בסעיף 202 (1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נקבע כי תביעה על סכום קצוב ניתנת להגשה בסדר דין מקוצר אם התביעה מכוח חוזה או התחייבות, מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליה ראיה שבכתב.    הלכה פסוקה היא כי הראיה בכתב הנדרשת כאמור בתקנה 202 (1)(א) לתקנות היא בבחינת ראשית ראיה בלבד, ואין צורך בראיה מלאה להוכחת התביעה על כל הנטען בה. בתי המשפט פרשו לקולא את הצורך בראיה בכתב והסתפקו בראשית ראיה בלבד ולגבי מקצת העילה בלבד. ראיה בכתב פורשה כמסמך בכתב הקשור לנתבע, גם אם נערך או אושר על ידו, ולאו דווקא מסמך בחתימתו (ראה מ.קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה למעשה (מהדורה 13) (להלן: "קשת") שם בעמ' 9-838, א. גורן. סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית), עמ' 283, ע"א 508/85 ברק ושות' סוכנויות בע"מ נ' מירות סוכניות בע"מ, פ"ד מב (1) 393).   קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ראיה בכתב סדר דין מקוצר: כללי 1. על פי הנטען בכתב התביעה, הזמין בית הספר תיכון הראשונים (להלן: "בית הספר") שירותי הסעה שונים מהנתבעת עבור תלמידי בית הספר. בין הצדדים התקיימה "התחשבנות מתמדת" ובמועד ההפסקה של הפעילות העסקית של הנתבעת עמדה לזכות בית הספר יתרת זכות בסך של 54,259 ש"ח (להלן: "סכום החוב הנתבע").   2. כתב התביעה הוגש בשם בית הספר, והנתבעת טענה - בין השאר - כי יש למחוק את כתב התביעה בהעדרה של אישיות משפטית כאמור. בקשה לתיקונו של כתב התביעה - על פיה תבוא עיריית הרצליה, בבעלותה מצוי בית הספר, תחת בית הספר התובע - הוגשה רק ביום 6.10.02.   בהחלטה מיום 30.10.02 התרתי את תיקון כתב התביעה כמבוקש. עוד נקבע שם כי הנתבעת תהיה רשאית להשלים ולתקן את בקשת הרשות להתגונן שהוגשה מטעמה בתוך 30 יום, ומטעם זה לא ניתנה החלטה בבש"א 7541/01 (להלן: "הבקשה") בה עתרה הנתבעת למחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר ולמתן רשות להתגונן, וזאת בטרם תיקונו של כתב התביעה.   ביום 3.12.02 הוגשה "הודעת" הנתבעת (להלן: "ההודעה") המהווה חזרה על האמור בבקשה, אשר דיון בה התקיים ביום 24.3.02.   לאור האמור לעיל יש להכריע איפוא בטענות הנתבעת כפי שהועלו ונידונו בבקשה, קרי: כי יש למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר, ולחילופין ליתן לנתבעת רשות להתגונן מפני התובענה.   3. התובעת סמכה את תביעתה על מסמך הנחזה להיות כרטיס הנהלת החשבונות של התובעת בספריה של הנתבעת, על הפעולות המפורטות שם ועל היתרה הכלולה שם (להלן: "הכרטיס").   בסעיפים 6-4 לבקשה, בסיכומי הטענות בבקשה ובהודעה, נטען:   א. כי הכרטיס מוכחש, אינו משקף את ההתחשבנות הנכונה, ומכאן שהתובעת לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה להוכחת תביעתה.   ב. כי הכרטיס אינו אלא טיוטא, מסמך בלתי מחייב, מני רבים, שנערך על ידי הנתבעת במסגרת תהליך בדיקה ובקורת של הנהלת החשבונות של הנתבעת, אשר הוצא שלא כדין מרשותה, בשלב בו טרם הסתיימה הבקורת על הנהלת החשבונות.   הבקשה למחיקה על הסף 4. בסעיף 202 (1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") נקבע כי תביעה על סכום קצוב ניתנת להגשה בסדר דין מקוצר אם התביעה מכוח חוזה או התחייבות, מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליה ראיה שבכתב.   טענת הנתבעת הינה איפוא כי יש למחוק הכותרת מאחר ותביעת התובעת אינה תביעה שיש עליה ראיה שבכתב.   הלכה פסוקה היא כי הראיה בכתב הנדרשת כאמור בתקנה 202 (1)(א) לתקנות היא בבחינת ראשית ראיה בלבד, ואין צורך בראיה מלאה להוכחת התביעה על כל הנטען בה. בתי המשפט פרשו לקולא את הצורך בראיה בכתב והסתפקו בראשית ראיה בלבד ולגבי מקצת העילה בלבד. ראיה בכתב פורשה כמסמך בכתב הקשור לנתבע, גם אם נערך או אושר על ידו, ולאו דווקא מסמך בחתימתו (ראה מ.קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה למעשה (מהדורה 13) (להלן: "קשת") שם בעמ' 9-838, א. גורן. סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית), עמ' 283, ע"א 508/85 ברק ושות' סוכנויות בע"מ נ' מירות סוכניות בע"מ, פ"ד מב (1) 393).   בענייננו התובעת אימצה את תוכנו של הכרטיס, המהווה חלק בלתי נפרד מכתב התביעה, והראיה בכתב עליה היא נסמכת הינה אותו כרטיס, המהווה חלק מהנהלת החשבונות של הנתבעת. הנתבעת אינה מכחישה כי הכרטיס נערך על ידה, כמסמך שנועד לשקף את מצב יחסי החשבון שבינה לבין התובעת, וכל טענתה מתמצית בכך שיכול ובאותו מסמך נפלו טעויות שכן טרם הסתיימה הבקורת על הנהלת החשבונות ואין הוא אלא בגדר "טיוטה".   אני סבורה כי בנסיבות אלה, משלא מוכחשת ההתקשרות שבין הצדדים, קיומה של יתרת חוב לכאורה והעובדה שהכרטיס נערך על ידי הנתבעת, יש בכרטיס - המהווה על פניו חלק מספרי החשבונות של הנתבעת - להוות ראשית ראיה בכתב לחוב הנתבע, ועל הנתבעת הנטל להגשתה של בקשת רשות להתגונן מפני התובענה, אשר במסגרתה תהא רשאית לכפור ולהכחיש את תוכנו של הכרטיס והחוב על פיו.   בשולי הדברים יוער כי לגרסת הנתבעת בדבר האופן שבו הגיע הכרטיס לרשות הנתבעת אין נפקות לעניין קבילות הראיה, אפילו היינו מצויים בשלב שמיעת הראיות, ועל אחת כמה וכמה כאשר עסקינן ב"ראיה בכתב" כמשמעה בתקנה 202 לתקנות.   בקשת הרשות להתגונן 5. לחלופין לבקשתה למחיקת הכותרת עותרת הנתבעת כי תנתן לה רשות להתגונן מפני התובענה. לטענת התובעת יש לדחות את בקשת הנתבעת שכן טענות סתמיות בתצהיר, ללא פירוט העובדות הנטענות, אינן מעלות טענת הגנה הראויה לבירור.   אכן הלכה פסוקה היא כי על הנתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להכבד ולהיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו ואיננו רשאי להסתפק בהעלאתן של טענות כלליות וסתמיות. (ראה ד. בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שניה), עמ' 35-33).   וכך סוכמה ההלכה בספרו של קשת: "הנתבע מחוייב לפרט את פרטי הגנתו, שאם לא יעשה כן יסתכן בהכשלת בקשתו לרשות להתגונן. נתבע הטוען שלא קיבל את סכום הכסף שתובע ממנו חייב להכבד ולפרט, ואם קיבל רק חלק עליו לציין מהו הסכום שקיבל. אם יסתפק הנתבע בהכחשה סתמית שבה יטען כי קיבל פחות מהסכום הנקוב בתביעה, יהיה צפוי לכך כי בקשתו לרשות להתגונן תדחה… החובה להכבד ולפרט את הטענות במובחן מטענה סתמית "איני חייב" היא תנאי בל יעבור, המוטל על המבקש רשות להתגונן". (ראה שם בעמ' 844 והאמסכתאות המפורטות שם).   בתצהיר שניתן בתמיכה לבקשה אין אלא הכחשה סתמית, כדרך ההכחשה בכתבי טענות, ללא בסיס עובדתי כלשהו. לגופו של עניין מתמצה תוכנו של התצהיר בטענה כי הנתבעת אינה יודעת שיעורו של החוב הנתבע, או אם הוא קיים שכן טרם סיימה את הליך הבירור.   בקשת רשות להגן תתקבל רק אם טוען נתבע כי יש לו הגנה, ולאחר שפרט את גרסתו העובדתית ביחס לאותה הגנה. כך לא מתקיים בענייננו בה מהות טענתה של הנתבעת כי איננה יודעת אם קמה לה הגנה, אם לאו, שכן טרם סיימה לברר העניין.   בשולי הדברים אבקש להבהיר כי הטענה כי כתב התביעה לא מפורט או ברור דיו לא תעמוד למבקש רשות להתגונן (קשת, עמ' 844 והאסמכתא הנזכרת שם); יתרה מזאת, בענייננו אני סבורה שיש לראות את התובעת כמי שאימצה את תוכנו של הכרטיס והפכה אותו לחלק מכתב תביעתה. בשלב זה אין בוחנים כיצד תוכיח התובעת את תביעתה, כי אם את קיומה של הגנה לנתבע מפני אותה תביעה. הנתבעת לא העלתה הגנה כלשהי מפני התביעה, והטענה כי טרם עלה בידה לאמת את תוכנו של הכרטיס (פרטי החוב הנטען וקיומו) איננה טענת הגנה בגינה תינתן רשות להתגונן.   העובדה כי חלפו חודשים ארוכים מאז התקיים הדיון בבקשת הרשות להתגונן וכי הנתבעת לא ביקשה לתקן את בקשתה, כפי הרשות שניתנה לה לאחרונה, מחזקת המסקנה המתבקשת כי לנתבעת לא עומדת הגנה כלשהי מפני התובענה.   פסק הדין 6. סוף דבר, משדחיתי את הבקשה למחיקת הכותרת, מהנימוקים המפורטים בסעיף 4 לעיל, ואת הבקשה למתן רשות להתגונן, מהנימוקים המפורטים בסעיף 5 לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת את החוב הנתבע, קרי את הסך של 54,259 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.6.00 ועד למועד מתן פסק הדין.   כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת את סכום אגרת המשפט בו נשאה התובעת ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. סדר דין מקוצרראיות בכתב