קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה במהלך שחיה בכנרת: מבוא התובע, יליד 29.5.88, נפגע בראשו ביום 14.6.08 במהלך שחייה בחוף שיזף שבכנרת. בעת התאונה היה התובע חייל בחופשה. התביעה הוגשה נגד נתבעת 1 שהיא המועצה האזורית שבתחומה נמצא החוף (להלן- "המועצה"), ומבטחתה. הנתבעות שלחו למפעיל החוף הודעה לצד השלישי. תמצית טענת התובע הייתה שהתאונה אירעה בשל רשלנותה של המועצה, האחראית למפגעים שבתחומי המקרקעין שבחזקתה ובפיקוחה. לטענת הנתבעות, החוף הינו חוף אסור לרחצה, על פי הוראות צו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף), תשס"ד - 2004 (להלן: "צו הסדרת מקומות רחצה"), וכיון שהכניסה למים הייתה אסורה, לא מוטלת עליהן כל אחריות לנזקיו של התובע. לטענת הצד השלישי, אין הוא אחראי למפגעים הקיימים במי הכנרת, שכן נושא ההסכם בינו לבין המועצה הינו החניון בלבד, ולא החוף בכללותו. התובע לא צירף חוות דעת רפואית מטעמו, ובית המשפט הניח שלא נותרה לו נכות רפואית בעקבות התאונה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות התאונה, האחריות לתאונה, והנזקים שנגרמו לתובע. נסיבות התאונה על פי המפורט בכתב התביעה, הגיע התובע עם חבריו לנפוש בחוף. התובע וחבריו שילמו דמי כניסה ושהייה והתמקמו בחוף. פורט בכתב התביעה שבעת שהתובע צלל במים, חש לפתע חבלה קשה בראשו. מיד התברר לו שהוא נפגע בראשו מחפץ מתכתי שהיה מתחת למים ואשר היה מחובר לקרקעית. מאוחר יותר התברר לתובע שמדובר במתקן המורכב משניים עד שלושה עמודי ברזל, שאליהם מחובר עיגול ברזל. בכתב התביעה הועלתה השערה שהמתקן משמש כבסיס לשקיות אשפה גדולות, ויתכן שהוצב במקום בעת שמפלס המים היה נמוך יותר ממפלס המים במועד התאונה. עדות התובע בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי יום לפני התאונה הגיע עם חבריו לחוף שיזף על מנת לנפוש בו. במקום שהו נופשים רבים, ורובם נכנסו למים מעת לעת, מבלי שמישהו העיר להם על כך. ביום התאונה, באחת מכניסותיו למים, צלל במרחק של כ- 10 עד 15 מטר מהחוף, בעומק של קרוב למטר, ולפתע הרגיש חבטה קשה בראשו. התובע התרומם מעל המים, ומיד הרגיש מעורפל, דם רב ניגר על פניו וכיסה את עינו הימנית. התובע ציין שהוא הבין שנחבל בראשו אך לא ידע ממה. כן העיד שמיד לאחר מכן אמרו לו חבריו שהוא נפגע מברזל שהיה במים, תקוע בחול. התובע פירט שחבריו הוציאו אותו מהמים, השכיבו אותו על החוף וניסו לעצור את הדימום. בין חבריו הייתה חובשת צבאית שטיפלה בו. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא נשאר עם החובשת הצבאית על החוף וקיבל ממנה טיפול ראשוני. שניים מהחברים האחרים חזרו למים לבדוק את שאירע. התובע הוסיף ופירט בתצהירו כי התברר שהחפץ שבו נתקל היה מתקן המורכב משלושה עמודי ברזל שלהם היה מחובר עיגול ברזל בקוטר של כ- 40 ס"מ, המשמש כמתקן לשקיות אשפה. צוין ש"תמונה של מתקן דומה" צולמה כעבור שנה, במהלך ביקורו של התובע במקום. התובע ציין כי בחוף היו מפוזרים מתקנים רבים דוגמת מתקן האשפה שצולם, חלקם באזור שהתייבש עקב נסיגת החוף. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא ניסה לתפוס גלים במים. יחד עם זאת השיב שהצלילה לא הייתה לכיוון הקרקעית, אלא לכיוון פני המים. כן השיב שהוא לא הגיע לקרקעית ואף לא לעומק של כמטר (עמ' 8, שורות 1 ו- 2). על פי תיאורו, "קפצתי עם הגל, הייתי קצת מתחת לגובה פני המים, כמה עשרות ס"מ, עשיתי תנועת חזה כמו בשחייה רגילה כשהידיים היו לאחור בשיא התנופה נתקלתי באיזה שהוא חפץ. לא ראיתי את החפץ מתקרב כי הייתי עם עיניים עצומות" (עמ' 8, שורות 7 עד 9). התובע השיב כי חבריו שנכנסו למים לאחר שסייעו לו לצאת לא היו צריכים לצלול על מנת לראות את מוט הברזל, כיון שהוא הגיע לגובה של כ- 20 ס"מ מתחת לפני המים. התובע השיב שהוא עצמו לא בדק מהו החפץ, וכל שהיה ידוע לו אודות החפץ היה מתחושתו את החפץ בעת הפגיעה. רק כעבור כשנה חזר עם חברו למקום ושם צילמו את המפגע (מוצג ת/1א). במהלך חקירתו הנגדית לא ידע התובע להשיב בוודאות שהחפץ שצולם, בפרט, או שמתקן לאיסוף אשפה, בכלל, הוא הגורם לחבלתו. עדות מר אמיר ליבוביץ' מטעם התובע העיד על נסיבות התאונה חברו, מר אמיר ליבוביץ' (להלן-"אמיר"). על פי עדותו של אמיר, למחרת הגעתם לחוף שהו התובע, אמיר וחברתו באותה תקופה, במים, במרחק של כ- 15 מטר מהחוף. התובע שהה במרחק של מספר מטרים משני חבריו. בני החבורה שיחקו עם הגלים. לפתע ראה אמיר את התובע קם, כן ראה שהוא מדמם מראשו. מיד נגשו אליו שני חבריו והוציאוהו לחוף. לאחר שהשאירו את התובע בידי חברתם, שהייתה החובשת צבאית, חזרו השניים למים. אמיר ציין כי הוא ראה היכן אירעה התאונה וחזר לאותה נקודה בדיוק. בחקירה נגדית השיב שבמקום התאונה זיהו השניים חפץ מברזל. השניים לא חקרו ביסודיות את טיבו של החפץ באותה עת, כיון שמיהרו לצאת מהמים כדי לטפל בתובע. יחד עם זאת, אמיר העיד על כך שהוא מישש את החפץ, ומצא שהחפץ תקוע באדמה ועל כן לא עלה בידו להזיזו ממקומו או להוציאו מהמים. אמיר השיב במהלך חקירתו הנגדית שהוא בטוח שהחפץ שמישש במים הוא החפץ שממנו נפגע התובע, שכן מיד לאחר שהוציאו את התובע מהמים, שבו הוא וחברתו למים ואיתרו את מיקום התאונה ללא בעיה. אמיר העיד על כך שהוא חיפש את החפץ במים בעזרת ידיו (עמ' 15, שורה 1), וכי הרגיש חפץ מברזל (שורה 22). לשאלה מדוע לא הוציא את החפץ, השיב- "החפץ היה תקוע, זה יותר הרגיז אותי" (שם, שורה 25). כן השיב שכאשר הלך לחפש עזרה התריע בפני העובד בחוף מפני החפץ, אף הזהיר שאדם נוסף עלול להיפגע, ואולם אותו עובד היה אדיש לכך (שם, שורה 28). אמיר השיב שהוא לא בטוח שהחפץ שצילם כעבור שנה הינו החפץ שגרם לתאונה, יחד עם זאת הוא שיער שמדובר באותו חפץ, שכן מיקומו של החפץ היה באזור שבו אירעה התאונה, קו המים זז אחורה וחשף את מתקן הברזל שהיה מכוסה במים בשנה שקדמה לשנת הצילום. כמו כן, מתקן הפח שצולם היה חלוד וישן. איש מטעם הנתבעות או הצד השלישי לא העיד על כך שהם ווידאו ומצאו שאין מכשולים במים, שניקו את קרקע האגם, בתחילת עונת הרחצה או אי פעם בעבר. בתצהיר עדות ראשית של מפעיל החוף נכתב במפורש שכאשר התבקש להודיע מהי תגובתו לתביעה השיב כי "אין באפשרות מפעיל החניון לבדוק מה נמצא מתחת למים לאורך כל החוף שמשתרע ל 1000 מטר". לאחר בחינת הראיות מצאתי שיש לאמץ את גרסת התובע לנסיבות התאונה. עדותם של התובע ושל אמיר הייתה עדות מהימנה. התובע השיב במהלך חקירתו הנגדית שממגע החפץ בראשו התרשם שמדובר בחפץ מתכתי. הוא הודה בכך שאינו יודע מהי זהות העצם שפגע בו, ושההצבעה על מתקן האשפה אינה אלא השערה. ניתן היה להתרשם מעדותו של התובע שהוא מוסר את הדברים כהוויתם, ולא בצורה מגמתית. התרשמות דומה קיימת גם מעדותו של אמיר. אמיר העיד על כך שמיד לאחר שהוציא את התובע מהמים לאחר התאונה חזר לאזור שבו ראה את התובע מתרומם במים, חיפש בעזרת ידיו את המכשול שהיה במים, ומצא שם חפץ מתכתי שאותו ניסה להוציא, ואולם הדבר לא עלה בידו כיון שהחפץ היה מחובר לקרקעית. אף שעלה מהראיות שהתובע והעד מטעמו שוחחו ביניהם אודות התאונה, דומה היה ששניהם מוסרים בעדותם את מלוא העובדות הידועות להם, מבלי לשנותן. ניתן אפור לקבוע על יסוד הראיות שהובאו בפני שהתובע אכן נפגע במהלך צלילה במימי הכנרת, כפי שהעיד, מחפץ מתכתי שהיה מחובר לקרקע הים. לא מצאתי שהוכח שהחפץ המתכתי הוא דווקא מתקן האשפה שאותו הציע התובע כגורם התאונה, שכן סברה זו של התובע ושל העד מטעמו לא הוכחה כנדרש, ואולם אין לטעמי לדרוש מהתובע להוכיח את זהותו המדויקת של החפץ המתכתי שהיה במים ושגרם לחבלתו. האחריות טענות הצדדים לטענת התובע, האחריות לנזקיו מוטלת על הנתבעות ועל הצד השלישי. אחריותה של המועצה, לטענת התובע, מקורה באחריותה הסטטוטורית שממנה אין היא יכולה להשתחרר באמצעות מסירת ניהול החוף למפעיל חיצוני. נטען שהמועצה התרשלה בכך שלא הציבה בחוף שילוט נאות האוסר על הכניסה למים, בהעדר פיקוח על מפעיל החוף, וכן באחריות שילוחית למעשיו של מפעיל החוף. אשר לאחריות מפעיל החוף, טען התובע בסיכומיו שהיה על מפעיל החוף לוודא שלא יימצאו במים ברזלים מסוכנים, אף להתריע מפני מכשולים המצויים במים. לטענת הנתבעות, הרחצה בחוף אסורה, ועל כן לא מוטלת עליהן אחריות כלשהי, ולכל היותר מוטלת האחריות על הצד השלישי, מפעיל החוף. נטען כי המועצה לא קיבלה מעולם אחריות על מי הכנרת, וכי לכל היותר הייתה אחראית על החוף עד קו המים. עוד נטען שאשמו התורם של התובע הינו בשיעור של 100%, ולא פחות מ- 50%. עוד נטען שהצד השלישי נטל על עצמו את האחריות לכל תביעת נזיקין שתוגש נגד המועצה, והיה עליו לוודא קיומה של פוליסת ביטוח שתסה התחייבותו זו. הצד השלישי טען כאמור שבהתאם לחוזה שנחתם בינו לבין המועצה, קיבל את הזכות להפעלת חניון במקום ולתחזוקתו, ללא כל זיקה לחוף או למי הכנרת. הצד השלישי הדגיש שבטיוטת החוזה המקורית נכתב שנושא ההתקשרות הוא "חוף" או "אתר", ואולם מילים אלו נמחקו בנוסח הסופי ונקבע במפורש שנושא ההתקשרות בינו לבין המועצה הוא הפעלת החניון בלבד, ולא הפעלת האתר. עדויות התובע התובע התייחס בעדותו למספר נקודות הרלוונטיות להכרעה בשאלת האחריות. הנקודה הראשונה, נוגעת לסיבת הגעתו של התובע למקום. בחקירה נגדית השיב התובע שמדי שנה הוא מגיע עם חבריו לחוף כלשהו בכנרת לשם קמפינג. (עמ' 2, שורות 25 עד 30). לעיתים מגיעה קבוצה המונה כ- 30 אנשים, באותו ביקור הגיעו 6 חברים. היה זה ביקורו הראשון של התובע בחוף שיזף. לשאלה מדוע בחר להיכנס דווקא לחוף זה, השיב התובע שלא הייתה סיבה מיוחדת. היה זה חוף שהוא טרם ביקר בו, ואולם חברו אמיר היה בחוף בעבר. התובע ציין ש"הכנרת הייתה מלאה באנשים, ראינו שיש מקום בחוף ונכנסנו". (עמ' 3, שורות 15 עד 16). התובע השיב שכשהגיע למקום היה ברור לו שנכנסים במקום למים. (עמ' 3, שורות 11 עד 13). כן השיב "לא היינו בקו החוף, שהינו בחניון מעל החומה, יש מפלס שלם שמפריד עם מדרגות" (עמ' 5, שורה 17). כן השיב שלמיטב זכרונו הלך בשביל בין 5 ל- 10 מטר מהמפלס שבו שהה, מהצמחייה, ועד המים. התובע השיב בחקירה הנגדית כי המרחק מהחניון עד קו המים הוא כ- 100 מטר. בשנה שלאחר מכן, כאשר הגיע לצלם את המקום, המרחק לחוף היה גדול יותר ממאה מטרים כיון שמפלס המים ירד. נקודה שנייה הרלוונטית לשאלת האחריות היא באשר לשילוט שהוצב במקום. התובע העיד שבכניסה לחוף לא היה שלט אזהרה מפני סכנה למתרחצים בים, מפני מתקנים או מפגעים במים. בשלט היחיד שהיה בחוף היה כתוב "הרחצה על אחריות המתרחץ בלבד". התובע הוסיף בתצהירו, שבשלב כלשהו לאחר התאונה הוסף שלט נוסף האוסר את הרחצה במקום. התובע הצהיר שבעת ששילמו הוא וחבריו עבור הכניסה לחוף, לא הוזהרו על ידי מפעיל החוף אזהרה כלשהי. בחקירה נגדית השיב שלא קיבל פלייר או הוראות כתובות, אלא קבלה בלבד עבור התשלום. כן השיב שלא נאמר לו בכניסה שהתשלום הוא עבור החנייה בלבד. (עמ' 6, שורות 31 עד 32). בחקירה נגדית שלל התובע את האפשרות שהיו שלטים נוספים הקובעים שהרחצה אסורה, כפי שצורף לתצהירו של העד מטעם הנתבעת. על פי עדותו, ראה לראשונה את השלטים האמורים כאשר הגיע לביקור בחוף כשנה לאחר התאונה. יחד עם זאת, הודה שראה במועד התאונה את השלט שלפיו אין במקום מציל. התובע הצהיר שבמקום שהו נופשים רבים, ומרביתם נכנסו למים. איש לא העיר להם על כך. גם אמיר העיד שהשילוט היחיד שהיה במקום ציין שהאחריות הינה על המתרחץ, אך לא היה שילוט המבהיר שהרחצה אסורה. אמיר השיב בחקירה נגדית כי מזה שנים הוא הולך עם חבריו לחופי הכנרת. "אני יודע מהו נוהל המקום בחופים. כשיש את השלט הישן, הכוונה שאין שירותי הצלה, ועל כן דורשים פחות כסף, אך מותר להיכנס למים. כולם נכנסים. אם היה כתוב אסור להיכנס לא הייתי נכנס" (עמ' 14, שורות 14 עד 16). נקודה נוספת בשאלת האחריות שאליה התייחס התובע בתצהירו הייתה ההתנהלות בחוף לאחר התאונה. התובע הצהיר שחבריו ניסו למצוא בחוף ערכת עזרה ראשונה, ואולם כשפנו לאחראי בכניסה לחוף נאמר להם כי אין ערכה שכזו. אותו אחראי הפנה את התובע וחבריו לאחד החופים הסמוכים. התובע ציין שאותו אחראי היה אדיש למה שאירע לתובע. התובע הוסיף ופירט שבמהלך החיפושים אחר ערכת עזרה ראשונה פנו התובע וחבריו לקיבוץ עין גב, ואולם המרפאה שם הייתה סגורה. משם המשיכו למרינה הקרובה, שם פנו לאחת המסעדות, וקיבלו שם תחבושת אישית. כיון שראשו של התובע המשיך לדמם, נסעו למרפאת החירום בצמח, ומשהסתבר שהמרפאה סגורה, המשיכו לבית החולים פוריה. העד אמיר העיד שלאחר שמצא את המפגע במים, מיהר להזעיק למקום עזרה. לשם כך הגיע לכניסה לחוף וסיפר לאדם ששה שם כי חברו נפצע. אמיר העיד כי היה מבוהל, שכן התובע דימם מראשו. האיש בכניסה שלח את אמיר למכולה או ביתן שהוצב במקום. כשהגיע לביתן ניגש אליו אדם לבוש בתחתונים. אמיר סיפר לו על פציעתו של התובע ושהוא זקוק לעזרה. אותו אדם התייחס אליו באדישות מוחלטת, ואמר לו שיש עזרה בעין גב. כשביקש ממנו אמיר תיק עזרה ראשונה, השיב לו שאין במקום. אמיר ציין כי התרתח על האדישות שבה נתקל, ועל חוסר הנכונות להגיש לו כל עזרה. הראיות מטעם הנתבעות מטעם הנתבעות הוגש תצהיר עדות ראשית של מר מאורי ישראל, מנהל האגף לפיתוח כלכלי במועצה האזורית עמק הירדן, האחראי, על פי האמור בתצהירו, על מנהל מחלקת התיירות והחופים במועצה. בתצהירו כונה האתר נושא התביעה כ"חוף". יחד עם זה נטען שאין בו "מקטע של חוף מוסדר לרחצה אלא משמש כחניון קצר או ארוך טווח בלבד". כאסמכתא לטענתו צירף העד את צו הסדרת מקומות רחצה, המגדיר את החוף כאסור לרחצה. כן צירף פרסום של המועצה בנושא זה. העד ציין כי בעת הכניסה לחוף והתשלום עבור החנייה, חילקו למבקרים מנשר שהוכן על ידי המועצה, שבו צוין במפורש כי הרחצה במים אסורה. כן העיד על כך שברחבי החוף ובחניון פזורים שלטים רבים המורים על כך שאין בחוף שירותי הצלה, שהרחצה אסורה, ושהיא באחריות המתרחץ בלבד. העד הדגיש כי מעולם לא הייתה למועצה אחריות על הנעשה במים, הואיל והשטח מעולם לא נמסר לה, ולפיכך אחריותה התפרשה עד קו המים בלבד. העד ציין שלמיטב ידיעתו האחריות על הנעשה בשטח המים מוטלת על מדינת ישראל, באמצעות מנהלת הכנרת, משרד הפנים, ורשות המים. כראיה צירף מסמך מיום 18.6.00 מאת מנהל מחלקת הכנרת, האוסר על המועצה לבצע עבודות בתוך המים. העד טען כי לפני כשנתיים הוקם איגוד ערים כנרת, אשר קיבל על עצמו באופן סטטוטורי את האחריות לחופי הכנרת, בין היתר כיון שהניסיון להטיל אחריות על המועצה לנעשה בשטח המים אינו הגינוי, ואינו בר אכיפה בשים לב למשאבים העומדים לרשות המועצה. העד הוסיף וטען שבמסגרת ההסכם בין המועצה לבין מפעיל החוף התחייב מפעיל החוף לשפות את המועצה על כל תשלום שבו תחויב בעקבות תביעת נזיקין. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שלא הוא צילם את התמונות שצורפו לתצהירו, בהם מצולמים השלטים שהוצבו בחוף, הוא אף לא ידע להשיב באיזה מועד צולמו ובאיזו שנה הוצבו השלטים המצולמים. לשאלת בית המשפט השיב שהצילומים של השלטים שצירף לתצהירו מקורם בקובץ של עובד שלו לשנת 2008. העד השיב שהוא צירף לתצהירו קבלות המעידות על מועד התשלום עבור השלטים, ואינו יודע מדוע הקבלות לא צורפו בפועל לתצהיר שהוגש לבית המשפט. העד השיב שהצד השלישי אחראי רק על קטע החוף השייך למועצה (עמ' 24, שורה 27), וכיון שרצועת החוף אינה של המועצה, אין היא רשאית לתת הוראות לגביה. גם כשבקשה המועצה לבצע עבודות ניקיון, אסרה עליה המנהלת לעשות כן (שם, שורות 27 עד 28). לשאלת בית המשפט השיב העד שכאשר יורד מפלס המים, יורדים גם האנשים לקו החוף, על מנת לעשות את הפקניקים שלהם שם, ועל כן יתכן שמפעיל החוף הוא זה שהוריד את מתקן האשפה. העד לא ידע להשיב האם המתקנים המצולמים הינם מעל קו 209, או מתחתיו. לתצהירו צירף העד את ההסכם שנחתם בין המועצה לבין הצד השלישי. עיון כללי בהסכם מלמד שלכאורה מדובר בהסדר סטנדרטי, שנכתב על גבי טופס מס' 20, ואשר הוספו בו תוספות בכתב יד. מספר הוראות בהסכם רלוונטיות לעניין ההכרעה בשאלת האחריות. ב"הואיל" הראשון בהסכם נרשם כי "ולמועצה נמסרה, או עומדת להימסר, על פי הסכם עם מנהל מקרקעי ישראל... הזכות להפעיל קטעים מחופי הכנרת המצויים בתחום שיפוטה;" הוראה זו מעידה על הזכויות שהיו למועצה בחוף, שאותן או את חלקן התיימרה להעביר לצד השלישי. לא הובאו כל ראיות התומכות בטענת התובעות לפיהן לא הייתה להם כל זכות במי הכנרת מבחינת הפעלת החוף, ואינני סבורה שזכות ההפעלה נעצרת בקו המים, שכן כל מטרתה לכאורה הינה להסדיר את הרחצה במים. ב"והואיל" השני נרשם במקור "והמועצה, יחד עם אחרים, פתחה את קטע החוף הידוע כחוף בהוראות האופרטיביות נמחקה בכל מקום המילה "חוף" ובמקומה נכתבה המילה "חניון". עיון בסעיף 12 להסכם מלמד שגם בו שונו מילים בכתב יד. בעוד שבמקור נכתב "א. הקבלן מתחייב לפצות את המועצה ו/או לשפותה על כל נזק שייגרם לה ו/או על כל תשלום שתחוייב לשלם לכל צד שלישי שהוא בגין כל הקשור לאתר ו/או להפעלתו, ולרבות בחוף ובתחומי המים הסמוכים לו", הוחלפה המילה "לאתר" במילה "לחניון", והמילים "לרבות בחוף ובתחומי המים הסמוכים לו" נמחקו בקו בכתב יד. תיקון דומה נעשה בסעיף קטן ב. העוסק בחובת הקבלן לשפות את המועצה. (תיקונים דומים נעשו גם בסעיפים אחרים, העוסקים בביטוח או בנושאים אחרים). ראיות הצד השלישי מר עמוס כהן, השיב בחקירה נגדית שבמועד התאונה היה בחוף, וכעבור חצי שעה נודע לו על התאונה. הקופאי סיפר לו אודות המקרה, ופירט שהוא השיב לחבריו של הפצוע שניתן לקבל עזרה ראשונה בעין גב. העד השיב שהוא ירד פחות או יותר למקום התאונה, ולא ראה דבר בולט מהמים או בתוך המים. כן טען שלא הציגו בפניו או בפני עובדו את הבחור שנפצע. באותה השנה המרחק בין עמדת החניון לקו החוף היה כ- 40 מטר. העד השיב כי הוא לא נכנס למים לבדוק את המכשול, אלא הסתכל מהחוף. לדבריו "אין לי אחריות במה שקשור למים, וזה חוזה ביני ובין החוף. יש איזה שהיא אחריות לבדוק במידת היכולת שלי אני רואה אם יש משהו שיכול לפגוע באורחים אני אתקן זאת" (עמ' 28, שורות 26 ו- 27). על פי תשובתו, מי שנכנס לחוף היה מודע לכך שהרחצה אסורה. לטענתו השלטים הוצבו בשנת 2006 והם פגעו בו מבחינה כלכלית (את החוף הפעיל משנת 1992), כי אנשים ראו שאין שירותי הצלה ובגלל זה אסורה הרחצה, ואולם לטענתו יש כאלה שנכנסים בכל זאת למים. העד שב והדגיש שבעבר אמנם הוצבו במקום שלטים הקובעים שהאחריות על המתרחץ, ואולם עוד לפני התאונה, למיטב זכרונו של העד, בשנת 2006, הוצבו שלטים הקובעים במפורש שהרחצה במקום אסורה. הצד השלישי השיב שאת המתקנים לאיסוף אשפה הציב בחוף רק בשנת 2009, קודם לכן לא היו שם מתקנים דומים. לשאלה מדוע הציב מתקני אשפה על החוף אם לטענתו הוא מפעיל את החניון בלבד, השיב- "מגבול החניון ועד לחוף יש שטח של 100 דונם, אז אני לא יכול שאנשים ייתקלו בערימות של אשפה, אז אני מנקה את השטח. אני לא מזמין אנשים לרחצה, אין הוראה כזו, אסור להיכנס למים אבל השטח צריך להיות נקי ככל האפשר" (עמ' 30 שורות 1 עד 3). הצד השלישי השיב שלא היו מפקחים בחוף אשר אסרו על הכניסה למים, ואולם היו מנשרים של המועצה שאותם חילק לאורחי המקום. אשר למתקנים שבחוף ציין הצד השלישי שיש במקום שלושה מבני שירותים, מקלחות וצילונים, שלא התקנו על ידו. אשר לניקיון ופינוי האשפה, השיב הצד השלישי שאף שאינו מחוייב לשמור על הניקיון עד קו המים, אלא בתחומי החניון בלבד, הוא שומר על הניקיון עד קו המים, כדי לתת לנופשים הרגשה של ניקיון. דיון והכרעה בשאלת האחריות במהלך השנה, במיוחד במהלך חודשי הקיץ שבאחד מהם אירעה התאונה, פוקדים מבקרים רבים את חופי הכנרת. ניתן להניח שמטרת בואם של המבקרים, לפחות של מרביתם, הינה טבילה במי הכנרת. זו הייתה לפחות כוונתם של התובע וחבריו, כפי שעולה מעדותם. מהראיות שהוצגו בפני ניתן ללמוד כי בחוף שיזף, כמו גם בחופים אחרים, נוצר "יצור כלאיים" של חוף, שאולי הוא נוח וטוב למועצה ולמפעיל החוף, אך אינו בטוח למבקרים. מצד אחד, ניתן ללמוד שעל פי צו הסדרת מקומות רחצה, החוף אסור לרחצה. מצד שני מתפקד החוף כחוף מוסדר המיועד חמתרחצים, קיימת גישה למים באמצעות מדרגות המובילות לחוף ולקו המים, החוף נקי ומזמין, מוצבים בו מתקנים המיועדים לרווחת המתרחצים, כגון מקלחות, שירותים, מסעדה וצילונים, אלא שתחת כסות סיווגו של החוף כחוף אסור לרחצה פוטרים את עצמם האחראים לחוף ממתן שירותי הצלה ומהבטחת שלומם של המבקרים. על מעמדו של חוף שיזף כחוף ככל החופים ניתן ללמוד בראש ובראשונה מפרסומו על ידי המועצה (נספח ב' לתצהירו של העד מטעם הנתבעות). הפרסום האמור, מפרט את חופי הכנרת בזו הלשון: "הקיץ הוא הזמן שבו פוקדים המוני נופשים את הכנרת. לנוחותכם הכנו סקירה של החופים מרכזיים באגם המציעים שירותים לנופשים. הסקירה מתחילה מדרום ומקיפה את הכנרת כנגד כיון השעון. תוכלו למצוא את החופים המוזכרים בסקירה במפה בחוברת זו". מיד לאחר פתיח זה וסקירת מעלותיו של חוף צמח, מן המפורסמים בחופי הכנרת, לפחות על פי פרסום המועצה, מופיע פירוט מעלותיו של חוף רותם שיזף, החוף נושא התביעה, וזה תיאורו: "לאורך החוף חול לבן ונעים היוצר תחושה של מרחבי סיני. שירותים ומקלחות, סככות צל לאורך החוף, שלחנות לפקניק, מכולת /מזנון, תאורה בלילה, אפשרות לבניית אוהלים, חניון ללא שירותי הצלה- הרחצה על אחריות המתרחץ". ניתן ללמוד מהפרסום שהמועצה לא רק מפרטת בפני הנופשים המגיעים לגבולותיה את מעלותיו של החוף, ומדגישה את דמיונו לחופי סיני, היא אף מכוונת את הנופשים לחוף, מילולית ובעזרת מפה ומזמינה אותם לבקר בו. קשה לשער שהנופשים רואים במקום חניון לילה דוגמת חניונים המצויים בחורשה או במדבר, וכי הגעתם למקום אינה לשם טבילה במי הכנרת, כפי שקשה לשער שהמגיעים לחופי סיני יסתפקו ברצועת החוף החולית ויימנעו מכניסה למים. ניתן היה לצפות שאגב מילוי תפקידה וסמכויותיה תהיה המועצה מודעת לכך שהנופשים מגיעים לחופי הכנרת בראש ובראשונה על מנת לרחוץ בהם, ועל כן תשקוד על פיתוח החופים, על יצירת סביבה בטיחותית לנופשים בתחומיה גם אם הדבר כרוך בטיפול בהכרזתם. עוד סביר היה לצפות שהמועצה תפעל להכוונת הנופשים ולהזמנתם אך ורק לאותם חופים מוסדרים ובטוחים, ותנסה להרחיקם מחופים בלתי מוסדרים, בהם מסכנים הנופשים את חייהם. קשה שלא לתהות מדוע רואה המועצה לאפשר את פיתוח החוף, מציבה, או מתירה להציב בו, שירותים ומקלחות, סככות צל ועוד, חרף הסכנה הטמונה בחוף הבלתי מוכרז, אף מכוונת את הנופשים דווקא לחוף בלתי מוסדר זה, תוך מניית מעלותיו. בפרסום החוף האמור על ידי המועצה, מצוין אמנם שאין בחוף שירותי הצלה, ושהאחריות היא על המתרחץ, ואולם לא צוין בו שלא מדובר בחוף מוכרז, שהכניסה למים אסורה, או שהוא מסוכן למתרחצים בו. ניתן דווקא להניח על סמך פרסום המועצה, וההזמנה המובעת בו של גוף פיקוח לבקר בחוף, שהחוף הוא כה בטוח, עד כי אין בו צורך בשירותי הצלה, לפחות לאדם היודע לשחות, או לאדם הנשאר בקרבת החוף ולא מתרחק ללב ים. תמיהות נוספות עולות גם למקרא המנשר שאותו הכינה המועצה, שאף הוא צורף לתצהיר העד מטעמה, ושאותו לטענתה מחלק מפעיל החוף לבאים. לצד אזהרה מפני שיפוע תלול של עומק המים בעקבות ירידת מפלס הכנרת, ולצד אזהרה מפני סחף וגלים פתאומיים ומפני כלי שיט השטים במקום, מזהירה המועצה מפני חניונים ללא שירותי הצלה בזו הלשון: "קיימים לאורך חופי הכנרת חניונים רבים לנוחיות הנופשים. חניונים אשר הוקמו ליד חופים לא מוכרזים לרחצה עלולים להטעות את המתרחצים לחשוב כי קיימים במקום גם שירותי הצלה ועזרה ראשונה. שימו לב! הקפידו לרחוץ רק בחופים מוכרזים לרחצה". כפי שציינה המועצה עצמה בפרסומיה, פתיחת החניונים לצד חוף בלתי מוכרז מטעה את המתרחצים, הטועים לחשוב שמדובר בחוף רחצה לכל דבר ועניין. אף שהמועצה מודעת לכך שה"חניונים" האמורים מטעים את המבקרים, בשום במקום במנשר האמור לא צוין במפורש שהכניסה למים בחוף הבלתי מוכרז אסורה. הקונסטרוקציה שלפיה מאפשרת המועצה מצד אחד מתן שירותי חוף מוסדרים וגבייה של סכום כסף מכובד בכניסה אליהם, ומצד שני נאסרת הכניסה למים בטענה שמדובר בחוף בלתי מוכרז, הינה בגדר היתממות ועצימת עיניים מטעם המועצה ומפעיל החוף כאחד, שכן המבקרים מגיעים למקום לשם רחצה בחופי הכנרת, לא לשם חנייה ולא רק לשם קמפינג יבשתי. המבקרים בוחרים להיכנס לחוף מסודר, ולא לחוף טבעי שאין בו כל שירותי חוף, ומשלמים תמורה נאותה עבור הכניסה והשהייה במקום. ניתן להתרשם מהעדויות שהמבקרים בחוף, לרבות התובע וחבריו, לא הגיעו למקום לצורך שהיה על היבשה משל היה מדובר בחורשה או בחניון יבשתי אחר, אלא לשם הרחצה במי הכנרת. ספק אם התובע וחבריו היו בוחרים בחוף האמור אילו לא הייתה גישה לקו המים באמצעות מדרגות, או אילו הייתה הגישה למים חסומה בגדר ומאפשרת שהייה ברצועת החוף היבשתית בלבד. התובע העיד מפורשות שהיה לו ברור שהוא נכנס למים. במים ראה שוחים רבים, ועד התאונה הספיק להיכנס למים פעמים רבות, מבלי שהעירו לו על כך, או שהגבילו אותו בדרך כלשהי. בתי המשפט התייחסו לא אחת לקונסטרוקציה זו, הנפוצה כנראה בחופי הכנרת, ודחו את הטענות שמדובר בחניון בלבד ושהמועצה המקומית או מפעיל החוף אינם חבים באחריות לנזקי נפגע בתאונה שאירעה בחוף. התובע הפנה בעיקר לפסק הדין שניתן בע"א 1256/05 (מחוזי חיפה) עיזבון המנוח נאסר מג'יד נ' מועצה אזורית עמק הירדן ואח', (מיום 22.4.08, להלן- "פרשת המנוח מג'יד") שעסק בתאונה שאירעה בחוף סוסיתא בכנרת, חוף בלתי מוכרז, ואשר במהלכה מצא המנוח את מותו בטביעה. בפסק הדין בפרשת המנוח מג'יד נקבע- "ההפרדה בין החוף לבין החניון מלאכותית. החוף נשוא הדיון, היה למעשה "נספח שאינו ניתן להפרדה" מהחניון. חובת הזהירות של מפעילת החניון כלפי המנוח מתפרשת, איפוא, גם על רחצת המנוח בחוף סוסיתא. אחריות זו חלה באופן שילוחי גם על המועצה האזורית, מעניקת הזיכיון, על מבטחיה ועל מבטחי בעל הזיכיון... מפעילת החניון בהתנהלותה בחרה במודע להיות קשורה בצורה זו או אחרת לחוף הים, אלא שלא היה מצידה כל פיקוח עליו או שירותי הצלה, כנדרש. נקודת המוצא היא, כי החניון, באופן בו הופעל, כלל בחובו סיכון בלתי סביר כלפי הלקוחות אשר שילמו בעבור שירותי החניון ומתקניו כחלק מהנחתם הבסיסית, כי החוף הגובל אשר ניתן להגיע אליו דרך החניון, הינו חלק בלתי נפרד משירות זה". קביעות דומות נקבעו על ידי כב' השופט ש' ברלינר בת"א (חי') 1520/99 קריאל נ' קיבוץ משמר העמק, פ"מ תשס"ב (1), 865, (מיום 31.3.2002) . באותו עניין עסק בית המשפט באדם שהגיע לחוף כורסי, אשר נחזה להיות חוף רחצה, שם קבע בית המשפט שלא הוכח בפניו שאין הוא חוף מוכרז. במאמר מוסגר אציין שמעיון בצו הסדרת מקומות רחצה, לא ברור לי האם החוף האמור הוא חוף המותר לרחצה. התובע באותו עניין קפץ קפיצת ראש למים רדודים. בעקבות השבר שנגרם לו בחולייה צווארית, נגרם לו שיתוק מוטורי מלא מהצוואר ומטה. באותו עניין מצא בית המשפט לנכון לדחות את התביעה, לאחר שקבע שלא הייתה מוטלת על הנתבעים החובה להזהיר מפני קפיצת ראש במים הרדודים. יחד עם זאת קבע בית המשפט מספר קביעות הרלוונטיות לענייננו. בעמ' 875, קבע בית המשפט- "אני דוחה את טענתו של הנתבע 5 כאילו אין לו כל אחריות לגבי הרחצה בחוף מחמת שמדובר, כביכול ב"חניון" ולא ב"חוף". בהקשר זה הקובע הוא המצב בשטח, והמציאות כפי שהיא מוצגת, מתבטאת ומובנת על ידי הנכנסים אל החניון והרוחצים כאנשים סבירים. אין הפרדה של ממש בין החוף לבין החניון. עילה של ממש להיכנס אל החניון, לנפוש בו ולשלם עבור השירותים והכניסה אליו, דבר המביא תועלת כלכלית לנתבע 5, היא האפשרות הזמינה והנוחה לרחוץ בכנרת בצמוד ממש לחניה ולמזנון כחלק בלתי נפרד מן השהיה בחניון. לו רצה מפעיל החניון להשתחרר מחבות כלשהי כלפי הרוחצים בכנרת בקו המים המשיק לחניון, היה עליו לגדר את החניון לאורך החוף ולא לאפשר מעבר מן החניון אל החוף. בהעדר הפרדה כזאת לא יכול מפעיל החניון לעצום את עיניו מול הסכנות האפשריות לרוחצים בכנרת בחוף המשיק אל החניון ולמעשה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. אחריות זו חלה באופן שילוחי גם על המועצה האזורית, מעניקת הזיכיון, על מבטחיה ועל מבטחי בעל הזיכיון". אשר לשילוט, קבע בית המשפט- "מדובר בתניית פטור כנגד נזקי הגוף והשאלה היא איזה תוקף ואיזה היקף יש ליתן לתניה כזאת. יש לפרש תניה כזו, בגלל תקנת הציבור, פירוש מצמצם. אין היא משחררת את מפעיל החוף מכל אחריות. ניתן לרדת בקשר לכך לאומד-דעתם של הצדדים. אומד-דעת זה מביא למסקנה כי המתרחץ צריך לדעת שאין בתחום החוף שהשלט מוצב בו שירותי הצלה זמינים, ושעליו להיזהר בשחייה בכנרת בחוף כורסי שכן אין מציל העומד בסמוך לצפות ולהשגיח עליו ולסייע לו בעת צרה. אין בשלט האמור כדי לשחרר את הנתבע מאחריות שעה שבנסיבות המקרה ניתן לייחס לו רשלנות של ממש. האחריות על המתרחץ אינה מוציאה, כשלעצמה ובכל מקרה, אחריות של מפעיל החוף...נראה לי עוד כי כדי ליתן נפקות לתניית פטור כדוגמת זו שבשלט שבענייננו, נדרש כי השלט יוצב אל מול המתרחץ, לאורך שפת האגם בצורה בולטת, להפנות תשומת לבו לסיכון העומד בפניו ממש בעת כניסתו אל המים. לא שוכנעתי כי שלטים כאלה הוצבו לאורך החוף בכורסי ולא די בשילוט בכניסה בלבד". בית המשפט התייחס למפגעים שונים שלגביהם תוטל אחריות גם בחוף "בלתי מוכרז", וקבע (בעמ' 878)- "על מפעיל החוף הבלתי מוכרז, לרבות מפעיל "חניון" כבעינייננו, למנוע מן המתרחץ היחשפות לסיכונים בלתי סבירים, ממשיים בעת הרחיצה, סיכונים שאדם סביר יכול היה להניח לגביהם כי אין הם רובצים לפתחו בעת שהוא רוחץ באותו חוף שאין בו אמנם שירותי הצלה אך מותר להיכנס אליו ולרחוץ בו תמורת תשלום המשולם לחניון שבצידו. כאשר הרחצה היא על אחריותו הוא נוטל אחריות לגבי סיכונים סבירים ולא לגבי סיכונים יוצאי דופן שבעל החוף יכול וצריך למונעם. ניתן לחשוב על סיכונים כאלה שבגינם תוטל אחריות על מחזיק החניון שבצידו חוף רחצה בלתי מוכרז: זיהום של המים המסכן בריאותם של מתרחצים; מוט ברזל או שרידי ספינה ישנה עשויה ברזל השקועה כולה או בחלקה במים שהנתקל בה עשוי להיפצע...". פסק דין נוסף, שניתן בימים האחרונים, הינו פסק דינו של כב' השופט ערפאת טאהא בת"א (נצרת) 8042-02-08 סמיחה ח'לאילה ואח' נ' חוף רסטל ואח' (מיום 1.7.12). באותו פסק דין נדונה תאונה שאירעה בחוף רסטל בכנרת (תביעה שהוגשה, בין היתר, נגד מועצה אזורית מגדל), שבמסגרתה טבעו למוות שלושה בני אדם. בית המשפט קבע כי משנוהל הלכה למעשה חוף רחצה לכל דבר ומשהוכח כי מבקרי החניון באו לנפוש בחוף הים ולרחוץ במימיו, מוטלת על מפעילי החוף חובת זהירות מושגית וקונקרטית לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת לנטרל את הסכנה הטמונה בשהיית המבקרים בחוף הים. לעניין השילוט קבע בית המשפט- "אין די בהצבת שילוט כאמור כדי לקיים אחר חובת הזהירות המוטלת על הנתבעים. כפי שהובא לעיל, השילוט לא היה אפקטיבי כלל וכלל, ובניגוד למה שנכתב בשילוט זה, ציבור המבקרים שפקד את החניון והחוף נהג להיכנס למי הכנרת ולרחוץ בהם". קביעות אותם פסקי דין יפות גם לענייננו. עצם הטענה שמדובר בחוף בלתי מוכרז, אינה פוטרת את המועצה, כמו גם את מפעיל החוף, מאחריותם לנזקי המבקרים במקום הנכנסים למים. כפי שנקבע, למשל על ידי כב' השופט ברלינר, קיימים מפגעים שעל המועצה ומפעיל החוף למנוע גם בחוף שלא הוכרז. אחת הדוגמאות שהובאו באותו פסק דין היה כאמור מוט ברזל בתוך המים, בדומה למקרה שבפנינו. בעניננו, המועצה והצד השלישי התרשלו, הן בכך שיצרו מצגים לפיהם מדובר בחוף רחצה רגיל, והן בכך שלא דאגו להסיר מהחוף, לרבות מהמים, מפגעים העלולים לפגוע במבקרים במקום. חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד- 1964 (להלן- "החוק"), הבחין בין חוף מוכרז לבין חוף שהרחצה בו אסורה. בעוד שלעניין החוף המוכרז נקבעה הסמכה מפורטת, אף נקבעו צווים מפורשים העוסקים בהסדרי הבטיחות, מצילים, עזרה ראשונה וכיוצ"ב, (דוגמת צו הסדרת מקומות רחצה (מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה), התשכ"ו- 1965)) לא נקבעו הוראות בטיחות לעניין החופים שנאסרו לרחצה, זולת חובת הצבת שילוט המודיע על האיסור. דומה כי המחוקק ומחוקק המשנה לא ראו לנגד עיניהם את האפשרות שבחוף בלתי מוכרז יוקמו שירותי חוף מלאים, כגון שירותים, מקלחות, הצללה, מסעדות, וכיוצ"ב, ושעצם העובדה שאותו חוף הוכרז על ידי שר הפנים כחוף האסור לרחצה תקנה למפעילי החוף, לרבות לרשות המקומית, פטור מנקיטת אמצעי בטיחות כגון שירותי הצלה, עזרה ראשונה ופיקוח על הסדר במקום. סביר להניח כי המחוקק ומחוקק המשנה סברו שככל שהחוף לא יוכרז, לא תתקיים בו פעילות חופית, כך שאין צורך בקיום הסדרי פיקוח או בטיחות. אינני סבורה שיש לאמץ את הפרשנות לפיה יוצר החוק הסדר שלילי, הפוטר את המועצה או את מחזיק החוף מלקיים באתר הסדרי בטיחות מינימליים. המועצה והצד השלישי התרשלו לטעמי בכך שביצירת מצגים מטעים לפיהם מדובר בחוף רגיל המיועד לרחצה, אף שהחוף אינו מוכרז. המועצה כיוונה את המבקרים אל החוף, הזמינה אותם לבקר בו, תוך שהיא משבחת את יתרונותיו החופיים. היה על המועצה למנוע הקמת חניון במקום, וככל שאפשרה את הקמתו היה עליה למנוע גישה ממנו אל המים, בין על ידי גידורו, ובין על ידי פיקוח הדוק שלא יאפשר כניסה למים. היה על המועצה להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהרחצה במים אסורה ומסוכנת. אחריות דומה חלה על הצד השלישי. אף שלטענת הצד השלישי הוא אינו מזמין את המבקרים לרחוץ במים, עולה מהראיות שכל פעילותו מכוונת לשם הרחצה במים. הצד השלישי דואג לניקיונו ולהחזקתו של החוף, לא רק של תחום החניון. אשר לשילוט, אקדים ואציין שבנסיבות דוגמת חוף שיזף, שבו מצאה לנכון המועצה לאפשר הפעלת חניון לצד חוף בלתי מוכרז, אין לטעמי די בשילוט האוסר את הכניסה למי הכנרת, שאיש כאמור אינו מציית להם, סביר אף שאינו מבין את משמעותם של אותם שלטים נוכח שירותי החוף הקיימים במקום. בנסיבות האמורות יש למנוע כל גישה למים, בין באמצעות גידור, ובין באמצעות פיקוח הדוק. אין די בכך שצוין בשלט שהאחריות מוטלת על המתרחץ, או שהרחצה אסורה. יש כאמור למנוע את הכניסה למים, באמצעות גידור, או באמצעות פיקוח שלא יאפשר למבקרים להיכנס למים. בין הצדדים התגלעה מחלוקת אודות השילוט המצוי במקום ואודות חלוקת מנשר המעיד על האיסור. בעוד שהתובע טען כי בחוף היה שילוט שהורה ש"האחריות הינה על המתרחץ" ושלא קיבל במועד כניסתו לחוף כל מנשר מאת המועצה, טענו הנתבעות והצד השלישי שהיו במקום שלטים ברורים שאסרו את הרחצה (שילוט שכפי שציינתי אין בו די). מצאתי שיש לקבל את גרסתו של התובע, שנתמכה גם בעדות אמיר, לפיה השילוט היחיד שהיה במקום ציין שהאחריות על המתרחץ, וכי לא היו שלטים המעידים על כך שהחוף הוא בלתי מוכרז, האסור לרחצה. העדים מטעם המועצה והצד השלישי טענו שהשלטים החדשים הוצבו במועד מוקדם יותר, ואולם הם לא הוכיחו מהו מועד הצבת השלטים שתצלומם צורף לתצהיר עד המועצה. גם אילו הייתי מוצאת שיש לקבל את גרסת המועצה והצד השלישי לכך שבחוף הוצבו במועד התאונה לא רק שלטים האוסרים את הרחצה, אלא גם שלטים הקובעים שהרחצה הינה על אחריות המתרחץ, (ממוצג ת/1/ב שהגיש התובע, אשר צולם בביקור שערך התובע במקום כשנה לאחר התאונה, מופיעים שני השלטים זה לצד זה), מדובר בשלטים מטעים, המצטרפים לסיטואציה המטעה הכוללת, שכן לצד השילוט האמור קיים חוף מסודר, שלצידו מתקנים דוגמת המתקנים הקיימים בחוף מוסדר. קיומם של שני השלטים זה לצד זה אשר הוראתם סותרת, יוצרים בלבול והטעייה, ואינני סבורה שיש בהם כדי לפטור את המועצה או את מפעיל החוף מאחריות למפגעים המצויים במים. הנתבעות והצד השלישי כאחד טענו שתחום המים מעולם לא היה בסמכותם, ועל כן אין להם כל אחריות באשר למתרחש בו. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, המועצה לא הביאה כל אסמכתא לטענה זו. מהנוסח המקורי של ההסכם שאותו העבירה לצד השלישי, ניתן ללמוד ההיפך מכך, שכן קיימות בו תניות רבות המתייחסות לא רק לחוף אלא גם למי הכנרת, כפי שציטטתי לעיל. ניתן ללמוד מטיוטת ההסכם שהמועצה ביקשה להחיל את הוראות ההסכם גם על מי הכנרת, ועל כן סביר להניח שגם מי הכנרת היו באחריותה. הנתבעות לא שלחו הודעה לצד שלישי למדינת ישראל, או לגופים אחרים העשויים לחוב לטעמן באחריות, ועל כן לא ראיתי מקום לפטור אותן מאחריות למפגעים המצויים במי הכנרת. אשר לצד השלישי, בפועל הייתה לצד השלישי חזקה בחוף, מעבר לגבולות החניון, ברצועת החוף ובמים כאחד. כפי שפרטתי, הצד השלישי העיד במפורש על כך שהוא מנקה גם את רצועת החוף, והוא זה שהציב בה את מתקני האשפה. כמו כן העיד על כך שככל שהוא רואה מכשולים במים, הוא מסיר אותם. מהראיות עולה שהוא הפעיל שירות של שיט בחוף. כל אלו מלמדים על כך שבפועל הייתה לצד השלשי חזקה במתחם כולו, מעבר לגבולות החניון. חזקה זו מטילה עליו אחריות למכשולים המצויים בתחומו. גם אילו הייתי מקבלת את הטענה שלפיה החזקתו של הצד השלישי הינה בחניון בלבד, כיון שמי הכנרת הם דבר מסוכן, היה עליו לגדר את הגישה לחוף ולמי הים ולמנוע אותה. הצד השלישי יצר כאמור מצג לפיו מדובר בחוף רגיל, לכל דבר ועניין, לא רק שהייתה גישה נוחה מהחנין למפלס החוף באמצעות מדרגות, הצד השלשי טרח לנקות את החוף, ולטענתו גם את המים, ככל שראה בהם מכשול. לא זו אף זו. בין התצלומים שצורפו לתצהירו של העד מטעם הנתבעות נמצא גם צילום השלט של חניון שיזף, שבו מפורט שהוא כולל לא רק מינימרקט, אלא גם השכרת סירות. קשה להניח שהשכרת הסירות אינה לשם שיט במי הכנרת, ועל כן ניתן ללמוד ולהסיק משלט זה שהכניסה למי הכנרת מותרת, שקיימת גישה מהחוף למים, ושלצד השלישי זיקה ברורה למי הכנרת באמצעות מתן שירות של שיט במקום. עצם מתן השירות האמור מחייב את הצד השלישי, כמו גם את המועצה, לוודא שלא קיימים מפגעים במים דוגמת המפגע שממנו נפגע התובע. לאור כל האמור מצאתי שהנתבעות והצד השלישי התרשלו, ושיש להטיל עליהם אחריות לנזקי התובע. אשר למועצה, לאור אחריותה הסטטוטורית, כמו גם אחריותה השילוחית, יש לקבל את התביעה נגד המועצה ומבטחתה. אשר להודעה לצד השלישי, הצד השלישי אמנם ניסה להציג את עצמו כמפעיל החניון בלבד, ואולם עולה מהראיות שההסדר לפיו מדובר בהפעלת חניון בלבד היה הסדר למראית עין. הצד השלישי החזיק בפועל גם ברצועת החוף, ניקה אותה והציב בה פחי אשפה. אינני סבורה שמדובר בפעילות וולונטרית, שכן ברור מהראיות שהמבקרים הגיעו לחוף לשם קבלת שירותי חוף ולא רק על מנת להחנות את רכבם במקום. בשל כך היה על הצד השלישי לדאוג לניקיון במקום, שכן אילו החוף היה מלוכלך מן הסתם לא היו מגיעים אליו מבקרים. הצד השלישי הודה במהלך חקירתו הנגדית שאם נתקל במפגע במים פעל להסרתו. גם פעילות זו אינה פעילות וולונטארית, אלא בגדר החובה שהייתה מוטלת עליו כמפעיל החוף. כפי שצוין, עולה מהראיות שלא היו בחוף שירותי עזרה ראשונה. מהראיות שהובאו בפני ומטענות הצדדים, התובע והעד מטעמו העידו על כך שלאחר התאונה נפגשו במקום עם שניים מעובדיו של צד ג', האחד עמד בשער החניון, השני, נח בתוך המכולה. שניהם נהגו בחוסר מעש ושוויון נפש אל מול הפציעה, ולא נקפו אצבע לסייע. עצם העובדה שנקבעו הסדרים מחייבים באשר לקיום שירותי עזרה ראשונה בחוף מוכרז, אינם יוצרים הסדר שלילי, ואינם פוטרים את מפעיל החוף ואת המועצה מלהחזיק במקום אמצעי עזרה ראשונה מינימליים, גם אם לטענתם מדובר אך בחניון. הנתבעות טענו שעל פי החוזה בין המועצה לבין הצד השלישי, חייב הצד השלישי לשפותן בגין כל תביעה, וכי היה עליו לבטח את אחריותן. בחינת הוראות ההסכם בין הצדדים מעלה כי הצד השלישי צמצם את אחריותו החוזית כלפי המועצה לפעילות בחניון בלבד, ולא לכלל הפעילות בחוף או במים. אמנם הצד השלישי הודה במהלך חקירתו הנגדית שהוא זה שהכניס את השינויים בחוזה ושרק הוא חתום עליהם. יחד עם זאת, המועצה קיבלה את החוזה לידיה, ולא דרשה לערוך בו תיקונים. היא זו אף שצירפה את החוזה הכולל את התיקונים לתצהיר העד מטעמה. ניתן להסיק אפוא שהתיקונים משקפים את שהוסכם בין הצדדים, ועל כן במישור החוזי, לא מצאתי שהצד השלישי חייב לשפות את המועצה בגין סכומים שבהם היא מחוייבת. לא הוצגה בפני פוליסה שלפיה קיים ביטוח מטעם הצד השלישי לאחריותה של המועצה לנעשה במי הכנרת. אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעות, כפי שנפסק, בהתאם לסעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק. מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ראו למשל ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344; ת"א (מחוזי י-ם) 9107/07 פסקו נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ (מיום 9.1.12)). מבחינת היקף האחריות של המעוולים במשותף, אמנם הנתבעות מסרו את האחריות לחוף לצד השלישי, ואולם מבחינת תפקידן הסטטוטורי לפקח על הפעילות במקום, ולהעניק לפעילות המתבצעת במקום את הרישוי המתאים, מצאתי שיש להטיל עליהן אחריות בשיעור של 60%, בעוד שעל הצד השלישי יש להטיל אחריות בשיעור של 40%. לפיכך אני מקבלת את ההודעה לצד השלישי באופן שהצד השלישי יחוייב לשלם לנתבעות 40% מכל סכום שבו יחוייבו. האשם התורם אשר לאשם התורם, כפי שנפסק (למשל בע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 21 - 22), קביעת האשם התורם נעשית תוך הפעלת מבחן האשמה המוסרית של הצדדים. תחילה יש לבחון האם נהג הניזוק כאדם אחראי, ונקט אמצעי זהירות סבירים. ככל שלא נהג בסבירות, בהתאם למבחן האדם הסביר,לבחון את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק, אלו מול אלו, להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. בענייננו, מצאתי שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10%. רוחץ המגיע לחוף אינו מצטייד בייעוץ משפטי באשר למעמד החוף האיסורים וההיתרים הקיימים בו. בחוף הוצגו מצגים מטעים, לפיהם מדובר בחוף פעיל, שאין בו איסור על כניסה לים (ראה למשל את שירותי השיט הניתנים בו), וההוראות לגבי המבקרים לא היו ברורות, האם הרחצה אסורה, האם האחריות לרחצה היא על הרוחץ, האם שהות במרחק של כ- 10 מטר מהחוף בגובה מים של כמטר, מהווה סיכון או שחל עליה איסור. המבקרים בחוף האמור היו רשאים בכל מקרה להניח שלא יהיו במים מפגעים כלשהם המסכנים אותם. יחד עם זאת, עולה מהראיות שהתובע צלל במקום בעיניים סגורות, ספק אם תנאי השטח מאפשרים זאת. לפיכך מצאתי כאמור שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10%. הנזק התובע כאמור נמנע מלהגיש חוות דעת, ועל כן מניח בית המשפט שלא נותרה לתובע נכות רפואית, אף שניתן היה להתרשם שנותרה לתובע צלקת ארוכה בקרקפתו בעקבות התאונה. מהראיות עולה שהתאונה אירעה במהלך חופשה. זמן ניכר לאחר התאונה התקשה התובע לקבל עזרה ראשונה, שכן לא היו בחוף אמצעים מינימאליים למתן עזרה ראשונה, ועל כן היטלטל התובע בלווית חבריו בין החופים הסמוכים עד שנמצאה תחבושת אישית. מאוחר יותר הגיע לבית חולים פורייה, שם שהה במשך מספר שעות. כמו כן שהה בשלושה ימי מחלה לאחר התאונה. כאמור נותרה לתובע צלקת גדולה על קרקפתו, הבולטת מאוד כאשר התובע מסופר. לאור הנסיבות מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 25,000 ₪. מכך יש להפחית סכום של 2,500 ₪ בגין אשמו התורם של התובע. סיכום הנתבעות תשלמנה לתובע פיצוי בסכום של 22,500 ₪, בתוספת הוצאותיו, לרבות הוצאות העד מטעמו בסכום של 500 ₪, ולרבות שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.2%. הצד השלישי ישלם לנתבעות 40% מהסכומים ששולמו לתובע, לרבות הוצאות ושכר טרחה ששולמו לתובע, וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד של הנתבעות, בסכום כולל של 2,500 ₪. חוף היםכנרת