קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום לשון הרע מאמר בעיתון: 1. העובדות: התובע הינו עורך דין במקצועו. כמו-כן מנחה התובע תכנית ברדיו. הנתבעת 1 היא המוציאה לאור של עיתון "אנשים", הנתבע 2 הוא עורך העיתון והנתבעת 3 היא עיתונאית.   התובע פרסם מאמר בעיתון "תל-אביב". בהתייחס לאותו מאמר כתבה הנתבעת 3 מאמר משלה ב- 15.7.97, שכותרתו "גם גזענות מזרחית היא גזענות", בעיתון "אנשים" ובו כתבה על התובע את הדברים הבאים בכותרת המשנה: "מזרחים מיליטנטים כמו אברהם ברדוגו הכריזו מלחמה על המוזיקה העברית בגלל שורשיה הרוסיים. הם טוענים שרק המוזיקה המזרחית היא עברית באמת, למרות שמקורה בעצם בצפון אפריקה. זו גישה פשיסטית ברוחה של גרמניה הנאצית."   בתוכן הכתבה נכתבו הדברים הבאים: "נראה לי שחלק ניכר מהמזרחים המיליטנטים אינם רוצים בשוויון, אלא שואפים לנמקה ולקיפוח אחרים...גם בקבוצה זו צומחים מיליטנטים אינטרסנטיים וגזעניים. באחד משיאיה של השנאה, הגזענות והחוצפה אני נתקלת ברשימה של אברהם ברדוגו בעיתון "תל-אביב", שכל כולה פרובוקציה בעלת הלכי רוח פאשיסטיים. אני תמהה היכן רכש ברדוגו את הידע האסרטיבי שלו. לברדוגו יש מטרה והעובדות אינן מבלבלות אותו. ... ברוח הגזענית של מבעירי מדורות הוא קורא להשמיד את המוזיקה העברית, ובעצם הישראלית. ... כנראה הוא רוצה להעלותה באש, ואיתה אולי גם המלחינים. כל זה ממש ברוחה של גרמניה הנאצית, שם שרפו ספרים בשם היצירה הגרמנית הטהורה, וכאן נתחלפה זאת במוזיקה עברית טהורה." התובע טוען כי יש בדברים אלה לשון הרע. עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת והצדדים הגיעו להסכמה שלא לחקור חקירה נגדית את העדים אלא לקבל את תצהירי העדות הראשית של שני הצדדים כלשונם. 2. טענות הצדדים: א. טענות התובע: התובע טוען, כי הדברים שנכתבו בכתבה הם הוצאת לשון הרע על התובע. הדברים שנאמרו במאמר המתייחס לכאורה למאמר התובע, מביאים דברים בשמו של התובע שלא נאמרו במאמרו. לתובע נגרם נזק אדיר מאותו מאמר עקב מעמדו כפעיל בתחומים ציבוריים והתנדבותיים. מוסיף התובע וטוען כי נטל הראיה על הנתבעים, מכיוון שהם מודים בפרסום ואילו על התובע רק הנטל להוכיח את נזקו. נטל ההוכחה על הנתבעים אף גבוה מהרגיל במשפט אזרחי, וזאת לאור החומרה המיוחדת שבפרסום. מוסיף התובע וטוען כי ההגנה "אמת דיברתי" אינה עומדת לנתבעים וזאת מכיוון שהדברים המיוחסים לתובע בפרסום, לא נאמרו במאמרו, ואם הם פרשנות הרי שהיא מרחיקת לכת וחסרת בסיס. המבחן להגנה זו הוא אובייקטיבי ואילו האסוציאציה של הנתבעת 3 היא סובייקטיבית ואינה עומדת במבחן זה. כן ההגנה בדבר "הבעת דעה" המכילה טענות שבעובדה צריכה לעמוד במבחן אובייקטיבי. עוד טוען התובע כי מתמלילי תכניות הרדיו שלו (שהוגשו במסגרת תצהירי הנתבעים) לא עולים אותם דברים המיוחסים לתובע, אף לא בביטויים שנקט כנגד המאזינים, שלדעתו, אינם קשים כלל.   לעניין הנזק טוען התובע, כי משלא נערכה חקירה נגדית לתובע על תצהירו, הרי שלא חלקו הנתבעים על הנזק שנגרם לתובע. התובע טען כי התנהגות הנתבעים משפיעה על גובה הפיצויים, בכלל זה סירובם להתנצל על הפרסום, חזרה על הפרסום בכתב ההגנה, הכחשות סרק שחזרו בהם מהן, העלאת טענות קשות נגד התובע, אי קבלת תגובת התובע עובר לפרסום ועוד. ב. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע. הנתבעים טוענים עוד כי יש לדחות את התביעה מטעמים שבמדיניות משפטית ולקבוע שלא היה פרסום משום לשון הרע. הנתבעים טוענים כי אין זה ראוי להעביר את הפרשה לדיון בערכאות שכן פרסום מאמרו של התובע בעיתון "תל אביב" היה פרובוקציה, בה ביקש התובע להשיג תגובות. לתובע ניתנה האפשרות לפרסם מאמר תגובה בעיתון "אנשים" ולהגיב על הפרסום, אך הוא בחר שלא לעשות כן. עוד טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה מהטעם שהפרסום מהווה הבעת דעה בתום לב. הנתבעת 3 היא מבקרת וככזאת היא מביעה דעה במאמרי ביקורת ואינה מסקרת אירועים. הנתבעת 3 הפרידה כראוי בין הדעות שלה לבין העובדות שעליהן הן מבוססות באמצעות הפרדת הציטוטים ממאמרו של התובע בגרשיים. לפי ההלכה די בהפניה למקור שאליו מתייחסים ואין צורך להביא את כל היצירה. היחס בין הבעת הדעה לעובדות היה יחס סביר וכן המסקנה שהסיקה הנתבעת 3 ממאמר התובע. הפרסום מהווה הבעת דעה בעניין ציבורי ועל יצירה ספרותית. הפרסום נעשה בתום לב והתובע לא חלק על כך. לנתבעים לא היה קשר קודם לתובע והפרסום לא נעשה בכוונה לגרום לו נזק. סגנון הפרסום הביקורתי אינו שולל את תום ליבם של הנתבעים. גם הביטויים הקושרים את התובע לגרמניה הנאצית חוסים תחת הזכות לחופש ביטוי. עוד טוענים הנתבעים כי לא נגרם כל נזק לתובע, כפי שעולה מהתצהירים שהגיש התובע עצמו, אשר אינם מפרטים כלל את גובה הנזק. אף הנזק של אי השכרת דירת התובע למר אפרתי כמתואר בתצהירו של אפרתי הוא נזק שנגרם עקב הציטוטים שהובאו ממאמר התובע ולא מהדעות שהובעו על ידי הנתבעת 3 במאמרה היא.   אולם, גם אם נלך לשיטה המקלה, עדיין יהיו מקרים בהם ביקורת על אישי ציבור תהווה לשון הרע. כך הוא במקרה שלפניי.       3. האם הפרסום מהווה לשון הרע   חוק איסור לשון הרע בא להגן בראש ובראשונה על זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב. ההגנות המנויות בחוק מטרתן מציאת האיזון בין זכות זו לבין הזכות לחופש הביטוי שהיא מזכויות היסוד הבסיסיות במשטר דמוקרטי. יפים לעניינו דבריה של כבוד השופטת נתניהו בע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1), תשמ"ח, עמ' 797, 800: "זכותו של הפרט לשמו הטוב, בכל שהיא בעלת ערך ומשקל שקשה להגזים בחשיבותם, אינה הערך היחידי שיש להתחשב בו, אף לא הערך המכריע. כנגדה עומדים הערכים, גם הם בעלי משקל וחשיבות נכבדים, של זכות הציבור לדעת ושל חופש הביטוי. יש אף דעה הרואה בחופש הביטוי ערך עליון, בעל מעמד על משפטי מעל לזכויות היסוד האחרות, מעמד המשליך על פרשנותו המשפטית של כל חוק חרות: ראה מדברי השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 723/74 הארץ נ. חברת החשמל לישראל בע"מ פד"י ל"א (2) 289, 295. דעה זו לא התקבלה על הרוב בדיון הנוסף, ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. "הארץ" פד"י ל"ב(3) 337. לכל הדעות חופש הביטוי הוא זכות מזכויות היסוד. יש להתחשב בזכות יסוד זו ולשקול אותה ביחד עם זכות הציבור לדעת, כנגד זכות היסוד של הפרט לשמו הטוב. יש למצוא את האיזון בין אינטרסים חברתיים מנוגדים אלה על ידי בחירה ערכית הנותנת את המשקל הראוי לכל אחד מאלה בהקשר הרלבנטי.." לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק היא דבר שפרסומו עלול - "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו"; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, או דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". חוק איסור לשון הרע קובע את התנאים והנסיבות בהן פרסום על אדם, הפוגע בשמו הטוב, יעמיד לאדם הנפגע מן הפרסום עילת תביעה בנזיקין. ככזה, יוצר החוק פשרה, הבאה לאזן בין חירותו של כל אדם להתבטא, לבין זכותו של כל אדם לשם טוב. בהוראותיו השונות של החוק, יש ביטוי לנקודות האיזון שקבע המחוקק בין ערכים אלה. כפי שמציין השופט ברק בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, בעמוד 861: "המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק, איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מותרות הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים". כאמור, סעיף 1 לחוק קובע כי לשון הרע היא כל פרסום העלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת מהדרכים המצוינות בסעיף 1. כשמדובר במרכיבי הגדרת לשון הרע על החוק, יש לשים לב לכך שפגיעה או גרימת נזק בפועל איננה חלק מהגדרת "לשון הרע", ודי בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים קטנים 1-4 כדי שתוכח לשון הרע (ראו: א' שנער , דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, להלן: א' שנער, דיני לשון הרע) 121). הפסיקה אימצה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ראו ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג פ"ד מו (5) 555, 562; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7). בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293 נאמר (בעמ' 293): "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיביתש ל הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דבירם פוגעים, אלא יסוד אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט - התובע בעיני הבריות".   יפים לעניין זה דברי כב' השופט ד' לוין בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740, בכותבו: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום".   מן הכלל אל הפרט   הפרסום מייחס לתובע התנהגות ודעות "ברוח גרמניה הנאצית". כן מייחס לו הפרסום רצון, "כנראה", להעלות את המוסיקה העברית והמלחינים באש. בית המשפט, במספר פסקי דין, הגיע למסקנה כי ייחוס תכונות נאציות לתובע מהווה לשון הרע. כ גם במקרה שלפנינו. אין ספק כי הדברים שנאמרו במאמר שכתבה הנתבעת 3 הם חמורים עד מאוד. התובע הפנה לת"פ 511/89 "מולדת" נ' חנה זמר ואח', פס"מ תשנ"ב (4), 45, בו הגיע בית המשפט למסקנה כי ייחוס תכונות "נאציות" לתובע מהווה לשון הרע. עוד הפנה התובע לפסק דינו של כב' השופט בזק ת"א 552/84 העצני נ' תומרקין, פס"מ תשמ"ז (2) 347 (בעניין העצני (ע"א 740/86 העצני נ' תומרקין, פ"ד מג(2), 333) יצא בית המשפט מתוך הנחה כי פרסום המייחס לאדם שהוא "נאצי או דומה לנאצי" הוא בגדר לשון הרע. הנתבעים מבחינים בין ייחוס קרבה או קשר בין אדם לבין הנאצים, לבין השוואה בין אותו אדם לבין מעשים או התנהגות של הנאצים. הם מעגנים הבחנה זו בדברי השופט פלפל בע"א (ת"א) 755/93 "חדשות" עיתון יומי בע"מ נ' חנוך סער (לא פורסם), וטוענים כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע וזאת מכיוון שהוא משתייך לקטגוריה השנייה, היינו עורך השוואה ואינו מייחס קרבה או קשר.         אומר השופט פלפל באותו עניין: "לעניין זה יש, לדעתי, להבחין ולהבדיל אלף אלפי הבדלות בין "השוואה" לבין "קרבה או קשר". אני מסכים שהכתבה כוללת נסיון ברור להשוואה בין סגנון ספר הקריקטורות (נאלח, לכל הדעות) לבין תוכנו וסגנונו של העיתון הנאצי הידוע לשמצה "דר - שטרימר" משנות השלושים והארבעים. אין לי ספק כי שמו של עיתון זה שהתמחה בהפצת תעמולה גסה ביותר ומעוררת שנאה כלפי היהודים בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה, עדיין ידוע לרבים בתוכנו (ולא רק לקורא שמעל לממוצע); אך אני גם בטוח באותה מידה שהקורא הסביר בימינו לא יעלה על דעתו שמשמעות האמור בכתבה שבפנינו היא שקיים "קשר" או "קרבה" בין המוציאים לאור של תרגום ספר הקריקטורות הזה לבין ה"דר-שטרימר", או גורם נאצי או ניאו נאצי כלשהו. בכך אני מתכוון לא רק לאי קיומו של "קשר", "קרבה" מהבחינה הארגונית... אלא שברור, לדעתי, שהקורא הסביר אף לא יראה בהשוואה שבין התוכן והסגנון של שני הפרסומים משום יחוס "קשר" או "קרבה" אידאולוגית של המשיבים ל"דר-שטרימר", או לכל מי שהחזיק או עדיין מתייחס ליהודים בגישה אנטישמית." (ההדגשה שלי - מ.א.ג.). נראה לי הנתבעים במקרה שלפניי יחסו לתובע דעות והשקפות גזעניות "ברוח גרמניה הנאצית", כלומר "קרבה אידאולוגית", בלשונו של כב' השופט פלפל. כך למשל במשפט הבא של הכתבה: "באחד משיאיה של השנאה, הגזענות והחוצפה אני נתקלת ברשימה של אברהם ברדוגו בעיתון "תל אביב", שכל-כולה פרובוקציה גזענית, בעלת הלכי רוח פשיסטיים." כן בהמשך משווה הנתבעת 3 את מה שהתובע "רוצה" לעשות למוסיקה העברית, למה שעשו בגרמניה הנאצית לספרים. נראה לי, אם כן, כי גם לשיטתם של הנתבעים עצמם, יש כאן יותר מעריכת השוואה גרידא לגרמניה הנאצית. מכאן שהפרסום מהווה לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק.           4. התובע איש ציבור   העובדה כי התובע הוא איש ציבור עשויה, ככלל, לשנות את השיקולים שיש לקחת בחשבון כאשר בוחנים האם פרסום מסויים מהווה לשון הרע. אולם, במקרה זה עובדת היות התובע איש ציבור אינה משנה את המסקנה אליה הגעתי, כי הפרסום מהווה לשון הרע. קיים זרם בפסיקה אשר מקל עם המפרסמים פרסומים העלולים להוות לשון הרע לגבי אישי ציבור, כך למשל גישתו של הנשיא שמגר בע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, בעמ' 296 שם נאמר: "מתן האפשרות וההזדמנות להשמעת בקורת מדינית, חברתית ואחרת על פעלו של השלטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם ועובדיהם, הוא עיקר-שאין-בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין." ובהמשך אומר הנשיא שמגר, בעמ' 298: "אין מקום להותיר ספק כי אימוץ הכללים, המעניקים מעמד מיוחד לזכות הבקורת בנושאים בעלי ענין ציבורי המתייחסים לנושאי משרה ציבורית, אין בו כדי להתיר לכלי התקשורת לסוגיהם כתיבה שלוחת-רסן או לשחררם מכל סייג. בהמשך הדברים נעמוד על הוראותיו של סעיף 16 לחוק, על שני חלקיו, בו מובאים הכללים היוצרים את האיזון ההכרחי בין המותר לאסור וכאשר הפרסום חורג מן המותר, לא תעמוד לכלי התקשורת טענה המצדיקה מעשהו." באשר להצדקות לאותה הקלה, אכן אחת מהן היא נגישות עובדי הציבור לכלי התקשורת, המאפשרת להם להגיב על פרסומים כאלה ולהתגונן באמצעים דומים. (ראו לעניין זה א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז - 1997), בעמ' 71 - להלן: א' שנהר, דיני לשון הרע). אכן גם במקרה שלפניי, התובע הוא בעל גישה לאמצעי התקשורת. הוא בעל תכנית ברדיו ואף מפרסם מאמרים בעיתון. במקרה זה אף הוצע לו לפרסם מאמר תגובה על מאמרה של הנתבעת 3, מעל דפי אותו עיתון "אנשים", אך הוא סירב. לעומת הזרם בפסיקה, המקל עם המבקרים אישי ציבור, ישנו גם זרם אחר, אשר אינו רואה לנכון לסטות מהאיזון הרגיל בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב של האדם במקרים שהמדובר הוא באיש ציבור. כך למשל כב' השופט עציוני בע"א 30/72 פרידמן נ' סגל וערעור שכנגד, פ"ד כז(2) 225, בעמ' 244, שם נאמר כי: "דוקא בגלל אותם ההבדלים מן הראוי לפסוק פיצויים שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר "קוהלת" : "טוב שם משמן טוב". אין כל סיבה שרמת הוויכוחים הציבוריים אצלנו תרד לרמת שוק, וכי יריבים פוליטיים יוכלו להשמיץ איש את רעהו כאוות נפשם בהסתמכם על העקרון שאיש ציבור חשוף לבקורת. אם אמנם זהו המנהג בארצנו, הרי מן הדין שניתן את ידינו לעקרו מן השורש." יש לציין כי דברים אלו נאמרו בהקשר של גובה הפיצויים אותם יש לפסוק לטובת הנפגע. הנתבעים הפנו לדברי הנשיא שמגר בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 555, בעמ' 571. אכן אומר שם הנשיא שמגר כך: "יהיה הדבר אשר יהיה: אין הכרח שכל ענין היכול להיות נדון בבית המשפט, אכן יידון כאמור. ניתן היה להסתפק בחילופי הדברים או בחידודי המלים, הא ותו לאו. בידי המשיבה גם היתה האפשרות לפרסם דעתה ותגובתה ברבים. הרי מדובר באנשים הפועלים בזירה הציבורית, המצויים בעניני התקשורת וגלויים לבטוייה. לפי גישתי לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי צבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת בקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר החשפותם האישית לצבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל-פה, של דבריהם..." אך באותו עניין היה השופט שמגר בדעת מיעוט, ולכן הדברים לאו הלכה הם.     עוד הפנו הנתבעים לדברי כב' השופטת ביניש בע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, פ"ד נב(1) 19, 33, פסקה 12 לפסק הדין שם נאמר תוך ציטוט דברי הנשיא שמגר בעניין מיכאלי לעיל, הדברים הבאים: "בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי ניסה לפשר בין הצדדים, אך המערער לא נענה, על פי גישתו העקרונית, בבחינת "ייקוב הדין את ההר". אף אנו ניסינו לשכנע את המערער לקבל את התנצלותו של המשיב ובכך להביא לסיומו של הסכסוך, אך לשווא. בהתחשב במהות הפרסום, על רקע זירת ההתנגחויות שבין המערער למשיב, סברנו כי ניתן היה להסתפק בהתנצלות שהיה המשיב מוכן להביע בכל שלב של הדיונים בשלוש הערכאות. המערער מטעמים שלא הובררו, סבר כי הענין מצדיק בירור משפטי והדבר אופשר לו עד תום, אך לא מצאנו כי יש ממש בטיעוניו, ואין לנו אלא להצטער כי סכסוך מסוג זה לא מצא את פתרונו מחוץ לכתלי בית המשפט." יש להזכיר כי בית המשפט הביע דברים אלה בשולי הדברים ולא במסגרת הדיון בשאלה האם יש בפרסום משום לשון הרע. עם זאת יש לציין את דברי א' שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 74: "לעומת זאת, הבעת ביקורת על אנשי ציבור זוכה למעמד מיוחד המוצא את ביטויו בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע ובפסיקה, אשר קבעה כי ביישום הוראת חוק זו ייתכן בית המשפט לחופש הביטוי משקל רב מכפי שייתן לו בעניינים אחרים."   אולם, גם אם נלך לשיטה המקילה, עדיין יהיו מקרים בהם ביקורת על אישי ציבור תהווה לשון הרע. כך הוא במקרה שלפני. 5. האם הפרסום הוא הבעת דעה הנתבעים טוענים כי הפרסום נכלל בהגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, היינו כי:   "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". הפסיקה גיבשה מספר כללים לסיווגו של פרסום כקביעת עובדה או כהבעת דעה. לעניין זה ראוי להביא את דברי כב' השופט בך בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3), 48, בעמ' 55: "אחרי עיון בכתבה הנדונה ובטיעוני הצדדים נראה לי, כי צדקו שופטי הערכאות הראשונות בהחליטם, שהקטעים, שלגביהם נקבע כי אין הם משקפים את האמת, מתייחסים ברובם למצב העובדתי בדבר דעותיו והשקפותיו של המשיב, ואין בהם משום הבעת דעתו של הכותב בלבד אודות עמדותיו של המשיב." בית המשפט בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ", פ"ד לב(3) 337, בעמ' 348 מבחין בין שני מרכיבים בהגנה לפי סעיף 15(4) ואלה הם: "מבחינת הדקדוק מתייחסות המילים האחרונות "במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" רק לסוג השני ולא לסוג הראשון. אבל ברור שגם בסוג הראשון קיימים שני המרכיבים: התנהגות הנפגע (בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי) מזה, ושל הבעת דעה על-ידי הנאשם או הנתבע מזה, וצריך שדעתו של הנאשם או הנתבע הובעה על התנהגותו של הנפגע. מן הרישא של סעיף 15 עולה שפרסום הבעת הדעה צריך להיעשות בתום-לב. אבל הבעת הדעה אינה חייבת להיות אמת, דהיינו נכונה מבחינה עובדתית, שאם לא כן לא היה, על-פי רוב, צורך בהגנה המיוחדת שסעיף 15 (4) מעניק, כמו יתר הסעיפים הקטנים שבסעיף 15; על הבעת דעה שהיא אמת מגן גם בלאו הכי סעיף 14, אם היה בפרסום עניין ציבורי, רק אם לא היה בפרסום עניין ציבורי, זקוק המפרסם להגנה לפי סעיף 15, אם היתה הבעת הדעה אמת. מלשון הסעיף 15 (4) יוצא איפוא שבפרסום הנופל בגדרו צריכים להיות שניים אלה: (א) התייחסות אל התנהגות של הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (או אל אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות); (ב) הבעת דעתו של הנאשם או של הנתבע על אחד מאלה הנזכרים תחת (א). קיים הבדל יסודי בין שני היסודות הללו, שמרכיב (א) חייב להתייחס לעובדות נכונות, בעוד שביחס אל (ב) ניתנת למפרסם, בהתקיים תנאים מסויימים, הגנה בפני אחריות בפלילים ובנזיקין, אפילו לא היתה אמת בהבעת הדעה. כאמור, בכל הנוגע לתיאור ההתנהגות חייב הפרסום להתייחס לעובדות נכונות."   עוד קבע בית המשפט באותו עניין כי "חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15(4), הפרדה ברורה בין תאור העובדות ובין הבעת דעה על אותן עובדות."   לצורך הסיווג של הפרסום כדעה או כקביעת עובדה יש לבחון את הפרסום בכללותו, כדברי בית המשפט בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 857: "הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אמרה ואמרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האמרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה שלה. לא מן הנמנע שתכנים זהים יסווגו באופן שונה באותה כתבה..." הכתבה בכללותה ככל שהיא מתייחסת לקבוצת הפמיניסטיות ולקבוצת ההומוסקסואלים והלסביות היא הבעת דעתה של הנתבעת 3 על העמדות של שתי קבוצות אלו. עם זאת, כבר בכותרת המשנה של הכתבה קובעת הכתבת עובדה: "הם טוענים שרק המוסיקה המזרחית היא עברית באמת, למרות שמקורה בעצם בצפון-אפריקה.", ומביעה את עמדתה עליה "זו גישה פשיסטית, ברוחה של גרמניה הנאצית." מתוך עיון במאמר של התובע הרי שאכן טענתו היא שרק המוסיקה המזרחית היא עברית באמת. אכן, הנתבעת מצטטת חלק מדברי התובע ומפנה לדברים אלה. עם זאת בהמשך היא כותבת כדלקמן: "ברוח גזענית של מבעירי מדורות, הוא קורא להשמיד את המוסיקה העברית - בעצם הישראלית. כנראה הוא רוצה להעלותה באש, ואתה אולי גם את המלחינים." בדברים אלה משמשים קביעת עובדות על דעתו של התובע והבעת דעת הכותבת עליהם בערבוביה. באשר לאותו משפט הסבירו הנתבעים כי הם קראו דעה זו מבין השיטין של מאמר התובע. נראה כי הנתבעים מתייחסים בעיקר לדברים הבאים שאמר התובע במאמרו: "הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: השירה העברית היא התמליל העברי המחובר למוסיקה המזרחית. זאת השירה שצריכה להשמע במסיבה הגדולה. העם רוצה לשמוע את ארגוב, זוהר, לא סשה." עובדה היא כי דברים אלה לא נאמרו על ידי התובע ואם הם קראו אותם מבין השיטין הרי שהמדובר הוא במסקנה שהסיקה הנתבעת מהדברים שאמר התובע, כלומר בהבעת דעה. עם זאת לא יכול הקורא הסביר להבין כי המדובר הוא במסקנתה של הכתבת ולא בדעתו של התובע. אמנם הפנתה הנתבעת למקור אליו היא התייחסה, כפי שנדרש (ראו לעניין זה ע"א 723/74 לא(2) 281, 320), ויכול היה הקורא לבדוק את הדברים, אך עדיין חובה על המפרסמים, הנתבעים, לפרסם עובדות נכונות. התובע הביא את תצהירו של מר אפרתי, בו הצהיר עוד כי "באופן טבעי" הכתבה של התובע לא הגיעה לעיונו, וכי התרשם שדבריה של הנתבעת 3 מהווים ציטוט מדברי התובע, ובפרט כי התובע קורא למעשים גזעניים. אמנם על בית המשפט לפסוק בעניין זה לפי ה"קורא הסביר", אך במקרה זה מתיישבת עדות זו עם הרושם שיוצר הפרסום, באותו משפט, בו דובר לעיל, בעיני הקורא הסביר. פרט לאותו משפט שצוטט לעיל, מפריד הפרסום בין דעות התובע, המצוטטות מתוך מאמרו, לבין דעת הנתבעת 3 על אותם דברים, ומביאה את העובדות כציטוט מדויק מדברי התובע במאמרו. מכאן שקיימת בפרסום הפרדה בין הבעת הדעות לבין קביעת העובדות, כאמור, פרט לאותו משפט שצוטט לעיל. משקבעתי כי הנתבעים לא עמדו בדרישה כי בפרסום תופרד הבעת הדעה מקביעת העובדות כך שהקורא הסביר יוכל להבחין ביניהם, אין צורך לדון בדרישה שהחוק מציב כי הפרסום ייעשה בתום-לב. המסקנה מהאמור לעיל היא, כי לא עומדת לנתבעים ההגנה הנטענת וכי הם אחראים בגין הפרסום ועליהם לפצות את התובע על הנזק, שנגרם לו עקב הפרסום. נזקי התובע   בתצהירו מקדיש התובע פרק לעניין זה ואומר כי שמו הטוב הוא הנכס הכי יקר לו, במיוחד לאור העובדה כי הוא איש מוכר בציבור, בעל תכנית ברדיו. הנתבעים התייחסו לעניין זה גם לתצהירו של מר אפרתי, אשר העיד כי לא שכר את ביתו של התובע עקב הכתבה שקרא בעיתון "אנשים". עם זאת לא התייחס לכך התובע בתצהירו ולא ברור מהו הנזק שנגרם לו עקב אי שכירת הבית והאם הבית הושכר בסופו של דבר. עם זאת, ניתן ללמוד מעדותו של מר אפרתי כי דברים אלה גרמו לו לחוש סלידה מהתובע. התובע מעיד בתצהירו על תגובות נוספות בהן נתקל "תגובות הלם ותדהמה", לדבריו. פיצויים   אמות המידה לקביעת פיצויים בתביעה בגין לשון הרע נידונו לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (לא פורסם) (ניתן ביום 14.8.2001) בו קובע כב' הנשיא ברק את הדברים הבאים (בפסקה 16): "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolition) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. .... הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר. ... על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא, המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא-רכושי - שנגרם לניזוק. " ובפסקה 17 לפסק הדין ממשיך כב' הנשיא ברק: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני הפרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו." לשיקולים אלה יש להוסיף את קביעת המחוקק כי בית המשפט מוגבל בפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק לסכום של עד 50,000 שקלים. נראה לי כי במקרה שלפניי יש להתחשב במספר שיקולים: ראשית, נגישותו של התובע לאמצעי התקשורת, אשר מאפשרת לו להגיב לדברים שהוטחו בו בפרסום, להבהיר את עצמו ולהפריך את הפרסום. נראה לי כי הצעתם של הנתבעים, לפיה התובע יוכל לפרסם תגובתו בעיתון "אנשים", הייתה הצעה הולמת שהייתה מקטינה את נזקי התובע, ומהווה גורם נוסף שיש לקחת בחשבון. מנגד יש להתחשב בהיקף הפרסום הרחב של העיתון, אשר הרחיב את היקף הפגיעה.   אשר להתנהגות התובע המהווה אמצעי בעזרתו ניתן לאמוד את הנזק, הרי שלא ניתן להתעלם לעניין זה מתמליל הקלטות שצורף לתצהיר הנתבעים, ובו מלים בוטות וגסות כלפי מאזינים, אותם מסביר התובע באופי התכנית וברצון קהל המאזינים שלו ובעיקר המתקשרים לתכנית. לכך יש להוסיף כי התובע לא העיד על כל ירידה בהיקף עבודתו, אלא תאר את תגובות מכריו והמאזינים לתכניתו, ונאלץ להסביר את הדברים ולהקריא להם את מאמרו. עוד יש להתחשב בכך שהפרסום היה בכללותו הבעת דעתה של הנתבעת 3 וכי נפסל עקב משפט אחד בו, והדברים פורטו לעיל בהרחבה. אשר למטרות הפיצוי נראה לי כי פיצוי על סך 15,000 ש"ח ישיג את שלוש המטרות, עליהן דיבר כב' הנשיא ברק בפסק דינו בעניין אמר, במיוחד לאור העובדה כי לתיקון הנזק יכול התובע בעצמו לעשות זאת בדרך היעילה ביותר באמצעות אמצעי התקשורת, שכאמור נגישותו אליהם גדולה. הנתבעים ישלמו לתובע סכום של 15,000 שקלים וכן יישאו בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. פרסוםעיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה