קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צ'ק חוזר בטעות: זוהי תביעה שהגיש לקוח נגד הבנק בו התנהל חשבונו בגין החזר שגוי של שיק שהוצג לפירעון. העובדות התובעת 1 הנה חברה לקבלנות, יזמות והשקעות. התובע 2 הנו בעל מניות ומנהל בתובעת 1. הנתבע הנו תאגיד בנקאי. התובע 2 הנו לקוח של סניף הנתבע בחולון מזה כ30- שנה. בשנים אלה נוהלו בסניף הנ"ל חשבונותיו הפרטיים והעסקיים בהיקף של מאות אלפי שקלים. עילת התביעה שבפני הנה אי כיבוד שיק ע"ס 10,000 ש"ח, שזמן פירעונו 1/6/97, שנמשך ע"י התובעת 1 לפקודת גב' לאה ויזל. לטענת התובעים אי כיבוד שיק זה בטעות יסודו, וטעות זו הסבה להם נזק רב. שכן, המדובר בתשלום אחד מתוך סדרה של 20 שיקים באותו סכום שנמשכו לזכות לאה ויזל, במסגרת הסדר בתיק הוצל"פ, על פיו הוטל על התובעים פיצוי מוסכם בסך 200,000 ש"ח במקרה של אי עמידה באחד התשלומים. התובעים טוענים כי לאור טעותו של הבנק הנתבע או של מי מעובדיו חלה עליו החובה לפצותם על נזקיהם. הנתבע מצדו טוען, כי החשבון ממנו נמשך השיק הנדון, בתאריך הרלוונטי, עמד ביתרת חובה ולא היה כל הסכם למתן אשראי בין התובעים לנתבע ולפיכך, בדין לא כיבד את השיק. מערכת היחסים בין התובעים לגב' ויזל התובעים, יחד עם גורמים נוספים הגיעו במסגרת הליכי בוררות והוצל"פ, להסכם פשרה (שקיבל תוקף של פס"ד) עם הגב' ויזל לפיו, ישלמו סכום של 200,000 ש"ח ב20- תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 10,000 ש"ח, החל מיום 1/2/96 ועד ליום 1/9/97. בהסכם בין הצדדים (ת\1א') נקבע, כי הסכום לא ישא ריבית והצמדה כל עוד יעמדו התובעים בתשלום החוב. עוד נקבע, כי אם החייבים לא יעמדו בחיובם יעמוד מלוא הסכום של 200,000- ש"ח לפירעון מיידי, יישא הצמדה וריבית מיום 1/1/96, ויתווסף לסכום זה סכום נוסף של 200,000- ש"ח. לגרסת התובעים נמסרו 20 שיקים כאמור בהסכם לעיל, לב"כ הגב' ויזל משוכים על חשבון מספר 265268 של התובעת 1, בבנק הנתבע. 16 מהשיקים נפרעו במועד ואולם בתאריך 1/6/97 בו היה אמור להיפרע שיק מספר 17 לא כיבד הנתבע את השיק מהסיבה: "אין כיסוי מספיק". התובעים טוענים כי הגב' ויזל, שרק המתינה להזדמנות זו, לא ויתרה על זכותה האמורה בחוזה הפשרה שהוזכר לעיל, ופנתה להוצל"פ על מנת לקבל את סכומי הכסף המוגדלים, בהסתמך על ההפרה הנטענת של ההסכם. טענות התובעים וטענות הבנק מנגד התובעים טוענים, כי אי כיבוד השיק ע"י הנתבע בטעות יסודו, ולכן על הנתבע לפצותם במלוא הנזק שנגרם להם כתוצאה מסירובו של השיק. את הטענה שמדובר בטעות מבססים התובעים על מכתבו של הנתבע מתאריך 8/10/97 (ת\1 ד')בו נאמר: לכבוד מר גיבור אהרון הנדון: שיק ע"ס - 10,000 ש"ח מס' 110092 מיום 1/6/97 הרינו לאשר כי השיק שבנדון הוחזר ע"י הבנק עקב אי הבנה. אנו מצטערים על עגמת הנפש שנגרמה לך. בנוסף נטען כי התובעים הנם לקוחות ותיקים ומוכרים של הנתבע וכי עמדו לרשותם ערבויות ובטוחות טובות להבטחת חובותיהם לבנק ולכן לא היה מקום שלא לכבד את השיק הנדון. התובעים הציגו מסמכים התומכים בגרסתם ביחס לבטוחות שהעמידו לבנק (ת\1 ו'1-2) וביחס להיותם לקוחות מכובדים ומוכרים בבנק (ת\1 ה'1-3). מנגד, טוען מר חנן ידידיה, שהיה מנהל סניף הנתבע בחולון במועדים הרלוונטים, כי הטענה לפיה סירובו של השיק הנדון נעשה ברשלנות, משוללת כל יסוד. לגרסתו, בהסתמך על ההסכם (נ\6 ב') בין התובעת 1, בעלת החשבון ממנו נמשך השיק המדובר, ולנוכח שיעור האובליגו הגבוה במועד בו היה אמור להיפרע השיק, העדרה של מסגרת אשראי מאושרת בחשבון והעדרן של כל ערבויות או בטוחות נאותות, לא הייתה חובה מצד הבנק לכבד שיק זה. אשר לטענות התובעים לכך שהיו להם בטוחות טוען מר ידידיה, כי טענה זו שגויה מיסודה (נ\6 סעיף 16). לדבריו המסמכים אליהם הפנו התובעים בנושא זה אינם רלוונטיים לחשבון נשוא התובענה ושיעבוד הדירות המדובר נעשה במסגרת ליווי פיננסי שנתן הבנק לעסקי בנייה משותפים לתובע 1 ולגופים אחרים במסגרת חשבון שמספרו 250023. לדבריו: בטוחות וערבויות שהועמדו להבטחת חובות בחשבונות אחרים, אינם רלוונטיים לשאלת זכות החברה לכיבוד השיק בחשבון שבנדון, שעה שהחשבון מראה יתרות חובה. כל חשבון בבנק הנה יחידה עצמאית בפני עצמה...אין ולא הייתה לחברה הזכות כי ייפרע השיק בדין הביטחונות שעמדו, לטענתם בחשבון אחר. מר ידידיה טוען, כי עובר למועד בו סורב השיק היה החשבון הנדון ביתרת חובה, ומכיוון שמתן אשראי נתון לשיקול הבנק (נ\6 סעיף 8), לאור יתרות החובה הגבוהות בתאריך 1/6/97 החליט שלא לכבד את השיק. את החלטתו סמך מר ידידיה על הנתונים הבאים(נ\6 סעיף 10): עובר ליום 1/6/97 ובמהלך החודשים שקדמו לו, לא הייתה בחשבון כל פעילות כלכלית ו\או תנועה כספית, האופיינית לחברה עסקית. מאידך יתרת החובה עלתה בהדרגה, מסך -115.93 ש"ח ליום 17/2/97 לסך -115,538.89 ליום 1/6/97, ולסך -125,538.89 עם חיוב החשבון בגין השיק טרם החזרתו. האמור עוגן בתדפיס החשבון הרלוונטי (נ\6 ג'). מר ידידיה מוסיף וטוען, כי גם קודם להחזרת השיק הנדון הוחזרו שיקים אחרים מאותו חשבון מאחר שלחברה לא היו בטחונות לכיסוי חריגות אלה והתובעים לא מחו על כך. ברם, אציין כי על אף הסבריו של מר ידידיה לא הצלחתי להבין את דפוס התנהגות הנתבע. מתדפיסי החשבון של התובעים עולה, כי הנתבע כיבד שיקים גם כאשר החשבון הראה על יתרות חובה גבוהות מאשר ביום בו סורב השיק הנדון. כיצד אם כן, יכול היה לדעת שדווקא שיק זה יסורב, מבלי שקיבל על כך הודעה כלשהי טרם סירוב השיק לבנק פתרונים. התובעים מצדם טוענים, כי הביטחונות לגביהם טוען מר ידידיה, כי אינם שייכים לחשבון הנדון, הם אלה שאפשרו הגדלת יתרת החוב מעבר לזו שהייתה בתאריך 1/6/97 ובתאריך 31/8/97 ניתן לראות בתדפיס החשבון יתרת חובה בגובה 338,822.28 ש"ח, זאת מבלי שחל שינוי במצב הבטחונות. לדבריהם, חלק מ- 16 השיקים שנמסרו ללאה ויזל נפרעו כאשר יתרת החובה בחשבונם הייתה גבוהה מזו שביום בו סורב השיק(ת\1 סעיף 32). אשר להחזר שיקים נוספים מהחשבון הנדון טוענים התובעים, כי אלו בוטלו בהתאם להוראותיו של מר גיבור בשל סכסוך בינו לבין בנו ולא בשל החלטה של הנתבע. לכן, לא ניתן להסיק מכך, שמר גיבור ידע כי קיים סיכוי שהשיק הנדון לא יכובד(עמ' 22-23 בפרוטוקול). טענות אלו נסתרו בחלקן ע"י ב"כ הנתבע, שטען כי רק חלק מהשיקים שלא כובדו חוללו עקב ביטול מצד מר גיבור ואילו אחרים לא כובדו עקב חוסר כיסוי. ביחס למכתב בו מודה הנתבע שאי כיבוד השיק מקורו באי הבנה חוזר ומאשר מר ידידיה, את דבריו בדיון בה.פ 1083/97 בבית משפט השלום ברמלה, עמ' 7 לפרוטוקול מתאריך 6/11/97 שם תירץ את המכתב בכך שלא ידע שכעבור יומיים צריכים להיכנס 25,000 ש"ח לחשבון התובעים. דיון בבואי לדון בטענות הצדדים עלי להתייחס למספר סוגיות העולות מהטיעונים לעיל, בטרם אגיע למסקנה ביחס למקרה שלפני. ראשית, יש לדון במעמד החוזה שבין התובעים לנתבע וכן בפסיקה העוסקת ביחסי בנק- לקוח וזאת לאור נסיבותיו של מקרה זה, בו מדובר בלקוח ותיק שגלגל סכומי כסף גדולים לאורך השנים. יש לבחון את רמת מחויבותו של הבנק לערוך בירור של עובדות בטרם יפריע לחיי המסחר של התובע. כמו"כ יש לבחון את השאלה האם היתה זו חובתו של התובע 2, מר גיבור, במצב עניינים כה רגיש מבחינתו, לוודא שהשיק נפרע. החוזה בין הצדדים סעיף 3 להסכם בין הצדדים (נ\6 ב') קובע: הבנק יהיה רשאי בכל עת ומידי פעם בפעם, בלי לתת ללקוח כל הודעה או נימוק לכך, לדחות מתן אשראי כלשהו, כולו או מקצתו, או לעכבו, או להקטינו או להפסיקו, הכל לפי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק וכפי שימצא לנכון. הנתבע נתלה בסעיף זה על מנת להצדיק את אי כיבוד השיק וטוען כי מנהל הסניף, מר ידידיה, הפעיל את שיקול דעתו והחליט בהעדר בטחונות מתאימים, שלא לכבד את השיק. מבלי להכריע במחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם היו בטחונות מספיקים לכיבוד השיק, הרי אני סבורה כי בחשבון המגלגל סכומי כסף הגדולים עשרות מונים מסכום השיק שלא כובד, הפעולה נעשתה בשיקול דעת מוטעה, או ללא שיקול דעת כלל, כאשר ברור לנתבע, כי התובע מנהל אצלו את חשבונו העסקי ויכול להיגרם לו נזק בלתי הפיך מאי כיבוד השיק. לסוגיה דומה התייחס כבוד סגן הנשיא ד"ר אליהו וינוגרד (כתוארו אז) בת"א 803/88 אלקטרו בסיס בע"מ נ' הנק הבינלאומי לישראל דינים מחוזי כרך כו' (7), 282: המטרה והתכלית אותה יש ליחס לאנשים סבירים היא יציבות בעולם העסקים, יציבות המאפשרת לבעל עסק להסתמך על קיומו של קו-אשראי מסוכם. כל עוד לא בוצע מעשה או ארע ארוע המסכן, הבנק המבקש להבטיח את כספו, ולתכנן את פעילותו העסקית ותזרים המזומנים בחברה או בעסק בהתאם. לא יתכן שבעל עסק המתקשר עם הבנק יטיל על עצמו סיכון חד צדדי, שהבנק על פי קפריזה שלו, ללא כל תנאי וסיבה מוסכמים ובלא שיקרה ארוע המהווה סיכון כלשהוא לבנק מבין אלו המנויים בסעיף 17, יוכל להעמיד לפרעון מיידי את כל האשראי שכבר הועמד לרשות הלקוח. שהרי פעולה חד צדדית כזו של הבנק עלולה לגרום להתמוטטות מוחלטת של כל עסק או חברה המנהלת את עסקיה באמצעות הבנק. לאור האמור לעיל אני סבורה כי גם אם נכונה הטענה לפיה הבנק היה רשאי שלא לכבד את השיק הרי שלאור מערכת היחסים המיוחדת בינו לבין התובעים, היה על פקיד הבנק ליידע את התובע על כוונתו לסרב שיק זה או לפחות ליידע אותו מייד לאחר מכן שהשיק לא כובד. מה עוד שהוכח שזמן לא רב לאחר אי כיבוד השיק הנדון הלכה ותפחה יתרת החובה בחשבונו של התובע ולמרות זאת לא המשיך הבנק במדיניותו. לבסוף, מן הראוי להתייחס למכתב מתאריך 8/10/97 בו הודה הנתבע כי פעל בצורה שגויה באי כיבודו את השיק. אומנם, נעשה ניסיון להיתלות בהסברו של מר ידידיה (באותו דיון בבימ"ש ברמלה בפני כבוד השופטת בוסתן), שהייתה אי הבנה ביחס לסכומי הכסף שאמורים להיכנס לחשבון, אין אני מקבלת הסבר קלוש זה שאינו מתיישב עם העובדות ושמטרתו להגן על אינטרס הבנק ומחדלו האישי של מנהל הסניף שלא כיבד שיק בחשבון עסקי ללא בדיקה מעמיקה או הודעה לבעל החשבון. סבורני כי דבריו של כבוד השופט חשין בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט פ"ד מ"ז(5) 31, 79 .. דומה כי TAKD t="׳—׳•׳‘׳× ׳-׳”׳™׳¨׳•׳×"חובת הזהירות/TAKD שלדעתי יש וראוי להטיל על TAKD t="׳‘׳ ׳§ "בנקים/TAKD אין בה כדי לפגוע במהלכם השוטף של עיסקיהם, או להכביד עליהם ועל הפעילות הפיננסית יתר-על-המידה. בקביעתה של אותה נקודת איזון בין האינטרסים המתנגשים, נראה כי לא יהיה זה ראוי אם נראה TAKD t="׳‘׳ ׳§ "בנק/TAKD הנותן שירות ללקוחות - שירות ללקוחות ולא אך לעצמו - משל היה גוף הפועל כאוטומט, מעשה מוכני, בכל פעילויותיו כולן, שעה שהאינטרס האחד העשוי לעניין אותו הוא אם יש ללקוח בטחונות ראויים (מבחינת שוויים), אם לאו. החובה שלדעתנו ראוי ונכון להטיל על TAKD t="׳‘׳ ׳§ "בנקים/TAKD כלפי לקוחותיהם היא מינימלית, ועליה נשמור. בענייננו היתה TAKD t="׳‘׳ ׳§ "SPAN class=highlightלבנק/SPAN/TAKD אפשרות נוחה וזמינה לבדוק את הטעון בדיקה, וחקירה קלה-שבקלות היתה מגלה את TAKD t="׳×׳¨׳ž׳™׳× "התרמית/TAKD של פרוסט. האם נוכח כל אלה TAKD t="׳¢׳¦׳™׳ž׳× ׳¢׳™׳ ׳™׳"נעצום עינינו/TAKD ונאמר כי רשאי TAKD t="׳‘׳ ׳§ "SPAN class=highlightהבנק/SPAN/TAKD להסתמך על אותו יפוי-כוח היסטורי SPAN class=highlightשכחולי/SPAN חתם עליו הניתן TAKD t="׳‘׳ ׳§ "SPAN class=highlightלבנק/SPAN/TAKD להיות נבל ברשות התורה TAKD t="׳‘׳ ׳§ "בנק/TAKD בימינו - ביחסיו עם לקוחותיו - אינו אך שולחני או חלפן-כספים של ימים עברו, שעניינו העיקרי אינו אלא בשאלה אם שטרות שעובר-אורח נתן בידיו הינם אמיתיים או מזוייפים, אם המטבעות הינן במידת הטוהר הנדרשת, ומה שער חליפין ייקבע לכסף המוחלף; למיצער, אין זה ראוי כי יהיה כן. וכשם שפעילותו של TAKD t="׳‘׳ ׳§ "בנק/TAKD משתנה עם שינוי העיתים, כן אין להקפיא את TAKD t="׳—׳•׳‘׳× ׳-׳”׳™׳¨׳•׳×"חובת הזהירות/TAKD לאותה חובה סטטית של ידיעה (אף במושגו הרחב של המושג). גם ההקשר הפיננסי גם ההקשר החברתי מחייבים TAKD t="׳—׳•׳‘׳× ׳-׳”׳™׳¨׳•׳×"חובת זהירות/TAKD מעבר לזו המוצעת בידי בא-כוח TAKD t="׳‘׳ ׳§ "SPAN class=highlightהבנק/SPAN/TAKD. זו דעתי וכך אני מציע כי נפסוק. ואם במקרה לעיל בו קיבל עו"ד, שהיה קרוב משפחה של בעל החשבון יפויי כוח לפעול בחשבון בנק נקבע כי על הבנק היה להפעיל שיקול דעת ולא להסתתר מאחורי ההרשאה שניתנה הרי בעניננו קל וחומר שהיה על הבנק לשקול היטב את השלכות סירוב השיק. גם השופט ברק (כתוארו דאז) התייחס לנושא בדנ"א 1740/91 הנ"ל בעמ' 85: TAKD t="׳‘׳ ׳§ "בנק/TAKD חב TAKD t="׳—׳•׳‘׳× ׳-׳”׳™׳¨׳•׳×"חובת זהירות/TAKD ללקוחו. רמת הזהירות המוטלת עליו הינה לנקוט בכל אותם אמצעי זהירות TAKD t="׳‘׳ ׳§ "SPAN class=highlightשבנק/SPAN/TAKD סביר היה נוקט בהם בנסיבות העניין. אמצעי זהירות אלה משתנים על-פי הנסיבות. יחד עם זאת, נסיון החיים מצדיק יצירתן של הכללות שונות. הכללות אלה הן ביטוי קונקרטי, ברמות הפשטה שונות, של השיקולים השונים שיש להתחשב בהן בקביעת רמת הזהירות. הן מתחשבות, על כן, בהסתברותו של סיכון אפשרי, בהוצאות הנדרשות TAKD t="׳‘׳ ׳§ "מהבנק/TAKD ולקוחו למניעת הסיכון, בחומרת הנזק (SPAN class=highlightלבנק/SPAN וללקוח), בערך החברתי של הפעילות הנעשית באמצעות TAKD t="׳‘׳ ׳§ "SPAN class=highlightהבנק/SPAN/TAKD, וביכולתו של TAKD t="׳‘׳ ׳§ "SPAN class=highlightהבנק/SPAN/TAKD והלקוח למניעת הסיכון או "לפיזורו". לאור כל האמור אני קובעת, כי הנתבע התרשל בסירובו של השיק ובכך שלא טרח להודיע ללקוחו על כוונותיו שלא לכבד את השיק או מייד לאחר מכן, באופן שיאפשר ללקוח לפעול לכיבוד השיק או לתשלום החוב בדרך אחרת. עוד יצוין כי העובדה שהבנק ומנהלו ידעו כי החשבון ממנו נמשך השיק היה חשבון עסקי היה עליהם להיות ערים לאפשרות שסירובו של שיק בחשבון עסקי משמעותו אי כיבוד חיובים שבשלם נמשך השיק. מעבר לדרוש אציין כי הוכח בעדותו על מר ידידיה שבמשך כל השנים התיחס הבנק לכל החשבונות שנוהלו ע"י מר גיבור בבנק כאל קבוצה אחת. ועל כן הנסיון לייחס בטחונות לחשבון זה או אחר, כאשר סה"כ הבטחונות לא הצדיקו החזרתו של השיק, לא יצלח כיוון שהוכח שבחשבונות אחרים היו לתובעים בטחונות העולים על החובות או לפחות בטחונות המצדיקים כיבודו של שיק בסך 10,000 ש"ח. רשלנות תורמת התובע היה מודע לכך שאיחור בתשלומים של כל אחד מהשיקים עשוי לגרום תוצאות מרחיקות לכת. יתירה מכך, התובע הכיר את יריביו וידע כי הללו ממתינים להזדמנות להעמיד את מלוא החוב לפירעון. בנסיבות אלו לא היה מר גיבור רשאי לסמוך על הבנק בלבד והיה עליו לוודא באופן אישי שהתשלום בוצע. לאור האמור לעיל אני סבורה שיש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 60%. גובה הנזק לאחר שבחנתי את טענות התובעים אני סבורה שהנזק הישיר שבשלו יש לחייב את הנתבעת לפיצויים הוא תשלום החוב במלואו והפרשי הצמדה של יתרת החוב שטרם נפרע. באשר להוצאות בהליך של המרצת הפתיחה והערעור על פסה"ד, מאחר שיש לנכות מהחוב של התובעת כלפי ויזל את הסכום בו זכו על פי הסדר הפשרה בערעור, יש לקחת בחשבון את ההוצאות שהביאו ל"זכיה" זו. לא מצאתי לנכון לחייב הנתבע בפיצוי בשל נזק שאינו ממוני בנסיבות המקרה. לסיכום הנתבע ישלם לתובע 40% מן הסכומים כדלקמן: הפרשי הצמדה וריבית על סכום של 200,000 ש"ח מתאריך 1/1/96 ועד למועד התשלום בפועל. 200,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1/3/98 (המועד הממוצע בו גבתה גב' ויזל באמצעות ההוצל"פ את חובה מהתובע) ועד למועד התשלום בפועל. מסכום זה ינוכה הסך של 74,521 ש"ח שהם הסכום שקיבלו התובעים על פי הסדר הפשרה בבית המשפט המחוזי בע.א. 1838/97 בניכוי הוצאות משפטיות בסך 64,970 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.98. כן ישלם הנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15 אחוז מן הסכום שנפסק בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסה"ד ועד למועד התשלום בפועל. שיקיםשיקים ללא כיסוי