קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רישום בעלות על מחצית מהנכס: 1. (א) בפני תביעה של אישה לסעד הנוגע לנכס ששימש למשפחה כבית מגורים. בני הזוג נישאו בשנת 1976 ונולדו להם שני ילדים, אשר אחד מהם למרבה הצער, נהרג בשירות פעיל בצה"ל במהלך הדיונים. (ב) עפ"י כתב התביעה, פרשת ההיכרות בין הצדדים התחילה בשנות הששים המאוחרות, ואף חיו בני הזוג יחד בדירות שכורות; ב - 1973, נפצע הנתבע קשות; בשנת 1976 רכשו בני הזוג יחד דירה בירושלים; בשנת 1978, זכה הנתבע כנכה צה"ל לקבל מגרש, ועליו נבנה הבית נשוא התובענה הזאת. לדברי התובעת, ניהלו בני הזוג חיים משותפים לכל דבר, כאשר היא לא התעניינה בפרטי הבנייה והרישום של הבית; היא השקיעה ממרצה לבניית המשפחה, ואף עבדה, ולקחו בני הזוג הלוואות כדי לממן את בניית הבית הצטיידותו. גם אמה של התובעת השתתפה במימון פעולות הבנייה וכן רכישת הציוד עבור הבית. כן ניהלו הצדדים חשבון בנק משותף עד שנת 1989, אך המשיכו לאחר מכן בני הזוג לנהל את ענייני הבית במשותף. האישה שילמה סכום השווה ל- 5,675 דולר בשנת 1996 עבור דמי היוון החכירה של הבית. ובשנת 1995 שילמה סכום השווה ל - 19,000 דולר עבור שיפוצים. (ג) לפי החישוב שלה, ההשקעה שלה מגיעה ל - 73.7 אחוז מערכו הכולל של הבית בעת בנייתו. העתירה היא שיוצהר שהיא כבעלת 73.7 אחוז מהזכויות בבית, וכי בית המשפט יורה על שינוי הרישום. (ד) בכתב ההגנה נטענו טענות משפטיות; בפרט נטען כי מאחר ונישאו בני הזוג לאחר 01.01.74 חוק יחסי ממון בין בני זוג - 1973 (להלן: חוק יחסי ממון) חל; ומשום כך, לא ניתן לבצע את החלוקה עד פקיעת הנישואין. משלא נפטר איש מבני הזוג, ומשלא התגרשו, טרם הגיעה העת לבצע את הפירוק. אין אפשרות שאיזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון שחזקת השיתוף בכפיפה אחת. לשיטתו, זאת מסקנת רוב השופטים. בע"א 1915/91 יעקבי נ' יעקבי פד"י מט' (3) 529 (להלן - פרשת יעקבי). לכן, לדעת הנתבע אין לתובעת עילת תביעה. (ה) לגופו של עניין, מכחיש הנתבע כי הצדדים חיו כבעל ואישה לפני 1974, אולם אינו מכחיש שהיו תקופות "כאלו ואחרות" לפני הנישואין שהצדדים התגוררו יחדיו בדירות שכורות, או שהתובעת או שהנתבע שכר בעזרת משרד הבטחון. אין מחלוקת שהמגרש נרכש על שמו של הנתבע בלבד. אין בכך, שניהלו בני הזוג חיים משותפים, כדי להקנות לאישה כל זכות בנכס. ואם באיזון משאבים מדובר, יש לדעתו לייחס את חלקה של התובעת במימון, כך שיש להקנות לה 18.8 אחוז. יש מחלוקת בין בני הזוג בדבר העלות של הבנייה. 2. (א) הבעל הגיש תביעה בדצמבר 96 תביעה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים לגירושין, וכרך בו עניין הרכוש, כאשר בסעיף 12 לכתב התביעה בבית הדין טען כך: "לגבי הבית, כפי שצויין לעיל, הבית רשום אך ורק על שם התובע והמגרש שניתן בשל נכותו. אף על פי כן מציע התובע כי הנתבעת תקבל רבע מערך הדירה." (ב) בעקבות תביעה זו, הוגשה התביעה הנוכחית לבית המשפט המחוזי בינואר 1967 (מא 358/97), ובה תבעה התובעת רישום כבעלת מחצית הזכויות, ואילו בכתב ההגנה בבית המשפט המחוזי טען הנתבע לסילוק על הסף, אך לא העלה טענות לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, והסתפק בטענות שבסדרי דין, שאין לבית המשפט סמכות לדון בעניין המזונות מאחר והעניין נכרך בתביעה בבית הדין הרבני, וכי אין לשלב תביעה רכושית ותביעת מזונות. (ג) בקדם משפט ראשון שהתקיים בפניי ביום יג' ניסן תשנ"ח (09.04.98) אמר ב"כ הנתבע כך: "מתוך דרישה של האישה, מחקנו את התביעה לגירושין. ביחד עם הבקשה לסילוק על הסף הגשנו כתב הגנה באותו מקום. לגבי הדירה ראשית יש לנו טענה משפטית מקדמית מאחר והצדדים נישאו לאחר 01.01.74 ולפי הלכת קנובלר (הוא הלכת יעקבי פ.מ.) הזכות של בן הזוג שאינו רשום כבעלים דינה רק בהתקיים אחת משתי העילות הנסיבות בחוק עצמו דהיינו גירושין... אין ספק שהיום ההלכה מפנה לספרה של עו"ד דרורי, טענה עובדתית שלנו היא כפי שמפורט בהרחבה בכתב התביעה, דהיינו חזקת השיתוף ממשיכה לחול גם על זוגות שנישאו בשנת 1976..." בסיכומיו, ניסה ב"כ התובעת לטעון כי יש בכך הודאה של ב"כ הנתבע כי חזקת השיתוף חלה בענייננו; בסיכומיו טוען ב"כ הנתבע כי אין הדבר כן, וכי הפרוטוקול משובש. יצויין מיד כי לא הוגשה כל בקשה לתיקון הפרוטוקול. אולם, מאחר ולאחר מכן הוגשו כתבי טענות מתוקנים, וכתב ההגנה המתוקן, שהוגש ביום 18.06.98, מופיעה באופן ברור הטענה עפ"י סעיף 5 לחוק יחסי ממון, הטענה הזאת בעינה עומדת. 3. שמעתי ראיות בתיק, קיבלתי מסמכים, והצדדים סיכמו טענותיהם. 4. (א) אין ספק שפסק דין יעקבי הקשה על כל מי שעוסק במטרייה של יחסים כלכליים בין בני זוג. לא ניתן לדלות מפסק הדין דיעה ברורה ומגובשת של בית המשפט העליון בסוגיות שהועלות שם. אולם, בסוף חוות דעתו של כב' השופט מצא (עמ' 639) נאמר שבנוגע לזוג יעקבי, אשר נשאו אחרי 1.1.74, כי התיק יושב לבית משפט המחוזי "על מנת שיחלק שווה בשווה בין בני הזוג את כל הרכוש...". ב) אוסיף ואומר שבתיק הנוכחי מערכת היחסים בין בני הזוג התדרדרה באופן משמעותי, כאשר הסיבות לכך קשורות למחלתה של האישה, מחלה ממארת, שבה היא לוחמת במידה מסויימת של הצלחה, וטענותיה בדבר בגידותיו של האיש. מערכת יחסים קשה ועכורה זו גרמה לשינוי בעמדות בכתבי הטענות המקוריים, לעומת מכתבי הטענות המתוקנים: כאמור בבית הדין היה האיש מוכן שהאישה תקבל 25 אחוז מהזכויות ואילו בתביעתה בבית המשפט המחוזי, עתרה האישה ל - 50 אחוז; לבסוף, האיש טוען שלאישה מגיע 18.8 אחוז והאישה טוענת ל - 73.7 אחוז. לא אתרחק מהמציאות, כך סבורני, אם אומר שכל אחד מהצדדים מבקש לקבל "פיצוי" בשל כשלון נישואיהם. (ג) מהראיות ששמעתי, הגעתי למסקנה שבני הזוג ראו את עצמם כבני זוג, ואולי כבעל ואישה, גם לפני שכרתו ברית נישואין. לדברי התובעת: "היינו בה (בדירה שרכש הנתבע - פ.מ.) כזוג לפני שנישאנו. בשנת תחילת 74 כאשר ניסים שכב בתל השומר במחלקת שיקום ונסעתי לבקר אותו יום יום, ואז הוחלט שנשכור דירה במשותף, מצאתי דירה בשכירות, הלכתי לראות אותה. בהמשך שוב נעשה חוזה שכירות שניסים חתום עליו, שוב מאותה סיבה שדיברתי עליה קודם (קבלת עזרה בשכר דירה ממשרד השיכון - פ.מ.)". (ד) בעדות הנתבע אנו מוצאים קטע זה: "ש. מתי הכרת את הגברת? ת. בשנת 68 באוניברסיטה. ש.ת. נהיינו חברים כשנה לאחר מכן. ש. מ - 69 אתם יחד. ת. לא, היה לכל אחד מאיתנו חברים באמצע. ש.ת. כמה חודשים לפני מאי 76 החלטנו שאנחנו נהיה זוג. ש. כמה שנים לפני הנישואין הייתם יחד כזוג. ת. בדירות של משרד הבטחון שהושכרו חיינו כזוג. ש.ת. נכון שמשנת 74 גרתי לסירוגין עם ... ובדירות שהועמדו לרשותי באמצעות משרד הבטחון, והיתה לי גם חברה וגם לה היה חבר. ש. האם בינואר 74 היתה חיה עם גבר אחר. ת. אני מניח שלא. ש.ת. נכון שלא היה לאף אחד מאיתנו מינואר 74. מינואר 74 אנחנו זוג, ועל חלק בלי תעודה וחלק עם תעודה". (ה) מעדות זו, וחוסר דיוק שבו, ניתן לראות את מערכת יחסים קבועה וסדירה במשך שנים שהיתה קיימת אפילו לפני 01.01.74, וזו אחת הסיבות שבוחר אני לדון בעניין על פי חזקת השיתוף ולא על פי חוק יחסי ממון. (ו) סיבה נוספת נעוצה מכך שכל הראיות מצביעות באופן חד משמעי על כך שלא התייחסו בני הזוג לעצם הרישום, עד לפתיחת ההליכים המשפטיים, כקובע דבר בעניין הזכויות האמיתיות בנכס. מאמין אני לכך שהתובעת האמינה שהבית רשום על שם שני בני הזוג, ולא התעניינה בפרטי הרישום. (ז) אך מעבר לכך חתמה האישה על הלוואה בבנק לאומי למשכנתאות, כלווה, כאשר הנכס שממושכן היה הדירה, וזאת בשנת 1982; והיא שילמה כאמור את דמי ההיוון, ואמה גם השתתפה ברכישת הדירה, ולא נעשו חשבונות כלשהם ביניהם. 5. כאמור היתה מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם העלות של הבניה, ובדבר המימון, אך שני הצדדים לא ראו לנכון להביא ראיות חיצוניות לעניין התשלומים שבוצעו בפועל לקבלנים ולקבלני משנה. אכן הוצג הסכם בין הבעל ובין הקבלן מיום 26.10.79, ובו מדובר על שלד בעלות 850,000 לירות, אך נתון זה רחוק מלתת תמונה מושלמת בדבר העלות של הקמת הבית. ומכתב מאת שמאי מקרקעין שהביאה התובעת, לפיו נהוג לראות את עלות השלד כ - 40 אחוז מעלויות הבניה, או מכתבו של יאיר גוטמן, אדריכל, מחודש מרץ 1979, ושההוא הנתבע ש"הערכה ראשונית של בניין אכן שייבנה הוא מליון ושש מאות אלף לירות", אינם נתנים את הנתונים הנחוצים לבית המשפט. 6. אם כן חוזר בית המשפט לעקרונות ראשוניים, כי בני הזוג הקימו בית ביחד, תוך מאמץ משותף, כאשר באותן תקופות שהאישה לא עבדה, גידלה את הילדים וטיפלה בבית, וההנחה הבסיסית צריכה להיות שבהעדר ראיות ברורות וחד משמעיות לסתור, הכוונה היתה שהרכוש של המשפחה יהיה של הצדדים בחלקים שווים. ואף אם חל סעיף 5 לחוק יחסי ממון, לטענתו של הנתבע, אין בכך כדי למנוע הכרעה על פי סעיף 11 לאותו חוק, בדבר היקף זכויות הצדדים. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בתיק זה, כאשר בשלב הגשת הסיכומים לפחות, ברור היה לשני הצדדים שאין כל תקווה לנישואין. 7. התוצאה היא שאני קובע כי התובעת זכאית להרשם כבעלת מחצית הזכויות בנכס ואני מורה כי כל גורם שבו יש לבצע את הרישום, כגון מנהל מקרקעי ישראל ולישכת רישום המקרקעין, יבוצע רישום בהתאם. 8. לאור התוצאה, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ כאשר הסכום ישא ריבית והצמדה החל מהיום ועד לתשלום בפועל.בעלותרישום בעלות