קביעת איזון משאבים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קביעת איזון משאבים:

.1תיק זה, החל, בבקשה של התובעת כנגד בעלה (הנתבע -
לנקיטת אמצעים לשמירת זכויות התובעת, ברכוש המשותף, על-פי סעיף 11, לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג - 1973(להלן:ב "החוק").
תוך כדי הדיונים בתיק, הסכימו הצדדים, כי תובענה שהוגשה בתיק אחר, ועניינה מכירת הוילה המשותפת של בני הזוג, באמצעות כונס נכסים ואופן חלוקת התמורה, גם היא תוכרע על-ידי בתיק זה (ראה פרוטוקול בתיק מ.א. 736/92, מיום 22.10.93).
במועד אחרת, הגישה התובעת, כתב תביעה מתוקן ובה ביקשה לקבוע את המגיע
לתובעת "מכלל נכסי בני הזוג...".
.2אלה הן, העובדות המשמשות רקע, למחלוקות שבין בני הזוג:ו
התובעת והנתבע נישאו בשנת .1978מנישואין אלה, נולדו להם, שני ילדים. ביום
21.7.93, התגרשו בני הזוג, בבית הדין הרבני האיזורי באשדוד.
נושא המזונות, לא נדון בפני והוא הוכרע בתיק אחר.
עוד לפני הגירושין, כאשר חששה התובעת, שהנתבע עלול להבריח, או להעלים נכסים משותפים, היא פנתה לבית המשפט והוטלו עיקולים, על רכוש משותף, על-פי בקשתה.
במהלך הדיונים בתיק זה, הצהיר הנתבע, כי הוא מסכים, שכל רכוש שנרכש על ידו, במהלך תקופת הנישואין, הוא רכוש משותף שלו ושל התובעת, והתובעת הינה בעלת מחצית הזכויות, בתנאי שהתובעת תחוייב במחצית, מכל החובות של הנתבע.
התובעת מסכימה לעקרון, כיהיא חייבת במחצית החובות האמיתיים, שרובצים על נכסי בני הזוג, אולם לטענתה, הנתבע יצר חובות פיקטיביים, לחברות שהוא בעל מניות בהן ולבני משפחתו וזאת במטרה, לנשל אותה מזכויותיה.
.3כיום, עלי להכריע, בכל נושא הרכוש המשותף של בני הזוג, ולקבוע, מה הן זכויות וחובות התובעת, ברכוש שרשום על שם הנתבע, וכן לקבוע את דרך איזון המשאבים.
התובעת איננה עובדת מחוץ לביתה. היא היתה עקרת בית וגידלה את ילדיהם המשותפים של בני הזוג. הנתבע, היה והינו איש עסקים, בתחומים שונים. הוא פועל באמצעות חברה והוא בעל מניות, בחברות משפחתיות נוספות.
ככל שהתברר מהראיות, אביו של הנתבע (שנפטר בינתיים, לבית עולמו), היה בעל נכסים באשדוד. מקצת מנכסיו הוא הוריש לאלמנתו ושלושת ילדיו, שהנתבע הוא אחד מהם. בחלק מהעסקים, שהנתבע ניהל, הוא לא הצליח ובחלק אחר, שפר עליו חלקו.
בני הזוג, גרו בתחילה, בדירה קטנה באשדוד, ממנה עברו לדירת גג (פנטהאוז)
ומשם עברו לוילה מפוארת. לאחר פרוץ הסכסוך, בין בני הזוג, ביקשה התובעת וקיבלה צו הגנה, שאסר על הנתבע, להכנס לוילה המשותפת. מאז, לא שבו בני הזוג להתגורר יחדיו, עד שהתגרשו ודרכיהם נפרדו סופית.
בהסכמת הצדדים, נתמנו עורכי דינם, להיות כונסי הנכסים, לצורך מכירת הוילה. כונסי הנכסים, מכרו, בסופו של דבר, את הוילה, לצדדים שלישיים, תמורת סכום בשקלים ששווי 000, 400דולר, אולם למרבה התמיהה, לא קיבלו כונסי הנכסים, את מלוא התמורה מהקונים, אם כי מסרו להם את החזקה בוילה. מתברר, שהוגשה תובענה נגד הקונים, לגבי יתרת המחיר המוסכם, שטרם שולם.
הסכומים שהקונים שילמו תמורת הוילה (בניכוי שכ"ט כונסי הנכסים), נמסר בחציו לכונס הנכסים מטעם התובעת ולכונס הנכסים, מטעם הנתבע, והועבר לצדדים עצמם.
.4המחלוקת העיקרית בין הצדדים, בתיק זה, היא לגבי שווי החברות, שלנתבע
יש מניות בהן, וכן, לגבי שווי נכסי המקרקעין, השייכים לחברות ובחלקם, למשפחת הנתבע ולגבי שווי החובות שהנתבע טוען שהוא חייב, לחברות איתן הוא קשור ולבני משפחתו.
בתיק זה, מיניתי, רואה חשבון, שיבדוק את שווי החברות וכן שמאי מקרקעין,
שיעריך את שוויים של המקרקעין, שהתובעת טוענת, שלנתבע יש חלק בהם.
.5אלך מן הקל, אל הכבד.
הוילה:נ
היות ובני הזוג, נישאו בשנת 1978, חלות עליהן הוראות החוק . ראה סעיף 19לחוק. בני הזוג, לא חתמו על הסכם ממון, ועל-כן, על-פי סעיף 5לחוק, זכאי כל אחד מבני הזוג, למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג.
בא-כח הנתבע, מאשר בסיכומיו בכתב (עמ' 4, סעיף 11ד'), כי מיד לאחר
הנישואין, נרכשה דירה קטנה, ברחוב יורדי הסירה ונרשמה על שם בני הזוג, למרות
- שלטענתו - התובעת לא השקיעה כל סכום כסף משלה, לצורך קניית הדירה.
גם הדירה הבאה, שנקנתה, למגורי בני הזוג, שהיתה דירת גג (פנטהאוז), נרשמה על שם שני בני הזוג. למרות שלצורך קנייתה, טוען הנתבע, נלקחו כספים, מחברות ע.מ.ד.א בע"מ.
בית המגורים האחרון, הוילה שברחוב מצדה - שהוא נושא הדיון בפרק זה - נבנה על מגרש שנקנה על-ידי הצדדים.
מימון קניית המגרש ובניית הוילה, היה ממכירת הפנטהאוז, משכנתא שנלקחה בבנק טפחות ומכספים שהיו בחשבונות הבנק, של שני בני הזוג.
הנתבע טוען, כי חלק ממימון בניית הוילה, בא מכספים שמשך מהחברות, בהן יש לו מניות. התובעת מכחישה זאת, גם אם נכונה טענת הנתבע שהוא השקיע מכספיו, יותר מאשר התובעת בוילה, עצם הרישום על שם התובעת, מראה שהנתבע הסכים, שמחצית מזכויות הוילה תהיה על שם התובעת.
הוילה נרשמה על שם שני בני הזוג, בחלקים שווים, ואין מחלוקת שמחצית
הזכויות בוילה, שייכות לתובעת.
המחלוקת היא, לגבי כמות החובות, הקשורות ברכישת הוילה.
בודאי שהחובות הקשורים במיסים לגבי הוילה, או דמי חכירה, הם חובות משותפים של שני הצדדים וחובה לשלמם, מתוך התמורה שנתקבלה, מהקונים. כמו-כן, שכר טרחת כונסי הנכסים, ודמי תיווך (אם היו), גם הן הוצאות הקשורות למכירת הוילה.
המחלוקת, בין הצדדים, היא לגבי חובות, שלטענת הנתבע, נלקחו, כדי לממן את
רכישת המגרש ובניית הוילה.
הנתבע העיד (בעמ' 36), כי המגרש לוילה, נרכש תמורת 000, 85דולר והבנייה של הוילה עלתה מעל 000, 300דולר. הנתבע הוסיף והעיד, כי את הכסף שהיה צריך להשלים, לצורך בניית הוילה לקח בהלוואות מהחברות ע.מ.ד.א בע"מ, גימור מתכות ועולם הספורט.
עו"ד ורגון, ב"כ התובעת, הצהיר לפרוטוקול בית המשפט (עמ' 26שורה 9), כי
התובעת מכירה, בכל החובות האישיים של הנתבע לחברות הנ"ל, כפי שנבדק ואושרו,
על-ידי רואה החשבון, שמונה על-ידי בית המשפט. חובות אלה, יובאו בחשבון,
באיזון המשאבים, בפסק-דין זה, כחובות משותפים.
אציין רק, כי המשכנתא שנלקחה על-ידי שני הצדדים מבנק טפחות, איננה כלולה
בחובות אלה, והחוב הנובע ממנה לבנק, הוא חוב שסולק, בעת מכירת הוילה.
טענת בא כח הנתבע, בסיכומיו בכתב, כי מחלקו בתמורה, שקיבל, עבור מכירת הוילה, שולמו המזונות לאשתו וילדיו, איננה רלבנטית. המזונות, הוא חיוב אישי שחל על הנתבע, מכוח פסק-דין, ואין זה משנה, מאיזה מקור כספי שלו הוא שילם חיוב זה.
חלקו בתמורה עבור מכירת הוילה, ניתן לו במזומן ואם בחר להשתמש בכסף זה,
לתשלום המזונות, במקום לשלם את המזונות ממשכורתו או מהכנסותיו האחרות, הרי זו
בחירה שלו.
כמובן, שאין מקום לטענת בא-כח הנתבע בסיכומיו, כי סכום המזונות החודשי, שחוייב בו הנתבע, מוגזם. נושא המזונות, לא נדון בתיק זה, ואם הנתבע לא היה מרוצה, מסכום המזונות שנפסק, יכול היה להגיש ערעור.
לסיכום נושא הוילה:ב הוילה היתה רשומה, על-שם שני הצדדים והיא נירכשה במהלך הנישואין, ולכן, כל אחד מהם, היה הבעלים של מחצית הזכויות בוילה. כונסי הנכסים מכרו את הוילה, שילמו את החובות שרבצו על הוילה ואת היתרה שנותרה, חילקו בחלקים שווים, לכל אחד מהצדדים.
לגבי טענת הנתבע, שחלק מהוילה נקנה מהלוואות שהוא לקח מהחברות, הסכים
בא-כח התובעת, כי החובות לחברות, חלים, במחציתם, על התובעת.
לגבי העובדה, שקוני הוילה, טרם שילמו, את מלוא המחיר המוסכם, הרי עולה, מסיכומי באי-כח הצדדים, כי הוגשה תובענה נגד הקונים, לתשלום יתרת מחיר הוילה. כל סכום שיתקבל מהקונים - בניכוי הוצאות המשפט ושכר טירחת עורכי הדין יחולק, בחלקים שווים, בין התובעת והנתבע.
פרט לכך, אין צורך בצווים נוספים לגבי הוילה.
.6שווי החברות, שבהן יש להנתבע מניות:ו
כאמור לעיל, ביקשו באי כח הצדים, כי אמנה מומחה, לצורך הערכת שווי החברות השונות, שלנתבע יש בהן מניות.
מיניתי את רואה החשבון אלי לוי, שבדק את החברות, העריך אותן והגיש לבית
המשפט, את חוות דעתו.
את שווי חברת גימור מתכות בע"מ, העריך רואה החשבון לוי, ליום 31.12.92, בסך 000, 469ש"ח, ללא המקרקעין, השייכים לחברה. על-פי הרישום ברשם החברות חלקו של הנתבע בחברה זו, הוא % .8אולם, בעבר, חתם הנתבע על תצהיר, בו נכתב, שחלקו בחברה זו, הוא % .33אחר-כך, ביקש לתקן טעות זו. גם רואה החשבון של הנתבע, מר נתן הרפז, אישר בזמנו, שלנתבע % 33ממניות בחברה זו, אולם הנתבע ואחיו, העידו, כי חלקו של הנתבע, מגיע רק ל-%.8
נראה לי, שהוכח, במידה הדרושה, במשפט אזרחי, כי חלקו של הנתבע, בחברת גימור מתכות בע"מ הוא % .33כאשר אדם חותם על תצהיר, הוא מקפיד - בדרך כלל שהאמור בתצהיר ישקף את האמת, שכן, הוא יודע, שתצהיר דינו - לעניין אי אמירת אמת - כדי עדות בבית המשפט.
גם רואה החשבון, שנותן אישור, על חלקו של אדם בחברה, מקפיד שהאישור ישקף
את האמת, שכן אישור זה, ניתן - בדרך כלל - לשימוש או הצגה בפני צד שלישי.
אם כך, הנתבע נתפס על הודאתו. הנסיון "להקטין" את חלקו בחברה זו, נעשה מאוחר יותר, כשכבר היו סכסוכים בין הנתבע ואשתו, וניתן להניח, שהנתבע רצה להקטין את חלקו בחברה הנ"ל, לקראת ההתדיינויות בקשר לחלוקת הרכוש. גם בחברות אחרות, החלוקה היא בדרך כלל, שליש לכל אחד מהאחים.
על-כן, מסקנתי היא, שחלקו של הנתבע, בחברת גימור מתכות בע"מ הוא %.33
מתוך שווי כל החברה הזו, הוא 000, 469ש"ח יש להפחית את משיכות הנתבע. היות ובחברה זו, היה כרטיס משיכות משותף, של כל האחים (הנתבע ושני אחיו), המסקנה היא שחלקו של הנתבע הוא שליש, מכל הסכום.
לפיכך החישוב ייערך כך:נ
770, 154ש"ח % 33x0000,469
770, 8ש"ח = 000, 18- ( 3:ב 000,384) - 770,154
חלקה של התובעת, מחצית מסכום זה, הוא:ו
385, 4ש"ח = 2:נ 770,8
לחברת גימור מתכות בע"מ יש נכס מקרקעין, ששוויו לא הובא בחשבון שווי החברה הנ"ל.
הנכס הוא מפעל תעשייתי הידוע כחלקה מס' 6בגוש 5741, ששטחו כ-026.5, 1מ"ר בתוספת מקלט, והוא עומד על מגרש ששטחו 032, 5מ"ר, על-פי נסח רישום מקרקעין.
הגב' נחמה בוגין, שמאית מקרקעין, העריכה מקרקעין אלה, ליום 31.12.92, בסך 000, 400דולר.
אליהו טלמון, שמאי מקרקעין, העריך נכס זה בסך 000, 750דולר.
בהקשר זה, יש לציין, שבחוות דעתה של הגב' בוגין מפברואר 1997, העריכה גב' בוגין, מגרש זה - כנראה לשנת 1997- בסך 000, 680דולר ורק לאחר ההתאמה לדצמבר 1992, היא הגיעה להערכה של 000, 400דולר.
עוד יש לציין, שגב' בוגין התייחסה לשטח המגרש, שהוא 032, 5מ"ר, בעוד
שאליהו טלמון התייחס למגרש כאל מגרש ששטחו 932, 5מ"ר, אולם נסח הרישום שצורף
לחוות דעתו של אליהו טלמון, מציין שהשטח הוא אמנם 032, 5מ"ר.
ההערכות של שני השמאים דומות, כאשר מדובר בשנת .1997טלמון העריך את המגרש הזה, ב- 000, 750דולר, והגב' נחמה בוגין, העריכה את המגרש, בסך 000, 680דולר. אלא, שהשמאי טלמון, קבע, כי אותה הערכה תקפה גם לגבי שנת 1993, בעוד שנחמה בוגין, ציינה שההערכה להיום, היא 000, 680דולר, וההערכה לשנת 1992, היא 000, 400דולר.
השמאים לא נחקרו, בבית המשפט, לגבי הערכותיהם, אולם, נראה לי, על פני הדברים, כי לא יתכן שמחירי קרקעות לא השתנו - גם באיזורי תעשיה - מאז 1992ועד 1997, מכל מקום, היות וטלמון התייחס לשטח המגרש הנדון, כ- 932, 5ש"ח, בעוד שלפי נסח הרישום, שטחו 5032מ"ר, וכך התייחסה הגב' בוגין בהערכתה לשטח המגרש, אני מעדיף את שומת הגב' בוגין, על פני שומת מר טלמון, ואני מקבל את הערכתה, ששווי המגרש, במועד הקובע הוא 000, 400דולר.
היות ואיזון המשאבים נעשה למועד פסק דין זה, יש לחשב את השווי לפי שער
הדולר היום, שהוא .4.139
החישוב הוא כדלהלן:ב
600,655, 1ש"ח = 4.139x000, 400דולר
חלקו של הנתבע, שהוא שליש:ו
866,155 = 3:נ 600,655,1, מזה, מחצית הוא חלקה של התובעת:ב
933, 275ש"ח = 60:820,551
.7חברת ע.מ.ד.א בע"מ
רואה החשבון אברהם לוי, העריך בחוות דעתו, את השווי של חברת ע.מ.ד.א בע"מ ליום 31.12.92, בסך 000, 92ש"ח.
חלקו של הנתבע בהון המניות של חברה זו, הוא שליש, היינו:ו 666, 30ש"ח.
הנתבע ושלושת אחיו, חייבים לחברה זו, סך 000, 243ש"ח, וחלקו של הנתבע
בחיוב זה, שהוא שליש, היינו:נ 000, 81ש"ח.
חוב אישי נוסף של הנתבע, לחברה זו, על-פי חוות דעתו של רואה החשבון אברהם לוי, בסך 000, 137ש"ח, ועל-כן, השווי השלילי של חלקו של הנתבע בחברה הוא:ב
334, 187- = 000, 137- 000, 81- 666,30
וחלקה של התובעת בחוב זה, מחצית, היינו:ו 667, 93ש"ח.
.8נכס מקרקעין, שעל-פי טענת הנתבע, שייך לחברת ע.מ.ד.א בע"מ ועל-פי
הרישום - בחברת קי.בי.עי (קבוצת בוני ערים), היא אולם תעשייה, ברח' הפלדה 18,
פינת רחוב הבטיחות באשדוד, הידוע כגוש:נ 2026חלקה מס' .1
לעניין ההכרעה בתיק זה, אין זה משנה, אם הנכס הנדון, שייך לחברת ע.מ.ד.א בע"מ או לנתבע ושני אחיו, באופן אישי, שכן, גם בחברת ע.מ.ד.א בע"מ חלקו של הנתבע, בהון המניות, הוא שליש וגם אם הנכס הנדון, שייך לנתבע ולשני אחיו ביחד, חלקו של הנתבע, בנכס, הוא שליש.
כאשר רואה החשבון לוי, העריך את שוויה של חברת ע.מ.ד.א בע"מ, הוא לא כלל
בשווי זה, את שווי נכס המקרקעין, ועל-כן, יש לחשבו בנפרד.
השמאי אליהו טלמון, העריך, בחוות דעתו מיום 28.5.99, את שווי הנכס הזה, ב-000, 115דולר. בשקלים, השווי הוא 985, 475ש"ח וחלקו של הנתבע, בנכס זה, הוא שליש, היינו:ב 661, 158ש"ח.
חלקה של התובעת, בנכס זה הוא, איפוא, 330, 79ש"ח.
.9חברה נוספת, שרואה החשבון לוי, התייחס אליה, היא חברת ע.מ.ד.א - אלפא בע"מ. מתוך העדויות, התברר, שבשלב מסויים, יצרה חברת ע.מ.ד.א המקורית, שותפות, עם קיבוץ בית אלפא, לצורך ייצור משותף. אולם, רואה החשבון לוי, ציין בחוות דעתו, כי בתאריך 31.12.92, עדיין לא היתה לחברה זו, כל פעילות עסקית ועל-כן הוא העריך את שוויה כאפס.
.10החברה האחרונה, שהנתבע קשור בה, היא חברת צ.מ.ז.ח בע"מ.
רואה החשבון לוי, העריך את שווי חברה זו באפס, ומצא שהנתבע, חייב לחברה זו 000, 28ש"ח ועל-כן, חלקה של התובעת, בחוב זה, הוא 000, 14ש"ח.
.11נכס מקרקעין נוסף, שיש להתייחס אליו, הוא המבנה, שהצדדים כינו אותו בשם "האנגר" המצוי ברחוב הקדמה 8, באיזור התעשייה הצפוני באשדוד והידוע, כגוש:ו 2289חלקה .32אמנם, על-פי נסח הרישום, רשום הנכס כשייך בזכויות בעלות, של מדינת ישראל.
אולם, בדיקה שערך השמאי טלמון, גילתה כי רשיון הבנייה הוצא לחברת ע.מ.ד.א וגימור מתכות, היינו: שתי חברות שבבעלות הנתבע ואחיו. טלמון כתב בחוות דעתו (עמ' 9), כי "כפי הנראה יש למבקש הרשיון (קרי: ע.מ.ד.א וגימור מתכות) זכויות חכירה בנכס".
בסיכומיו, טען בא-כח הנתבע, כי המגרש הנ"ל, רשום בחברת קי.בי.עי. על שם
משה, מיכאל וציפורה X, היינו: שני אחיו ואימו של הנתבע.
עיון בכל המסמכים שהוגשו, מראה, כי חוזה רכישת הזכויות, לגבי נכס זה, נעשה עוד בשנת 1978, כאשר מוכרי הזכויות היו דב רובין ואביבה רובין, והקונים היו מיכאל X, משה X וציפורה X. שמו של הנתבע, לא נזכר בחוזה המכר (ראה מוצג נ/7).
התובעת העידה, כי הסכסוך בינה לבין הנתבע החל בשנת 1992, ועל כן, לא ניתן לטעון, כי הנתבע הוא אחד מהרוכשים ושמו הושמט, כדי לנשל את התובעת מזכויותיה.
בשנת 1978, כאשר נחתם הסכם רכישת הזכויות, לגבי נכס זה, טרם פרץ הסכסוך בין התובעת והנתבע ועל-כן, לא היתה כל סיבה, להעלים את שם הנתבע מהחוזה.
ושמא יטען מישהו שההסכם המקורי "שוחזר" או "שופץ", התשובה היא, שהוגש לתיק, גם מסמך מקי.בי.עי. באשדוד, מיום: 1.3.79, על-פיו נדרש עו"ד שבתאי דרך (ז"ל), להמציא מסמכים נוספים, בקשר לאותה רכישה.
בראש המכתב (נספח לנ/7), בכותרת "הנדון", נכתב: "העברת זכות על חלקה מס'
71בגוש 2056, באיזור התעשיה הצפוני באשדוד מרובין דב ואביבה לX מיכאל
ומשה". אמנם ציפורה - שהיא אחד מהרוכשים על-פי החוזה , איננה נזכרת במכתב
זה, אולם גם הנתבע איננו נזכר בו.
במכתב נוסף, שגם הוא מצורף לחוזה נ/7, כתב אגף מס הכנסה ומס רכוש ברחובות, ללשכת רישום המקרקעין, ביום 16.1.80(זמן רב, לפני פרוץ הסכסוך בין התובעת והנתבע), כי תוספת המס שולמה עבור העיסקה של מכירת חלקה 71בגוש 2047, מרובין דב ואביבה לX מיכאל משה ושות'.
על-כן, היות וכל המסמכים מעידים, כי העיסקה בוצעה ב-1978, והנתבע לא נזכר כאחד הקונים, מסקנתי היא, כי הוכח, במידה הדרושה, במשפט אזרחי, כי הנכס הנ"ל, אינו שייך לנתבע, אפילו בחלקו.
לגבי טענת התובעת, שחברת ע.מ.ד.א ביקשה את רשיון הבנייה מהעיריה, לגבי אותו נכס, השיב הנתבע, כי המבנה שהוקם, היה מיועד לשימושה של אותה חברה.
בין שהסבר זה מספק ובין שאיננו מספק, מכל מקום, התובעת לא הוכיחה, כי לנתבע יש זכויות כלשהן בנכס הנ"ל ועל-כן, לא מגיע לה, כל חלק מנכס זה, או משוויו.
.12כספים וזכויות כספיות אחרות של הנתבע:
בנק לאומי לישראל, סניף יבנה.
הגב' אתי שגיא, מורשת חתימה, בבנק לאומי, סניף יבנה, הגישה תצהיר, ביום
1.3.99(התצהיר נחתם ביום 24.2.99), על-פיו, קיימת בבנק הנ"ל, תכנית חסכון
משותפת על שם הנתבע ושני אחיו. ביום 31.12.92, היה שווי תכנית החסכון האמורה
161.28, 89ש"ח. אם כך, חלקו של הנתבע, בתכנית זו, היה שליש, היינו: 720,29
ש"ח.
אין בכך כלום שתכנית חסכון זו, היתה משועבדת לבנק, עבורו חוב שלחברת גימור מתכות בע"מ.
את השווי של אותה חברה, בניכוי החובות (כולל החובות לבנקים), הבעתי בחשבון ועל כן תכנית החסכון - גם אם היא משועבדת - היא נכס.
חלקה של התובעת, איפוא, בתכנית חסכון זו, היא:
860, 14ש"ח = 2: 720,29
.13זכויות בקופות הגמל שליד בנק לאומי לישראל:
על-פי אישור בכתב מההנהלה הראשית של בנק לאומי מיום 21.2.99, היתה לנתבע
יתרת חשבון בקופות הגמל הנ"ל, ליום 30.7.93, בסך 446, 3ש"ח.
אין כל משמעות לכך, שביום 1.2.95, עוקל החשבון הנ"ל לטובת נושה של הנתבע, כיוון שחובות הנתבע הובאו בחשבון, ומכל מקום, לא הוכח מהו חוב זה, אם הוא במסגרת החובות המשותפים.
לפיכך, חלקה של התובעת בחשבון זה הוא:
723, 1ש"ח = 60 2:20,3
.14הבנק הבינלאומי הראשון:
הבנק הבינלאומי הראשון, כתב לבית המשפט, ביום 17.10.93(מוצג ת/4), כי
לנתבע היתה יתרת חשבון עובר ושב, באותו בנק בסך 013.73, 30ש"ח ותוכניות חסכון
בסך 856, 137ש"ח.
013.73, 30ש"ח
856, 137ש"ח
סה"כ 869.73, 167ש"ח
לעומת זאת, היה חייב הנתבע לבנק, עבור הלוואות צמודות סך 720, 94ש"ח.
ב"כ הנתבע הודה בסיכומיו בכתב, כי התובעת שילמה את החובות הפרטיים שהיו
בחשבונות הבנק בבנק הבינלאומי הראשון (עמ' 6סעיף 22לסיכומיו בכתב).
על-כן, מגיע לתובעת, מחצית מיתרות הזכות, בלא לנכות את יתרות החוב.
החובות לבנק הבינלאומי, שולמו ממכירת הוילה המשותפת.
הנתבע לא הוכיח, כי סכומי הכסף הנ"ל, נוצלו לשם קניית או בניית הוילה,
ומכל מקום, הסכומים היו בבנק, גם אחרי שהסתיימה בניית הוילה. לגבי החוב לבנק, הוכח שמחצית מחובות אלה, שולמו על-ידי התובעת - אם כי באיחור - ועל-כן מחצית מכל יתרות הזכות, שעל שם הנתבע, בבנק הנ"ל, שייכת לתובעת.
על-פי המסמכים נ/22, נ/23, שהם מעודכנים ליום 30.6.93(התאריך הקרוב ביותר למועד גירושי הצדדים), יתרות הזכות, שעמדו לטובת הנתבע בחשבון מס' 33014היו 441, 85ש"ח, ובחשבון מס' 23639היו 616, 54ש"ח.
441, 85ש"ח
616, 54ש"ח
סה"כ 057, 140ש"ח
על-כן, חלקה של התובעת, בחשבונות אלה, הוא:
028, 70ש"ח = 70 2:20,140
.15בקופת הגמל "גדיש", שליד בנק הפועלים, היתה יתרה בסך 392.09ביום
31.12.92(ראה מסמך בתיק, בחתימת ידה של הגב' אתי רגב), על-כן חלקה של התובעת, בקופה זו, הוא: 196ש"ח.
.16בחברת הביטוח "ציון", היתה לנתבע, פוליסת ביטוח, אשר ערכה ליום
16.3.97(יום האישור על-ידי מר אריה מזרחי), היה 253, 108ש"ח.
העד אריה מזרחי, העיד, כי שווי הפוליסה ליום 31.12.92, היה בסך הכל 470, 59ש"ח (703, 38ש"ח פדיון הפיצויים וסך 767, 20ש"ח פדיון תגמולים), והמבוטח הוא הנתבע.
על-כן, חלקה של התובעת, בפוליסה זו, הוא: 735, 29ש"ח.
.17בחברת "שילוח-הראל", היתה לנתבע פוליסה, ששולמה ביום 21.7.93, היה
831, 8ש"ח (ראה תצהיר הגב' מרים מילר).
על-כן, חלקה של התובעת, בפוליסה זו, הוא 415, 4ש"ח.
.18בחברת הביטוח "אררט", היתה לצדדים פוליסת ביטוח, ששוויה ליום 21.7.93, היה 160, 6ש"ח (ראה עדות מר יוסף סופר).
על-כן, חלקה של התובעת, בפוליסה זו, עומד, איפוא, על סך 080, 3ש"ח.
.19לצדדים היתה פוליסת ביטוח נוספת, ב"מנורה - חברה לביטוח (מנולייף)".
ערך הפדיון של פוליסה זו, ליום 31.12.92, היה 993, 3ש"ח (ראה מסמך החתום
על-ידי הגב' פנינה חלף).
על-כן, חלקה של התובעת, בשוויה של פוליסה זו, הוא: 996, 1ש"ח.
.20לגבי טענת התובעת, שמגיעים לה, מחצית מדמי השכירות, של אותם נכסי מקרקעין, שלנתבע היה חלק בהם, יש לדחות טענה זו. גם אם נתקבלו דמי שכירות, הרי הם "התמזגו" בחשבונות הבנק של הנתבע, ולגבי חשבונות אלה, כבר זכתה התובעת במחצית מהיתרות.
זאת ועוד, יש לזכור שהנתבע פרנס את המשפחה, במשך כל השנים, חלק מהתקופה מרצונו וחלק מהתקופה, בשל חיובו במזונות על-ידי בית המשפט. למימון פרנסת המשפחה, היה זקוק הנתבע למקורות שונים ואם קיבל חלק מדמי שכירות, ככל הנראה שהשתמש בהם לצורכי ההוצאות השוטפות.
מכל מקום, התובעת לא הוכיחה, כי לנתבע ישנם עוד נכסים או כספים במקומות אחרים, ועל-כן, אין לזכותה, בסכומים נוספים, מעבר למה שהוכיחה, שהנתבע מחזיק.
.21לגבי המטלטלין שהיו בבית, הודתה התובעת, שכל המטלטלין בחזקתה. היות ומדובר במטלטלין לא חדשים, וחלקם, מטלטלין, שהם לשימושם של ילדי בני הזוג, שהנתבע חייב לספק אותם, מכוח חובתו לזון את ילדיו, ושווי המטלטלין לא הוכח, נראה לי לנכון לזכות את הנתבע בסך 000, 10ש"ח, עבור שווים של מחצית המטלטלין.
.22הנתבע טען, כי סמוך לאחר פרוץ הסכסוך, משכה התובעת סך של 000, 100ש"ח מחשבונות משותפים.
התובעת לא כפרה בטענה זו. אדרבא, בתיק מ.א. 736/92, שהתנהל בין הצדדים, בפני כב' הנשיא לרון (מוצג נ/ 27בתיק זה), אמרה התובעת (עמ' 25, שורה 14):
"יכול להיות שזמן מה לפני פרוץ הסכסוך משכתי 000, 100ש"ח".
במקום אחר, היא הסבירה, שסכום זה, נמשך במשך מספר חודשים ולא היה בו דבר
יוצא דופן (אותו פרוטוקול עמ' 26שורות 15-14). מסכום זה, שילמה הובעת את
שכרם של החוקרים הפרטיים, ששכרה כדי להתחקות אחר מעשי בעלה, ושכר טרחת עו"ד גונן (באת כוחה בשלבים הראשונים). נראה לי, לנכון, לחייב את התובעת במחצית סכום זה, היינו: בסך 000, 50ש"ח.
.23הוכח גם, כי הנתבע לקח הלוואה, מסוכן הביטוח, יעקב מימון, בסך 000, 30ש"ח, לצורך בניית הוילה. הוגש גם תצהיר של סוכן הביטוח, המאמת גירסה זו. לפיכך, יש לחייב את התובעת, בפריט זה, בסך 000, 15ש"ח.
.24לעומת זאת, אינני מקבל את גירסת הנתבע, כי אביו הלווה לו סך 000,70
דולר, לצורך בניית הוילה, או רכישת המגרש. למרבה הצער, אביו של הנתבע נפטר ולא העיד במשפט ומשיכות שונות מהחשבון הבנק של האב, אינן מעידות על הלוואה דווקא. הנתבע לא הוכיח גירסה זו, ואינני מוכן לבסס ממצא בעניין זה, על עדותו בלבד.
.25הנתבע טען, כי מגיע לו מחצית משווי מכונית האופל, שהתובעת רכשה. התובעת העידה, כי רכב זה נקנה על ידי אביה וניתן לה במתנה. גירסה זו, לא נסתרה ולא שוכנעתי, כי מכונית האופל, נרכשה מהקופה המשותפת של בני הזוג, ולפיכך, לא אפסוק לנתבע, כל סכום, בפריט זה.
.26הנתבע דרש את חיוב התובעת, עבור התקנת וילונות בוילה, בסך 687, 5ש"ח. אולם, החשבונית שהוצגה על-ידי הרצל ששון, בעניין זה, היא מתאריך 25.6.92, היינו, עוד לפני הפירוד בין בני הזוג, ועל-כן, היתה זו הוצאה במסגרת החיים המשותפים, ואין לחייב אף אחד מהצדדים, לשלם לשני עבורה.
.27ב"כ הנתבע, ביקש בסיכומיו, כי הנתבע לא יחוייב בתשלומי איזון אלא
תינתנה לתובעת, הזכויות בעין, כלומר מחצית ממניותיו בחברות וכו'.
הסבר זה, לא נראה לי. החברות, בהן יש לנתבע מניות, הן חברות משפחתיות
בעיקר. גם המקרקעין שייכים לבני משפחת הנתבע. הנתבעת איננה יותר בת משפחה של
הנתבע. אין זה רצוי שהיא תקבל מניות בחברות שאיננה רצויה בהן.
הדבר עלול לשמש גם פיתוי, להקטין את זכויותיה בחברות בעתיד, בדרכים שונות.
על-כן, נראה לי, במקרה זה, יותר יעיל ויותר מעשי, לחייב את הנתבע בתשלום
כספי עבור היתרה.
כך גם נקבע בסעיף 6(ב) לחוק:
"היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד, עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש".
.28לגבי ריבית והצמדה. נראה לי, שיש להוסיף ריבית והצמדה מיום הגירושין ועד לתשלום המגיע. הסיבה לכך, היא, שהתובעת היתה זכאית למחצית הרכוש, כבר ביום הגירושין.
גם הערכות שווי הרכוש נעשו לאותו יום (או קרוב לאותו יום). בפועל, היא תקבל את המחצית המגיעה לה, רק שש וחצי שנים, לאחר הגירושין, על כן, מגיע לה, בנוסף לשווי המוערך ליום הגירושין, גם הפרשי ריבית והצמדה, עד ליום התשלום. אולם, לגבי הסכומים שחושבו בדולרים, והומרו לש"ח לפי השער של היום, אין הצדקה, להצמיד סכום זה, משנת 1993, כי בכך תהיה הצמדה כפולה (אם כי שער הדולר, לא עלה באותו שיעור כמו המדד).
על-כן, לגבי הסכומים שחושבו בדולרים (והומרו), תתווסף רק ריבית ולא
יתווספו הפרשי הצמדה.
.29לגבי הוצאות משפט, יש להביא בחשבון, שהמשפט הוגש בשנת 1992, והתקיימו ישיבות רבות. היו דחיות רבות לצורך מינוי מומחים, נחקרו עדים רבים והוגש חומר רב. באי כוחה של התובעת התחלפו, במהלך המשפט וגם עובדה זו גרמה להתארכותו.
מכל מקום, הנתבע לא היה מוכן לשלם סכומי כסף כלשהם לתובעת וכל מה שהציע,
היה חלוקה בעין של הרכוש. בסופו של דבר זכתה התובעת, בסכום שהוא למעלה מ-000, 300ש"ח.
התובעת אינה צריכה לצאת בחסרון כיס, בקשר לתביעה צודקת שהגישה. על-כן,
אפסוק שכ"ט עו"ד בסך 000, 30ש"ח.
.30לאור כל האמור לעיל, חייב הנתבע לתובעת את הסכומים הבאים:
385, 4ש"ח (סעיף 6לעיל)
933, 275ש"ח (סעיף 6לעיל) 667, 93(פחות) ש"ח (סעיף 7לעיל) 330, 79ש"ח (סעיף 8לעיל)
000, 14(פחות) ש"ח (סעיף 10לעיל)
860,14 ש"ח (סעיף 12לעיל)
723,1 ש"ח (סעיף 13לעיל)
028,70 ש"ח (סעיף 14לעיל)
196 ש"ח (סעיף 15לעיל)
735,29 ש"ח (סעיף 16לעיל)
415,4 ש"ח (סעיף 17לעיל)
080,3 ש"ח (סעיף 18לעיל)
996,1 ש"ח (סעיף 19לעיל)
000, 10(פחות) ש"ח (סעיף 21לעיל)
000, 50(פחות) ש"ח (סעיף 22לעיל)
000, 15(פחות) ש"ח (סעיף 23לעיל)
014,303 ש"ח סה"כ
אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך 014, 303ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כמשתמעים בחוק פסיקת ריבית והצמדה, מיום 21.7.93(יום הגירושין), ועד התשלום בפועל, למעט הסכומים שחושבו בדולרים והומרו לפי השער היום, להם, תצטרף רק ריבית בשיעור % 4לשנה מיום 21.7.93ועד התשלום.
כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת את הוצאות המשפט בסך 000, 30ש"ח שכ"ט עו"ד, בצירוף מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון