קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף החקלאות: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (עב 1322/05, עב 1323/05, עב 3651/05, עב 4185/05, עב 4186/05, עב 4187/05, עב 4188/05, דמ 4614/05; השופטת דלית גילה ונציגי הציבור מר עוזיאל אבישר ומר עמי ברטל) אשר ניתן ביום 24.5.12 ובו נדחו תביעות המערערים לשלם להם זכויות בגין תקופת העבודה וסיומה, לרבות זכויות מכח צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף החקלאות (להלן - צו ההרחבה). פסק הדין מושא הערעור המערערים, היו בתקופה הרלוונטית לתובענות, תושבי יהודה ושומרון והם הועסקו על ידי המשיבה במטעיה באזור בנימינה. כל אחד מהמערערים הגיש ביום 5.4.05 תביעה לתשלום זכויות שונות מתחום משפט העבודה המגן, ובכלל זה מכח צו ההרחבה. בקליפת אגוז נציין כי עמדו ביסוד התובענות שתי מחלוקות עובדתיות: הראשונה, נוגעת להיקף העבודה של המערערים, כאשר הטענה הבסיסית של המערערים היתה כי הדיווחים לשירות התעסוקה לא משקפים את שעות עבודתם וימי עבודתם ולכן הם זכאים להפרשי שכר מינימום; השניה, נוגעת לנסיבות סיום העבודה ולזכאות לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת. עוד נחלקו הצדדים באשר לזכויות שונות, לרבות מכח צו ההרחבה. נוכח השאלות המשותפות אוחד הדיון בתובענות. באשר למחלוקת הראשונה הנוגעת להיקף העבודה קבע בית הדין האזורי כי המערערים הועסקו בעונת הקטיף מחודש מרץ ועד לחודש אוקטובר (להלן - העונה), למעט בחודשים אפריל ומאי במהלך אותה העונה - סה"כ 6 חודשים בעונה. בית הדין קבע שביתר חודשי השנה (חורף) המשיבה נזקקה לפועלים בודדים שהמערערים לא נמנו עליהם. לאחר שבית הדין בחן את הראיות שהוצגו בפניו קבע כי דווחי המשיבה לשירות התעסוקה משקפים את היקף עבודתם של המערערים במהלך העונה וכי הדיווחים על העסקתם שלא במהלך העונה לא שיקפו העסקה בפועל, והם נועדו לשמר את רשיון ההעסקה של המערערים עבור המשיבה. בית הדין קבע כי המערערים 1 ו- 2 הועסקו בין העונות אצל מעסיקים אחרים שלא דיווחו על העסקתם תוך ניצול רשיונות ההעסקה שהמשיבה שימרה. עוד קבע בית הדין כי השכר ששולם למערערים תואם את הדיווחים לשירות התעסוקה ואת התלושים שהופקו וכי מעולם לא הועלתה מטעם המערערים, ובמיוחד לא מטעם המערערים 1 ו- 2 (שעבדו אצל המשיבה יותר מעונה אחת), טענה כאילו השכר המשולם להם נמוך מזה הקבוע בתלושי השכר שקיבלו. בהתאם דחה בית הדין האזורי את התביעה להפרשי שכר מינימום, תוך שהוא מציין כי הטענות שעמדו ביסוד החישובים בתצהירים היו סתמיות וכלליות. בכל אופן נקבע שגם הטענה החלופית לפיה לא שולם שכר מינימום אפילו לפי הדיווחים לשירות התעסוקה, דינה להדחות. שכן, לא הובאו בחשבון ההפסקות שקיבלו המערערים. באשר למחלוקת אודות נסיבות סיום העבודה והזכאות לפיצויי פיטורים קבע בית הדין שאין לקבל את גרסת המערערים 3 - 8 כי פוטרו. לעניין זה הפנה בית הדין לסתמיות הטענה שמופיעה בתצהיריהם, ללא כל פירוט והסבר אודות נסיבות הפיטורים. בית הדין הפנה לכך שרק המערער 3 טרח לציין על ידי מי פוטר - לפי הנטען, על ידי מנהל המשיבה - אך גם זאת ללא כל הסבר מתי היה הדבר. באשר למערערים 1 ו- 2, דחה בית הדין את טענתם, כמו גם את טענתם החלופית של המערערים 4 - 8, לפיה התפטרותם היא ב'דין מפוטר' מאחר והתפטרו בשל אי תשלום שכר מינימום ויתר הזכויות לפי חוק. לאור האמור, דחה בית הדין את תביעת המערערים לפיצויי פיטורים. נוכח מסקנתו כי המערערים התפטרו, נקבעו כי הם חבים בחלף הודעה מוקדמת למשיבה, משלא הוכח כי נתנו לה הודעה מוקדמת להתפטרות. בית הדין דחה את תביעת המערערים לדמי הבראה משאלה נתבעו ללא כימות ותוך הסתמכות על כך שהנוהג להפריש לשירות התעסוקה עבור דמי ההבראה פסק מיום 1.1.01. גם התביעה לדמי נסיעה נדחתה. בית הדין נימק את הדחיה בכך שהוכח כי המערערים הוסעו מהמחסום לעבודה ובחזרה. עוד הפנה בית הדין לכך שהמערערים כלל לא התייחסו לרכיב זה בסיכומיהם. באשר לזכויות מכח צו ההרחבה, קבע בית הדין כדלהלן: תוספת ותק - בית הדין האזורי קבע כי מאחר ולפי צו ההרחבה הזכאות לתוספת זו נוגעת ל'עובד קבוע' או ל'עובד עונתי קבוע', הרי שממילא אין המערערים 3 - 8 זכאים לתוספת. באשר למערערים 1 ו- 2 נקבע כי רכיב זה נתבע בצורה סתמית, ללא התייחסות קונקרטית בתצהירים או בסיכומים. בית הדין קבע כי הוא אינו 'לבלרו' של המערערים 1 ו- 2 ולא יעשה את מלאכתם. יחד עם זאת הפנה בית הדין לתחשיב של המשיבה ולפיו לכל היותר - בשים לב להתיישנות - זכאי המערער 1 בגין רכיב זה לסך של 384 ₪, והמערער 2 לסך של 401 ₪. בית הדין קבע כי סכומים אלה מתקזזים כנגד חלף ההודעה המוקדמת שחבו המערערים 1 ו- 2. מענק שנתי - בית הדין הפנה לכך שחישוב המענק השנתי הקבוע בצו ההרחבה מושפע ממעמדו של העובד כ'עובד חודשי קבוע', 'עובד עונתי חודשי' ו- 'עובד יומי', ולכך שהמערערים כלל לא ערכו בתצהירים או בסיכומים את תחשיב הזכאות לפי החלופה המתאימה וכי בית הדין לא יעשה את מלאכתם בכימות הרכיב. גם במקרה זה הפנה בית הדין לתחשיבי המשיבה אודות זכאות המערערים לרכיב זה היה וידחו יתר טענותיה: המערער 1 - 1,032 ₪; המערער 2 - 1,050 ₪; המערער 3 - 184 ₪; המערער 4 - 188 ₪; המערער 5 - 164 ₪; המערער 6 - 172 ₪; המערער 7 - 196 ₪; המערער 8 - 196 ₪. גם לגבי סכומים אלה קבע בית הדין כי הם מתקזזים כנגד חלף ההודעה המוקדמת. דמי כלכלה - בית הדין קבע כי הזכאות אינה מותנית בהוכחת ההוצאה בפועל. בית הדין דחה את טענת המשיבה לפיה יש לראות בארגזי הפירות שקיבלו המערערים מאת המשיבה כתחליף 'דמי כלכלה'. אלא שגם רכיב זה נדחה מן הטעם שהמערערים לא פרטו ולא כימתו אותו. גם במקרה זה הפנה בית הדין לתחשיבי המשיבה אודות זכאות המערערים לרכיב זה היה וידחו טענות ההגנה: המערער 1 - 1,032 ₪; המערער 2 - 1,050 ₪; המערער 3 - 184 ₪; המערער 4 - 188 ₪; המערער 5 - 164 ₪; המערער 6 - 172 ₪; המערער 7 - 196 ₪; המערער 8 - 196 ₪. גם לגבי סכומים אלה קבע בית הדין כי הם מתקזזים כנגד חלף ההודעה המוקדמת. תוספת משפחה - בית הדין האזורי קבע כי לפי צו ההרחבה הזכאות לתוספת זו נוגעת ל'עובד קבוע' או ל'עובד עונתי קבוע', ולכן ממילא אין המערערים 3 - 8 זכאים לתוספת. המערערים 1 ו- 2 לא התייחסו כלל בתצהיריהם למצבם המשפחתי - עובדת היותם נשואים או הורים לילדים. בית הדין קבע שלא ניתן להסתמך על רישום משנת 2005 כנשואים, משתקופת העבודה הרלוונטית קדמה למועד הרישום, ואין לדעת מתי היה שינוי במעמד המשפחתי. בכל אופן, הוסיף וקבע בית הדין כי המערערים 1 ו- 2 כלל לא כימתו רכיב תביעה זה בתצהירים או בסיכומים. נוכח התוצאה, נדחתה התביעה ולא ניתן צו להוצאות. טענות הצדדים המערערים טוענים כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי לכל 'רוחב החזית': בין היתר נטען כי בית הדין התייחס לתובעים כאל "מקשה אחת" מבלי שהיה לכך בסיס; נטען כי שגה בית הדין בקביעות העובדתיות אודות היקף ההעסקה, ובכלל זה לגבי הקביעה כי המערערים לא הועסקו על ידי המשיבה שלא בעונה חרף הדיווחים לשירות התעסוקה. נטען כי קביעות בית הדין לפיהן המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח את היקף העסקתם אינן עולות בקנה אחד עם ההלכות אודות העברת נטל ההוכחה אל המעביד; גם בכל הקשור לנסיבות סיום העבודה נטען כי שגה בית הדין בקביעותיו; לעניין הזכויות השונות נטען, בין היתר, כי שגה בית הדין עת קבע כי הן לא כומתו שכן בכתב התביעה הן כומתו ומעבר לזאת (וככל שתתקבל טענת המשיבה בנוגע לדו"חות שירות התעסוקה) מדובר בחשבון פשוט של חילוץ ימי העבודה מהדו"חות והכפלתם בתעריף הוא 'בידיעה שיפוטית'. לעניין קיזוז ההודעה המוקדמת נטען כי דינו להתבטל משהמשיבה לא הוכיחה את נסיבות ההתפטרות וכי הטענה לפיה המערערים לא נתנו הודעה מוקדמת נטענה בעלמא. המשיבה מצידה תמכה בפסק דינו של בית הדין, בין היתר מטעמיו. הכרעה נקדים ונציין כי לאחר ששקלנו את כלל חומר הראיות שבתיק ואת טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות ברובו בהיותו מכוון בעיקר כלפי קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. מצאנו לנכון לקבל את הערעור במקצת, הכל כמפורט להלן. טרם שנתייחס לרכיבים השונים, מן הראוי להעיר שתי הערות: הראשונה, בית הדין האזורי לא התייחס למערערים כאל מקשה אחת. במסגרת פסק דינו הוא נדרש להבדלים השונים (מקום שהיו הבדלים). דווקא עיון בסיכומי המערערים בבית הדין האזורי, כמו גם בבית דין זה, מעלה כי הם אלה המתייחסים אל עצמם כאל מקשה אחת; השניה, המקרה שלפנינו הוא מקרה קיצוני בו נמנע צד מחישוב זכויותיו, תוך שהוא שם יהבו על כך שמלאכתו תיעשה על ידי בית הדין. נציין שאפילו בשלב הערעור, וחרף הביקורת של בית הדין האזורי, לא טרחו המערערים להציג את אותם 'תחשיבים פשוטים כטענתם'. בהעדר תחשיבים נטלו על עצמם המערערים את הסיכון כי ידחו רכיבי התביעה גם אם תוכח זכאות. בכל זאת ועל אף האמור, בחלק מן העניינים בהם מצאנו מקום בהמשך לקבל את הערעור קיבלנו את תחשיב המשיבה ובהעדרו - כאשר הנתונים לעריכת החישוב היו פרושים בחומר הראיות, אפשרנו למערערים, לפנים משורת הדין, להציג לפנינו את תחשיב הזכויות הנובעים מהכרעתנו. מטעמי יעילות ביכרנו לפעול כך תחת החזרת הענין לבית הדין האזורי לבדיקת תחשיבי הצדדים. היקף העסקה לפי דו"חות שירות התעסוקה הועסקו המערערים כדלקמן: המערער 1 - מר אבו צפט, הועסק מחודש 6/96 ועד לחודש 9/99 (למעט החודשים 4/97, 8/97); המערער 2 - מר זיד אלכילאני, הועסק מחודש 9/96 ועד לחודש 10/99 (למעט החודשים 4/97, 8/97); המערער 3 - מר עזמי אבו בכר, הועסק מחודש 12/01 ועד לחודש 3/03 (למעט החודשים 4-5/02, 12/02); המערער 4 - מר עטאטרה, הועסק מחודש 1/02 ועד לחודש 3/03 (למעט החודשים 4-5/02, 12/02); המערער 5 - מר עמארנה, הועסק מחודש 12/01 ועד לחודש 3/03 (למעט החודשים 4-5/02, 12/02); המערער 6 - מר חמארשה, הועסק מחודש 12/01 ועד לחודש 3/03 (למעט החודשים 4-5/02, 12/02); המערער 7 - מר בסאם אבו בכר, הועסק מחודש 12/01 ועד לחודש 3/03 (למעט החודשים 4-5/02, 12/02); המערער 8 - מר מוצטפא אבו בכר, הועסק מחודש 2/02 ועד לחודש 11/02 (למעט החודשים 4-5/02); חלק מהמערערים טענו לתקופות העסקה נוספות, לרבות בחודשים החסרים, וכל המערערים טענו להעסקה במספר ימים העולה על המדווח לשירות התעסוקה. בית הדין דחה את טענת המערערים. לא מצאנו כל טעם להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לפיה יש לדחות את גרסת המערערים להעסקה בהיקף העולה על הרשום בדו"חות שירות התעסוקה. הערכת המשקל של העדויות השונות מסורה לערכאה הדיונית, בין היתר, בשים לב להתרשמותה מהעדים עצמם. לענין זה נציין כי המערערים 1 ו - 2 טענו בתצהירים על דרך "הסתם" כי עבדו יותר מהמדווח לשירות התעסוקה - מבלי שטרחו להציג גרסה פוזיטיבית לגבי היקף העסקתם. המערערים 3 - 8, אמנם טענו להיקף העסקה - 25 ימי עבודה לפחות בחודש (והמערער 3 טען ל- 22 ימי עבודה לפחות בחודש) - אך התעלמו מההבדלים בהיקף ההעסקה בין החורף לקיץ ומהסגרים שהוטלו על אזור מגוריהם ומנעו כניסה לשטח ישראל. לגבי ההבדלים בהיקף ההעסקה בעונות השנה - הרי שגם לפי חקירותיהם הנגדיות היו קיימים הבדלים; לגבי הסגרים - לא הוכח כי לכל המערערים הנ"ל היה היתר כניסה לישראל בזמן הסגרים, בדומה להיתר של המערער 8 ביחס לחלק מהסגרים. צודק בית הדין האזורי כי משתי החשבוניות שהמציאה המשיבה בגין תשלום ששילמה על הסעת עובדים בחודש 6/02 לא ניתן ללמוד דבר לגבי היקף העסקתם של המערערים עצמם, ודאי לא ביחס למערערים 1 ו- 2 שסיימו את עבודתם שנים קודם לכן. בכל אופן, מדובר באחת מהראיות, שכאמור הערכת משקלה, אל מול יתר הראיות, מסורה לערכאה הדיונית. הוא הדין לגבי טענה המערערים הנוגעת להעדתו (וליתר דיוק, אי העדתו) של מר סמיר מיתנאי - מי שהיה מנהל העבודה. בהקשר של מר מיתנאי, נציין שלא מצאנו כל טעות בהחלטת בית הדין שלא להסתמך על עדותו בתיק אחר, בהיותה עדות שמועה. ודאי משניתנה למערערים האפשרות לזמנו לעדות בתיק הנוכחי והם לא עשו כן. לא מצאנו כל ממש גם בטענות המשפטיות שהעלו המערערים: דין הטענה ל'חזקת משרה מלאה' על יסוד הנפסק בענין סנדוקה להדחות. שם נדון מקרה של עובדים ב"שכר קיבולת" והיתה מחלוקת האם עבודתם זו היתה בהיקף של משרה מלאה או חלק ממנה. במקרה שלפנינו מדובר בעובדים יומיים ואין חזקה כי הם הועסקו בפועל במשרה מלאה, אלא עליהם הנטל להוכיח את היקף העסקתם; גם דין טענת המערערים על יסוד הנפסק בענין ימית בטחון להדחות. כאמור, בית הדין קבע כי תלושי השכר של המערערים ובהם ציון היקף ההעסקה של כל אחד מהם נמסרו להם וכי המערערים לא העלו כל טענה כאילו הנקוב בהם אינו תואם את היקף העבודה בפועל. בנסיבות אלה, הגם שאין דווחי נוכחות יש דיווח חליפי לענין היקף העסקה. בכל הנוגע לקביעות של בית הדין האזורי לפיהן המערערים לא עבדו בשרות המשיבה מחוץ ל"עונה", חרף הדיווחים שדיווחה היא עצמה לשירות התעסוקה, נציין שהגם שעניין זה הוא בגדר קביעה עובדתית, הנסמכת על חלופת המכתבים בין ב"כ המשיבה לבין שירות התעסוקה, הרי שהיא אינה נקיה מספקות. אין חולק כי הנטל להוכיח טענה זו מוטל על המשיבה. מדובר בנטל כבד, שלטעמינו לא הורם במקרה הנוכחי. בית הדין האזורי קבע כי לצורך שימור רשיון עבודה של עובד נדרשה המשיבה על ידי שירות התעסוקה, עד לשינוי בשנת 2006, לדווח על העסקת העובד אף אם זה לא עבד בפועל. מדובר בקביעה עובדתית המבוססת היטב בראיות, לרבות, חילופי המכתבים שבין ב"כ המשיבה לבין שירות התעסוקה (נספח א' 17 לתצהיר מנהל המשיבה). יחד עם זאת, המשיבה מודה כי העסיקה עובדים בתקופות שמחוץ לעונה (נובמבר - פברואר), הגם שבהיקף מצומצם ביחס להיקף שבמהלך העונה. הנטל להוכיח כי המערערים הם אלה שלא הועסקו מחוץ לעונה, חרף הדיווח לשירות התעסוקה, אלא עובדים אחרים הם שהועסקו מוטל על המשיבה. לטעמינו נטל זה לא הורם על ידי המשיבה, מכמה טעמים: הראשון, מעבר לטענתו של המנהל והבעלים של המשיבה - מר ליהו פיין, לא הובאה ראיה מספקת לצורך קביעה כי מחוץ לעונה עבדו המערערים אצל מעסיקים אחרים, תוך ניצול רשיון ההעסקה עבור המשיבה; השני, התייחסות עד המשיבה בתצהירו לסוגיית עבודתם הספציפית של המערערים מחוץ לעונה היתה כללית ולא קונקרטית לכל מערער ומערער; השלישי וזה העיקר, לפי גרסת עד המשיבה, היא נדרשה תחילה לדווח על לפחות 14 ימים, אח"כ 8 - 10 ימים "ובהמשך, למספר ימים ספורים בלבד". אלא שעיון בדווחי המשיבה לשירות התעסוקה בגין המערערים ביחס לחודשים שמחוץ לעונה מעלה כי הדווחים אינם מתיישבים עם ההסבר של "הצורך בשמירת רשיון". כך למשל: לגבי המערערים 1 ו - 2 - בחודש 11/97 דווחו 29 ימים ובחודש 12/97 - 30 ימים; לגבי המערער 3 - הדווח בחודש 1/03 עלה מ- 4 ימי עבודה בחודשים שקדמו ל- 7 ימי עבודה, ולאחר מכן 4 ימים ובסוף יום בודד, מבלי שניתן טעם לשינוי במספר הימים המדווחים; שינוי דומה חל גם ביחס למערערים 4. לא ניתן הסבר מדוע חלה בחודש 1/03 עליה ל- 8 ימי עבודה; לגבי המערערים 5 ו- 7 דווחו בחודשים 1/02 ו- 2/02 (שמחוץ לעונה) יותר ימי עבודה מאשר בחודשים שבתוך העונה (למעט חודש 3/02). לאור האמור, אנו קובעים כי היקף העסקתם של המערערים צריך להבחן בשים לב למדווח בדו"ח שירות התעסוקה לגבי כל מערער ומערער. הפרשי שכר מינימום משנדחו הטענות לפיהן היקף ההעסקה עולה על ההיקף הבא לידי ביטוי בדוחות שירות התעסוקה, ומשנקבע כי תלושי השכר שיקפו את השכר ששולם בפועל, בדין דחה בית הדין האזורי את התביעה להפרשי שכר מינימום, ודין הערעור לעניין זה להידחות. גם ההסתמכות על הוראת סעיף 7ב' לחוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987, לא יהיה בה כדי להועיל, שכן משנתקבלו דיווחי שירות התעסוקה לגבי היקף ההעסקה קיים דווח המאפשר לבדוק אם שולם שכר המינימום. נעיר כי ממילא, לאור מועד היכנס התיקון לתוקפו (יום 24.10.02), הוראתו אינה חלה על מרבית התקופה מושא הערעור. גם לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעת בית הדין כי יש לדחות גם את הטענה החלופית לפיה לא שולם שכר מינימום גם לפי הדיווחים לשירות התעסוקה. בית הדין קבע שלא הובאו בחשבון ההפסקות שקיבלו המערערים, ומדובר בקביעה עובדתית. יתר על כן, מדובר בטענה שלא נכללה בכתב התביעה ושהועלתה רק בסיכומים מבלי שלמשיבה ניתנה האפשרות להתגונן מפניה. פיצויי פיטורים סוגיית נסיבות סיום העבודה של המערערים היא עובדתית. בית הדין קבע כי לא הוכחו פיטורים וגם לא הוכחה זכאות לפיצויי פיטורים לפי החלופה של התפטרות ב'דין מפוטר'. כפי שציין בית הדין, טענות המערערים אודות פיטורים נטענו בצורה כללית ולא נמצא לעדותם של בעלי הדין חיזוק או סיוע. בית הדין לא השתכנע מגרסה עובדתית זו, כמו גם מהגרסה על התפטרות בדין מפוטר. לא מצאנו טעם שיצדיק להתערב בקביעתו. על כן אנו דוחים הערעור ברכיב זה. דמי נסיעה בית הדין האזורי קבע כי המערערים הוסעו מהמחסום לשטח החקלאי ובחזרה. למעשה לא היתה מחלוקת אמיתית על כך. עיון בסיכומי המערערים בבית הדין האזורי מעלה כי אין שם התייחסות לדמי נסיעה. ראינו לנכון לציין כי במקרה בו עובד שטחים נדרש לתחבורה על מנת להגיע ממעונו אל המחסום וממנו למקום העבודה, הזכאות לדמי נסיעה לא מגיעה לכדי מיצוי מקום שההסעה מטעם המעביד היתה רק בחלק מהדרך האמורה - קרי, מהמחסום למקום העבודה בלבד. הדבר נכון הן במקרה שחל ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה וצו ההרחבה מכוחו (ובלבד ששווי ההסעה אינו עולה על התקרה הקבועה בהם) והן במקרה שחל ההסכם הקיבוצי בענף החקלאות וצו ההרחבה מכוחו (שקובע זכאות "להוצאות נסיעה במלואן" ללא תקרה). במקרה הנוכחי, המערערים לא טרחו להתייחס לשאלת ההיזקקות לתחבורה מהמעון למחסום. ואפילו בית הדין היה עושה מלאכתם ו"מחלץ" מתלושי השכר והיתרי ההעסקה את מקום המגורים ומשתמש ב"ידיעתו השיפוטית" אודות המיקומים הגיאוגרפיים של מקום המגורים והמחסום, לא היה בכך כדי להועיל מן הטעם הפשוט שרכיב זה לא כומת, והמערערים אף לא טרחו לציין מהי עלות הנסיעה מביתם אל המחסום ובחזרה. על כן, לא מצאנו מקום להתערב במסקנת בית הדין. תוספת ותק המערער 8 כלל לא תבע תוספת ותק. לפיכך, הדיון ברכיב זה יתייחס למערערים 1 - 7 בלבד. לפי צו ההרחבה, הזכות לתוספת ותק מוקנית ל"עובד קבוע" ול"עובד עונתי קבוע". המשיבה לא חלקה על קביעת בית הדין כי המערערים 1 ו- 2 הם בגדר 'עובד עונתי קבוע', קרי מי שעבד אצל מעסיקו 6 חודשים לפחות ולא נכלל במסגרת מכסת העובדים הקבועים למשקה של המשיבה. לפיכך זכאים מערערים אלה לתוספת החל בגין חודש 4/98 - גבול ההתיישנות. בית הדין קבע כי יתר המערערים לא עבדו יותר מחצי שנה (חודשי העונה - מרץ עד אוקטובר, בניכוי החודשים אפריל ומאי בהם לא עבדו). בהתאם נקבע כי מערערים אלה אינם בגדר עובדים עונתיים קבועים, ומכאן שאינם זכאים לתוספת. קביעה זו אינה יכולה לעמוד, נוכח מסקנתנו כי יש לדחות את טענת המשיבה לפיה הדיווח על עבודה מחוץ לעונה היה דיווח פיקטיבי. מכאן שגם המערערים 3 - 7, אשר השלימו 6 חודשי עבודה, עונים על הגדרת "עובד עונתי קבוע" וזכאים לתוספת הוותק. לפי סעיף 21 לצו ההרחבה, תוספת הוותק היא בהתאם למפורט בנספח ב' לצו ההרחבה והיא חלה החל משנת ההעסקה השניה ואילך (לכן ממילא המערער 8 שלא השלים שנת עבודה אחת לא יכול היה להיות זכאי לתוספת זו). המערערים התבססו בתחשיביהם על תעריף של 17.5 ₪ לחודש עבודה. נציין כי תעריף זה מאוחר למועד סיום עבודתם של המערערים 1 ו- 2 לפיכך הוא רלוונטי רק ליתר המערערים. מצד שני המשיבה הודתה בכתב ההגנה המתוקן בתעריף של לפחות 16 ₪, והחל מחודש 6/98 בתעריף גבוה יותר מזה שנתבע. עוד נציין כי התעריף בכתב התביעה לא עודכן - לא בתוספת היוקר שלפי צו ההרחבה צריך היה להביאה בחשבון ולא בהתאם לגידול בוותק (דבר שהמשיבה עשתה בכתב ההגנה המתוקן). לאור המקובץ ודווחי שירות התעסוקה, ובהתחשב בהיקף המשרה הממוצע של כל מערער (ימי העבודה בפועל לעומת חודש מלא - 26 ימי עבודה) זכאים המערערים 1 ו- 2 לתוספת ותק בשיעור שהוא נמוך מזה שנפסק על ידי בית הדין האזורי על יסוד הודית המשיבה בכתב ההגנה המתוקן. נציין שהפער נובע בעיקר מהשימוש של המשיבה במרבית החודשים בתעריף שהוא גבוה מזה שנתבע על ידי המערערים. משהמשיבה לא ערערה על סכומים אלה, לא נתערב בקביעה זו. לפיכך ובהתאם לנפסק על ידי בית הדין האזורי, זכאי המערער 1 לתוספת ותק בסך של 384 ₪ והמערער 2 לתוספת ותק בסך של 401 ₪. באשר למערערים 3 - 7 הרי שכל אחד מהם זכאי לתוספת ותק עבור 3 חודשים של השנה השניה (1/03 - 3/03). בשונה מרכיבים אחרים, הנתונים הדרושים לחישוב תוספת הותק (תעריף והיקף המשרה) מצויים בחומר הראיות אף כי הם טעונים עריכת תחשיב. לפיכך סברנו שיש לאפשר למערערים להשלים את התחשיב לגבי רכיב זה. לאחר קבלת התחשיבים בנוגע למערערים 3 - 7 ינתן פסק דין משלים בקשר לתוספת הותק. מענק שנתי שיעור המענק השנתי הקבוע בצו ההרחבה מושפע ממעמדו של העובד כ"עובד חודשי קבוע", "עובד עונתי חודשי" ו- "עובד יומי". לפי הקבוע בתוספת לצו ההרחבה - שני הראשונים זכאים למענק השווה למחצית משכרם החודשי, והעובד היומי זכאי למענק שהוא מכפלת ימי העבודה בתעריף יומי. בית הדין האזורי הפנה לכך שהמערערים כלל לא ערכו בתצהירים או בסיכומים את תחשיב הזכאות לפי החלופה המתאימה. עיון בכתב התביעה מעלה כי התביעה שם התבססה על מעמדם של המערערים כ'עובד יומי', אך התעריף בו נעשה שימוש בכתב התביעה היה של 6 ₪ ליום, מבלי להסביר מהיכן נלקח תעריף זה. כך למשל, התעריף של 4 ₪ ליום שמצוי בנוסח של צו ההרחבה שהוגש לתיק כלל לא חל בתקופה הרלוונטית להעסקתם של מערערים 1 ו- 2, אלא רק להעסקתם של יתר המערערים (כפי שחישבה המשיבה). בנסיבות אלה ובהעדר תחשיב נגדי של המערערים אין מנוס מלקבל את תחשיב המשיבה לגבי סכומי הזכאות למענק שנתי: המערער 1 - 1,032 ₪; המערער 2 - 1,050 ₪; המערער 3 - 184 ₪; המערער 4 - 188 ₪; המערער 5 - 164 ₪; המערער 6 - 172 ₪; המערער 7 - 196 ₪; המערער 8 - 196 ₪. זה המקום לציין כי דין טענת המשיבה לפיה עסקינן בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון, להדחות. אין המדובר ב'זכות נלווית', אלא בתוספת לשכר, ובתור שכזו ההלכות שעניינן 'פדיון' אינן רלוונטיות אליה. דמי כלכלה בדין קבע בית הדין כי הזכאות אינה מותנית בהוכחת ההוצאה בפועל. המשיבה לא ערערה על קביעת בית הדין האזורי לפיה אין לראות בארגזי הפירות שקיבלו המערערים מאת המשיבה כתחליף 'דמי כלכלה'. המשיבה שבה וטענה כי עסקינן בזכות נלווית ולכן אינה ברת פדיון. לטעמנו דין טענה זו להדחות, מן הטעם הפשוט שהזכות לדמי כלכלה היא זכות להחזר הוצאות, הגם שאינה טעונה הוכחת ההוצאה בפועל. גם במקרה זה, כמו במקרה של המענק השנתי, אין מנוס מלהסתמך על תחשיב המשיבה. שכן, המערערים נקבו בתעריף (6 ₪ ליום) שלא ברור מהיכן נלקח. לפי תחשיבי המשיבה זכאים המערערים לסכומים הבאים: המערער 1 - 1,032 ₪; המערער 2 - 1,050 ₪; המערער 3 - 184 ₪; המערער 4 - 188 ₪; המערער 5 - 164 ₪; המערער 6 - 172 ₪; המערער 7 - 196 ₪; המערער 8 - 196 ₪. תוספת משפחה לפי צו ההרחבה הזכאות לתוספת זו נוגעת ל"עובד קבוע" או ל"עובד עונתי קבוע". בית הדין דחה את תביעתם של המערערים 3 - 8 מן הטעם שאינם בגדר "עובד עונתי קבוע", זאת לאור היקף העסקה שנקבע. משקביעה זו בוטלה וקבענו שיש לבחון את היקף העסקה לפי דו"חות שירות התעסוקה, עולה שגם המערערים 3 - 8, כמו גם המערערים 1 ו- 2, הם בגדר עובד עונתי קבוע. שכן, גם הם עבדו מעל שישה חודשים. בית הדין האזורי קבע כי המערערים 1 ו- 2 לא התייחסו כלל בתצהיריהם למצבם המשפחתי - קרי, לעובדת היותם נשואים או הורים לילדים, וכי לא ניתן להסתמך על רישום משנת 2005 ממנו עולה כי הם נשואים. זאת משתקופת העבודה הרלוונטית קדמה למועד הרישום, ואין לדעת מתי היה שינוי במעמד המשפחתי. בקביעתו זו, צדק בית הדין האזורי. אולם נראה כי לכאורה ניתן 'לחלץ' את דבר הנישואין מתלושי השכר שצורפו לפחות לתצהירו של המערער 1. ונסביר: בארבעת תלושי השכר לחודשים 8/96, 2/97, 4/98 ו- 9/99 מצוין כי המערער 1 נשוי וכי מספר הילדים הוא "0". מכאן שלגבי התקופה בה לא חלה התיישנות (4/98 - 9/99) קיימת ראיה על מעמדו המשפחתי כנשוי. לגבי המערער 2 המצב שונה כיוון שתלושי השכר שצורפו הם לחודשים 10/96 ו- 8/97 בלבד ולא לתקופה הרלוונטית (4/98 ואילך). יחד עם זאת, לא יהיה בהפניה לתלושי השכר של המערער 1 כדי לסייע לו. מן הטעם שלא ניתן על ידו כל הסבר לכימות רכיב זה בכתב התביעה. בכתב התביעה טען התובע לזכאות בסך של 43.5 ₪ לחודש. המערער 1 לא צרף כל אסמכתה המבססת את שיעור התוספת בתקופה הרלוונטית. כל שצורף הוא נוסח צו ההרחבה עם שיעור תוספת לתקופה מאוחרת. במקרה של המערער 1, גם המשיבה לא ערכה תחשיב זכאות. אין זה מתפקידו של בית הדין לפעול תחת המערער 1 ולאתר את התעריף הרלוונטי. ומטעם זה דין ערעורו בחלק זה, כמו גם ערעורו של המערער 2, להדחות. המערערים 4 ו- 6 לא צרפו כל אסמכתה באשר למצבם האישי בתקופה הרלוונטית ולכן מטעם זה דין ערעורם בחלק זה להדחות. באשר ליתר המערערים - 3, 5, 7, 8 - המצב שונה, ונסביר: מערערים אלה צרפו, כל אחד לתצהירו, תלוש שכר ממנו עולה כי בחודש העבודה הראשון (ובמקרה של המערער 7 בחודש העבודה השני) הוא היה נשוי. כן צורפו לתצהיריהם דו"חות שירות התעסוקה משנת 2005 מהם עולה כי בשנה זו הם עדין היו נשואים. מכאן עולה כי בתקופת עבודתם היו מערערים אלה נשואים. בצו ההרחבה נכון לשנת 2001 נקבע כי במקרה שבו אשת העובד היא אישה שאינה עובדת התעריף הוא 1.16 ₪ ליום ובמקרה שבו אשת העובד היא אישה עובדת התעריף הוא 0.58 ₪ ליום או 14.50 לחודש. מערערים אלה לא התייחסו בתצהיריהם לשאלה אם רעייתם עובדת אם לאו, לפיכך אין מנוס משימוש בתעריף הנמוך יותר. גם במקרה של מערערים אלה, כמו במקרה המערער 1, לא ברור התעריף בו נעשה שימוש בכתב התביעה, ובנסיבות אלה אין אלא לקבל את תחשיב המשיבה לפי החלופה של בת זוג עובדת. לפיכך ובהתאם לחישובי המשיבה הזכאות לתוספת משפחה היא כדלקמן: המערער 3 - 27 ₪; המערער 5 - 24 ₪; המערער 7 - 28 ₪; המערער 8 - 28 ₪. דמי הבראה צודקים המערערים כי הנטל להוכיח את "פרעון" דמי ההבראה מוטל על המעסיק, ובכלל זה הנטל להוכיח האם ההפרשה בשיעור 3% מהשכר לשירות התעסוקה (כפי שנעשה עד ליום 1.1.01 בהתייחס למערערים 1 ו- 2), כיסתה את "הזכאות" אם לאו. אלא שקודם שבית הדין יבחן האם עלה בידי המעסיק להוכיח את הפרעון, תחילה על העובד להוכיח את הזכאות לדמי הבראה - זכאות המושפעת גם מהיקף המשרה. המערערים 1 ו- 2 תבעו דמי הבראה בגין השנה האחרונה להעסקתם לפי מכסת הימים הקבועה בצו ההרחבה לעובד עונתי קבוע (7 ימים לשנה לשנים 1 - 7). באשר לתעריף, התביעה של המערערים 1 ו- 2 התבססה על תעריף של 260 ₪ (שהיה נמוך מהתעריף בסוף תקופת עבודתם). אלא שהמערערים 1 ו- 2 לא הביאו בחשבון את היקף משרתם, ולכן לא ניתן לערוך השוואה בין הזכאות לבין הפרעון (שנעשה בדרך של הפרשת 3% מהשכר לשירות התעסוקה). מאחר וכמו במקרה של תוספת היוקר, הנתונים הדרושים לחישוב הזכאות לדמי הבראה (מכסת הימים, התעריף והיקף המשרה) מצויים בחומר הראיות אף כי הם טעונים עריכת תחשיב. החלטנו, ולו מן הטעם שעסקינן בזכויות מטעם משפט העבודה המגן, לאפשר למערערים להשלים את התחשיב בצד "הזכאות", ובהתאמה לאפשר למשיבה להשלים את התחשיב בצד "הפרעון". לגבי המערערים 3 - 7 לא הפרישה המשיבה לשירות התעסוקה על חשבון דמי הבראה דבר וגם לא שילמה להם דמי הבראה. לכן, כל שנותר היה לבחון את הזכאות של כל אחד ממערערים אלה לדמי הבראה. אלא ששוב, מערערים אלה לא הציגו תחשיב המביא בחשבון את חלקיות משרתם. כמו במקרה של המערערים 1 ו - 2 ומאחר ונתוני התחשיב מצויים בתיק החלטנו לאפשר להם להשלים את התחשיב של דמי ההבראה. באשר למערער 8, הוא לא תבע דמי הבראה ובכל מקרה הוא הועסק פחות משנה ולכן אינו זכאי לדמי הבראה. לאחר קבלת התחשיבים בנוגע למערערים 1 - 7 ינתן פסק דין משלים בקשר לדמי ההבראה. סיכום ביניים של הסכומים להם זכאים המערערים מן המקובץ עולה כי המערערים זכאים לסכומים הבאים : מע' 1 מע' 2 מע' 3 מע' 4 מע' 5 מע' 6 מע' 7 מע' 8 ת' ותק 384 401 --- --- --- --- --- 0 מענק שנתי 1,032 1,050 184 188 164 172 196 196 דמי כלכלה 1,032 1,050 184 188 164 172 196 196 ת' משפחה 0 0 27 0 24 0 28 28 דמי הברא' --- --- --- --- --- --- --- 0 סה"כ 2,448 2,501 395 376 352 344 420 420 טענת הקיזוז של המשיבה המשיבה העלתה מספר טענות קיזוז שחלקן נדחו על ידי בית הדין האזורי כגון טענת הקיזוז כנגד התשלומים ששולמו ביתר בגין החודשים שמחוץ לעונה. על דחיית טענות אלה לא ערערה המשיבה. כל שנותר הוא לבחון את עניין הקיזוז של חלף ההודעה המוקדמת. משנקבע כי המערערים התפטרו הרי שחובתם היתה ליתן הודעה מוקדמת. הנטל להוכיח את מתן ההודעה המוקדמת מוטל על העובד המתפטר. בית הדין קבע כי המערערים לא הרימו נטל זה ולפיכך קיבל את טענת המשיבה לפיה יש לחייב את המערערים בחלף הודעה מוקדמת - במקרה של המערערים 1 ו- 2 חודש ימים, ובמקרה של יתר המערערים - 6 ימים. המשיבה לא ערערה על משך ההודעה המוקדמת שנקבעה למערערים 3 - 8, ובכל אופן לא הוצג תחשיב התואם להודעה מוקדמת ארוכה יותר. בית הדין סבר כי חלף ההודעה המוקדמת עולה על הסכומים להם זכאים המערערים, אלא שהשוואה בין הסכומים להם זכאים המערערים לבין סכומי חלף ההודעה המוקדמת שחישבה המשיבה ולא נסתרו על ידי המערערים, מראה כי יש הפרש לטובתם, הכל כמפורט להלן: מע' 1 מע' 2 מע' 3 מע' 4 מע' 5 מע' 6 מע' 7 מע' 8 סכום הזכאות 2,448 2,501 395 376 352 344 420 420 חלף הודעה 2,238 2,238 194 246 214 230 220 256 יתרה 210 263 201 130 138 114 200 164 סוף דבר על המשיבה לשלם לכל אחד מן המערערים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין החלקי, את הסכום הנקוב בטבלה שלהלן בצד שמו (שורה A) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה של אותו מערער (שורה B) ועד למועד התשלום בפועל. מע' 1 מע' 2 מע' 3 מע' 4 מע' 5 מע' 6 מע' 7 מע' 8 A 210 263 201 130 138 114 200 164 B 1.10.99 1.11.99 1.4.03 1.4.03 1.4.03 1.4.03 1.4.03 1.12.02 תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין החלקי יגישו המערערים את תחשיביהם לענין תוספת הוותק (כאמור בסעיף 28 לעיל) ולענין דמי הבראה (כאמור בסעיפים 36 ו- 37 לעיל). ככל שהמשיבה תחלוק על התחשיב היא תגיש את עמדתה תוך 30 ימים מקבלת תחשיב המערערים. לאור התוצאה - קבלת חלק מהערעור ודחיית חלקו ובהתחשב במחדלם של המערערים בנוגע לביצוע החישובים ביחס לרכיבים שהתקבלו, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. חוזהצו הרחבהחקלאותצווים