קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רוכב אופניים נהרג בתאונת דרכים: רקע עובדתי 1. בתאריך 19.12.94, בעת ש-X ז"ל רכב על אופניו, בדרך ההגנה בתל-אביב, ארעה תאונת דרכים בה היו מעורבים שני כלי רכב נוספים: אוטובוס חברת דן, מספר רישוי 90-325-01 (להלן: "האוטובוס") ורכב חונה נושא לוחית רישוי מס': 906-719 (להלן: " הרכב החונה"), (להלן: "התאונה"). מעוצמת הפגיעות נפצע X, יליד 14.3.78, אנושות ונפטר במקום (להלן: "המנוח"). 2. דן אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, הנתבעת מס' 1, הייתה במועדים הרלוונטיים לתאונה הבעלים של האוטובוס (להלן: "חברת דן"). איילון חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת 2, הייתה במועדים הרלוונטיים לתאונה בצוותא עם הנתבעת מס' 5, מבטחת האוטובוס (להלן: "איילון"). מר מאיר אזולאי, הנתבע 3, היה במועדים הרלוונטיים לתביעה נהג הרכב החונה. סהר חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת 4, הייתה במועדים הרלוונטיים לתאונה בצוותא עם הנתבעת מס' 5, מבטחת הרכב החונה. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, הנתבעת 5, השתתפה, כאמור, בביטוח שני כלי הרכב הנ"ל, בשיעור חלקה היחסי כאמור בתעודות הביטוח שהוצאו. 3. התובע מס' 1, רושל טולמסוב, הינו אביו של המנוח (להלן: "האב" או "התובע") והתובעת מס' 2, אוסנט טולמסוב הינה אימו של המנוח (להלן: "האם" או "התובעת") (שניהם ביחד, להלן: "הורי המנוח"). התובעים 5-3 הינם אחיו של המנוח, אשר בעת הגשת התביעה היו כולם קטינים. כפי שטענה התובעת, ועל כך אין מחלוקת, עוד ברוסיה, טרם עלייתה לישראל עם ילדיה בשנת 93', התגרשה מהתובע. כן טענה, כי מאז הגירושין לא שמר האב על קשר עם ילדיו ואף לא סייע בפרנסתם, ומציאות זו לא השתנתה גם משעלה האב לישראל בשנת 96'. עם זאת, התובעת הגישה בקשה לצו ירושה, בעקבותיה ניתן צו ירושה (נספח ז' בתיק המוצגים), בו נקבע כי הורי המנוח הינם יורשיו החוקיים בחלקים שווים. 4. התביעה דנן הינה תביעתם של אימו ואחיו של המנוח, להכרה בהם כ"תלויים" ולקבלת פיצויים על-פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). בנוסף, עתרו הורי המנוח לפיצוי בגין כאב וסבל, כל אחד כחלקו בירושה. המחלוקת 5. עיקר המחלוקת במקרה דנן הינה באשר לתביעת האם ואחיו של המנוח, להכרה בהם כתלויים. בנוסף חלוקים הצדדים באשר לפיצוי שדורשת התובעת, בגין הוצאות שונות שנגרמו עקב מות המנוח. ויוער: המבטחות אינן כופרות בחבות והגיעו להסכמה לפיה כל פיצוי שייקבע לתובעים יתחלק בין חברות הביטוח באופן שווה. דיון 6. מטעם התובעים העידה האם אוסנט טולמסוב. מטעם הנתבעות 1, 2 ו5-, העיד מר לירון רוזנבלום, חוקר, שחקר את התובעת לאחר התאונה. מטעם הנתבעים 3 ו4- לא הובאו עדויות כלשהן. תביעת אמו ואחיו של המנוח כתלויים 7. סעיף 78 לפקודה שכותרתו "זכותם של תלויים לפיצויים" קובע כי תלויים יהיו "בן-זוגו, הורו וילדו" של המנוח ומשכך אין לאחי המנוח עילת תביעה כתלויים ודין תביעתם להידחות על הסף. אשר לתביעת אמו של המנוח להכיר בה כתלויה, יש לבחון האם נתקיימו נסיבות המצדיקות זאת. יחסי תלות בין האם לבנה - האמנם? 8. מטעם התובעים העידה, כאמור, אמו של המנוח. עם כל הצער לנסיבות הטרגיות שביסוד התביעה, עלי לאמר כי עדותה של האם הייתה בלתי מהימנה, מראשיתה ועד סופה, וזאת בלשון המעטה. התובעת שינתה גרסאותיה חדשות לבקרים והכל תוך ניסיון לעוות את המציאות, כך שתתאם את עילת תביעתה כתלויה. אלא, שנסיון זה לא צלח והתרשמתי מן העדות שלא רק שהמנוח לא סייע לתובעת בפרנסת המשפחה ואף לא הגיש לה עזרה אחרת כלשהי, אלא שהייתה זו דווקא האם שסייעה למנוח, אם בכלל. וכך העידה התובעת: "לשאלתך, מדוע לא הזכרתי ולו מקום אחד שבו עבד הבן שלי, אני משיבה, שאני הייתי יוצאת מהבית בשעה 06: 00 בבוקר ולא ידעתי היכן הוא עובד". לשאלתך, מדוע לא ביררתי לאחר שהוא נפטר היכן הוא עבד, כאשר אני יודעת מה אני טוענת במשפט הזה, אני משיבה, שהוא היה עובד כל היום. לשאלתך, האם נכון שלא ביררתי שמות של מקומות עבודה שהוא עבד שם, אני משיבה, שהוא לא היה אומר לי. הוא רק היה מביא כסף." (פרוטוקול עמ' 9 שורות 10-5). ובהמשך: "לשאלתך, האם גם אמרתי לו (לחוקר - ע.ב.) שליצחק היה כסף רק בשביל עצמו, אני משיבה, שהוא היה חוסך את הכסף ועוזר בבית. לשאלתך, באיזה בנק הוא היה חוסך את הכסף, אני משיבה, שמה שהוא היה מרוויח הוא היה מביא לי. לשאלתך, אם כן, באיזה חסכון מדובר, אני משיבה, שאם הוא היה רוצה טלוויזיה למשל או קלטות, אני גם הייתי עוזרת לו כדי שיקנה. אם את אומרת שאמרתי לחוקר שהילד הרוויח כסף רק בשביל עצמו והוא לא הביא שום דבר למשפחה, אני משיבה, שהוא כן היה עוזר בבית. הוא עזר לקנות טלוויזיה. אם את אומרת שקודם אמרתי שאני עזרתי לו לקנות טלוויזיה, אני משיבה, שכאשר היה חסר לו כסף, אז אני הייתי עוזרת לו". (ההדגשות שלי - ע.ב.). (פרוטוקול עמ' 10 שורות 14-5). 9. לאור התרשמותי מעדות התובעת, שוכנעתי כי טענותיה בתצהירה (סעיפים 8-6) אינן אמת וכי המנוח לא העביר לידיה כספים כלשהם וגם לא תמך באימו באופן אחר. יתרה מכך, מן העדויות עולה תמונה עגומה ביחס לנסיבות חייו של המנוח והתנהלותו, המלמדות, בין היתר, כי המנוח נשר מלימודים, הסתובב ברחובות, לא עבד במסגרת כלשהי באופן מסודר, וכי אימו לא הייתה מעורבת או מעודכנת באשר לסדר יומו ומעשיו (לעניין זה ראו עדות התובעת, פרוטוקול עמ' 7 שורות 12-11 וכן עמ' 13 שורות 5-3). משכך ממילא המנוח גם לא סייע בידי התובעת במתן שירותים אחרים בניהול משק הבית. כשנשאלה התובעת בחקירתה, מספר פעמים, מתי חיפשה לראשונה אחר בנה לאחר העלמו, ניכר היה כי היא מבקשת להתחמק ממתן תשובה לשאלות שהוצגו בפניה בהקשר זה, ככל הנראה על מנת שלא יתברר ויתבהר כי רק לאחר מספר ימים בהם בנה נעדר מהבית, חיפשה אחריו, שכן, הוברר, כי את גופת בנה זיהתה רק 4 ימים לאחר מותו, במכון לרפואה משפטית באבו כביר (פרוטוקול עמ' 11 שורות 27-10; וכן עמ' 12 שורות 13-12). עדות התובעת בחקירתה הייתה כה מתחמקת ובלתי מהימנה ותשובותיה ניתנו ללא קשר לשאלות שנשאלה, עד כי פניתי למתורגמן ושאלתיו אם הוא מתרגם את השאלות כלשונן ותשובתו הייתה כי אמנם כך הוא עושה וכי זו התובעת שמשיבה שלא לעניין. (עמ' 14, שורות 11-10). 10. זאת ועוד. בדיקה טוקסולגית שבוצעה לאחר מותו של המנוח, ביחס אליה הוגשה חוות דעת טוקסולוגית, נ3/, גילתה נוכחות אלכוהול בדמו של המנוח עובר לתאונה, בכמות שהיא כמעט פי שתיים מהמותר על פי הקבוע בתקנות התעבורה, התשכ"א1961-. אמנם לכאורה אין לממצא זה כל משמעות לענייננו שכן מדובר בפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1975- (להלן: "חוק הפיצויים") ואולם בעצם העובדה שבדמו של המנוח נמצא אלכוהול נודעת משמעות בעיני ככל שהדבר נוגע לטענות האם כי בנה עבד וכי היא מצידה הייתה תלויה בו. העובדה שנער בן פחות מ17- שנים שותה אלכוהול בשעות הצהריים המוקדמות - שאז היה אמור כביכול לעבוד, כטענת אמו - יש בה כשלעצמה כדי ללמד על אורחות חייו של המנוח. 11. המצב הינו, איפוא, שלא הוכח שהמנוח עבד מצד אחד, ומצד שני, הוברר שלאם לא היה מושג באשר להתנהגותו ואורחותיו, על אף נסיונותיה להציג תמונת מצב שונה. התרשמתי, כי טענתה לפיה המנוח סייע לה מבחינה כלכלית, בין בתמיכה כספית ובין באספקת מצרכי מזון, אין לה כל בסיס ואינה אמת. מכל מקום טענות אלה לא הוכחו ומשכך גם לא הוכחה תלותה הנטענת של התובעת בבנה המנוח. דבריה בעדותה גם עומדים בסתירה לדברים שאמרה לחוקר, מר לירון רוזנבלום (להלן: "החוקר") ממוקד (1973) חברה לחקירות, כפי שבאו לידי ביטוי בדו"ח שערך, נ5/, אשר הוגש מטעם הנתבעות 1, 2 ו5- (להלן: "הדו"ח"). עדותו של החוקר הרשימה אותי במהימנותה, ואני מאמינה לו כי הכתוב בדו"ח אמנם נסמך על דברים שנמסרו לו מפי התובעת, וכי לא הציג עצמו בפני התובעת כפי שטענה האחרונה, כחוקר המוסד לביטוח לאומי, אלא כחוקר מטעם חברת הביטוח, כטענתו (פרוטוקול עמ' 27 שורות 20-19). נוכח הרושם הקשה שהותירה בי עדותה של התובעת, כפי שזו באה לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון, מצד אחד, והאמון שנתתי בעדות החוקר, מצד שני, אין לי אלא לקבוע כי הדברים שמסרה התובעת לחוקר, בטרם "הכינה" את תביעתה, הם שמתארים את המציאות כהוויתה ולא עדותה מאוחר יותר בנסיון להוכיח תביעתה כתלויה. בהקשר זה עולה מדו"ח החקירה כי בתשובה לשאלות שהציג בפניה החוקר, השיבה האם כי בנה לא עבד באופן סדיר (סעיף 4.1 לדו"ח), כי מעבודות מזדמנות השתכר סכומים נמוכים של כ - 20 ש"ח ביום, הגם שלא היו בידי האם פרטים בנוגע למקומות בהם עבד (סעיף 4.2), כי את מעט הכסף שהרוויח בזבז בעצמו (סעיף 4.3) וכי המנוח לא תמך באיש מבני משפחתו (סעיף 7.13 לדו"ח). נוכח כל האמור, הוברר כי גרסת התובעת לפיה הייתה תלוייה במנוח לא "נולדה" אלא לצורך התביעה, מבלי שהייתה לכך כל אחיזה במציאות. 12. בסיכום טיעוני התובעים נטען בהרחבה, כי הגם שעזרת המנוח עובר לתאונה לא הייתה בהיקף נרחב, הרי שניתן לצפות ולהניח כי בעתיד הלא רחוק, היה המנוח משתכר לכל הפחות את משכורת המינימום במשק ומסייע למשפחתו יותר מכפי שסייע עובר למותו. משכך, לטענת התובעת, מותו של המנוח גרם לה הפסד במובן זה. ואולם לאור נתוני המנוח והקשר שקיים או לא קיים עם אימו, הרי שאין כל בסיס להניח כי המנוח היה מסייע בידיה בעתיד, כשם שלא סייע לה עובר למותו. נקודת המוצא לדיון בהפסדים עתידיים כאמור, נסמכת על ציפיה סבירה לקיומם של יחסי תלות בין הילד להורהו, ואלה לא נתקיימו במקרה דנן. 13. המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת סוגיית ההפסדים העתידיים נדון בין היתר בע"א 339/82 עזבון המנוח ציון מיכאלי ז"ל נ' נתנאל נתנאל, פ"ד לז(4) 497, שם חזר בית המשפט העליון על דברים שאמר גם בעבר, כדלקמן: "...והשאלה היחידה היא, אם הוכיח התובע 'קיומה של ציפיה סבירה, שלו היה המנוח חי, הייתה בידו הכנסה שהיתה משמשת את התובע, הכנסה, שנשללה ממנו עקב הפטירה". (ע"א 21/80, 20 הנ"ל)." (ההדגשה שלי - ע.ב.) (שם, בעמ' 499). ועוד בענין זה נקבע בד"נ 24/81 יעקב חונוביץ נ' אאידה כהן, פ"ד לח(1) 413, בפסק דינו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) כי: "לשם כך יש לבחון, אם הלכה למעשה נתקיימה תלות בעבר, וכן יש לבחון - בין אם היתה תלות בעבר ובין אם לאו (ע"א 624/71 [4]) - את הסיכוי לקיומה של תלות בעתיד לולא התאונה. סיכוי זה אין לקבוע על פי מאזן ההסתברות, אלא על-פי מידת הסבירות. על-כן אף סיכוי הנופל מחמישים אחוזים יילקח בחשבון, ובלבד שאינו אפסי או ספקולטיבי". (שם, בעמ' 421-420). אלא, שמשהגעתי למסקנה כי לא היו כל יחסי תלות שהם בין המנוח לאימו עובר לתאונה, ואף לא סביר שכאלה היו מתגבשים בעתיד לאור נסיבות חייו של המנוח, הרי שלא ניתן להעריך את הסיכויים כי היה תומך באימו בעתיד, כסיכויים הגיוניים ומתקבלים על הדעת. בהקשר זה יוער, כי בפסיקת הפיצויים לתלויים יש לקחת בחשבון גם את "ההפסד השלילי" שנגרם להם, ולעניין זה יפים דברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 541/88, 452 החברה להגנת הטבע נ' עיזבון המנוחה אורה פורמן ז"ל ואח' וערעורים שכנגד, פ"ד מו(1) 133 באומרו כי: "כשמחשבים את הסכום הכולל של הפסד התמיכה של התלויים עקב פטירת המנוח בתאונה, יש לקחת בחשבון גם תקופות בהן היה המנוח נתמך על ידי תלוייו - בהן היה לו "הפסד שלילי" - ורק ההפרש בין סך כל התמיכה בתלויים לבין התמיכה שהיו התלויים תומכים במנוח נותן את התוצאה הנכונה לגבי הפסד התמיכה של התלויים". (שם בעמ' 142). 14. לאור האמור והתרשמותי מעדות התובעת, הרי שהיתה זו האם, אם בכלל, שבאמצעיה הדלים, ניסתה לסייע לבנה ומכל מקום הוברר כי המנוח לא סייע בידי אימו מהבחינה הכלכלית, גם לא במובן של עזרה פיזית כלשהי. משכך, לא נגרם לתובעת הפסד כתלויה במותו. הוצאות הקבורה והוצאות האבל 15. באשר ל"הוצאות הקבורה" שניתן לפסוק לעזבון על פי הסיפא של סעיף 19(ב) לפקודה וההלכה הפסוקה, אלו כוללות הוצאות נסיעה להלוויה, אחוזת קבר ומצבה (לעניין זה ראו: ד' קציר, פיצויים בגין נזקי גוף, מהדורה רביעית, התשנ"ח - 1997, בעמ' 743). לעומת זאת, קבעה הפסיקה, כי אין להכיר בהוצאות בגין מנהגי אבלות. 16. לגופו של עניין, טענה התובעת, בסעיף 13 לתצהירה, כי עבור מצבה היא שילמה "ישירות לבונה המצבות, שאליו הביא אותי אדם בשם אלי אמינוב". במהלך הדיון הוברר כי בפועל הסכום ששולם עבור המצבה ניתן על ידי אלי אמינוב מטעם גוף המכונה "מורשת יהדות בוכרה בישראל" ולא מכיסה של התובעת. משכך טענו הנתבעות, כי אין לפצות את התובעת בגין המצבה. בהקשר זה סבורתני, כי אין לשעות לטענת הנתבעות, שכן אין בכך שלתובעת נמצא מיטיב שנאות לשלם סכום זה, כדי לפטור את הנתבעות מלפצות את התובעת בנזקים שנגרמו בעטיו של מות המנוח. לנושא ההטבות שניתנו בהתנדבות ואלו הניתנות בחסד, התייחס המלומד קציר בספרו וקבע, בהסתמכו על הפסיקה בנושא, כי על יסוד ההנחה שהטבות אלה ניתנו לנפגע עצמו, נקבע בהלכה שאין זה מן הדין ליהנות מהן את המזיק (ראו לעניין הטבה בהתנדבות - שם, בעמ' 952; ולעניין הטבה שבחסד - שם, בעמ' 957). יתרה מכך, לתיק המוצגים צורף מכתב ששלח מר אלי אמינוב לחברת איילון, בו הוא פונה בבקשה לאחרונה כי תכיר בסכום של 3,000 ש"ח הנדרש להנחת המצבה. ניתן ללמוד מכך, כי אף שהסכום שולם על ידי אמינוב, בשם הגוף בראשו הוא עומד, הרי שהוא רואה עצמו כמי שזכאי להחזר כספי הטבתו ומשכך אף אין כל בטחון כי התובעת לא תידרש על ידו להשיב סכום זה בעתיד. אשר על כן, מגיע לתובעת פיצוי בגין עלות המצבה בסכום של 3,000 ש"ח. 17. אשר להוצאות הנסיעה להלוויה, הגם שהתובעת הציגה גרסאות שונות ביחס למקור הכספים ששימשו להוצאה זו, הרי שהנתבעות אינן חולקות על עצם ההוצאה. לתיק המוצגים אף צורף נספח ח1' לתצהיר התובעת, חשבונית על שם 'דולמסוב' (צ.ל טולמסוב - ע.ב.), מרחוב גולומב 25, כתובתה של התובעת, ממנה עולה כי שולם בגין "אוטובוס להלוויה המתנה וחזרה" סכום של 470 ש"ח. גם בהקשר זה, כמו ביחס להטבה שקיבלה התובעת ברכישת המצבה, אינני סבורה כי יש רלוונטיות לשאלת מקור הסכום ששולם, שעה שברור על פניו כי הוצאה זו אמנם נדרשה לשם הבאת המנוח לקבורה. גם אם ניתן סכום כסף לתובעת לשם כך על ידי מיטיב כלשהו, אין סיבה שהנתבעות יהנו מכך, ואשר על כן, אני קובעת כי עליהן לשאת גם בתשלום סכום זה לתובעת. 18. בנוגע להוצאות שהוציאה התובעת לשם קבלת צו הירושה, המדובר בהוצאה שהיא מעצם טיבה וטבעה ביטוי להפסד ממון שנגרם בשל מותו ואף נדרש להורי המנוח לשם מימוש זכויותיהם כיורשים. משכך ומשצירפה התובעת קבלה על סך 895 שקלים, בגין תשלום אגרה בתיק עזבונות מס' 9322/97 במסגרתו הוצא צו הירושה, שומה על הנתבעות להחזיר לה סכום זה. 19. אשר להוצאות שטענה התובעת כי הוציאה בקשר עם מנהגי האבלות - אלו לא הוכחו. מהחשבונית עליה סומכת התובעת עתירה זו (ראו: מוצג ח1/) לא ניתן ללמוד עבור מה שולמה. כל שנרשם על גביה הוא "קניית מוצרי מזון" ובכך לא די. יתרה מכך, כפי שכבר צויין לעיל, הוצאות בגין מנהגי אבלות לא הוכרו בפסיקה כבני פיצוי. גם מטעם זה ובפרט לאור חוסר מהימנותה הבולט של התובעת, אינני מוצאת מקום והצדקה לחרוג מההלכות הנוהגות בענין זה. לבסוף טענה התובעת גם להחזר הוצאות המתורגמן, אלא שהוצאה כספית עבור מתורגמן, הינה בבחינת "הוצאות משפט" וככזו יש להתייחס אליה, במסגרת פסיקת ההוצאות. הפסד השתכרות התובעת בעבר 20. לטענת התובעת בעקבות המשבר שחוותה עקב מות בנה המנוח, לא הייתה מסוגלת לחזור לעבודתה אלא לאחר כ - 6 חודשים (ראו: סעיף 11 לתצהירה ופרוטוקול עמ' 10 שורה 22 עד עמ' 11, שורה 7). אלא, שגם בנוגע למועד חזרת התובעת לעבודתה, כמו עדותה בכללותה, התרשמתי כי עדות התובעת אינה מתארת נאמנה את שאירע בפועל וכי לעבודתה שבה זמן קצר לאחר התאונה, ובכל מקרה התובעת לא הוכיחה אחרת. בתלושי המשכורת שהציגה התובעת, מחודש 7/95 ואילך, אין משום ראיה לכך שלא עבדה קודם לכן ואולי אף אצל מעסיק אחר, כטענת הנתבעות, הגם שהדבר הוכחש על ידי התובעת. אך, כאמור, אינני נותנת כל אמון בעדותה. מאידך גיסא, מדו"ח החקירה עולה בהקשר זה, כי האם דיווחה לחוקר כי לאחר התאונה נעדרה מעבודתה במשך מספר שבועות בלבד (סעיף 7.4 לדו"ח) ועל כך חזר החוקר בתצהירו (סעיף 3.ד). מכל מקום, פיצוי בגין הפסד השתכרות אינו ממין הנזקים שיורש זכאי לפיצוי בגינם. לפיכך ומשלא עלה בידי התובעת להוכיח כי לא עבדה משך מספר חודשים, כטענתה וגם לא שוכנעתי כי זה המצב, הרי שעתירתה לפיצוי בגין הפסד השתכרות, נדחית. פיצוי בגין כאב וסבל ליורשים 21. חוק הפיצויים והתקנות שהותקנו מכוחו, קובעים תקרה סטטוטורית לפיצוי אחיד בגין קיצור תוחלת חיים וזאת בשיעור 25% מהסכום המקסימלי הקבוע בהם. משנקבע על פי צו הירושה כי הוריו של המנוח הם יורשיו בחלקים שווים, הרי שלכל אחד מהם מגיע מחצית מהסכום הקבוע בחוק לעניין זה. סוף דבר 22. התביעה של האחים, תובעים 5-3, נדחית. התביעה של הורי המנוח, התובעים 1 ו2-, מתקבלת בחלקה, במובן זה שאני קובעת כי על הנתבעות לשלם להם פיצוי כקבוע בחוק הפיצויים לעניין כאב וסבל. כן אני מחייבת את הנתבעות בתשלום הוצאות עלות המצבה, הוצאות האוטובוס ואגרה בתיק העזבונות, כאשר ההוצאות ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מעת כל הוצאה ועד התשלום בפועל. בנוסף אני מחייבת את הנתבעות בתשלום הוצאות לתובעים 1 ו2- (אגרות בית המשפט ושכר המתורגמן), ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום שפסקתי לזכותם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכ"ט עו"ד ממועד מתן פסק הדין. אופנייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות