קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין בהעדר הגנה משפחה:   1. האם רשאי בית המשפט לענייני משפחה לתת פסק דין בהעדר הגנה, שבו העניק לתובע רק חלק מהסכומים או מהסעדים הכלולים בכתב התביעה, ללא שקודם למתן פסק הדין נתנה לתובע הזדמנות להוכיח את התביעה ולנסות לשכנע את בית המשפט לקבל את עמדתו במלואה? זוהי השאלה הצריכה הכרעה בערעור שלפני.   2. המערערת מס' 1 (להלן - "המערערת") הגישה נגד המשיב בשמה ובשם ילדיה, שהנם המערערים מס' 2-5, תביעת מזונות על סך 10,130 ₪ לחודש, וזאת לאחר שכבר נוכתה הכנסתה של המערערת וקצבת הילדים. המשיב לא הגיש כתב הגנה והמערערים עתרו למתן פסק דין בהעדר הגנה. בית משפט קמא קבע, כי בהעדר הגנה זכאים המערערים ליטול פסק דין על יסוד התובענה ותצהיר האימות שתמך בה, וזאת לפי תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות", או: "תקנות סדר הדין האזרחי"). יחד עם זאת ובסברו, כי אין הוא כבול לנטען בתביעה, אלא מוסמך לקבוע סכום מזונות על פי שיקול דעתו, נתן בית משפט קמא פסק דין רק על חלק ממה שנתבע בכתב התביעה. כך חייב את המשיב לשלם למערערים מזונות בסך של 8,000 ₪ לחודש במקום הסכום הנתבע בכתב התביעה בסך 10,130 ₪ בחודש; אשר להוצאות החריגות שנתבעו חויב המשיב רק במחצית מהן; בשונה מהנתבע בכתב התביעה, אין בפסק-הדין חיוב אופרטיבי של המשיב במזונות ילדיו מגיל 18 או עד ליום גיוסם לצה"ל - המאוחר מביניהם, ועד ליום הגיעם לגיל 21 או עד ליום שחרורם מצה"ל - המאוחר מביניהם, בשליש ממזונותיהם; כמו כן חייב בית משפט קמא את המשיב במזונות מיום הגשת התביעה ואילך, וזאת למרות שבכתב התביעה נטען שהנתבע חדל לפרנס את המערערים לפני כ-4 שנים; השופט המלומד הוסיף וקבע, כי אם המשיב יעמוד בתשלומים שנקבעו על ידו תהא המערערת לבדה חבה בהחזר המשכנתא החודשי שהנו 5,500 ₪ לחודש. בפסק הדין לא נכלל חיוב בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד.   יוטעם, כי קודם למתן פסק הדין לא דרש בית משפט קמא מהמערערים להמציא הוכחות נוספות לתביעתם, לא הזמין אותם לחקירה ואף לא נתן להם או לבאת-כוחם הזדמנות לטעון את טענותיהם. השופט המלומד אף לא נימק מדוע פסק למערערים רק חלק ממה שנתבע על ידם ומהי הסיבה לכך שלא נפסקו לזכותם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.   3. באת כוחם המלומדת של המערערים טוענת, כי לפי תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי עמדו לפני בית משפט קמא שתי דרכי פעולה בלבד: האחת, לתת פסק דין על יסוד כתב התביעה; והשניה, לדרוש מהמערערים הוכחה נוספת של התביעה. בנסיבות העניין היה על בית המשפט לבחור בדרך הראשונה, אך גם אם לא ראה לנכון לעשות כן, לא היה בית המשפט מוסמך לתת מיוזמתו פסק דין רק על חלק מהתביעה, אלא היה עליו לבחור בדרך השניה, היינו, לדרוש מהמערערים מ"טעמים מיוחדים שיירשמו" להוכיח את תביעתם. בתוך כך היה על בית משפט קמא לאפשר למערערים לטעון את טענותיהם לגבי אותן נקודות, אשר נראה לבית המשפט שלא הובאה לגביהן הוכחה מספקת. ככל שבית המשפט לא נעתר למבוקש בכתב התביעה, היה עליו לנמק את החלטתו. וודאי שלא היה מקום להורות שהמערערת לבדה חבה בסכום המשכנתא, וזאת בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה וללא הנמקה, מה עוד שתנאי הכרחי לניכוי מסוג זה הנה קיומה של תביעה שכנגד. להלן התייחסה באת כוח המערערים לגופם של כל אחד ואחד מראשי התביעה ולזכאותם של המערערים לקבלם מהמשיב. בה בעת בקשה לאפשר למערערים להגיש בערעור ראיה נוספת, בהתאם לתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי. המדובר במכתב של המשיב, שבו הנו מתחייב לשלם מדי חודש סכום מזונות מינימלי של 15,000 ₪. לאור כל המקובץ בקשה באת כוח המערערים להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא ועל מתן פסק דין לפי העתירה שבכתב התביעה ולחילופין, להורות על החזרת הדיון לבית משפט קמא כדי שיאפשר למערערים להוכיח את פרטי התביעה.   בדומה לדרך התנהלותו בבית משפט קמא, לא הגיש המשיב עיקרי טיעון בערעור ואף לא התייצב לדיון.   4. לאחר ששקלתי את טענותיה של באת כוח המערערת הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל. להלן יובאו הנימוקים למסקנתי זו. בפתח הדברים אסקור את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית. לאחר מכן אעסוק ביישומה על נסיבות העניין.   5. סמכותה של הערכאה הדיונית לתת פסק דין בהעדר הגנה מוסדרת בתקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, שזו לשונה: "97. נתבע שלא הגיש כתב הגנה נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, ייתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד; הייתה התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין; הייתה התביעה לפני הרשם והיה הרשם סבור כי אין ליתן פסק דין ללא שמיעת עדות - יעביר את התביעה לבית המשפט".   על פי לשונה של תקנה 97, כאשר הנתבע לא מגיש כתב הגנה, לא נקבע הסעד על פי שיקול דעתו של בית המשפט, אלא, בנסיבות אלו, מחדלו של הנתבע להגיש כתב הגנה, מזכה את התובעת בפסק דין "על יסוד כתב התביעה בלבד", היינו, ללא הבאת ראיות. רק במקרים חריגים רשאי בית המשפט "מטעמים מיוחדים שירשמו" לדרוש הוכחה מהתובע, מלאה או חלקית, לפני שייתן את פסק דינו. ריכוז ההלכה מסוכם בספרו של ד"ר זוסמן: סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, עמוד 261, בזו הלשון:   "התקנה קובעת, שאם לא הייתה התביעה על סכום כסף קצוב, רשאי בית המשפט לדרוש מהתובע "הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק דין" אך כדי שדרישה זו לא תיהפך לשגרה ובית המשפט לא ישתמש ברשות זו אלא מקום ששוכנע שיש צורך בכך, נקבע סייג לרשות זו, ואין בית המשפט רשאי להשתמש בה אלא "מטעמים מיוחדים שירשמו". הכלל הוא שהתובע זוכה בפסק דין על יסוד כתב התביעה או שהוא נדרש להביא הוכחה מלאה או חלקית ודרך שלישית אינה קיימת".   תקנה 97 חלה "בשינויים המחוייבים לפי העניין" גם על תובענות בענייני משפחה המוגשות לבית המשפט לענייני משפחה, וזאת כמתחייב מהוראתה של תקנה 258ב(ב). עם זאת, לפי תקנה 258ב(ג) רשאי בית המשפט לענייני משפחה לסטות ממנה "ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק".   הוראה מיוחדת נוספת הרלבנטית לענייננו נמצאת בתקנה 263 הקובעת, כי כתב טענות בתביעת מזונות, על צירופיו, יאומת ביד בעל הדין עצמו בתצהיר, אשר יצורף לכתב הטענות או יירשם בסופו (להלן - "תצהיר אימות"). על תצהיר אימות לא תחול תקנה 521, משמע, ניתן לכלול בתוכו גם עדויות מכלי שני. אין צורך לומר כי במסגרת שמיעת הראיות רשאים התובעים הדין להביא ראיות נוספות.   5. מהן אמות המידה, שלפיהן יחליט בית המשפט לענייני משפחה האם לדרוש מתובע, המבקש פסק דין בהעדר הגנה, להמציא הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו? ראינו לעיל, כי על פי תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי מוסמך בית המשפט לדרוש הוכחה של התביעה רק מ"טעמים מיוחדים שיירשמו"' וכי סייג זה מלמד, שדרישה להוכחת התביעה הנה חריג, אשר כוונת מתקין התקנות הייתה שלא ייהפך לשגרה. דומה, כי לגבי תובענות, הנדונות בבית המשפט לענייני משפחה, ניתן להתיר קמעא את הרסן ולהותיר לבית המשפט מתחם שיקול דעת שהנו רחב יותר. ביסוס פורמאלי לכך ניתן למצוא בתקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה רשאי בית המשפט לענייני משפחה לסטות מחלק מהתקנות (וביניהן תקנה 97) "ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". שיקולים נוספים שיש להביאם בחשבון בהקשר זה הם יחסי הקרבה המיוחדים הקיימים בין בעלי הדין בבית המשפט דנן, מחד גיסא, והתמחותו המיוחדת של בית המשפט בנושאים שבתחום סמכותו, מאידך גיסא. סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדרוש מתובע, המבקש פסק דין בהעדר הגנה, להוכיח את תביעתו, רחבה, אפוא, במשהו מסמכותו של בית המשפט האזרחי. דומה, כי אחד מבין המקרים, שבהם יהיה רשאי בית המשפט לדרוש הוכחה כזו, תוך שירשום את טעמיו כמצוותה של תקנה 97, הנו כאשר הסכומים או הסעדים המבוקשים חורגים, לדעתו, מהמקובל ולכן אין לכאורה מקום לפוסקם. 6. מקום בו סבור בית המשפט לענייני משפחה כי נדרשת הוכחה מצד התובע - האם יוכל לבחון בעצמו את תצהיר האימות שצירף התובע לתביעה ולתת פסק דין רק על חלק מהתביעה בלי לאפשר לתובע להמציא הוכחה נוספת; או שמא במקרה כזה עליו לאפשר לתובע להמציא הוכחה נוספת ולהשמיע את טענותיו קודם שיינתן פסק הדין?   אין ספק, כי בית המשפט רשאי להסתפק בתצהיר האימות של התובע ולתת על יסודו פסק דין לפי כתב התביעה. לפי תקנה 97 רשאי בית המשפט לתת פסק דין בהעדר הגנה בלי לדרוש הוכחה כלשהי, ועל אחת כמה וכמה שהנו מוסמך לעשות כן כאשר מונח לפניו תצהיר אימות. זאת ועוד: לפי תקנה 97 רשאי בית המשפט לדרוש מתובע הוכחה חלקית של התביעה ואין צורך בהוכחה מלאה דווקא. מטעם זה רשאי בית המשפט להסתפק בתצהיר האימות אף אם לא היה מתקבל כראיה בדיון רגיל עקב היותו כולל, למשל, עדויות שמיעה. ראו בספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, בעמ' 263.   אך מה הדין אם בית המשפט סבור, כי אין בכוחו של תצהיר האימות כדי לבסס את סכומי התביעה או את הסעדים האחרים שנדרשו בכתב התביעה? בחינת התקנות וההלכה הפסוקה מלמדים, כי במקרה כזה לא מוסמך בית המשפט לתת פסק דין רק על חלק מהתביעה בלי שהקדים ונתן לתובע "מטעמים מיוחדים שיירשמו" הזדמנות להביא ראיות נוספות ולטעון את טענותיו (בכתב או בעל-פה). מסקנה זו מתחייבת מלשונה של תקנה 97, הקובעת: "...יהא בית המשפט רשאי...לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של התביעה לפני שיינתן פסק הדין". רואים אנו, כי לפני מתן פסק הדין חייבת לצאת מלפני בית המשפט דרישה פוזיטיבית, המופנית לתובע, שבה יידרש להוכיח את התביעה. המסקנה, כי יש לתת לתובע את יומו בבית המשפט, מתחייבת גם מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, שלפיהם אין לפגוע בזכויותיו של בעל דין ללא שניתנה לו קודם לכן הזדמנות להשמיע את טענותיו. הדברים עולים בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בע"א 93/85 שגב נ' שגב, פ"ד ל"ט(3) 822. בדומה למקרה שלפנינו, גם באותו עניין לא פסקה הערכאה הדיונית לזכות התובעת את מלוא סכומי המזונות שבקשה בכתב התביעה. אמנם קודם למתן פסק הדין קיים בית המשפט דיון, שבו שמע את טענותיו של בא כוח התובעת, אך הוא לא אפשר לתובעת להביא ראיות נוספות. בית המשפט העליון (כב' השופט גולדברג) פסק כדלקמן:   "מפסק דינו של בית-המשפט קמא עולה כי הוא לא היה נכון לחייב את המשיב על יסוד כתב התביעה בלבד, בו פורטו בין היתר צרכיהן של המערערות. לפיכך היה עליו לדרוש מן המערערות (מטעמים מיוחדים שיירשמו) להוכיח את תביעתן, טרם שייתן את פסק דינו. אלא שגם בדרך זו לא הלך בית-המשפט קמא, ופסק הדין ניתן בלי שנשמעו ראיות מטעם המערערות בדבר צרכיהן, ועל אף בקשת בא כחן 'שלא יינתן פסק-דין'. משלא ניתנה למערערות הזדמנות להביא את ראיותיהן, נפגעה זכותן לשכנע את בית המשפט בדבר גובה דמי המזונות המגיעים להן מהמשיב..." (ההדגשה שלי - י.ע).     7. בית משפט קמא ביסס את סמכותו לפסוק למערערים רק חלק מהסכומים שנכללו בכתב התביעה על ההלכה שנפסקה בע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מ"ג(4), 201. באותו עניין דובר במשיב שהגיש כתב הגנה והרצאת פרטים, אך לא התייצב לחקירה על תצהירו. נפסק, כי כאשר נתבע אינו מתייצב לחקירה על תצהירו, חל ההסדר הקבוע בסעיף 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר מכוחו על בית המשפט לבסס את פסק דינו על הראיות שהובאו התובע, אך בית המשפט מוסמך לבחון לגופן את הראיות שהובאו. כדברי כב' הנשיא שמגר:   "כאשר חלה תקנה 157... ומצויות בפני בית המשפט רק ראיות מטעם התביעה, רשאי בית המשפט - אך אינו חייב - לפסוק את הסכום שנתבע בתביעה. גם בהיעדר ראיות מטעם הנתבע, מוקנה לבית המשפט לעולם שיקול דעת לקבוע מה הוכח בפניו, ואם הוא סבור כי תביעה היא מופרזת, אין הוא חייב לאמצה כי כוחו עמו לבחון מה מוכח בפניו מהותית ומה לאו. ניטול מקרה תיאורטי בו יתבע פלוני מזונות בשיעור של מליון שקל לחודש. היעדר ראיות מצד הנתבע בשל אי התייצבות לחקירה או מטעם אחר אינם מחייבים את בית המשפט לפסוק כפי שנתבע, ללא הפעלת שיקול דעת..."   כמו השופט קמא אף אני סבור, כי לבית המשפט מוקנה שיקול דעת דומה גם במסגרת תקנה 97. אכן, גם העדר כתב הגנה מצדו של הנתבע אינו מחייב את בית המשפט לפסוק לזכות התובע מזונות בשיעור של "מיליון שקל לחודש" ללא הפעלת שיקול דעת. אך במה דברים אמורים: כאשר קודם להפעלת שיקול הדעת ולמתן פסק הדין נתנה לתובע הזדמנות להוכיח את תביעתו. היבט זה של הסוגיה כלל לא נדון בפרשת הראל הנ"ל וממילא, בהלכה שנפסקה שם אין כדי להוות ראיה שאין צורך לתת לתובע הזדמנות כזו.   ולסיום יצוין, כי כאשר בית המשפט אינו מקבל את עמדת התובע, עליו לנמק את פסק דינו וזאת, בין השאר, כדי לאפשר לתובע לשקול להעמידו במבחן הערעור. ראו ע"א 392/89 עינצ'י נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד מ"ד (4) 4, 10.   8. ומן הכלל אל הפרט:   מפסק דינו של בית משפט קמא, שבו הפחית סכומים ניכרים ממה שנכלל בכתב התביעה, עולה, כי השופט המלומד סבר שדרישות המערערים חורגות מהמקובל, וכי אין מדובר בחריגה שולית המהווה עניין של מה בכך. במצב דברים זה היה בית המשפט רשאי לדרוש מהמערערים הוכחה נוספת לתביעתם קודם שיינתן פסק הדין, תוך שהיה רושם את טעמיו כמצוותה של תקנה 97 לתקנות סדר האזרחי.   בפועל נתן בית משפט קמא פסק דין רק על חלק מסכום התביעה בלי שדרש מהמערערים להוכיח את תביעתם. בכך נתפס לכלל טעות, שכן על פי הדין וההלכה הפסוקה היה עליו ליתן להם הזדמנות להמציא הוכחה כזו לפני שנתן את פסק דינו.   לאור כל המקובץ לעיל, אני מורה על ביטולו של פסק הדין ועל החזרת הדיון לבית משפט קמא לשם הוכחת פרטי התביעה והבאת ראיות, בהתאם לסיפא של תקנה 97.   המערערים יגישו לבית משפט קמא תוך 21 יום מהמצאת פסק הדין תצהיר מפורט לאימות התביעה. בית משפט קמא יקבע, לפי שיקול דעתו, אם הנו מעוניין בראיות נוספות, לרבות חקירתה של המערערת. אם גם לאחר הבאת הראיות יסבור בית המשפט כי אין לתת פסק דין לפי העתירה שבכתב התביעה, יאפשר לבאת כוח המערערים להשמיע את טענותיה (בכתב או בעל- פה) קודם למתן פסק הדין, ובמקרה כזה יוסיף וינמק את פסק דינו.   אין צו להוצאות בהליך שלפני. פסק דין בהעדר הגנה