פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

האם פרסום אודות חקירת משטרה מהווה לשון הרע ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע:

לפניי תביעת לשון הרע, שעניינה כתבה שהתפרסמה ביום 15.2.1995 בעיתון "ירושלים" בעמ' 11 (להלן – הפרסום או הכתבה).
פרטי הכתבה
1. (א) כותרת הכתבה
"המשטרה תחקור חשד שעמותת ירושלים מלוכדת, שתמכה באולמרט בבחירות, ניהלה חשבון סודי".
(ב) כותרת המשנה
"ממסמכים שהגיעו לעיתון ירושלים עולה חשד לכאורה כי העמותה דיווחה למשרד הפנים רק על אחד משני חשבונות הבנק שלה, שלא כמתחייב ממנה בחוק. המשטרה תצטרך לברר האם גם לחשבון הנוסף התקבלו תרומות, ומי היו התורמים. בא כוח העמותה מתעקש שדיווח על כל החשבונות".
(ג) גוף הכתבה
"המשטרה מתכוונת לחקור חשדות לכאורה שלפיהן ניהלה עמותת ירושלים מלוכדת, שתמכה באהוד אולמרט בבחירות לעיריה, חשבון בנק סודי, עליו לא דיווחה כמתחייב ממנה על פי חוק העמותות. המשטרה תבדוק אם הופקדו בחשבון הסודי תרומות למערכת הבחירות של אולמרט, ואם כן, מי התורמים.
על פי המשתמע מחוק הבחירות מחויבת כל עמותה העוסקת באיסוף תרומות לדווח למדינה על כל חשבונות הבנק שברשותה. בנוסף, חייבת כל תרומה להירשם בקבלות, וחובה על מקבליה לדווח ממי התקבלה ומה סכום התרומה.
ב-30 באוגוסט 93', בעת שביקשה מקדמה לבחירות, הצהירה העמותה באמצעות בא כוחה, עו"ד מוטי ברקוביץ, כי ברשות הסיעה והעמותה חשבון בבנק דיסקונט בדרך בית לחם, שמספרו 261521. ממסמכים שהגיעו לעיתון ירושלים עולה שפרט לחשבון זה החזיקה עמותת ירושלים מלוכדת חשבון בנק נוסף באותו סניף. נכון ל-2 באוקטובר לא דיווח לכאורה בא כוח העמותה על החשבון הנוסף, שמספרו 67423, לפקיד הבחירות במשרד הפנים.
בתצהיר עליו חתם עו"ד ברקוביץ, והמיועד למפקח הארצי על הבחירות, מדווח רק חשבון בנק אחד. אי דיווח על חשבון בנק נוסף הוא, לכאורה, מסירת הודעה כוזבת. חקירת המשטרה בפרשת משרד הפנים תידרש גם לחשבון הסודי של תומכי אולמרט ולכספים שהופקדו בחשבון זה.
עו"ד ברקוביץ טוען בתגובה כי דיווח על כל חשבונות הבנק של העמותה. בשעת סגירת הגליון מסר ברקוביץ מסמך שהגיש לדבריו למבקרת המדינה ולפיו בין ה-29 בפברואר ל-28 באוגוסט 93' פעלה הסיעה באמצעות שני חשבנות בסניף דיסקונט בדרך בית לחם. האחד (258555) על שמו של אולמרט והשני (261521) על שם העמותה. על החשבון הנוסף שמספרו, כאמור, 67423, לא מסר ברקוביץ' הסבר.
מלשכת דובר המטה הארצי של המשטרה נמסר כי במסגרת חקירת החשדות לאי סדרים במשרד הפנים במזרח העיר ייחקרו גם חשבונות הבנק שבהם התקבלו תרומות עבור עמותת ירושלים מלוכדת".
(ד) בעמוד השער של גיליון החדשות, פורסמה הפניה לכתבה האמורה, תוך אזכור כותרתה.
רקע
2. התובע 1 (להלן – אולמרט), היה בעת פירסום הכתבה חבר-כנסת וראש-עיריית ירושלים.
3. התובעת 3 (להלן – העמותה), היא עמותה רשומה, שכוננה ונוסדה כדי לשמש בסיס ארגוני ומשפטי בניהול מערכת הבחירות של אולמרט וחבריו ערב הבחירות לעיריית ירושלים בשנת 1993.
4. התובע 2 (להלן – ברקוביץ), עורך-דין במקצועו, היה חבר בעמותה, ובא-כוחה במערכת הבחירות לרשויות המקומיות שהתנהלה בשנת 1993. כן כיהן כגזבר וכמורשה חתימה מטעם העמותה, ומתוקף תפקידו ניהל את ענייניה הכספיים.
5. הנתבעת 1 היא תאגיד, המוציא לאור מידי יום שישי עיתון בשם "ירושלים" (להלן – העיתון).
6. הנתבעים 2 ו-3 היו בעת פרסום הכתבה העורך האחראי ועורך העיתון, בהתאמה (להלן – העורכים).
7. הנתבע 4 הוא כותב הכתבה, ובעת פרסומה היה כתב העיתון (להלן – הכתב).
טענות התובעים
8. פרסום הכתבה מהווה לשון הרע, כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע או החוק). כותרת הכתבה, כותרות המשנה וכן חלק הארי של הכתבה אינם אמת, ובשקר יסודם. הם רצופים עובדות שקריות, העלמת עובדות והוצאת דברים מהקשרם, והכל מתוך מגמה וכוונה לפגוע בראש-עיריית ירושלים ובכל מי שהיה קשור לניהול הכספים שלו במסגרת מערכת הבחירות.
9. החשבונות
(א) התובעים לא ניהלו חשבון בנק סודי כפי שעולה ממכתב שנשלח מבנק דיסקונט (נ/8):
"...הננו לאשר בזאת כי חש' עו"ש מס' 67423 בסניפנו אינו מתנהל ולא התנהל בעבר, ע"ש העמותה בנדון ו/או ח"כ א. אולמרט ו/או עו"ד מר ברקוביץ ו/או מ. קלצ'ין ו/או י. אדרי. החש' מתנהל ע"ש לקוח אחר ונפתח בסניפנו עוד בשנת 1982".
(ב) המידע שמסרו התובעים לגבי חשבונות שנוהלו לצורך מערכת הבחירות של אולמרט לראשות עיריית ירושלים היה נכון, כנדרש על-פי חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות), תשנ"ג-1993 (להלן – חוק הרשויות המקומיות).
(ג) התובעים אינם קשורים, במישרין או בעקיפין, לחשבון מס' 67423 המוזכר בכתבה, והנתבעים יכלו לברר זאת בנקל. ההסבר לטעות בכתבה הוא שמספר "החשבון הסודי", כביכול, זהה למספר פנימי של כתב-ערבות אשר נחתם במסגרת חשבון העמותה, ואין הוא מלמד על מספר חשבון.
(ד) חלק המסמך שצילומו מופיע בכתבה שייך למסמכי חשבון הבנק שבו נוהלו כספי העמותה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות. לחשבון זה הפקיד משרד הפנים את כספי מימון הבחירות המגיעים לעמותה.
חקירת המשטרה
10. כותרת הכתבה בדבר חקירת המשטרה, אינה אמת. הניסיון לקשור את האמור בכתבה לחקירה משטרתית אחרת, המתנהלת בענייני לשכת משרד הפנים במזרח העיר, נועד לפגוע בשמם הטוב של התובעים.
הקשר עם ברקוביץ
11. (א) טרם פרסום הכתבה ביקש הכתב את תגובתו של אולמרט, אך דובר ראש-העיר הפנה אותו לברקוביץ, כמי שבקי בנעשה בעמותה.
(ב) ביום ד', 13.12.1995, בשעות אחר הצהריים, יממה לפני פרסום הכתבה, התקשר הכתב לברקוביץ, והלה הבהיר לכתב שהעמותה פועלת על-פי דרישות החוק, וכי ניהול החשבונות במערכת הבחירות היה ללא דופי. ברקוביץ סיכם עם הכתב שעוד באותו הערב יעביר אליו את מספרי חשבון הבנק שדווחו למבקרת המדינה, וכך עשה.
(ג) מאחר שמספרי החשבונות שהועברו לכתב לא תאמו את מספר "החשבון הסודי" שהיה בידיו, הודיע הכתב לברקוביץ כי הוא עומד לפרסם את הכתבה כפי שהיא, דהיינו שראש-העיר אולמרט והעמותה ניהלו חשבון בנק נוסף ללא כל דיווח לגביו.
(ד) ברקוביץ ביקש לקבל מהכתב את מספר החשבון שבידיו כדי שיוכל להגיב, אך הכתב סירב לגלות לו את מספר חשבון הבנק "הסודי".
(ה) הכתב לא קיבל את עצת ברקוביץ לבדוק את הסוגיה עם בנק דיסקונט לפני הפרסום. פרסום הכתבה נעשה למרות אזהרתו של ברקוביץ כי יש לבדוק את המידע שבידי הכתב כיוון שאין בו אמת, ושאם מקור המידע הוא מר משולם עמית (להלן – עמית) אין לסמוך עליו.
אימות המידע
12. הכתב העיד כי לא פנה לבנק לאימות המידע שבידו (עמ' 33 לפרוטוקול, מיום 7.9.1999, שורות 19-18).
ההתנצלות
13. גם לאחר פניית התובעים לעיתון בדרישה להתנצלות, לא מצא העיתון לנכון להתנצל על הפרסום המוטעה ועל הפגיעה שנגרמה להם.
טענות הנתבעים
14. הכתבה אינה מקימה עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע מהסיבות האלה:
(א) הכתבה פורסמה בצורה זהירה ומאוזנת, בהתאם לכללים המקובלים. בגוף הכתבה ובכותרותיה הובהר כי המדובר בחשדות בלבד, הובהר כי העובדות הנטענות הן "לכאורה", ותגובת התובעים הובאה כמות שהיא, ותמציתה הוזכרה גם בכותרת המשנה.
(ב) הנתבעים פעלו בתום-לב והיו משוכנעים לחלוטין באמיתות הדברים שפרסמו.
15. הדברים נכתבו לאחר בדיקות יסודיות שערכו הנתבעים.
(א) המידע המצוטט בכתבה הסתמך על מידע שנמסר מלשכת המטה הארצי של המשטרה, שלפיו חשבונה של העמותה ייחקר במסגרת חקירת המשטרה במשרד הפנים במזרח ירושלים. בנסיבות אלו, פרסום הכתבה הוא בבחינת פרסום מותר ומוגן על-פי חוק איסור לשון הרע.
(ב) הכתב הסתמך גם על דברים שנאמרו לו על-ידי עמית, ניצב בדימוס של משטרת ישראל וסגנו של אולמרט כראש-עיריית ירושלים, הידוע כאדם אמין ומכובד.
(ג) דבריו של עמית הוצלבו עם מסמכים בנקאיים שהגיעו לידי הכתב, ושנחזו להיות אמינים (נ/5-3). על פניו נראה ממסמכים אלה שאכן נוהל חשבון סודי, כנטען בפרסום. בדיעבד התברר שנפלה טעות בהבנת המסמכים אך מהיותם פרסום רשמי של הבנק ציטט אותם הכתב בתום-לב וביסס עליהם את הכתבה. מסמכי הבנק הם רשומה מוסדית ומהווים ראיה לאמיתות תוכנם, בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות
[נוסח חדש], תשל"א-1971, לכן לא הייתה לכתב סיבה לפקפק באמיתות תוכנם, ומסקנתו בדבר קיומו של חשבון נוסף הייתה בנסיבות אלה סבירה.
(ד) הכתב פנה אל כל גורם אפשרי כדי לאמת את המידע שבידיו, כולל כמה אנשים שהתבקשו להגיב טרם הפרסום בנוגע למידע שהתקבל במערכת. פרט לברקוביץ, איש מהגורמים האמורים לא השיב. פניית הכתב לדוברו של אולמרט נענתה בהפנייתו לברקוביץ. אולמרט עצמו לא הגיב.
16. (א) ברקוביץ סירב להיפגש עם הכתב, וניאות לשתף פעולה עמו באופן מוגבל ביותר.
(ב) תגובתו של ברקוביץ הגיעה למערכת בסביבות השעה 16:00 ביום חמישי 14.12.1995, שעת סגירת הגיליון.
(ג) הכתב נמנע מלמסור את מספר החשבון שבנדון בשל רצונו להגן על מקורותיו.
17. על-פי הדין וההלכה בישראל, מותר לדווח על חקירה משטרתית נגד איש ציבור. יתרה מכך, בנסיבות אלו חלה על הנתבעים חובה מוסרית וחברתית כעיתונאים לפרסם את הידיעה נושא התביעה, כיוון שמדובר בנושא שיש בו עניין ציבורי מובהק.
18. התנצלות פורסמה ביוזמת הנתבעים, לאחר שהתובעים הכירו בכך שמסמכי הבנק שגויים, כארבע שנים לאחר הפרסום.
19. אף שהנתבעים מכחישים קיומה של עילת תביעה, עומדות להם, לחלופין, מספר הגנות:
(א) הגנת סעיף 14 לחוק: הגנת אמת הפרסום, מאחר שהכתבה דנה בחשדות הנחקרות על-ידי המשטרה. כאשר מדובר באנשי ציבור ובעניין ציבורי, די לנתבעים בהוכחה כי אכן הוגשו תלונות כדי לאשש הגנה לפי סעיף 14 לחוק.
(ב) הגנות סעיף 15 לחוק, הגנות תום-הלב, שעניינן:
(1) תום-לבו הסובייקטיבי של הכתב;
(2) חובה חברתית ומוסרית לפרסם את האמור, לאור אופי המידע המופיע בכתבה (סעיף קטן (2));
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של האנשים שאליהם הופנה – ציבור הקוראים – שיש לו אינטרס לגיטימי לדעת אם נבחריו נוהגים כשורה ובהתאם לחוק (סעיף קטן (3));
(4) פרסום הכתבה היה משום הבעת דעה, כאמור בסעיף קטן (5), מאחר שערב הפרסום היה בידי הנתבעים מידע מהימן אשר נשען בעיקר על מידע ממקור מהימן ועל מסמכים המורים שמתנהלת חקירה משטרתית נגד הנתבעים בעניין החשבון הנוסף.
(ג) הגנת סעיף 16 לחוק, שעניינה העברת נטל ההוכחה בהתקיים אחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, וזאת מאחר שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות.
דיון
לשון הרע
20. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) ...
בסעיף זה, 'אדם' – יחיד או תאגיד".
21. המבחן להתקיימות לשון הרע הוא אובייקטיבי במהותו, כפי שעמד על כך כבוד השופט ד' לוין בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן [1], בעמ' 740:
"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום...".
22. אין צורך בהבאת ראיות בדבר משמעות הפרסום על-ידי אדם זה או אחר:
"יצוין, שאין לנו צורך להיזקק לראיות השונות שהביאו הצדדים באשר לתגובה שהייתה בפועל לכתבה. ההלכה היא, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו..." (כבוד השופט בך בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג [2], בעמ' 562).
כן אין חשיבות לכוונת הכותב ולתחושתו של הנפגע. די בכך שבעיני קורא רגיל וסביר, ובייחוד זה מחוגו של התובע, יעורר המעשה המתואר בפרסום יחס של גנאי כלפי הנפגע:
"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים..." (השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני [3], בעמ' 337).
בעניין זה ראה גם את פסק-הדין בע"א 354/76 עזבון מנדל שרף ז"ל נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ [4].
23. כבוד השופט א' גולדברג פסק בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ (להלן – פרשת קראוס [5]), בעמ' 855 כי פרסום על אודות חקירה משטרתית עולה בקנה אחד עם הגדרת לשון הרע המצויה בסעיף 1 לחוק:
"דומה, כי לא יכול להתעורר ספק כי פירסום על אודות חקירה משטרתית המתנהלת נגד פלוני פוגע בשמו הטוב. אף כי מבחינה משפטית עומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו במסגרת הליך שיפוטי, יש בפירסום כזה כדי לבקוע בקיעים בחזקה האמורה בעיניו של קורא סביר. בקיעים אלה אינם מביאים, אמנם, לקריסתה של חזקת החפות, אולם די בכך כי קיומם יעיב ויאפיל בעיני הקורא על טוהר מידותיו של אותו פרט כדי שהפירסום יהווה לשון הרע".
24. בנסיבות אלה, לשון הכתבה אינה מותירה מקום לספק כי אכן ענייננו בלשון הרע, וזאת על-אף הלשון המסויגת שנקט הכתב, שכן:
"גם הבעת חשד שאדם רצח או עבר עבירה פלילית חמורה אחרת יש בה, לדעתי, משום הוצאת שם-רע, כי פרסום כזה עלול לגרום לכך שבני-אדם אחרים יתרחקו ממנו או יימנעו מלהיפגש עמו..." (השופט לנדוי
בע"א 36/62 עוזרי נ' גלעד [6], בעמ' 1558).
25. אין ספק שכאשר מייחסים לתובעים ניהול חשבון בנק שקיומו מוסתר במכוון באופן בלתי חוקי, תוך קבלת תרומות המנוגדות לחוק, והגשת תצהיר כוזב על-ידי עורך-דין ברקוביץ לרשות, יש בכך כדי לעשותם מטרה לבוז וללעג מצד הבריות, במובן סעיף 1(1) לחוק. כן עלול הדבר לפגוע בתובעים 1 ו-2 במובן סעיף 1(3) לחוק, קרי לפגוע במשרתם, בעסקם, במשלח ידם או במקצועם. המדובר בעורכי-דין שהם גם פעילי ציבור.
26. מטענותיהם הרבות של הנתבעים עולה כי אין הם חולקים על כך שאכן ענייננו בפרסום לשון הרע, אלא שלטענתם, עומדות להם הגנות הקבועות בחוק ובפסיקה הרלוונטית. בנסיבות אלו, קובע אני כי הנתבעים אכן פרסמו לשון הרע, כאמור בסעיף 1 לחוק, ואגש לבדוק אם אכן עומדות להם ההגנות המצויות בחוק. ההגנות הנ"ל מטרתן לאזן בין חופש הביטוי – העומד לנתבעים, לבין הזכות לשם טוב – העומדת לתובעים.
הגנות
הגנת אמת הפרסום
27. סעיף 14 לחוק מעגן את הגנת האמת בפרסום:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
כלומר הגנת אמת הפרסום יכולה לעמוד לנאשם בשלושה תנאים: אם היו דבריו אמת, אם יש בהם עניין לציבור, ובמקרה שהדברים אינם אמת – אם הם פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.
אמיתות הפרסום
28. (א) הגנת "אמת דיברתי" תעמוד לנתבעים כאשר קיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפרסום, ונטל ההוכחה רובץ לפתחם. על בית-המשפט לערוך השוואה בין העובדות העולות מן הפרסום לבין המציאות העובדתית במועד הפרסום האמור.
(ב) שאלת אמת הפרסום היא שאלה עובדתית המוכרעת על-פי מבחן אובייקטיבי. הגנה זו לא תחול על פרסום שגוי, אף אם הכתב פעל בתום-לב ומתוך אמונה באמיתות הפרסום, ואף אם טעותו הייתה סבירה (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [7] כמו כן ראה פרק 17 בספרו של א' שנהר דיני לשון הרע (להלן – שנהר [21]), החל מעמ' 215).
(ג) הנתבעים טוענים שהם מסרו דיווח אמת באשר לחשדות שהועלו במשטרה בעקבות תלונתו של עמית. התשתית הראייתית אשר הונחה בפניי איננה מבססת כדבעי את חקירת המשטרה הנטענת. עדויותיהם של התובעים, שהם לא נחקרו על אודות "החשבון הסודי", לא נסתרו, וכיוון שנטל הוכחת ההגנה של אמת הפרסום מוטל על המפרסם, לא ניתן לבסס את ההגנה הנטענת. ראוי לציין, כי אף שבמשפט הישראלי די במידת הוכחה אחת במשפט אזרחי (מאזן ההסתברויות), מקובל שבהגנה על שמו הטוב של אדם עשויה להידרש כמות ראיות רבה יותר להקמת הגנת "אמת דיברתי", בהתאם לחומרת הדיבה (ראה ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי [8], בעמ' 187; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ [9]; ת"א (י-ם) 893/89 קליין נ' בן-ישי [19]).
(ד) אין מחלוקת כי לתובעים לא היה כל "חשבון סודי" וכי לא הוגש דיווח כוזב, כנטען בכתבה. כיוון שאין בפרסום האמור משום פרסום אמת אין הנתבעים זכאים לחסות בצילה של הגנת אמת הפרסום.
הפרסום כפרט לוואי
29. (א) לא ניתן לראות בפרסום חשד לקיומו של חשבון סודי וחשד לדיווח כוזב "...פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", כלשון סעיף 14 לחוק – הן משום שלשון הכתבה ציירה בעיני הקוראים תמונה שונה בתכלית מהמציאות העובדתית והן משום שהיא הייתה מהותה ומרכזה של הכתבה. האמור מקבל משנה תוקף מאחר שהקורא הסביר יכול להניח, על בסיס האמור בכתבה ועל בסיס התמונה שצורפה (תמונת הטופס שבו לא דווח על אודות "החשבון הנוסף"), כי אין מדובר בחשדות בלבד הקיימים כנגד התובעים, אלא בראיות של ממש נגדם.
(ב) אשר-על-כן, דוחה אני את טענת הנתבעים בהקשר זה, וקובע כי לא קמה הגנת הפרסום כפרט לוואי.
העניין הציבורי
30. לאור מסקנתי זו אינני רואה צורך להכריע בשאלה, אם בנסיבות העניין היה "עניין ציבורי" בפרסום הכתבה. אין ספק שאם היה מדובר בפרסום עובדה אמיתית היה בכך עניין לפרסמו לידיעת הציבור.
הגנות תום-הלב
31. הגנת סעיף 16 לחוק קובעת חזקת ראייתיות לפרסום בתום-לב ושלא
בתום-לב:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
כיוון שהחזקות האמורות אינן פוטרות את בית-המשפט מהצורך בבחינת תום-הלב המהותי הנדרש לצורך הגנות סעיף 15 לחוק, ניתן ללמוד על טיבו של תום-הלב, בין השאר, באמצעות היקש מהחזקות שבסעיף 16 לחוק (שנהר [21], בעמ' 256-255).
סעיף 16(ב) לחוק
32. (א) אף אם אצא מנקודת הנחה שהכתב אכן האמין באמיתות תוכן כתבתו, יש לבחון האם נקט אמצעים סבירים לאימות המידע טרם פרסומו, בהתאם לסעיף 16(ב)(2) לחוק. יש לציין כי האמצעים הסבירים שיש לנקוט לצורך בירור האמת משתנים ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות, והם נגזרים מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם.
(ב) חובת אימות הנתונים קמה גם מכוח תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות (להלן – תקנון האתיקה). אמנם לתקנון האתיקה אין תוקף משפטי מחייב אך הוא מלמד על האופי המוסרי המצופה מהתנהגות עיתונאי על-ידי חבריו למקצוע. התקנון משקף את פסיקת בתי-המשפט בעניין זה. ראה את סעיף 5 לתקנון האתיקה הקובע כדלקמן:
"א. לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העתון והעתונאי את נכונותה במקור מהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין.
ב. דחיפות הפרסום לא תפטור מבדיקת נכונות הידיעה כאמור.
ג. ...".
(ג) לאחר שקילת מכלול הראיות ובחינתן, קובע אני כי הכתב לא נקט אמצעים סבירים לפני הפרסום כדי "...להיווכח אם אמת הוא אם לאו", ומאחר שאין באמור בכתבה משום אמת, קמה חזקת היעדר תום-לבו של הכתב.
(1) הכתב הודה בעדותו, כי החל בכתיבת הכתבה עוד ביום שלישי, לפני שפנה לקבלת תגובת התובעים. פנייתו של הכתב אל דוברו של אולמרט הייתה בבוקרו של יום רביעי, כאשר סגירת הגיליון היא בערבו של יום חמישי. לוח זמנים זה לא הותיר פרק זמן נאות לתובעים לבדוק את החשדות המועלות נגדם ולהיערך כדי להפריך את הטענות האמורות בכתבה. מה עוד שלא הוצגו בפניהם הראיות המחשידות המפלילות. אינני סבור שעל האדם נושא הכתבה להתייצב מיד לפני הכתב בלי שזה מאפשר לו להיערך ולהתכונן לקראת הפגישה.
(2) אם באמת ובתמים רצה הכתב להגיע לחקר האמת, מן הראוי היה שיפנה לבקש את תגובת התובעים מבעוד מועד כדי שיוכל לבדוק אם המידע שבידיו נכון. בעדות כנה וישרה הודה הכתב, כי לא הייתה כל בהילות בפרסום (עמ' 35 לפרוטוקול 7.9.1999, שורה 1), שהרי היה מדובר בחשבון "סודי" שהתנהל כביכול כשנתיים קודם לפרסום.
(3) הכתב גם יכול היה לפנות לבנק דיסקונט, ולאמת אם הקידומת "890" המופיעה לפני המספר שבידיו היא קידומת המסמלת חשבון בנק או משהו אחר. היה עליו לעשות זאת במיוחד לנוכח תגובתו של ברקוביץ, שציין שני מספרי חשבון אחרים והזהירו שלא לסמוך על המקור – עמית. לו היה עושה כן, היה מתחוור לו כי מדובר בקידומת פנימית של הבנק, המסמלת ערבות ולא חשבון. בספרו נותן שנהר דוגמה למקרה שכתב הסתמך על פרוטוקולים של בית-המשפט והסיק מהם מסקנות שגויות. דין דומה ניתן לגזור למקרה שלפניי:
"בעניין אחד התברר, כי עיתונאי עיין בפרוטוקולים של בית-המשפט והסיק מהם מסקנות שגויות, שאותן פרסם בעיתונו. העיתונאי טען, כי לא ניתן לומר לגביו שלא נקט 'אמצעים סבירים', שכן הוא בדק את המסמכים שאותם צריך היה לבדוק. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו בקובעו, כי 'סבירותם של האמצעים היא המקנה לאותה בדיקה את יסודה האוביקטיבי שאינו מאפשר לה להיות תלויה בהבנתו הסוביקטיבית של הקורא. כוונתי לאמר כי מי שטועה בהבנת טקסט פלוני, בין משום המהירות שבה (הוא קרא אותו) ובין בגלל חוסר הבנתו את הטקסט העומד לבדיקה, לא יראה כמי שנקט באמצעים סבירים לשם בדיקת אמיתות הדבר שפורסם, בטרם פרסמו'. לדעה זו שותף גם השופט חיים כהן, אשר כתב במאמר שפרסם כי 'אין עיתונאי יכול להשמע בהגנת תום-לבו לכל ביקורת ולכל דעה אישית אשר פירסם, אלא אם כן כתב בתום ליבו של מומחה לדבר'" (שנהר [21], בעמ' 271-270; ההדגשות שלי – י' ב').
(4) כמו כן אני רואה בסירובו של הכתב למסור לברקוביץ את מספר "החשבון הסודי" שהיה בידיו, מניעת הזדמנות לתגובה נאותה, שהרי לו היה עושה כן, לא היה נגרם כל נזק לפרסום, מחד גיסא, ואילו התובעים היו יכולים להפריך את החשדות כנגדם, ובכך למנוע את הפרסום הפוגע, מאידך גיסא, ובכל מקרה לא היה בכך כדי להסגיר את מקורות המידע. אשר-על-כן, אין לראות בפנייתו של הכתב אל ברקוביץ משום פנייה הוגנת מספקת לקבלת תגובתו:
"מפרסם זהיר צריך לפנות בדרך כלל אל מי שעלול להיפגע מהפרסום ולבקש את תגובתו. הימנעות מקבלת תגובת הנפגע עשויה להחשב כאי נקיטת אמצעים סבירים כדי לברר את אמיתות הפרסום, ולהקים לתובע את חזקת העדר תום הלב" (שנהר [21], בעמ' 271).
(5) הכתב התרשל בבדיקת המידע גם לאחר שברקוביץ אמר לו, "ברחל בתך הקטנה", כי אם המקור שעליו הוא מסתמך הוא עמית עליו לנקוט משנה זהירות, כיוון שלמר עמית עשויים להיות מניעים שונים למסירת המידע המוטעה:
"נראה, כי כאשר המפרסם יודע שהמקור הוא בעל עניין בנושא הפרסום, צריך המפרסם להיות זהיר במיוחד בבדיקת המידע ובאימות הדברים שנמסרו לו" (שנהר [21], בעמ' 270).
זאת אמר לו ברקוביץ בלי שהכתב גילה לו שאחד ממקורותיו היה עמית, שהעיד במשפט.
(6) לאור האמור, קובע אני כי הנתבעים לא נקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות העובדות שפורסמו בכתבה, ובכך לא עמדו ברמת הסבירות הנדרשת
בסעיף 16(ב)(2) לחוק. במצב דברים זה, עומדת כנגד הנתבעים חזקת היעדר תום-לב.
סעיף 16(א) לחוק
33. למעלה מן הצורך, למרות קביעתי כי מתקיימות נסיבות סעיף 16(ב) לחוק, אבדוק גם את נסיבותיו של סעיף 16(א) לחוק, אשר לו טוענים הנתבעים לביסוס חזקת תום-הלב שבסעיף 16(א) לחוק. לשם כך יש לבחון אם הפרסום בענייננו נופל בגדרה של אחת החלופות המנויות בסעיף 15 לחוק, והאם הוא לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות. החלופות שעליהן סמך ידיו בא-כוח הנתבעים מנויות בסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(5) לחוק.
הגנות סעיף 15 לחוק
34. (א) סעיף 15 לחוק, המעגן את הגנות תום-הלב, פותח במילים:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו...".
בהמשך יפורטו הנסיבות שבהן תעמוד לנתבע או לנאשם הגנת תום-הלב. כלומר הנתבעים בענייננו יוכלו ליהנות מהגנת סעיף 15 לחוק אם יעלה בידם להוכיח שני תנאים מצטברים: שהנתבע עשה את הפרסום בתום-לב, ושהפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק:
"נראה, כי המצבים שבהם יהיה אדם פטור מאחריות אם עשה פרסום ב'תום לב' הם רק המצבים המפורטים בסעיף 15, שכן רשימת ההגנות המובאות בסעיף זה היא רשימה סגורה. יתר על כן: קנה המידה לתחולת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 הוא קנה מידה אובייקטיבי, ולצורך הכרעה בשאלה האם התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לא ייחס בית-המשפט כל חשיבות לאמונתו הסובייקטיבית של המפרסם אודות התקיימות הנסיבות" (שנהר [21], בעמ' 251).
בענייננו רלוונטיות ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(5) לחוק.
הגנת סעיף 15(2) לחוק
(ב) "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
(1) טענת ההגנה האמורה כוללת ארבעה מרכיבים מצטברים:
(א) הייתה על המפרסם חובה לעשות פרסום. חובה זו יכול שתהא חוקית, מוסרית או חברתית.
(ב) החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום.
(ג) החובה אכן חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך.
(ד) הפרסום נעשה בתום-לב.
(ראה שנהר [21], בעמ' 282).
(2) נפסק זה מכבר, כי היחסים הרגילים בין עיתון לקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ועל-כן אין הם מקנים לו זכות מיוחדת לגבי פרסומים בלתי נכונים. כבוד השופט ש' לוין פסק בנדון כדלקמן:
"...אם מבקש עיתון לזכות בהגנה כנגד פרסום ידיעה בלתי נכונה על התנהגות פלילית של הנפגע, עליו להצביע על קיומן של נסיבות חריגות, המצביעות על אי-יכולתן של רשויות המדינה המופקדות על כך לטפל בידיעה נושא הפרסום... היחסים הרגילים שבין עיתון לבין קוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, כדי הענקת חיסיון מפני פרסום דברים בלתי נכונים..." (ע"א 670/79 הנ"ל [8], בעמ' 197; ההדגשה שלי – י' ב').
כמו כן ראה פסק-דינה של כבוד השופטת ד' דורנר בת"א (י-ם) 893/89 הנ"ל [19].
התשתית הראייתית אשר הונחה בפניי איננה מבססת נסיבות חריגות כאמור.
(3) לעניין חובת הפרסום מן הראוי להוסיף כאן את דברי כבוד השופט א' גולדברג בפרשת קראוס [5], בעמ' 875 אשר קבע כי אין לראות את חובת הפרסום הנתונה לעיתונות כחובה חסרת בלמים, שכן הדבר יהפוך את העיתונות למוקד כוח בלתי מרוסן:
"בא-כוחם המלומד של המשיבים מבקש לקבוע כי לעיתונות חובה להתריע על ליקויים בתיפקודם המקצועי של עובדי ציבור, לאור משקלו הפנימי הרב של חופש הביטוי בנסיבות אלה. ואכן, עמדנו לעיל על כך כי מיהות הנפגע מצדיקה אמנם החלשת חובת הזהירות שחב העיתון לנפגע, אולם אין להצדיק את ביטולה כליל. באימוץ כלל הממיר את חובת הזהירות המופחתת שחב העיתון כלפי איש הציבור בחובתו כלפי הציבור 'לעשות אותו פרסום', יש משום דחיקת ההגנה על שמו הטוב של נבחר הציבור לקרן זווית, ומשום הפרת נקודת האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב (ברוח זה ראה ע"א 214/89 הנ"ל, בעמ' 863 מול האותיות ה-ו). מטעם זה איני סבור כי יש לפרש את סעיף 15(2) לחוק כמתיר באופן גורף כל פירסום הנוגע לאנשי ציבור".
ועוד:
"...אנו ניטיב לעשות, אם נבדוק כל מקרה בשבע עיניים בטרם נכיר ב'חובה' מצד עתון לתת לדבר פומבי, כשכרוך בהכרת חובה כזאת שהדבר עלול להיות בלתי-נכון ויגרום לאדם נזק בל-ישוער" (ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עתון הארץ בע"מ [10], בעמ' 93).
(4) שאלת תום-הלב נדונה כבר לעיל, והוכח כי הכתב פרסם את הכתבה על סמך מידע אשר לא נבדק כדבעי, ומבלי שנקט אמצעים סבירים לוודא את אמיתותו. אדגיש כי לציבור יש עניין בפרסום ידיעות אמת. עובדה זו מטילה על המפרסם לבדוק בסבירות שהפרסום הוא אמת, כדי לשרת את הציבור ולהבטיח שלא לפגוע בכבודו של אדם. מכל האמור לעיל עולה כי לא הוטלה על הנתבעים חובה לפרסם את הדברים.
(5) לאור האמור, אני דוחה את טענת ההגנה בה עסקינן.
(ג) הגנת סעיף 15(3) לחוק
"הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר".
1. שנהר [21] דן ביסודות ההגנה הנ"ל, וקובע כי כדי שתחול הגנה צריכים להתקיים ארבעה יסודות מצטברים:
(א) עניין אישי כשר כלשהו, אשר הגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום.
(ב) תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין.
(ג) הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים, שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף.
(ד) הפרסום נעשה בתום-לב.
(2) אף אם אצא מתוך נקודת הנחה שעניינו האישי של הציבור בכללותו, הוא שעמד לנגד עיני הכתב בעת שפרסם את הכתבה, עדיין יהא עליי לדחות את טענת הנתבעים מאחר שדרישת תום-הלב היא אינהרנטית לביסוס ההגנה, וכבר קבעתי לעיל (סעיף 32(ג)(6)) שלא הוכח כי הנתבעים פעלו בתום-לב.
(ד) הגנת סעיף קטן 15(5) לחוק
"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –
(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;".
(1) טענת הנתבעים, שבפרסום הכתבה היה משום הבעת דעה, דינה להידחות. השאלה אם מדובר בתיאור עובדתי או בהבעת דעה גרדא היא שאלה עובדתית-משפטית, והדגש הוא על הפן העובדתי. כדי לענות על שאלה זו על בית-המשפט לבחון את הנסיבות לפי השכל הישר וכללי ההיגיון, תוך הדגשת האופן שבו האמור בכתבה נתפס בעיני הקורא הסביר (ראה ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו [11],
בעמ' 55; וכן פרשת קראוס [5], בעמ' 857-856).
(2) לאחר קריאת הכתבה בשלמותה אין בלבי ספק שקורא סביר לא יראה באמור משום הבעת דעתו של הכתב, אלא עובדות לאשורן. תיאור החשדות כנגד התובעים, שעניינן חשבון בנק סודי והגשת תצהיר כוזב, הוא עובדתי בעיקרו, ואין בו משום הבעת דעה. אשר-על-כן, דין ההגנה האמורה להידחות.
(ה) מכאן, לאחר שקבעתי שהנתבעים לא ביצעו את הפרסום באחת הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק, אזי אין הם חוסים בצלה של חזקת תום-הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.
התנצלות ופרסום אירועים מאוחרים
35. כאמור, אין ממש בטענת הנתבעים שהודאת התובעים בטעות שנפלה בידי הבנק תנאי היא לפרסום ההתנצלות. ביום שבו התגלה דבר הטעות, קרי ביום שבו הובהר לנתבעים כי אין חשבון נוסף כנטען, היה עליהם לפרסם עדכון בדבר הפרכת החשד שיוחס לאולמרט ולברקוביץ בכתבה, וזאת בהתאם לסעיף 12ג לתקנון האתיקה:
"פורסם בעתון דבר חשד, הגשת כתב אישום או הרשעת אדם, ונודע לעתון ולעיתונאי באופן מוסמך כי הוסר החשד או לא הוגש כתב האישום או בוטל או זוכה הנאשם בדין או נתקבל ערעורו של המורשע, לפי הענין, יפרסם זאת העתון בהבלטה ראויה".
36. בכגון דא פסק כבוד הנשיא (לשעבר) שמגר, כדלקמן:
"...עיתון כאמור אסור לו להימנע ממתן מקום בעיתונו להודעה רשמית בדבר החלטת הפרקליטות על סגירת תיק בשל היעדר ראיות והיעדר עניין לציבור... אחרי שמסתבר שהעניין נבדק והמסקנה שנתגבשה אצל הרשויות המוסמכות שונה מזו אשר אותה ניבא העיתון, היה זה מן החובה להציג גם את העובדה האמורה. אי-הבאת דיווח על ההחלטה עלולה להידמות להעלמה ביודעין של המידע או ללמד על סלקטיביות מגמתית בבחירת העובדות המיועדות לפירסום ועל התעלמות ביודעין מנתונים הפועלים לזכות המבוקר" (פרשת קראוס [5], בעמ' 878).
37. לדברים אלו הצטרף המשנה לנשיא ש' לוין בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס (להלן – דנ"א קראוס [12]), בעמ' 19:
"החובה לפרסם את החלטת פרקליט המחוז לא הייתה רק חובה אתית, אלא גם חובתו כלפי הציבור ליידע אותו בכל אינפורמציה רלוונטית המתייחסת לפרסומיו הקודמים בנושא בעל עניין ציבורי, וחובה זו הופרה באופן הראוי לגינוי".
המשנה לנשיא חלק על הטענה שאי-פרסום עדכון שולל את הגנת אמת הפרסום, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק-הדין נושא הדיון הנוסף, אך הביע את מורת רוחו מאי-פרסום המידע הרלוונטי. בדעה זו תמך אף השופט אור:
"כעולה מחוות-דעתו של חברי המשנה לנשיא, לכאורה יש במחדלו של העיתון משום עבירה על תקנון האתיקה. אכן, לכאורה מחדלו של העיתון בפרשה שבפנינו מפרסום התפתחות בעלת משמעות אינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים שניתן לצפות מהם מעיתונות אחראית, ועל כך יש להצר" (דנ"א קראוס [12], בעמ' 49).
38. משהתברר לנתבעים כי טעו בפרסמם דברים בלתי מבוססים, היה עליהם לנקוט צעדים שיצמצמו את הנזק שנגרם לתובעים. המתנה להודאת הצד שכנגד שהפרסום נבע מטעות הבנק היא טקטיקה משפטית שאין בינה לבין פרסום התנצלות ולא כלום. יתרה מכך, הודעת ההתנצלות שפורסמה לבסוף, ארבע שנים לאחר מועד פרסום הכתבה, נוסחה באופן מתחמק.
39. בנסיבות אלו, לא יוכלו הנתבעים ליהנות מההקלה הקבועה בסעיף 19(4) לחוק, שכן אין בפרסום האמור משום פרסום בלתי מסויג "...במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע...".
40. יתר-על-כן, סעיף 17(א) לחוק איסור לשון הרע שולל את הגנת תום-הלב בנסיבות כדלקמן:
"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות".
41. ביום 17.12.1995 שלח בא-כוח התובעים, עורך-דין רוני בר-און, דרישה לפרסם התנצלות והכחשה:
"...לצורך הקטנת הנזקים של מרשי, הנכם נדרשים בזה לחזור בכם מהדברים שפורסמו ולפרסם במהדורה הקרובה של עתון 'ירושלים' (בדף השער של גליון חדשות), וכן בעתונים נוספים עליהם יסוכם, התנצלות והכחשה בגודל בנוסח ובמיקום כפי שיסוכם עמי".
42. העיתון לא נענה באותו מועד לבקשת בא-כוח התובעים עורך-דין בר-און, בטענה שהדרישה אינה חתומה בידי הנפגע ושהחוק מדבר על "תיקון או הכחשה" ולא על "התנצלות".
43. אין אני מקבל את טענות הנתבעים כנגד אופן הגשת הדרישה לפרסום הכחשה ותיקון. ראשית, אין אני רואה לנכון להפריד בין הנפגעים לבין בא-כוחם, שכן הפרדה זו מלאכותית וחוטאת למטרת הסעיף. שנית, התובעים נקטו לשון "התנצלות והכחשה", ואין לראות בכך משום סטייה מהוראת החוק המתייחסת לפרסום "תיקון או הכחשה".
לאור האמור לעיל בנוגע לסעיפים 15, 16 ו-17 לחוק, שולל אני טענת הנתבעים בדבר תום-לבם.
אחריות העורך
44. חוק איסור לשון הרע מרחיב את מעגל האחראים בגין פרסום פוגע. סעיף 11 לחוק דן באחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת, וקובע:
"(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, יישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית יישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.
(ב) ...
(ג) בחוק זה –
'אמצעי תקשורת' – עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור;
'עורך אמצעי תקשורת', בעתון – לרבות עורך בפועל, ובשידור – לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;
'אחראי לאמצעי התקשורת', בעתון – המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלויזיה – מי שאחראי לקיומם".
45. מכוח סעיף זה אחראים העורכים ביחד ולחוד עם הכתב לפרסום לשון הרע. מאחר שסעיף 7 לחוק מחיל על העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע גם את הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] הדנות באחריות שילוחית, אחראי גם העיתון לפרסום האמור.
פיצויים
46. בראשית דבריי אציין, כי חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6), תשנ"ט-1998, אשר נתקבל בכנסת ביום 26 באוקטובר 1998, ואשר הוסיף לחוק את סעיף 7א – "פיצוי ללא הוכחת נזק", אינו חל על התובענה דנן, שכן היא הוגשה ביום 7.2.1996, טרם כניסת התיקון האמור לתוקף.
47. הנזק איננו מיסודות העוולה של לשון הרע. בהתאם לחוק זכאי תובע לפיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב, וזאת אף אם לא הביא ראיות להוכחת נזקיו. חזקה היא כי הוצאת לשון הרע ופגיעה בשם הטוב יש בהם משום נזק.
48. זכותו של אדם לשמו הטוב איננה זכות מוחלטת. החוק קבע את האיזון בינה לבין חופש העיתונות וההבעה, אשר הינן זכויות המהוות את אבן הפינה לחירויותיו ולזכויותיו של אדם במשטר הדמוקרטי:
"המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים..." (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא [13], בעמ' 861).
כמו כן ראה ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ [14], ובדנ"א קראוס [12].
49. כבוד השופט אור עמד על הפגיעה שבפרסום לשון הרע וקבע כי:
"קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של המערער מעצם פרסום לשון הרע, ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה. במסגרת זו יש מקום לפסוק לו פיצויים כלליים (השווה לע"א 354/76 עזבון מנדל שרף ז"ל נ' שרותי יעוץ כללי בע"מ, בעמ' 174 אות השוליים ו)" (ע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ [15], בעמ' 725).
50. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט ד' לוין בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי [16], בעמ' 494-493:
"חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאד, והנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת, עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם אשר ייפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל-ידי כך פגעו בשמו הטוב. הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר – עד כמה שכסף יכול לתרום לכך – למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית – כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה – נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב'' (ע"א 30/72, בעמ' 244), הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ראה ע"א 670/79, 78/80, 82, בעמ' 205)" (ראה גם ת"א (ת"א) 2411/84 קליש נ' גנות [20], בעמ' 468).
51. דברים דומים מובעים אצל שנהר [21], המדגיש כי מלבד פיצוי הנפגע בגין לשון הרע על נזק ממוני אשר סבל, אם סבל, נועדו הפיצויים לפצותו על נזק בלתי ממוני – הפיצויים האמורים נועדו להעניש את המפרסם, לחנך את הציבור ולהרתיע אותו מפני פגיעה בכבודו של אדם:
"...לפסיקת הפיצויים יש ערך הצהרתי, מעבר לערכם הכלכלי ולאושר שכסף יכול להקנות לנפגע. פיצוי כספי יכול גם לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ובכך ששמו הטוב נפגע ללא הצדקה. הכרה שיפוטית זו עשויה לשקם במידה מסוימת הן את רגשותיו הפגועים של התובע והן את מעמדו בציבור, וגם בכך יש כדי להשיב את מצבו לקדמותו" (שנהר [21], בעמ' 369).
52. פסיקת הפיצויים בעוולת לשון הרע איננה נאמדת על-פי כללים נוקשים, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו כדי לפסוק פיצוי הולם בהתאם למכלול השיקולים שהובאו לעיל (ראה ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ [17]).
53. אני סבור שנזקי לשון הרע בגין פרסום בעיתון עלולים להיות חמורים יותר מאשר בגין לשון הרע של איש פרטי, כפי שנאמר גם בע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ [18], בעמ' 599 מול אות השוליים א:
"כאמור, בין נתונים אלה אין, לדעתי, להתחשב בטענה, שפסיקת סכום גבוה, במקרה של פרסום דברים בעתונות שיש בהם משום עוולה של לשון-הרע, תפגע בחופש העתונות. ואם אמנם הנתונים שעליהם הצבעתי מקודם מחייבים הטלת סכום גבוה, יש להטילו ללא כל היסוס ואין במקרה כזה להבדיל בין אדם פרטי, שמוציא ברבים לשון-רע ולא בתום-לב, ובין עתון, שפרסום בו בגלל התפוצה הגדולה יותר יש בו משום גרימת נזק הרבה יותר גדול".
54. חומרתה של העוולה בענייננו באה לידי ביטוי באופן מקומם. מדובר באנשי ציבור, עורכי-דין במקצועם, אשר הפרסום מייחס להם עבירות קשות. העובדה שהכתב לא נקט אמצעים סבירים כדי לאמת את המיוחס לתובעים, מחד, והעיכוב המכוון והבלתי מתקבל על הדעת של הודעת ההתנצלות וניסוחה המתחמק מאחריות, מאידך, מביאים אותי למסקנה שיש לחייב את הנתבעים הדדית לשלם 100,000 ש"ח לכל אחד מהתובעים 1 ו-2, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל.
55. נוסף על כך, אני מחייב את הנתבעים הדדית לשלם לתובעים את אגרת המשפט ושכר העדים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד לתשלום המלא בפועל, וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ לתובעים 1 ו-3 יחדיו ו-15,000 ש"ח בצירוף מע"מ לתובע 2. סכומים אלה ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
56. באשר לתובעת 3, שהיא עמותה שנוסדה כבסיס ארגוני לבחירתו של אולמרט לראשות עיריית ירושלים בשנת 1993, שנתיים לפני הפרסום, אין לפני כל ראיה שהיא עדיין קיימת. על כל פנים, אינני סבור שיש מקום לחייב את הנתבעים לפצותה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה נחשב לשון הרע ?

  2. פרסום לשון הרע

  3. לשון הרע מרומזת

  4. הגנת אמת הפרסום בלשון הרע

  5. הבעת דעה לשון הרע

  6. לשון הרע נגד מורה

  7. לשון הרע - הכוונה של המפרסם

  8. לשון הרע בכתב ההגנה

  9. לשון הרע נגד דוקטור

  10. לשון הרע משפט עברי

  11. לשון הרע מכתב התראה

  12. לשון הרע בפקס לעבודה

  13. לשון הרע נגד העירייה

  14. לשון הרע נגד עורך דין

  15. הסכמה או אי התנגדות לפרסום

  16. פרסום לשון הרע כנגד איש ציבור

  17. פסיקה בנושא לשון הרע

  18. לשון הרע נגד חבר מושב

  19. עניין ציבורי לשון הרע

  20. לשון הרע דואר אלקטרוני

  21. תביעת לשון הרע נגד גוגל

  22. לשון הרע ברשת ב' ברדיו

  23. האם קללה מהווה לשון הרע

  24. הגנה מפני תביעת לשון הרע

  25. לשון הרע במכתב מעורך דין

  26. פרסום ביקורת או לשון הרע

  27. סמכות בית המשפט לפסוק 50,000 ש"ח

  28. סדר דין בתביעות לשון הרע

  29. תביעת לשון הרע נגד ליברמן

  30. לשון הרע בתוכנית טלוויזיה

  31. לשון הרע במהלך עדות בוועדה

  32. גובה הפיצויים על לשון הרע

  33. לשון הרע במהלך דיון משפטי

  34. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  35. תלונה נגד עורך דין לשון הרע

  36. תביעת לשון הרע נגד הפרקליטות

  37. גובה הפיצויים בגין לשון הרע

  38. תביעת לשון הרע על מכתב משמיץ

  39. לפי מה קובעים אם יש לשון הרע

  40. הגנת "העניין הציבורי" בפרסום לשון הרע

  41. לשון הרע - דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם

  42. תביעת לשון הרע נגד בנק לאומי

  43. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

  44. הקטנת פיצויים בתביעת לשון הרע

  45. לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

  46. לשון הרע - טור רכילות במקומון

  47. פיצויים מוגברים בגין לשון הרע

  48. פרסום לשון הרע בלי לציין שמות

  49. בדיקת האמת לפני פרסום לשון הרע

  50. לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

  51. האשמה בגניבה בעבודה - לשון הרע

  52. האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

  54. דחיית תביעת לשון הרע בהעדר עילה

  55. הפצת שמועות על רומן - לשון הרע

  56. האם תלונה במשטרה מהווה לשון הרע

  57. מייל לרשימת תפוצה מהווה לשון הרע

  58. תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

  59. פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

  60. סירוב לפרסם התנצלות בתביעת לשון הרע

  61. לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

  62. תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

  63. תביעת לשון הרע בגין חשד לגניבה מחנות

  64. האם ''תגובה לביקורת'' מהווה לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע בהתכתבות בין עורכי דין

  66. לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

  67. תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

  68. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  69. בית המשפט בוחן אם קללות וגידופים מהווים לשון הרע

  70. תביעת לשון הרע על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות

  71. המשפט האנגלי - תביעת לשון הרע ע''י רשות שלטונית

  72. בתביעת לשון הרע חובה לפרט את המילים המדויקות בהן השתמשו

  73. לשון הרע: הבעת דעה יכולה לחול לא רק על נקיטת עמדה ערכית אלא גם על הסקת מסקנות

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון