קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה ביד בגלל כוס שנשברה: 1. בפני תביעה בגין נזקי גוף מהם סובל התובע כתוצאה מתאונה אשר ארעה לו ביום 29.9.94 בחצר המשק במושב ירחיב. התובע עבד אצל הנתבעות אשר סיפקו שירותי הסעדה בארוע אשר התקיים ביום התאונה. לטענת התובע, הורה הנתבע 1 לו ולעובדים האחרים להניח את ארגזי הכוסות בצל על הדשא המוצל ולהבריקם. במהלך עבודתו בארוע, מעד התובע כשבידו כוס יין וזו נשברה לרסיסים וגרמה לו לחתכים בידו הימנית. לטענת הנתבעים, התאונה ארעה עקב הליכתו הרשלנית של התובע אחורנית. הצדדים חלוקים ביניהם לגבי נסיבות קרות הארוע וכן בנוגע לשאלת האחריות. 2. טענות וראיות התובע: לטענת התובע, ביצע הוא את הברקת הכוסות במקום בו הורה לו הנתבע 1, תוך שהוא עומד בצד הדשא בסמוך לשביל. התובע בסעיף 8 לתצהיר עדות הראשית העיד על נסיבות התאונה כדלקמן: "בשלב מסויים של העבודה כשבידי כוס יין, ואני עומד ליד השביל עם גבי אליו, נתקע עקבי בסף השביל, איבדתי שיווי משקל והתחלתי ליפול אחורנית וכדי למנוע נפילה על הגב, בצעתי חצי סיבוב עם פלג גופי העליון ונפלתי קדימה כשאני מנסה לבלום את נפילתי בידי. הכוס נשברה כשהיא בידי הימנית וידי נפצעה". לטענתו, שפת השביל היתה גבוהה מהקרקע שלידה והשטח היה משופע וכתוצאה מכך נתקע עקבו והוא מעד אחורנית. עוד טען התובע כי הנתבע 1 הורה לעובדיו וביניהם התובע להבריק את הכוסות דווקא על הדשא בסמוך לשביל על אף שבמקום היה משטח מרוצף, מקורה ומוצל אשר היה בטוח יותר כמקום ביצוע העבודה. לצורך כך צירף התובע לתצהיר עדותו הראשית תמונות אשר סומנו א'1-5 וצולמו על ידי חוקר של הביטוח, מר עזרה לוי, אשר גבה ממנו עדות ונסע עימו למקום הארוע שם הדגים התובע בפני החוקר את הנפילה. 3. לצורך חיזוק גירסתו העיד התובע בפני את מר לירון נעים, אשר עבד בזמנים הרלווטיים לתאונה במקום בהנחת מפיות על שולחנות האורחים. בתצהיר עדותו הראשית העיד מר נעים כי ראה את התובע עומר ונופל סמוך למקום המסומן בחץ בתמונה א'1 שצורפה לתצהירו של התובע. לצורך חיזוק גירסתו, צירף התובע את חוות דעתו של מומחה להנדסה אזרחית מר בן יהודה. בסעיף 3 למימצאי הבדיקה כתב המומחה כי במקום נפילת התובע קיימת מדרגה של כשישה ס"מ בין פני הקרקע הנמוכים לפני הריצוף המשתלב של השביל בגב חגורת הבטון. עוד הוסיף המומחה כי התובע נתקל במדרגה זו ומעד וכתוצאה מכך נחבל קשות בידו. 4. טענות וראיות הנתבעים: לטענת הנתבעים, בחר התובע לבצע את העבודה כשהוא עומד ואף הולך לאחור, מבלי להביט לכיוון הליכתו. לצורך כך הפנו הנתבעים לטופס ההפניה למל"ל (סומן נ/8) בו הצהיר התובע כי צעד צעד קטן לאחור ורק אז נתקל בהפרש הגבהים שבין הדשא לבין המדרכה. כמו כן, הפנו הנתבעים לטופס הודעה של התובע לאחר הארוע (סומן נ/7) בו הצהיר התובע כי רצה להביא לעצמו ארגז על מנת שיוכל לשבת עליו ולהמשיך לנקות, ולא כפי כפי שטען כי מעד אחורנית בזמן שהבריק הכוסות. לטענת הנתבעים, גירסתו של התובע היא עדות יחיד אשר אינה נתמכת בראיות אובייקטיביות. עדותו של מר נעים אינה מלמדת על נסיבות הארוע שכן לטענת הנתבעים, מר נעים לא ראה את הנפילה אלא ראה התובע מיד לאחר שהאחרון נפל. לצורך כך הפנו הנתבעים לעמוד 23 לפרוטוקול: "ש. ראית את התובע נופל פתאום על השביל. ת. נכון. ראיתי את רגע הנפילה, ראיתי אותו במצב שהוא כבר נפול". כמו כן, טען ב"כ הנתבעים כי התובע נמנע מלהעיד את מר גרבר ומר חתן אשר על פי הצהרתו של התובע בטופס הפניה למל"ל (סומן נ/8) היו עדים לפגיעה. לפיכך טען כי יש לזקוף זאת לחובתו של התובע. לטענת הנתבעים, עבודת הברקת הכוסות לא נעשתה בצמוד לשביל אלא היתה מרוחקת ממנו מספר מטרים כפי שהעיד התובע בעמוד 19 לפרוטוקול כי בתמונה נ/3 לא ניתן לראות את המקום שבו בוצעה עבודת ההברקה. כמו כן, הפנו הנתבעים לעדותו של מר נעים בעמוד 23 לפיה לא ניתן לראות בתמונה נ/3 את מקום הנחת הכוסות. על כן, טענו כי התובע עשה מספר צעדים אחורנית עד שנתקל בחגורת הבטון של השביל. הנתבעים העידה בפני את מר עזרה לוי אשר צילם את מקום הארוע והתובע הדגם בפניו את נסיבות התאונה. לטענתם, ניתן ללמוד מהתמונות נ/1 ונ/3 כי התובע לא היה עם גבו כלפי השביל אתא עם פניו אל השביל. על כן טענו כי עדותו של התובע אינה מהימנה. 5. הדיון המשפטי: הלכה פסוקה היא כי כאשר מתעוררת שאלת האחריות בעוולת הרשלנות בנזיקין על בית המשפט לבחון שלוש שאלות: א. האם קיימת חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, שאלה זו נבחנת ביחס לשני היבטים: (1) קיומה או היעדרה של חובת זהירות מושגית. (2) קיומה או היעדרה של חובת זהירות קונקרטית. ב. האם המזיק הפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו. ג. האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. 6. חובת הזהירות המושגית: חובה זו הינה נגזרת ממדיניות משפטית הבאה לאתר את ערכי החברה העומדים זה מול זה ושוקלת אותם זה מול זה. לצורך כך ראה דברי כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פד"י לט (1) 113, 130: "... משמעותה היא איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה, ושקילתם במאזנים של צורכי החברה. בסוגיות שונות הערכים והאינטרסים הרלוונטיים הם שונים, ומשקלם היחסי שונה". וכן ראה ע"א 145/80 ועקנין שלמה נ' המועצה המקומית, בית שמש, פד"י לז (1) 113, 115: "... בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט תוך שהוא שוקלם במאזן צדק ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית". ומן הכלל אל הפרט; במקרה דנן טען התובע כי יש להטיל על הנתבעים את האחריות לנזקים אשר נגרמו לו בשל היותם מעבידיו בזמנים הרלוונטיים לתאונה והואיל ומדובר בתאונת עבודה. מצאתי לאמץ את טענתו של התובע בנוגע לאחריות החלה על מעביד כלפי עובדו שכן לא אחת נקבע בפסיקה הכלל המחייב מעסיק לדאוג לרווחת עובדיו וליצור סביבת עבודה בה ינקטו אמצעים סבירים על מנת למנוע סיכונים אפשריים לעובדים. לצורך כך ראה דברי כבוד השופט ד. לוין בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נק אליהו אמסלם פד"י לח (1) 72 המצטט את דברי כבוד השופט שמגר בע"א 235/80 ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה: "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות לה ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה". אשר על כן, מצאתי לאמץ את טענותיו של התובע כי על הנתבעים חלה חובת זהירות מושגית מעצם היותם מעבידיו. 7. חובת זהירות קונקרטית: הנתבעים טענו בפני כי גם אם מוטלת עליהם חובת זהירות מושגית הרי שאין להטיל עליהם כל אחריות מאחר ולא מוטלת עליהם חובת זהירות קונקרטית מאחר ולא יכלו לצפות את התרחשות הנזק. עוד טענו כי לא יצרו סיכון בלתי סביר לתובע ועל כן אין להטיל עליהם כל אחריות. לטענתם, מדובר בשביל מרוצף רגיל אשר בשוליו חגורת בטון למניעת התמוטטות ו/או שקיעת השביל ובצידיו אדמה ודשא. עוד טענו כי המומחה מר בן יהודה ביסס מימצאיו על "מימצאים בעיון, או חשדות..." ועל כן אין להתבסס על מימצאיו אשר לא הוכחה. עוד טענו כי המומחה בדק את מקום התאונה חמש שנים לאחר קרות הארוע ובהתחשב בשינויים הטופוגרפיים הקיימים בשטח לא הוכח כי ביום הארוע היה הפרש גבהים בין הדשא לבין השביל. בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית בוחן בית המשפט את יכולתו של האדם הסביר לצפות את התרחשות הנזק, בנסיבות המקרה הספציפי. כפי שכבר נקבע בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז (1) 113, 117: "חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, אם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". בבואי לבחון שאלה זו עולה כי גם התשובה על שאלה זו היא חיובית. מצאתי לקבל את גירתו האמינה של התובע לפיה הורה הנתבע 1 לעובדיו להבריק הכוסות על הדשא ליד השביל וכי התובע נפל כתוצאה מהיתקלות בשביל הגבוהה כשישה ס"מ מהדשא. עדותו של המומחה, מר בן יהודה, היתה מהימנה ועל פיה מרגה שך כשישה ס"מ מהווה מכשול. לצורך כך ראה עמוד 11 לפרוטוקול: "תמונה 2 מראה מדרגה של כשישה ס"מ מפני הריצוץ עד פני הקרקע, וזה לא בסדר וזה בהחלט יכול להוות מכשול להולכי רגל שנעים שם. וזה בגלל הפרשי הגובה בין שני המשטחים..." אין מקום לבחון את הגיכון על פי אמות מדרכה של מדרכה סתם ברחוב או בפרק ציבורי, אלא יש לבחון הסיכון בהקשר של הברקת הכוסות בעמידה בסמוך למכשול. משבחנתי את הסיכון על פי אמת מידה זו הרי שאין ספק שהנאשם 1 יכל לצפות כי עלול להיגרם לתובע נזק בעודו מבריק כוסות על משטח דשא משופע סמוך לשביל שבו הפרש גובה של כ-6 ס"מ ממשטח הדשא. 8. האם הפרו הנתבעים את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהם: מצאתי לאמץ את גירסת התובע במלואה הן לענין הוראתו של הנתבע 1 להבריק הכוסות בעמידה על הדשא ליד השביל והן לענין נסיבות קרות התאונה, דהיינו התקלותו של התובע בסף השביל ואיבוד שיווי המשקל כתוצאה מכך. לגבי טענתם של הנתבעים לפיה לא הבריק התובע את הכוס ברגע התאונה אלא הלך להביא לעצמו ארגז על מנת שיוכל לשבת עליו בזמן עבודתו, הרי שטענה זו אך מחזקת את החלטתי כי בכך שהורה הנתבע 1 לעובדיו וביניהם לתובע להבריק הכוסות ללא שנתן להם תנאים מתאימים לכך הרי שבכך הפרו הנתבעים את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליהם. הנתבעים יצרו סיכון בלתי סביר בכך שהורו לתובע להבריק הכוסות במשטח דשא אשר בינו לבין השביל הצמוד אליו קיים הפרש גבהים. מה גם שמעיון בתמונות ובעדותו של התובע אשר היתה מהימנה למדתי כי בקרבת מקום היה משטח מוצל ומקורה אשר היווה מקום בטוח ומתאים יותר להברקת הכוסות. במצב דברים זה, לאחר שמצאתי לאמץ את גירסת התובע מצאתי כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה. כמו כן, יש לציין כי חוסר נוכחותו של הנתבע 1 בעת קרות התאונה, עליה אין מחלוקת בין הצדדים, אף היא מעידה על הפרת חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על הנתבעים. מדובר בקבוצת נערים אשר עבדו בתקופת הקיץ והושארו ללא פיקוח מצד האחראי להם. בזמן היעדרותו לא דאג המנהל למחליף ובכך הפר את חובתו. 9. האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק הנטען: לאור האמור לעיל, לאחר שהחלטתי לבכר את גירסת התובע הרי שלו היה הנתבע 1 נמנע מלהורות לתובע להבריק הכוסות במקום מסוכן וכן היה דואג לו למקום ישיבה בזמן הברקת הכוסות הרי שהתובע לא היה מבצע עמידתו בעמידה ומחפש ארגז לישיבה. אשר על כן, מתקיים הקשר הסיבתי במקרה דנן. 10. נכותו הרפואית של התובע: לטענת התובע הוא סובל מנכות רפואית צמיתה בשיעור של 30% כפי שנקבע בועדת המל"ל וכן כפי שנקבע על ידי מומחה מטעמו של התובע, ד"ר קוריצקי. זאת בהתבסס על תקנה 31(4) לתקנות המל"ל שעניינה שיתוק עצב. לטענת הנתבעים, סובל התובע מנכות רפואית בשיעור של 20% בהתבסס על חוות דעתו המומחה מטעמם, פרופ' אנגל אשר בדק התובע בבדיקת POINT DISCRIMINATION 2, וכן בדיקת S.W.MONOFILAMENTS. המחלוקת שבין שני המומחים היא בנוגע למידת ההפרעה התחושתית ממנה סובל התובע. יש לציין כי פרופ' אנגל העיד כי ההבדל בין הפרעה תחושתית בינונית לבין הפרעה תחושתית קשה היא ענין שבשיקול דעת הרופא המומחה. לטענת התובע פרופ' אנגל נמנע מלהתייחס לכך בחוות דעתו וכל שכתב הוא כי לאחר בדיקת כח שנערכה לתובע נמצא 15 מ"מ בפיזור מדיאני אולם מעדותו ניתן ללמוד כי "15 מ"מ הם ערך פתולוגי". לצורך כך ראה עמוד 33 לפרוטוקול. פרופ' אנג'ל העיד בפני ובעמוד 38 לפרוטוקול הסביר את השוני בין שתי חוות הדעת: "נכון שאין מחלוקת שיש הפרעה תחושתית. ש. אין מחלוקת שההפרעה התחושתית היא קשה. ת. יש מחלוקת. העצב המדיאני צריך לחשוב עליו כמו אץ. כמה שהפגיעה שלו יותר קרובה לשורש יותר סיבים יפגעו. לגבי האצבע האינדקס אני לא חלוק עם קביעתו של ד"ר קוריצקי שיש הפרעה תחושתית קשה אבל היא לא מתייחסת לטעמי לכל הפיזור של העצב המדיאני כפי שנעשה בהכללה בחוות דעתו של ד"ר קוריצקי". לאחר שבחנתי את שתי חוות הדעת מטעם הצדדים וכן לאחר שנתתי דעתי על הבדיקות אשר עבר התובע מצד המומחים מצאתי לקבוע לתובע נכות רפואית בשיעור של 25%. 11. המשמעות התפקודית של נכות התובע: לטענת התובע, סובל הוא בתפקוד המוטורי של היד והן בתפקוד התחושתי ועל כן יש קבוע לו נכות תפקודית בשיעור של 45% תוך הפעלת תקנה 15% לתקנות המל"ל. התובע העיד בפני את ד"ר קוריצקי אשר בעמוד 26 לפרוטוקול העיד על המגבלות עליהן התלונן התובע: "לאביעד יש בעיה לתפוס היטב הבקבוק, מה שחשוב ביותר לפעולתה של היד, חלש אצל התובע. ש. שאלת את התובע מה המגבלה הזו מפריעה לו, מבחינת מה שהוא מתלון בפנייך בחיי היום יום, האם זכור לך דבר נוסף עליו התלונן. ת. רכיסת כפתורים". הנתבעים טענו בפני כי תפקודו של התובע לא נפגע באופן משמעותי בעקבות התאונה. לצורך כך הציגו הנתבעים קלטת וידאו (סומנה נ/9) בה נראה התובע עובד בחנות "הום סנטר". על כן, טענו כי לתובע נכות בשיעור של 10%. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הרי מצאתי כי במקרה דנן, מדובר בנער בן 23, אשר עובר לתאונה היה בן 17. מעדותו של התובע בעמוד 14 לפרוטוקול ניתן ללמוד כי לאחר שהשתחרר מהצבא למד במשך שנה קופירייטינג, עבד החנות "הום סנטר" כאיש מכירות ובנובמבר 1999 החל ללמוד ב"קמרה אובסקורה", אולם לאחר כשלושה שבועות עזב את הלימודים הללו. עוד הוסיף כי יתכן שיעסוק בעתיד בתחום הבנין או בתחום השיווק. כיום, עובד התובע בחברת "רוטל" המתעסקת בתקשורת לווינית כאיש מכירות בשטח. על פי עדותו בעמוד 14 לפרוטוקול משתכר התובע בסך של 5,000 ₪ ברוטו לחודש, מקבל רכב צמוד, הוצאות של טלפון סלולרי וכן הוצאות רכב. אין ספק כי גילו הצעיר של התובע וכן חוסר מקצוע קבוע בחייו הינם גורמים אשר מאפשרים לו להתאים את בחירת המקצוע למצבו הנוכחי. התובע לא גיבש לעצמו תחום עיסוק מוגדר ועל כן יכול לבחור בעיסוק אשר יתאים למצבו הבריאותי ובכך להסתגל למציאות מצבו הבריאותי. כמו כן, מעיון בקלטת הוידאו אשר הוגשה על ידי ב"כ הנתבעים, שצולמה על ידי חוקר מטעמם, בעת שהתובע עבד במקום עבודתו, אותה עת, עולה באופן ברור כי אכן הפגיעה בידו של התובע מגבילה את תיפקודו ככל שהדברים נוגעים ליכולתו לאחוז באופן מלא ומוחלט בחפצים בידו הפגועה- אך להתרשמותי הפגיעה בתפקודו אינה מגיעה לכדי מידת נכותו הרפואית. התובע מסוגל להפעיל את כל ידו, ויכולתו לאחוז חפצים בכל היד היא אמנם פחותה (מבחינת חוזק האחיזה), אך להערכתי מדובר במגבלה תפקודית בשיעור של 20% ולא יותר. 12. הפסדי שכר לעבר: לטענת התובע, עובר לתאונה היה תלמיד תיכון ובמסגרת עבודתו אצל הנתבעים השתכר כ-2,500 ₪ בחודש שהם 4,651 ₪ בחודש משוערכים. לטענתו, יש להוסיף לסכום זה דמי שירות אותם קיבל בנוסף למשכורתו. לטענתו, שהה בחופשת מחלה במשך 60 ימים והחל בעבודה חדשה 10 חודשים לאחר קרות התאונה. עוד טען כי במסגרת עבודתו החדשה לא קיבל דמי שירות ומשכורתו קטנה ביחס למשכורתו עובר לתאונה. על כן, טען כי על הנתבעים לשלם לו סך של 51,510 ₪ בגין ראש נזק זה. לטענת הנתבעים, לא הוכיח התובע קבלת דמי שירות ועל כן אין לפצותו בגינם. לטענתם, עבדתו של התובע בקייטרינג היתה עבודה עונתית וזמנית אשר התרכזה בעיקר בחודשי הקיץ למשך מספר ימים. לצורך כך, הפנו הנתבעים את בית המשפט לטופס המל"ל נ/3 על פיו עבד התובע מספר מועט של כ-5 ימים בכל חודש מהחודשים יוני- ספטמבר. אשר על כן, טענו הנתבעים כי יש לפצות התובע בגין 5 ימי עבודה בחודש המהווים 77 ₪ בחודש שהם 143 ₪ בחודש משוערך. סיכומו של דבר, טענו הנתבעים כי עליהם לשלם סך של 715 ₪ בגין ראש נזק זה. א. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ונוכחתי כי קיים פער גדול בין הנזק המוערך על ידי הצדדים, מצאתי כי צודק ב"כ הנתבעים כי עבודתו של התובע היתה בהיקף מצומצם של מספר ימים בחודש על פי הכתוב בנ/8. אולם לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה עבודתו של התובע הצטמצמה לחודשי הקיץ בלבד. בחודש ספטמבר החלה שנת הלימודים ועל אף זאת המשיך התובע בעבודתו אצל הנתבעים. יש להניח שהתובע היה ממשיך לעבוד בחודשי הלימודים במתכונת דומה למתכונת עבודתו בחודשי הקיץ הואיל ומדובר בעבודה בהיקף מצומצם כפי שציינתי לעיל. בשל האמור לעיל, מצאתי לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 5,000 ₪ בגין ראש נזק זה, נכון לתקופה שעד לגיוסו לצבא. ב. באשר לתקופה שמגיוסו לצבא ועד ליום מתן פסק הדין, מצאתי לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 68,640 ₪. 13. הפסד השתכרות לעתיד: לטענת התובע, עשוי הוא בעתיד ללכת בעקבות אביו ולעסוק בתחום הבנין אול עסוק בתחום השיווק. על כן, טען כי יש לפצותו בסך של 1,081,893 ₪ בהתאם לחישוב של 25% של בסיס הכנסה זהה לשל אביו העומד על סך 33,583 ₪, 45% נכות, מקדם היוון של 286.3598 עד גיל 65. לחילופין, טען התובע כי יש לפצותו בסך של 850,489 ₪ בהתאם לחישוב של שכר ממוצע במשק עד גיל 65. לטענת הנתבעים, אין מקום להתייחס לשכרו של אביו של התובע שכן התובע הינו בחור צעיר אשר טרם קבע עיסוקו בעתיד. כמו כן, טענו כי אין לחשב ראש נזק זה על בסיס נכות בשעור של 45% שכן מדובר בפגיעה ביד אשר אינה מגבילה את התובע בעבודתו. על כן, טענו כי יש לפצות התובע בסך גלובלי בשיעור של 75,000 ₪. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לדחות מכל וכל את טענתה של ב"כ התובע אשר טענה כי יש לחשב ראש נזק זה על פי בסיס שכרו של אביו של התובע ולו בשל העובדה כי מתעתד התובע ללכת בדרכי אביו ולעבוד בתחום הבנין מן הטעמים הבאים. התובע לא קבע באורח חד משמעי כי זהו עתידו ומקצוע אחר לא בא בחשבון. שנית, גם אם עתיד התובע לעסוק בתחום זה, הרי שלא הוכח בפני כי עתיד הוא להשתכר גובה שכר זהה לזה של אביו. במצב דברים זה הרי שאין ספק כי דרך החישוב הצודקת ביותר היא על בסיס שכר ממוצע במשק. אשר על כן, לאחר שקבעתי כי נכותו התפקודית של התובע עומדת בשיעור של 20%, ובהתחשב בשכר הממוצע במשק ובמקדם היוון של 286.075743 החלטתי לפסוק לתובע נזקיו בגין ראש נזק סך של 319,189 ₪. 14. הוצאות רפואיות ונסיעות: התובע טען כי יש לפצותו בסך גלובלי של 3,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה בעבר אותן נאלץ להוציא בגין ביקוריו בתדירות הגבוהה בבית החולים לצורך טיפולי פיזיוטרפיה ולריפוי בעיסוק. הנתבעים טענו כי הואיל והתובע לא המציא קבלות המצביעות על הוצאות נסיעה כל שהן ובהתחשב בעובדה כי הוצאותיו לצרכים רפואיים מכוסים על ידי המוסד לביטוח לאומי זכאי הוא לפיצוי מקסימלי בסך 1,000 ₪ בלבד. לאחר בחינת הראיות שהוצגו בפני ובהתחשב בטיפול הפיזיוטרפי אותו קיבל התובע בבית החולים בעקבות פציעתו הנני מורה לנתבעים לשלם לתובע בגין ראש נזק זה סך של 2,000 ₪. 15. עזרת צד ג' לעתיד: לטענת התובע, הואיל וסובל הוא ממגבלה ביכולתו לכופף אצבעותיו ומתקשה בפעולות יומיומיות כגון רכיסת כפתוריםניזקק הוא לעזרת הזולת. על כן, טען כי יש לפצותו בסכום גלובלי של 12,000 ₪ לשנה, לפי מקדם היוון של 23.7 עד גיל 65 המגיע לסך של 284,000 ₪. לטענת הנתבעים, לא הוכיח התובע כי נזקק לעזרה בשכר החורגת מעזרת בני משפחתו וכי מעיון בחוות דעתו של פרופ' אנגל לא יתקשה התובע לבצע תיקונים סבירים. אשר על כן, טענו כי אין לפצותו בגין ראש נזק זה. לאחר שבחנתי את טענות וראיות הצדדים מצאתי כי מחוות דעתם של המומחים וכן מעדותם, נראה כי יתקשה התובע לבצע עבודות יומיומיות דוגמת רכיסת כפתורים ואחיזת פקק בקבוק אולם לא מצאתי כי ליקויי זה בתפקודו של התובע יאלצו לקבל עזרת כל שהיא מצד הזולת. ביחד עם זאת, בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית והתפקודית שקבעתי, מצאתי לפסוק לתובע סכום על גרך האומדנה בראש נזק זה, בשיעור של 20,000 ₪. 16. כאב וסבל: לטענת התובע, יש לפצותו בסך של 801,315 ₪ בגין ראש נזק זה בהתחשב בגילו הצעיר, בכך שאושפז לחמישה ימים, ידו גובסה למשך חודשיים ולאחר מכן עבר טיפולי פיזיוטרפיה. לטענת הנתבעים, יש לפצות התובע בסך של 69,320 ₪ בגין ראש נזק זה בהתחשב בגילו, בנכותו ובימי אישפוזו. בהתחשב בגילו הצעיר של התובע, במהות הפגיעה אשר נפגע, בסבל ממנו סבל בגין התאונה החלטתי לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 105,000 ₪. 17. אשם תורם: לטענת התובע, תשומת ליבו של התובע היתה נתונה באופן מלא להברקת הכוסות כנדרש על ידי מעבידיו והוא נתקל באבן השפה הגבוהה בשישה ס"מ ממשטח הדשא הסמוך. על כן טען כי אין לייחס לו אשם תורם כל שהוא. לטענת הנתבעים, התאונה ארעה בשל רשלנותו התורמת המכרעת של התובע. לטענתם, צעד התובע לאחור כשגבו מופנה לשביל וכשהוא אינו מביט לכיוון הליכתו, בשל כך נתקל בשביל, איבד את שיווי משקלו ונפל. עוד טענו כי מדובר בעבודה פשוטה אשר אינה מטילה על הנתבעים חובה להדריך את עובדיהם בעשייתה. לאחר שבחנתי את טענות וראיות הצדדים מצאתי כי צודק ב"כ הנתבעים כי מדובר בעבודה פשוטה אשר היתה אמונה על התובע שכן עבד בעבר בגני ארועים. משכך, הרי שאין כל מחוייבות מצד הנתבעים להזהיר את התובע שלא ללכת בזמן הברקת הכוסות וכן אינם מחוייבים להזהיר התובע כי עליו להיזהר בזמן עבודתו. כמו כן, התובע שהה במקום ארוע התאונה זמן מה בטרם ארעה לו התאונה נשוא דיוננו שכן במקום כבר הוצבו ונערכו השולחנות, כפי שהעיד עד התביעה מר לירון. על כן, חזקה עליו כי הבחין בשטח בו עבד וכן במדשאה ובשביל הבולט ושומה עליו להיזהר. היעלה על הדעת כי לו היה המצב שונה מהנסיבות נשוא דיוננו ובמקום המכשול של הפרש הגבהים היה התובע מועד עקב היתקלות בחפץ אשר היה מונח בשטח הייתי מטיל אחריות מלאה על התובע בגין התרשלותו ולעומת זאת במצב כגון דא אטיל אחריות מלאה על המעביד?!! יש צורך למתוח את הגבול המטיל אחריות על מעביד. אין המדובר בילד צעיר לימים אשר לא שת ליבו לסביבה בה שוהה, אלא מדובר בהפרש גבהים אשר נראה לעין ועל אחת כמה וכמה מקום שבו עמד התובע והבריק הכוסות. כמו כן, מצאתי כי על פי נסיבות התאונה צעד התובע צעד קטן לאחור כפי שעולה מטפס הפנייה למל"ל (סומן נ/8) ולא כפי שהציגו הנתבעים כי התובע פסע פסיעות רבות בכיוון הפוך. אולם, הואיל והתובע נאלץ להפסיק עבודתו על מנת להביא ארגז לצורך ישיבה בזמן עבודתו בשל חוסר תנאי עבודה נאותים מצאתי כי רשלנותו התורמת של התובע היא בשיעור של 30%. 18. ניכויים: הנתבעים הציגו בפני חוות דעת אקטוארית של מר שי ספיר (נ/10) על פיה היוון גימלת הנכות של התובע לעתיד עומד על סך של 487,058 ₪ נכון ליום 20.1.00. 19. סך הכל: הפסדי שכר לעבר: 73,640 ₪ הפסדי שכר לעתיד: 319,189 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות: 2,000 ₪ עזרת צד ג': 20,000 ₪ כאב וסבל: 105,000 ₪ סך הכל: 519,829 ₪ אשם תורם בשיעור 30%: 155,949 ₪ סך הכל: 383,880 ₪ לאחר ניכויי דמי המוסד לביטוח הלאומי אשר שולמו לתובע על פי חוק, ואשר על פי חוות הדעת האקטוארית אשר הוגשה על ידי ב"כ הנתבעים עולה כי נכון ליום 20.1.00 עמד הפיצוי בשיעור של 487,058 ₪ הרי שהתביעה נבלעת בתגמולי המל"ל. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את התביעה. שקלתי אם יש מקום לחייב את התובע בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד, אך בסופו של דבר מצאתי לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו! ידיים