קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צוואה מול חזקת השיתוף בין בני זוג / התחייבות לתת מתנה לעירייה: א. מהות התובענה זו בקשה להצהיר כי מחצית מכל הרכוש, מכל מין וסוג שהוא אשר היו שייכים בעבר למנוח דוד X ז"ל ו/או למנוחה רבקה X ז"ל, שייכת למבקשים, לרבות מחצית הזכויות הקנייניות בבית המגורים ברחוב י"ד 8 בצפת והמגרש עליו הוא בנוי, הידוע גם כגוש 13069, חלק מחלקה 150 (להלן - הבית), וכי ההתחייבות בכתב לתת מתנה לעיריית צפת בטלה או מבוטלת או שמחצית מכל מתנה אשר ניתנה על-ידי המנוח לעיריית צפת שייכת למבקשים. ב. עובדות רלוונטיות התובעים הינם אחיינים של המורישה, רבקה X ז"ל, שנפטרה ביום 14.5.1990 והורישה את כל רכושה להם, על-פי צוואה מיום 27.3.1990. צו קיום צוואה, שניתן בבית-המשפט המחוזי בנצרת ביום 10.7.1991 ואושרר בהמ' 6212/97, הינו חלוט כיום. בתאריך 18.2.1991 נפטר בעלה, המנוח דוד X ז"ל, והשאיר אחריו צוואה מיום 23.5.1990 אשר קוימה בצו של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.1.1992. לבקשת המנוח בצוואתו ועל פי הצו לקיום צוואתו של המנוח, מונו הנתבעים 1 ו-2 למנהלי עיזבון דוד X ז"ל. לאחר פטירתו של הנתבע 2 מונה במקומו הנתבע 3 כמנהל עיזבון. רבקה ודוד X ז"ל נשואים זה לזו לפחות 40 שנה וחיו יחדיו חיי שיתוף מלאים כבני-זוג, מנעוריהם בחו"ל ועד לפטירתה של רבקה. לבני-הזוג לא היו צאצאים. המנוח היה צייר נודע, שסירב למכור את יצירותיו. המנוחה הייתה מורה. בני-הזוג חיו בצמצום והתפרנסו בעיקר מהכנסתה מהוראה, אשר אפשרה למנוח לצייר ולקנות את החומרים הדרושים ליצירתו. לאחר מכן התפרנסו מהפנסיה של המנוחה. בני-הזוג גם נתמכו מעת לעת על-ידי אביהם של התובעים, אחיה של המורישה. בין השאר נתן למורישה בלבד במתנה מותנית דירה ברחוב אפטר 7 בתל-אביב-יפו, אותה הורישה לתובעים. בשנת 1967 קיבלו (עמ' 5) בני-הזוג X המנוחים את הבית שנמצא בקריית האמנים בצפת עם המגרש עליו הוא בנוי. מאחר שהבית בצפת נמצא ברובע אשר מיועד לאמנים, נחתם חוזה הרכישה עם מינהל מקרקעי ישראל על שם המנוח בלבד. בתאריכים 15.11.1982 ו-26.7.1987, בשני הסכמים, התחייב המנוח בכתב לתת לעיריית צפת במתנה את הבית בצפת וחלק מתמונותיו. לטענת התובעים, מתנה זו הותנתה על-ידי המנוח בביצוע התחייבויות מצד עיריית צפת שלא קוימו; כן הם גורסים שהמנוח לא יכול היה לתת את חלקה של המורישה בבית ובתמונות. מכאן תובענה זו. התובענה הוגשה כבר בשנת 1995. ביום שנקבע לראיות הצדדים, ה-14.12.1997 הסתבר שלא הוגשו תצהירי עדות ראשית ללא שום הצדק סביר וניתן פסק-דין למחיקת התביעה. בתאריך 22.10.2000 בית-המשפט העליון ביטל את פסק-הדין והחזיר את הדיון לבית-משפט זה. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות האלה: (1) האם ניתן להחיל את הילכת השיתוף בין בני-הזוג. (2) האם זכאים התובעים למחצית כלל הרכוש של בני-הזוג המנוחים בתור יורשי המנוחה. (3) האם תקפים חוזי המתנה שנערכו בין עיריית צפת לבין המנוח. ד. הילכת השיתוף בני-הזוג המנוחים חיו חיי שיתוף במשך כל תקופת חייהם. האשה טיפלה במשק הבית וכן נשאה בנטל הפרנסה. היא פרנסה את בעלה הצייר, סיפקה את כל צרכיו, את מזונו ואף את חומרי הציור. בכך אפשרה לו להמשיך ליצור ולצייר באין מפריע ולאגור את התמונות והרכוש המשותף. התובעים טוענים כי מחצית הרכוש שייך להם ומתבססים על חזקת השיתוף. לטענתם המנוחה ז"ל הייתה מודעת לכך כפי שעולה מצוואתה. חזקת שיתוף כזו נטענת בדרך-כלל על-ידי האישה, כאשר הבעל הוא המפרנס, והאישה מטפלת במשק הבית; לכן טוענים התובעים כי קל וחומר במקרה הנדון. בני-הזוג כתבו כל אחד בנפרד צוואה. אין מחלוקת כי כל אחד מן המנוחים רשאי היה לצוות את רכושו שלו ואת עיזבונו כראות עיניו, ויש לכבד רצון זה. המנוחים לא ערכו כל הסכם לקביעת הסדרים כספיים ורכושיים ביניהם. בני-הזוג המנוחים עומדים בכל הקריטריונים של חזקת השיתוף: הם נישאו עוד ברוסיה ועלו ארצה נשואים בשנות השישים; הם נשארו נשואים כאמור עד למות המנוחה, חיו יחדיו חיי שיתוף מלאים, ניהלו משק בית משותף מכל הבחינות, לרבות כלכלית, כשהמנוחה מטפלת בבעלה במסירות כל חייה עד מותה. על טיב יחסיהם של המנוחים ניתן ללמוד מהעדויות: העיד מר שמעון אלמקיאס: "ש. הזוג X חיו כזוג סביר? ת. הם חיו כמו 'זוג יונים'. חיו יפה. היא היתה דואגת לו, מביאה לו. היא היתה אשה נורא חביבה. ש. לא היה ביניהם סכסוך איום ונורא שראית? ת. לא. אבל הוא היה אדם קצת קשה. הוא לא היה משתף אנשים במה שקורה לו. אני חייתי איתו לפחות 7-6 שנים ולכן אני זוכר" (עמ' 2 לפרוטוקול). מר רוברט ספקטור העיד: "ש. החיים שלהם היו סביב הציורים שלו? ת. נכון. זה היה אדם מיוחד. הוא היה צייר והיא מורה. המנוחה עשתה הכל עבורו. אם לא היא, אני לא מאמין שהוא היה חי הרבה זמן. המטרה שלו בחיים היתה רק לצייר. אני חושב שהוא היה שוכח גם לאכול ואני לא מגזים. אם היא לא היתה מכינה לו אוכל, אני חושב שהוא היה שוכח. ש. המנוחה בעצם הקדישה את החיים שלה כדי לאפשר לו לצייר? ת. כן. אם לא היא לא היה לו צ'אנס" (עמ' 6 לפרוטוקול). מעדותו של הנתבע 2 - חנן X ניתן להבין כי המנוח לא היה המפרנס: "ש. נכון שהמנוח סרב למכור מתמונותיו בהיותו בחיים? ת. ב-20 השנה האחרונות הוא התנגד למכירה והייתי נוכח ברגעים כאלה. ש. נכון שהמנוחים התפרנסו למעשה מהמשכורת של המנוחה? ת. לא יודע ממה הם התפרנסו, אני יכול להעיד ממה שראיתי מהצד בהיותי ילד. המנוחה היתה מורה בשלב הראשון, לאחר מכן קבלה את הפנסיה. היא עזרה לו בגלריה כדי להסביר לתיירים שהיו באים לראות את הציורים. המנוח היה מוכר תמונות עד גיל 60. ש. ב-20 השנים האחרונות לפחות, ההכנסה היתה רק מההכנסה של המנוחה? ת. או מכספים שחסך המנוח. הם חיו בצמצום" (עמ' 17 לפרוטוקול). השופט ד' לוין קבע בע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה (להלן - פסק-דין יהלום [1]), בעמ' 377: "במוקד הלכת השיתוף בנכסים מונחת החזקה, המבוססת על אורח חיי הנישואין של בני הזוג והתנהגותם הכללית בענייניהם הכספיים והחומריים, שעל פיה הם מתכוונים ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם, וזאת בהיעדר כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות (ראה: דברי השופט ברנזון בע"א 300/64 ברגר ואח' נ' מנהל מס עזבון, בעמ' 245; ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, בעמ' 566)". במקרה שלפניי אין כל כוונה אחרת שמתגלה מן הנסיבות שלא להחיל את הילכת השיתוף. השופט ד' לוין ממשיך וקובע, בעמ' 378: "כאמור, בבסיס הלכת שיתוף הנכסים מונח הרעיון כי היא מבטאת ומשקפת את כוונתם המשוערת של בני הזוג, את ההסכם המשתמע מנסיבות חייהם המשותפים. משכך, מובן כי הפעלת החזקה, כשלעצמה, אינה יוצרת או מקנה לבן הזוג התובע את זכויותיו. בית המשפט, בהפעילו את החזקה, אינו אלא נותן גושפנקה והכרה רשמית לחלוקת הזכויות הקיימת, כפי שהיא עולה מתוך ההסכמה שבין בני הזוג, המשתמעת מנסיבות חייהם המשותפים, כפי שהוכחו לפניו". על-פי אורח חייהם של המנוחים, גברת X ז"ל היא זו שפרנסה את שניהם לפחות במהלך 20 השנים האחרונות לנישואין, בין אם על-ידי משכורתה כמורה ובין אם על-ידי הפנסיה שקיבלה. היא שדאגה לכל מחסורם וכן למקור כספי שיאפשר למר X ז"ל להמשיך בעיסוקו כצייר, עיסוק שלא הכניס כסף לקופה המשפחתית, אבל צבר תמונות. גברת X נפטרה ביום 14.5.1990, מר X נפטר בסמוך בתאריך 18.2.1991. אין כל ספק כי מר X ראה את צוואתה של אשתו, אם לא לפני פטירתה, אזי לבטח לאחר פטירתה. אילו חשב שלא מגיע לה חלק בכספו ובתמונותיו, כפי שחשבה היא, והביעה זאת בכתובים בצוואתה, יכול היה להתנגד לצוואתה. משלא עשה כן, הסכים לצוואתה. לאור כל האמור לעיל אני קובעת, שביחסים בין המנוחים יש להחיל את הילכת השיתוף הקובעת שמחצית מהנכסים שנצברו במהלך הנישואין, שייכים להם חצי בחצי. ה. האם זכאים התובעים לחצי מרכושו של המנוח התובעים מבקשים לקבל את חלקה של המנוחה ברכוש המשותף על-פי הילכת השיתוף. השופט ד' לוין קבע בפסק-דין יהלום [1], בעמ' 381: "אכן, לדעתי, קיימים מקרים שבהם מן הראוי לאפשר ליורשים לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את הלכת השיתוף, אף-על-פי שבן הזוג עצמו לא גילה בחייו דעתו כי הוא מעוניין במימושה". המנוחה גילתה עוד בחייה, בכתיבת צוואתה, כי היא מעוניינת במימוש הילכת השיתוף. בסעיף 3 לצוואתה נכתב שהיא מצווה את: "יתרת רכושי וזכויותי מכל מין וסוג שהוא, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, חלקי בתמונות אשר צוירו ע"י בעלי - דוד X, הנני מצווה לבני אחי הנזכרים... לעיל... בחלקים שווים ביניהם". כאמור דוד X ז"ל, שנפטר אחריה, לא התנגד לצוואה זו, וברוח זו צריך גם להבין ולפרש את האמור בסעיף 4ב לצוואתו שלו שמתייחסת רק לחלקו שלו בציורים, שם נקבע כשהוא מצווה: "לא למסור את העבודות שלי לאדם פרטי או לקרובי משפחה כלשהם". במובן זה התגלו בין שני המנוחים הבדלי השקפות שיש לכבדם. בעוד שהמנוחה רצתה להיטיב עם משפחתה, רצה המנוח להנציח את זכרו בעיר בה יצר. רצון זה יכול להתפשט ולתפוס בתוכו את חלקו שלו בלבד, ולא מעבר לכך. על-כן הנני קובעת כי לתובעים הזכות למחצית מכל הרכוש, מכל מין וסוג שהוא אשר היו שייכים בעבר למנוח דוד X ז"ל ו/או למנוחה רבקה X ז"ל, למעט הבית ברחוב י"ד בצפת. לעניין הבית ברחוב י"ד בצפת, העיד התובע 1, מר ספקטור: "ש. אבל היתה תקופה, לפני שהם גרו בת"א, הם גרו רק בצפת? ת. לא. הם קבלו את הדירה בצפת אחרי שאבי קנה להם דירה פה. הם הגיעו מרוסיה ואבא שלי קנה דירה בשבילם ואח"כ הוא קבל את הבית בצפת, הבית לאומנים. אני חושב שהוא קבל את הבית בצפת מעירית צפת" (עמ' 5 לפרוטוקול). כלומר, מר X ז"ל קיבל את הבית בקריית האמנים, במתנה מעיריית צפת, על-מנת שיוכל לעסוק באמנותו - ציור, לכן הבית רשום רק על שמו ולא גם על שם המנוחה. הבית לא נרכש מעבודה משותפת, אלא ניתן אישית למנוח עקב כישוריו, ללא תמורה, כדי שתהיה לו סביבת מגורים נותנת השראה ליצירה. בנסיבות כאלה לא נראה לי שהוא נכנס למסת הנכסים המשותפים במובן חוק הירושה, תשכ"ה-1965, והוא נותר כפי שניתן - מעין מתנה אישית, נכס פרטי-אישי, שהמקבל יכול לעשות בו כראות עיניו, לרבות ציוויו למי שיחפוץ. המנוח ז"ל קבע בצוואתו כי הבית יועבר בחזרה לנותן - עיריית צפת (על-פי הסכמים קודמים) ובו יוקם מוזיאון להנצחת שמו ופועלו. קיום רצון המת הוא ערך עליון שיש לכבדו, על-כן הנני קובעת כי הבית במלואו יישאר בידי עיריית צפת, ולמבקשים אין כל זכות בו. ו. תקפות חוזה המתנה בתאריך 15.11.1982 נחתם הסכם מתנה בין המנוח, מר X ז"ל, ובין עיריית צפת (נספח ה' לכתב-התביעה), לפיו המנוח מעביר (סעיף 2) במתנה לעיריית צפת את ביתו ברחוב י"ד בצפת וכן תמונות שצייר. בתאריך 26.7.1987 נחתם הסכם נוסף בין המנוח, מר X ז"ל, לבין עיריית צפת, בו המנוח מוסיף עוד 90 מתמונותיו להסכם הראשון שנחתם ביום 15.11.1982. ביום 1.7.1988 נחתם הסכם משולש בין המנוח, מר X, עיריית צפת ורשות הפיתוח בנוגע לבית, לפיו העביר המנוח ברישום וללא תמורה את ביתו שבצפת לעירייה. על-פי חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן - חוק המתנה או החוק), ההסכמים שנערכו בין המנוח ובין עיריית צפת הינם חוזי מתנה. סעיף 1 לחוק קובע: "מהות המתנה 1. (א) מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.(ב) דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות.(ג) מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו". בענייננו מדובר על מקרקעין ומיטלטלין אשר ניתן למוסרם כמתנה על-פי החוק. התובעים טוענים טענות מספר לגבי חוזה המתנה: (1) ההתחייבות לתת מתנות לעירייה לא הושלמה. (2) המורישה לא נתנה לעירייה את החלק שלה במתנה. (3) מתקיימת הפרה יסודית ונמשכת של הסכמי המתנה על-פי הוראות הצוואה של המנוח עצמו. לכן הם יכולים לפעול לביטולה. האם הושלמה ההתחייבות לתת מתנה טענות הצדדים לטענת התובעים על-פי חוק המתנה, מתנה נגמרת בהקניית הנכס למקבל (סעיף 2 לחוק), מתנה יכולה שתהיה על-תנאי (סעיף 4 לחוק), וכל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו (סעיף 5 לחוק). כן רשאי הנותן לחזור בו אם הייתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של המקבל כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו. עוד טוענים התובעים כי נטל ההוכחה שהמתנות הושלמו הינו על הנתבעת 3 ונטל זה לא הורם. אין כל מחלוקת כי התמונות שניתנו לכאורה במתנה לעירייה נותרו בבית X (נספח י"ג לכתב-התביעה) והחזקה בהן לא יצאה מידי בני-הזוג X בהיותם בחיים. אין גם מחלוקת שבחיי בני-הזוג מאומה לא השתנה מבחינת הדיור במקום. לטענת התובעים לאחר מות מר X התמונות הוזנחו בצורה נוראית והועברו לידי מנהלי העיזבון והן בידיהם ובחזקתם עד היום. בנוסף, טוענים התובעים כי עיסקת הבית בצפת הינה עיסקה במקרקעין אשר השלמתה מחייבת רישום בלשכת רישום המקרקעין - רישום אשר טרם נעשה, היות ואין בידי העירייה ייפוי-כוח בלתי חוזר של המנוח ו/או המורישה לביצוע רישום זכויות על שמה. על-כן לא הושלמה גם מתנה זו ויש לראות באי-הרישום משום זניחת הזכות למתנה. לעמדת העירייה, אין אפשרות לחזור מהמתנה הואיל והיא הושלמה ולא ניתן עוד לחזור ממנה. בנוסף, ההסכם שנחתם בין המנוח בשם שני בני-הזוג לבין הנתבעת 4, להעברת הזכויות בבית בצפת מיום 26.7.1988 (נספח ז' לכתב-התביעה), מהווה ויתור משתמע בכתב על זכות החזרה מן ההתחייבות לתת מתנה. כן טוענת העירייה שההסכם בא להשלים סדרה של הבנות והסכמים קודמים; וכן כי המנוחים מסרו את הבית והתמונות לחזקתה של הנתבעת 3 עוד בימי חייהם. דיון המנוח חתם על שלושת ההסכמים האמורים לעיל עוד בימי חייה של המנוחה. ברור לכול כי רצונו היה לתת את ביתו לעיריית צפת במתנה על-מנת שיוקם מוזיאון להנצחת שמו ופועלו, ולשם כך גם נתן לה מספר רב של תמונות שצייר. במסמך המתנה נרשם כי הוא מעביר: "בחתימתו על הסכם זה את מלוא זכויותי בבית ובגינה הצמודה לו וכן את הציורים... המצויים ברשימה המצורפת... וזאת במתנה" (נספח ה', סעיף 2). העירייה מצדה הסכימה לקבל שתי מתנות אלה. הסכם המתנה נחתם בשנת 1982 כששני בני-הזוג היו בחיים. כאמור, הם המשיכו לגור באותו מקום והמנוח המשיך ליצור באותו מקום, כשהסכם המתנה מסדיר סיטואציה כזו מפורשות. מבחינה "חיצונית", למעט המסמך שנחתם, בעצם מאומה לא קרה בפועל בשטח. המתנות השתכללו על-ידי נטילה: התמונות על-ידי חזקה קונסטרוקטיבית באמצעות המנוח, בכך יש כדי לענות על דרישת הנטילה; הבית ברישום על שם העירייה. על-פי נספח ז' קיים רישום ברשות הפיתוח, על שם העירייה, ויצירת רישום כזו מעידה על העברת זכויות קנייניות לעירייה. אבל אפילו דברים אלו לא היו מגיעים כדי נטילה כדין (ואין דעתי כזאת) באה הצוואה של המנוח ו"ריפאה" את הפגמים, באשר היא בהוראותיה חוזרת למעשה על נושאי המתנה, כך שאם מתנה לא הייתה - צוואה קיימת, ובה נאמר: "4. ז. לממש את ההסכמים שנחתמו ביני לבין עירית צפת ועירית רמת-גן ולוודא שהעיריות ימלאו אחרי ההסכמים כרוחם, ככתבם וכלשונם. ח. לא מלאו העיריות אחר ההסכמים האמורים, יהיו רשאים מנהלי עזבונו לנקוט בכל הליך משפטי כראות עיניהם ולפי שיקול דעתם בין לאכיפת ההסכמים ובין לביטולם". הפועל היוצא הוא, שהבית וחלקו של המנוח בתמונות הוענקו במתנה לעיריית צפת. האם נתנה המורישה את חלקה במתנה אין מחלוקת כי הסכמי המתנה עם העירייה נחתמו על-ידי המנוח בלבד. לטענת התובעים מאחר שהמורישה הייתה בעלת מחצית הזכויות בבית ובתמונות, הרי שהצייר יכול היה להעביר לעירייה רק את החלק שלו, דהיינו מחצית. אי-קבלת הסכמת המנוחה בכתב מעידה על כך שהמנוחה לא הסכימה להעברת חלקה, לטענת התובעים. התובעים מצביעים על הסכם המתנה לעיריית רמת-גן, אשר עליו חתומה גם המנוחה. זו עדות ברורה לגירסתם כי "שתיקתה הרועמת" של המנוחה מהווה קביעה ברורה שלא נתנה הסכמתה ככל שהדברים נוגעים לחלק שלה. משקבעתי כי הילכת השיתוף חלה על בני-הזוג, זכאית המנוחה למחצית מכל הרכוש, מלבד הבית בצפת, אשר קבעתי כי יישאר בידי העירייה. משקבעה המנוחה הסדר אחר לעניין תמונות בעלה המנוח, ולא נתנה אותן במתנה לעירייה, הסדר זה שריר וקיים, ולא ניתן לשנותו בצוואה מאוחרת. הסכם המתנה חל רק על תמונות המהוות את חלקו של המנוח בלבד, דהיינו חצי מהכמות הקיימת. הפרה יסודית ונמשכת של ההסכמים לטענת התובעים, ההסכם מיום 15.1.1982 וכן נספחו מיום 26.7.1987 מהווים הסכם דו-צדדי, עם התחייבות מותנית של הצייר המנוח לתת מתנות לעיריית צפת. ההתחייבות לתת מתנה מותנית בין השאר בקיום התחייבויות העירייה במלואן ובמועדן, לרבות לטפל בבית בצפת; להתאימו ולתחזקו ברמה של מוזיאון; להקים שם מוזיאון על שמו של המנוח; לבטח את התמונות שניתנו לעירייה בסכומים מוסכמים שננקבו בהסכם במפורש; לספק דיור חלופי והולם לשני בני-הזוג בגינו תשלם העירייה, ואם דיור כזה לא יועמד לרשותם, הם זכאים להמשיך ולהתגורר בבית. על הסכם המתנה חלים דיני החוזים הכללים, לרבות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, בכל עניין שלא הוסדר על-ידי חוק המתנה. טוענים התובעים כי אף אחת מהתחייבויות העירייה לא קוימה וההפרות היסודיות לא תוקנו במשך שנים רבות, חרף פניות ותזכורות של התובעים ושל הנתבעים. בין השאר לא רכשה העירייה ביטוח. הבית בצפת עמד בשיממונו שנים רבות, מלא לכלוך, עכברים, רטיבות, גושי בטון וטיח נופלים, צנרת דולפת, חלונות שבורים ועזובה. הבית לא הותאם עד היום לתפקד כמוזיאון עם מיזוג אוויר, סידורי כיבוי אש, אוורור, תאורה ואבטחה כנדרש במוזיאונים. העירייה גם לא תקצבה פעילות וסידורים כאמור. התובעים טוענים כי הפרות כה בוטות וחמורות מהוות הפרת חוזה המתנה, וכי לפי צוואת המנוח מנהלי עיזבונו מוסמכים לנקוט בפעולות כנגד העירייה ואף לבטל את ההסכם. על-כן סבורים התובעים כי לאור המחדלים של העירייה, המעידים על חוסר יכולתה ו/או חוסר רצונה לקיים את ההסכם, יש למנהלי העיזבון חובה להפעיל סמכותם, לבטל את ההסכם, ולפעול בדרכים אלטרנטיביות לקיים את רצונו של המנוח. בנוסף טוענים התובעים כי העירייה, אשר התחייבה לדיור חלופי למנוחים, התנערה מן המנוחה בשנותיה האחרונות; היא אושפזה במוסדות, כאשר מי שתמך בה ומימן את הוצאות אשפוזה היה אחיה, ויש בהתנהגות זו הצדקה לביטול החוזה. לעומתם טוענת העירייה לאחרונה כי היא השקיעה כספים רבים, זמן, מאמץ ועבודה בשיפוץ הבית ובתיקונו, בהקצבת עובדת לריכוז הפרויקט, בישיבות וכו'. העיד הנתבע 3 מר ברם פיין: "ש. בזמן האחרון, כמו ששמענו, העיריה עשתה המון מאמצים, השקיעה כסף ושיפוץ יסודי. לדעתך, איזה שיפוצים צריך כדי שהבית יפתח להיות מוזיאון? ת. מהירות השיפוצים ובניה הוא פונקציה של תקציב. אם יש לה תקציב לעשות אותו, כמו שאתה אומר, הזמן המשוער לסיום כל העבודות והדרישות שהבנין דורש יכול להיות קצר מאוד. אבל מצד שני צריך את התקציב כדי לעשות זאת. בביקור האחרון ראיתי שהחליפו את החלונות, שזה לא מעט עבודה בבית הספציפי הזה. אבל אני אשמח מאוד שההתקדמות תמשיך" (עמ' 15 לפרוטוקול). מר אלמקייס בעדותו: "ש. תתאר לביהמ"ש, מה ראית בבית X בביקור האחרון? ת. אבי מתגורר מעל ביתו של X ואני מידי שבת בבוקר הייתי עובר שם, וגם מדי יום שאני עוזר לאבי. הביקור האחרון שלי היה לפני שבוע. הבית עומד היום במצב טוב. המצב הוא עם רשתות, צבוע. חסרים שם עוד קצת שיפוצים בשביל לשקם את הבית הזה" (עמ' 2 לפרוטוקול). לטענת העירייה היא מינתה לצורך ריכוז פרויקט המוזיאון עובדת מיוחדת, גב' ריטה סלוב. העירייה גם נעזרת לצורך שימור המורשת התרבותית של הצייר ותמונותיו במרכז התרבות "רוסיה הלבנה בישראל". ביתו של הצייר המנוח שופץ, נוקה והוכן לשמש כמוזיאון. על כך העיד מר מאיר עמר - מנכ"ל הנתבעת 4: "ש. מעבר לניקיון היסודי בבית המנוח וטיפולי נזקים קלים, נעשו דברים נוספים? ת. בהחלט. כשאני כותב ניקיון יסודי, מדובר על פינוי אשפה של 6 משאיות מהבית ומבחוץ. היה שם בטון שנפל והיינו צריכים לשפץ ולהחליף. חלק מהבטון נפל מהתקרה, חלק מהקירות. הורדנו קיר. תיקנו נזילה של כמה שנים. כל החלונות הוחלפו לחלונות חדשים. כל מערכת החשמל הוחלפה, כולל לוחות חשמל. עשינו תיקוני ריצוף, שירותים. למעשה אפשר לומר שהיום הבית מוכן. ש. אני מבין שהכנסתם מערכת מיזוג אויר? ת. לא היתה שם מערכת מיזוג. לא הכנסנו מערכת חדשה. החלפנו את כל התאורה בבית. בבית יש תאורה פלורסנטית" (עמ' 11 לפרוטוקול). "ש. האם העיריה כללה בתקציב שלה תקצוב להפעלת המוזיאון? ת. העיריה מנסה להגיע לאיזשהוא הסכם להחזיר את התמונות, ולעשות סדר עם מנהלי העזבון ולדרוש את התקציב ממשרד התיירות. בשיפוצים אנחנו כן השקענו, השקענו זאת מהתקציב השוטף של עיריית צפת. לא ידענו מתי התמונות יחזרו אלינו. אם אני לא יודע כמה אני צריך להשקיע, אני לא יכול לתקצב זאת. נכון לשנה זו, זה לא תוקצב. בשיפוצים שנעשו לאחרונה הושקע משהו כמו 40,000 ש"ח פלוס עבודה בסכום של 20,000 ש"ח, סה"כ 60,000 ש"ח" (עמ' 12 לפרוטוקול). כיום לעמדתה של העירייה ישנו סיכוי רב לפתוח את המוזיאון בבית X בצפת. הן העירייה כיום והן הנתבעים 3-1 פועלים יחדיו לפתיחת המוזיאון ובעניין זה נעשו מאמצים כבירים מצד כולם. מהנסיבות שנגלו לבית-המשפט הסתבר, כי למרות שחוזה המתנה נחתם כבר בשנת 1982, אזי בימי חייו של היוצר איש לא הזדרז לקיימו. גם מר X ז"ל נראה שלא עשה רבות לקידומו, ונוח היה לו להישאר בבית המוכר ולהמשיך ליצור. את מלאכת ההנצחה השאיר לדור הבא. גם עיריית צפת לא הזדרזה לעשות שימוש באוצר שנפל לידיה. נראה שרק מועד שמיעת הראיות בתובענה שהוגשה כנגדה שימשה תמריץ לעבודות שבוצעו. בתחילת העבודות אין די. המתנה אכן הייתה מותלית, וכש"הוריש" אותה המוריש בצוואתו נזכרו בה תנאים וסמכויות. אלה נותרים כל עוד לא מולאה המטלה של יצירת מוזיאון על-שם המנוח ו/או לא בוטלה המתנה בדרך אחרת. אני מציינת זאת בבירור, כדי שעיריית צפת תראה עצמה מחויבת להמשך פעילות בנושא, ולא תיגרר לשאננות עם תום המשפט. אני מציינת זאת בנוסף ואולי בעיקר מאחר שהתחבטתי, בנסיבות אלה, מה היה אכן רצונו האמיתי של המנוח. האם היה "סולח" על ההזנחה מרובת השנים, ורואה בפעילות מואצת, אם כי מאוחרת, משום הגשמה של כוונתו להנציח את שמו. נראה שהמנוח לא הפגין גם בחייו זריזות מרובה בחיי היום-יום, ולפחות בשלב זה היה מעדיף שהציורים יישארו בבית שבצפת, ובית זה יהפוך למוזיאון בסגנון "המוזיאונים הצפתיים" אותם ידע והכיר, שאולי שונים במספר רמות מהמקובל בירושלים או בתל-אביב-יפו. אני תקווה כי לא יעבור זמן רב כפי שהבטיחה עיריית צפת וייפתח המוזיאון אותו ראה המנוח בעיני רוחו בעת שחתם על ההסכמים. על-כן הנני קובעת כי חוזי המתנה שנחתמו בין המנוח ובין הנתבעת 4 תקפים; וכי הבית שייך לנתבעת 4 בין מכוח הסכמי המתנה שנערכו בינה ובין המנוח ובין מכוח אזכורו כחלק מהצוואה ובתנאי שעבודות השיפוצים ופתיחת המוזיאון יסתיימו תוך 12 חודשים מהיום, והמוזיאון ייפתח לקהל הרחב. מצאתי לנכון לקבוע מועד סיום העבודות לאור העדות הלא ברורה לעניין סיום העבודות ופתיחת המוזיאון לציבור שנשמעה מפי מנכ"ל עיריית צפת. לעניין התמונות, מחצית מתמונות המנוח שייכות לו. על-כן יכול הוא לתת במתנה רק תמונות אלה. יש להסתמך על הערכת השמאי (ת/17) ולחלק את התמונות חצי בחצי. במידה ושווי התמונות שיינתן במתנה לעיריית צפת על-פי הרשימה הינו מעל לחצי, תקבל עיריית צפת רק תמונות בשווי מחצית מתמונות המנוח. ניתנת לתובעים רשות לפצל סעדיהם, אם יש צורך בכך. הנתבעת 4 תשלם לתובעים הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 20,000 ש"ח. שאר הצדדים יישאו בהוצאותיהם.צוואהירושההלכת השיתוףבני זוג