהרה מיום 15.5.11).

במסגרת החקירה הנגדית ביום 20.11.2012, הוסיפה המומחית וטענה כי בעת שהגיעה למקום לא ניתנה לה האפשרות להיכנס לחלק התחתון של המבנה, אלא שהיא הציצה מבחוץ וראתה כי מדובר באזור שלא בשימוש. לדבריה, לא היה בידי הנתבע אשר נכח בעת הביקור, את המפתחות.
יש לתהות כיצד יכול בעל דין לטעון כי הוא מתגורר דרך קבע במקום מסוים, ומאידך שלא להחזיק תחת ידיו את מפתחות אותו נכס, עת שמתקיים בו ביקור שתואם מראש (ראה עמוד 39 שורות 18-19 לפרוטוקול).

מנספח ת/1 אשר הוגש לעיוני, עלה כי הרשות המקומית שלחה לנתבע דרישה להסרת מפגעים של עשבייה וגרוטאות ביחס למקרקעין ביום 26.6.12.
התייחסותו של הנתבע לכך הייתה כי המגרש נקי כזהב והרכב המצוי בו הוא רכב אספנות (ראה עמוד 18 שורות 18-19 לפרוטוקול). תמונות עדכניות של השטח לא הוצגו, והטענה בדבר היות הרכב רכב אספנות, לא נתמכה בדבר.

על בסיס כל אלו, באתי לכלל מסקנה, כי הנתבע לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי המבנה המצוי על המקרקעין נשוא הדיון, משמש למגוריו באופן קבע.

למסקנה זו, יש משמעות והשלכה לעניין המשקל שיש לייחס לטענותיו של הנתבע בדבר התנגדותו להריסת המבנה או תחושותיו ביחס לאותו מבנה, קודם קבלת ההחלטה בדבר דרך פירוק השיתוף במקרקעין.

אני מודעת היטב לטענות הנתבע כי הריסת הבית תגרום לו לעוגמת נפש מרובה מאוד (ראה עמוד 20 שורה 1 לפרוטוקול), וכפי שאף בא לידי ביטוי במסגרת סיכומי הצדדים, הוא מייחס חשיבות אישית רבה להותרת המבנה על כנו.

עם זאת, איני יכולה להתעלם מן הנתונים העובדתיים אשר הוכחו בפני לרבות:


העובדה כי לא מדובר בנכס בודד שהינו בבעלות הנתבע, אלא שלנתבע נכסים נוספים והוא אף מתגורר באחד מהם באופן שוטף;
כי בהותרת המבנה יש כדי לכוון למסקנה שדרך פירוק השיתוף במקרקעין יעשה באופן שיחייב רישום חכירות או זיקות הנאה או שיוביל לירידת שווי הזכויות במקרקעין עבור כל הבעלים;
משנשאל הנתבע האם יסכים למכור את המקרקעין, לא שלל אפשרות זו על הסף, אלא שטען כי יקשיב שכן הוא חקלאי בן חקלאי, ואינו עוסק בספקולציות. (ראה עמוד 24 שורה 26 לפרוטוקול).


בסעיף 43 לחוק המקרקעין קבע המחוקק, כי בית המשפט יתחשב, ככל האפשר, בדרישות מקצת השותפים לקיים את השיתוף ביניהם ובשאר משאלותיהם של השותפים.

יחד עם זאת עיון בפסיקה מלמד כי בית המשפט העליון ראה בשיתוף במקרקעין כדבר שלילי, ומכאן שמצא לעודד את פירוק השיתוף. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 319/74 רובינשטיין בע"מ נ' פיין פ"ד ל(1) 454).

במקרה דנן, התחשבות באותה תחושה סובייקטיבית של הנתבע, משמעותה, בפועל, פגיעה מהותית בזכויות התובעים לעניין המקרקעין אשר בבעלותם, ואין עניינו של הנתבע עדיף על פני עניינם של התובעים. בנוסף, לא התרשמתי נוכח מכלול הנתונים העובדתיים אשר נזכרו לעיל, כי קיים קשר מיוחד ואמיץ של הנתבע למקרקעין באופן המצדיק סטייה, כה מהותית, מדרך ההתנהלות הסבירה בעניינם של המקרקעין, וודאי כאשר הוכח בפני שיהא בכך כדי פגיעה של ממש בערך המקרקעין מבחינת התובעים והנתבע גם יחד.

בית המשפט העליון אומנם קבע כי הליך של פירוק שיתוף כפוף, כמו כל זכות אחרת, לחובת תום הלב, ואולם, דומה כי, רק במקרים קיצוניים במיוחד שבהם חוסר תום הלב עלול לגרום לנזק חמור, קיצוני ובלתי הפיך, ימצא בית המשפט למנוע את אותו פירוק. תיק זה שבפני, אינו מגלם, אף לא בקירוב, מצב זה.
לא התרשמתי כי יש לייחס לתובעים חוסר תום לב, בוודאי לא קיצוני, אלא שעסקינן במי אשר רכשו זכויות במקרקעין ומבקשים למקסם את אפשרויות מימושם.

מעל כל אלו, המשמעות של קבלת טענות הנתבע, על פיהן, נוכח מגוריו ארוכי השנים במקום, אין לפעול בדרך המיטבית, כלכלית, עבור כל הצדדים, משמעותה כי בכל מקרה ובכל תיק בו יידרש בית המשפט להליך של פירוק שיתוף בזכויות, יחולקו אלו על בסיס תחושותיו האישיות של בעל דין זה או אחר. מדובר בתוצאה שהיא בלתי סבירה בעליל.

על בסיס כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך שונה מזו המומלצת על ידי המומחית מטעם בית המשפט, וזאת על בסיס קיומו של המבנה המצוי על המקרקעין.

הסכם שיתוף

כאמור, טען הנתבע, כי בינו לבין התובע נחתם ביום 23.11.1988 הסכם שיתוף, אשר קובע, בין היתר, כי הזכויות במבנה המצוי על המקרקעין שייכות לנתבע בלבד, וממילא כפופה תביעה זו לאותו הסכם שיתוף.

הצד השלישי טען כי מדובר בתכתובת הכוללת מתן אופציה, וזאת במסגרת הידברות קודמת אשר הייתה בין הצדדים.

בסעיף 29 לחוק המקרקעין נקבע כי "הסכם שיתוף" הוא אותו הסכם בין השותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם בכל הנוגע למקרקעין.

נוכח טענות הצדדים, נדרשתי לבחון את השאלה, האם יש לראות במסמך מיום 23.11.1988, כ-"הסכם שיתוף", כמשמעותו של מונח זה בהוראות חוק המקרקעין.

במסגרת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ פ"ד מט(2) 265, (להלן: "פסק דין אפרופים"), קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא דאז ברק :

" חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגישם. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני."

בפסק דין אפרופים, נקבע על ידי בית המשפט העליון כי מכלול יחסי הצדדים כפוף לפרשנותו של בית המשפט את המסמך, וזאת גם במקום שבו החוזה פשוט וברור על פניו. מכאן כי בכל מקרה מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את אומד דעתם של הצדדים, וליתן לאומד דעתם, על בסיס מכלול הנתונים, וזאת גם תוך מתן עדיפות לאותו אומד דעת נלמד, על פני הכתובים.

בשנים האחרונות, דומה היה כי מגמת פסיקתו של בית המשפט העליון, כמו גם הפרשנות אשר יש לייחס לתיקון להוראות חוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") מטות את כובד המשקל להוראות החוזיות כפשוטן.

בעניין זה, ניתן לדוגמא למצוא את פסק דינו של כבוד השופט דנציגר בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 5858/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' , שם נקבע בין היתר:

"יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט ..."

באופן דומה, ראה ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ שם נקבע:

"לאחרונה הבעתי את דעתי לפיה כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם ( ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ ([טרם פורסם], 28.1.08) (להלן – עניין לוי)] ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני."

לצד פסיקה זו, תוקן סעיף 25 לחוק החוזים, ולכאורה ניתן היה לראות בו כדי סממן של המחוקק , בדבר הצורך בהשבת העדיפות לאמור בהסכם, על פני ראיות מאוחרות או נוספות.

אלא, שעיון בפסיקתו של בית המשפט העליון מן העת האחרונה, כדוגמת רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חב' לתביעות בע"מ בשם מגדל חב' לביטוח ואח' כמו גם דנ"א 1797/12 ליסטר נ' פרידנברג ואח' אשר ניתן אך ביום 16.8.12 מלמד כי בית המשפט העליון מצא לחזור ולעשות שימוש באומד דעתם של הצדדים, הנלמדת גם במסמכים וראיות חיצוניות לצורך פרשנותו של ההסכם.

נוכח כל אלו, דומה כי על בית המשפט לבחון את הוראות ההסכם, כלשונן, והן את הראיות החיצוניות להסכם, וזאת מתוך מטרה להתחקות אחר כוונת הצדדים.

לאחר שנתתי דעתי לכלל המסמכים והעדויות בתיק זה, בזאתי לכלל מסקנה על פיה הן הכתובים כלשונם, והן הראיות החיצוניות למסמך, מלמדים כאחד, כי אין המדובר בהסכם שיתוף, ואין במסמך שהוצג כדי לחייב את הצד השלישי, לא כל שכן את התובעים.

כאמור, הכלי הראשון העומד לבחינתו של בית המשפט, הוא החוזה עצמו, על הוראותיו.
בהמשך, נבחנות גם הראיות החיצוניות להסכם, לצורך פרשנותו.

בהיבט תוכנו של המסמך, כפשוטו, איני סבורה כי ניתן לראותו כמסמך המגלם בחובו "הסכם שיתוף", כמשמעותו של מונח זה בהוראות הדין והפסיקה.

המסמך מיום 23.11.1988, אינו מגדיר דבר וחצי דבר לעניין דרך ניהול המקרקעין, או בדבר זכויות הצדדים, אלא שהוא כולל התחייבות והצהרה חד צדדית של הצד השלישי כלפי הנתבע.

ויובהר, ייתכנו מקרים בהם חלופת מכתבים בין צדדים תוכר כהסכם מחייב, לרבות כהסכם שיתוף. עם זאת, במקרה הנדון לא ניתן לראות את המכתב מיום 23.11.1998 כהסכם, לא כל שכן, כהסכם שיתוף.

אין באותו מכתב אלא כדי מתן אפשרות (אופציה) לנתבע, על ידי הצד השלישי, לרכוש את חלקו של הצד השלישי בתוך תקופה מוגדרת, כאשר כנגד מימוש אותה אפשרות, ירכוש הצד השלישי את חלקו של הנתבע בחלקה אחרת. המסמך אף אינו חתום על ידי הנתבע, אלא על ידי הצד השלישי בלבד.

בנוסף, יש באותו מכתב אישור של הצד השלישי כי הכוונה הינה לשווי המגרש בלבד ללא שווי הבית הקיים שהינו בבעלות הנתבע.

הא ותו לא.

באשר לראיות החיצוניות להסכם, הרי שגם אלו, אינן מלמדות כי עסקינן בהסכם שיתוף.

הצדדים לא רשמו את ההסכם בלשכת רישום המקרקעין, ולא הוכח בפני כי היה בהתנהלותם בפועל, לאחר חתימתו, כדי ללמד על כך שהם עצמם ראו באותו מסמך, כהסכם שיתוף.
אני ערה לטענות הנתבע בסיכומיו על פיהן, שעה שעסקינן בבני משפחה, ייתכן ומתקיימת מערכת יחסי אמון המאפשרת כריתת הסכמים שלא בכתב. יחד עם זאת, לא התרשמתי כי קיימת, או הייתה קיימת בין הנתבע לצד השלישי מערכת יחסי אמון כלשהי, בוודאי לא כזו אשר יהא בה כדי להצדיק קיומה של התקשרות חוזית שבעל פה.

האופציה הנקובה באותו מכתב, הוגבלה בזמן, כפי הנקוב בה, ופקעה לפני שנים ארוכות, ומכאן שלא היה בה כדי להשליך על יכולתו של הצד השלישי להתקשר בהסכם המכר עם התובעים.

גם לאחר שידע הנתבע כי הצד השלישי מכר את זכויותיו לתובעים , לא נעשתה על ידו פעולה כלשהי לרישום אותו מסמך כהסכם שיתוף, ולא נטען כלל על ידו כי הביא תוכנו של מכתב זה לידיעת התובעים תוך הצגתו כהסכם שיתוף, קודם פתיחתו של הליך זה.

עצם העובדה כי המכתב מתייחס למקרקעין, ולדרך הערכת שווים לצורך רכישת/מכירת הזכויות, על פיה אותה אופציה נזכרת, אין בה די על מנת להביא למסקנה על פיה עסקינן בהסכם שיתוף.

על בסיס כל אלו באתי לכלל מסקנה כי אין מדובר בהסכם שיתוף, כטענת הנתבע.

למעלה מן הצורך אציין כי גם אילו היה הנתבע מוכיח כי המכתב מיום 23.11.1988 הינו הסכם שיתוף, שאז היה מקום ליתן את הדעת לשתי סוגיות נוספות:


שאלת תוקפה של האופציה אשר נתנה על ידי הצד השלישי;
משמעות הסכמת הצד השלישי לעניין שווי הבית;


ואולם, שעה שהאופציה עצמה ניתנה לתשעה חודשים, והנתבע עצמו אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי בחר שלא לממשה (ראה עמוד 23 שורות 8-9 לפרוטוקול), אין עוד לאותה אופציה משמעות כלשהי.

עוד ובנוסף, איני יכולה להתעלם מפסיקתו של בית המשפט העליון, כי גם קיומו של הסכם שיתוף, אינו מונע פירוק השיתוף במקרקעין, אלא שלכל היותר יכול להשליך על שווי חלוקת הזכויות.

לעניין המבנה עצמו, כל שעולה מן המכתב הוא הסכמתו של הצד השלישי, באותה עת, לחשב את שווי המגרש ללא שווי הבית שהינו בבעלות הנתבע.
יש לקרוא תוספת זו, תוך מתן הדעת למהות המסמך בכללותו, שהינו אופציה לרכישה של הזכויות, ולא על דרך של הוספת התוכן אותה מבקש כעת הנתבע, בדיעבד לייחס לאותו מסמך.
לא ניתן לקרוא את הסיפא של המכתב בנפרד מיתר תוכנו.
מעל כל אלו, מקום בו הוכח כי "שווי הבית" לצורך הליך זה שבפני, של פירוק השיתוף, הינו אפס (0), ממילא מתייתר הדיון בשאלת חלוקת אותו שווי. בעניין זה אין לי אלא להפנות להחלטותיי דלעיל.

נוכח האמור לעיל, יש להורות כי בין הנתבע לבין הצד השלישי לא נחתם ולא קיים הסכם שיתוף.
מכוח קביעתי זו, יש להוסיף ולהורות כי דן ההודעה לצד שלישי, להידחות.

סוף דבר

לאחר שנתתי דעתי לכלל ראיות הצדדים וטיעוניהם בפני;
משנחה דעתי כי יש לאמץ את המלצות חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, באשר לדרך פירוק השיתוף, המיטבית;
משמצאתי כי אין לייחס למבנה המצוי על המקרקעין שווי כלשהו, כי הנתבע אינו מתגורר בו דרך קבע , ובוודאי שלא באופן בלעדי;
משלא הורם הנטל להוכיח קיומו של הסכם שיתוף אשר יש בו כדי להשליך על זכויות הצדדים בתביעה זו;

על בסיס כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי יש להורות כדלהלן :

א. ניתן בזאת פסק דין במסגרתו אני מורה על פירוק השיתוף בין התובעים לנתבעים, וזאת על בסיס החלופה הראשונה בחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט.

ב. לצורך פירוק השיתוף במקרקעין, אני מורה בזאת על מינויו של עורך דין ד"ר רוי בר-קהן, לשמש ככונס נכסים.
מינויו של כונס הנכסים ייכנס לתוקף כנגד קבלת הסכמתו, בתוך 14 יום, אשר תלווה בהתחייבות עצמית, בהתאם לנהלי המזכירות ובהיקף של 250,000 ₪.

כנגד קבלת הסכמתו כאמור, יהא הכונס רשאי להגיש צו לחתימתי, המופנה ללשכת רישום המקרקעין.

ג. מובהר לכונס, כי לצורך הליכי פירוק השיתוף, לא יינתן למבנה המצוי על המקרקעין שווי כלשהו.

ד. הקביעה בדבר חלוקת המגשרים בין התובעים מחד והנתבע מאידך, תעשה על דרך של הגרלה, באמצעות כונס הנכסים, וזאת ככל שהצדדים לא יודיעו (בהודעה משותפת) בתוך 14 יום ממועד קבלת פסק הדין, על הסכמות דיוניות ביניהם, בעניין זה.

ה. בשכרו של הכונס, יישאו שני הצדדים, בחלקים שווים ביניהם. כן יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות הפירוק הנוספות (כגון עלות תכנית החלוקה והריסת המבנה).

ו. הכונס יגיש לעיוני בתוך 60 יום מהיום, דו"ח ראשוני. לא תינקטנה פעולות מהותיות, ללא אישור בית המשפט. נקבע לת.פ. ליום 22.4.13

ז. ההודעה לצד שלישי נדחית. הנתבע יישא בהוצאות ההודעה לצד שלישי בהיקף של 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ז. הנתבע יישא בהוצאות התובעים עד כה, בהיקף של 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. מובהר כי פסיקת הוצאות אלו, הינה נפרדת בסוגית שכרו של כונס הנכסים (אשר ביחס אליה יפעלו הצדדים כמפורט לעיל) ועניינה ניהולו של ההליך המשפטי על למתן החלטתי זו.



זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי שותפות ?

  2. ההגדרה של שותפות

  3. שותפות זוגית

  4. מחיקת שותפות

  5. הוכחת שותפות

  6. שותפות ללא הסכם

  7. הסכם ייסוד שותפות

  8. אי רישום שותפות

  9. פירוק הסכם שותפות

  10. חברה מעין שותפות

  11. פירוק שותפות במוסך

  12. חלוקת שותפות בחברה

  13. פירוק שותפות בנגריה

  14. שותפות שהפסיקה לפעול

  15. הגדרת שותפות עסקית

  16. עורך דין פירוק שותפות

  17. גילוי מסמכים - שותפות

  18. יחסי שותפות עם עירייה

  19. פירוק שותפות במקרקעין

  20. בעלות משותפת במקרקעין

  21. יחסי עובד מעביד שותפות

  22. פירוק שותפות בעסק משפחתי

  23. שותפות או יחסי עובד מעביד

  24. ביטול שותפות שירותי שמירה

  25. חוזה שותפות לטובת צד שלישי

  26. תביעה לפירוק שותפות עסקית

  27. זיכוי על צריכת מים משותפת

  28. תביעה לתשלום רווחים משותפות

  29. תביעה בגין עסקת השקעה משותפת

  30. משק בית משותף ללא לינה משותפת

  31. פירוק שותפות בגלל מצב בריאותי

  32. תביעת שותף לקבלת חלקו בשותפות

  33. משיכת משכורת ע''י שותף משותפות

  34. הודעה חד צדדית על סיום שותפות

  35. תיאום הוצאות שותפות עורכי דין

  36. התנגדות לפירוק שותפות במקרקעין

  37. ניכוי הוצאות מימון שותפות במיזם

  38. צריכת מים משותפת של עסק בבניין

  39. בניה בקרקע משותפת ע''י אחד השותפים

  40. סעיף אי תחרות בהסכם לפירוק שותפות

  41. הזרמת כספים לחברה במסגרת הסכם שותפות

  42. בוררות לגבי הפרדת הפעילות העסקית של שותפות

  43. תביעה לפירוק השיתוף עקב סכסוכים ביחסי שותפות

  44. העברת כספים מחשבון פעילות משותפת לחשבון פרטי

  45. הסכם לייסוד שותפות ייעוץ והכוונה ופירסום חברות

  46. פירוק שותפות במקרקעין על ידי מכירת זכויות המיעוט

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון