קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רישיון לעובד זר מומחה: העתירה 1. לפניי עתירה מינהלית המופנית נגד החלטת המשיב, שר הפנים, שלא להאריך את הרישיון לישיבת ביקור לצרכי עבודה שניתן לעותר 2, עובד זר המועסק אצל עותרת 1, חברה ישראלית העוסקת בגידול ייחורי צמחים. הבקשה להארכת הרישיון הוגשה לפי סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, לפיו רשאי שר הפנים להאריך רישיון כאמור אף מעבר לתקופה המקסימאלית הקבועה בחוק, העומדת על 63 חודשים, אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומת העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה, כפי שקבע שר הפנים בהתייעצות עם שר האוצר ובהסכמת שר התעשייה, המסחר והתעסוקה. בעניינו קבע שר הפנים, על-יסוד המלצתה של ועדה מייעצת ברשות האוכלוסין וההגירה, ומבלי שנועץ בשר באוצר, כי לא התקיימו הנסיבות החריגות שבסעיף 3א(ג1) הנ"ל, ולכן דחה את הבקשה להארכת הרישיון. העותרים טוענים, כי העותר 2 הִנו מומחה בתחומו, ובעל תרומה רבה לכלכלה ולמשק הישראלי, באופן המחייב את הארכת רישיון הישיבה שניתן לו אף מעבר לתקופה המקסימאלית הקבועה בחוק; וכי בהליך קבלת ההחלטה נפלו פגמים רבים, ובכללם - הימנעות מקביעת קריטריונים לבחינת בקשות לפי סעיף 3א(ג1) הנ"ל, וכן הפרת חובת ההיוועצות הקבועה בסעיף זה. המסגרת הנורמטיבית 2. חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - החוק או חוק הכניסה לישראל), קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". ככלל, הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק לשר הפנים, ושיקול-הדעת בהענקת הרישיונות רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1), 113, 117 (1972); ובג"ץ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505, 520 (1992)). 3. בכלל זה, מוסמך השר, בין-היתר, להעניק רישיון לישיבת ביקור לתקופה של עד שלושה חודשים, ולהורות על הארכה של רישיון זה עד לתקופה שלא תעלה על שנתיים. אולם, בצד זאת, נקבע בחוק הסדר מיוחד בכל הנוגע לעובדים זרים, בסעיף 3א, ובכפוף לאמור בו רשאי שר הפנים להאריך רישיונות לישיבת ביקור שניתנו לעובדים זרים לצרכי עבודה - גם מעבר לתקופה האמורה. כך, קובע סעיף 3א(א), כי ניתן להאריך רישיון לישיבת ביקור לעובד זר לתקופות שלא תעלנה, יחד, על חמש שנים; וסעיף 3א(ב) קובע הסדר מיוחד ומפורט, לפיו ניתן להאריך את רישיון הישיבה אף מעבר לתקופה הנ"ל - לעובדים זרים בתחום הסיעוד, בכפוף לתנאים המפורטים בו. לצד אלו, קובע סעיף 3א(ג), כי התקופה המקסימאלית שבה יוכל לשהות עובד זר מכוח רישיון לישיבת ביקור, כאמור, הִנה חמש שנים ושלושה חודשים (קרי - 63 חודשים); אולם בהמשך לאמור קובע סעיף 3א(ג1), כדלהלן: "על אף האמור בסעיף קטן (ג), רשאי שר הפנים להאריך רישיון לישיבת ביקור שניתנה לעובד זר, או להעניק לעובד זר אשרה ורישיון חדשים, לתקופות נוספות שלא יעלו על שנה כל אחת, אם נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה, שקבע שר הפנים בהתייעצות עם שר האוצר ובהסכמת שר התעשיה המסחר והתעסוקה". 4. בפסיקה צוין, כי המדיניות שאותה מפעיל שר הפנים לפי סעיף 3א הנ"ל, בכל הנוגע לכניסתם ושהייתם של עובדים זרים בישראל, הִנה בעלת היבט כפול: "מצד אחד, כניסתם ושהייתם של העובדים הזרים בישראל נועדה לתת מענה לצורך משקי, כלכלי או אנושי... מצד שני, המדיניות היא לשמר את האופי הזמני של שהיית העובד הזר בישראל, ולמנוע כניסה לישראל לצרכי עבודה שתתפתח לתושבות בפועל בלא עמידה בתנאים שהמדינה קבעה לכך ובלא פיקוח מטעמה" (עע"מ 2190/06 מדינת ישראל נ' Bueno Gemma (13.5.08)). באשר לסמכות הנתונה לשר הפנים מכוח סעיף 3א(ג1) הנ"ל בפרט, נקבע כדלקמן: "הסמכות הכללית, המיוחדת, שהוקנתה לשר הפנים להאריך או להעניק רישיון לישיבת ביקור לעובד זר לתקופות של שנה, מעת לעת, גם לאחר תום התקופה המירבית על-פי החוק נועדה לנסיבות מיוחדות וחריגות, שבהן נודעת תרומה מיוחדת של העובד הזר לחיי הציבור בישראל במישורים שונים. סמכות זו של השר כפופה להיוועצות בשר האוצר ולהסכמת שר התמ"ת, על שום ההשלכה שיש לה, בין היתר, על המדיניות הכלכלית והתעסוקתית, ועל מדיניות הרווחה והסעד במדינה... הסמכות בסעיף 3א(ג1) היא סמכות כללית, בעלת אופי גמיש ורקמה פתוחה, שניתן להפעילה במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות בלא כבילות לתנאים ספציפיים מוגדרים מראש, מלבד התנאי של תרומה מיוחדת של העובד לאחד התחומים החשובים המפורטים בחוק" (עע"מ 2190/06, בעניין Bueno Gemma, לעיל; ההדגשות הוספו). 5. הפעלת סמכותו של שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל, ובפרט לפי סעיף 3א(ג1) לחוק, הִנה, ככל החלטה מינהלית, החלטה שבשיקול-דעת. תפקידו של בית-המשפט המינהלי, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, הִנו "לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 סאלם מונא ואח' נ' משרד הפנים (12.9.05)). בית-המשפט המינהלי אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית, לא אמור לבצע במקומה את מטלותיה ואל לו להעמיד את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה (10811/04 סורחי נ' משרד הפנים (17.3.05); ובג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים (23.9.07)). בית-המשפט אף לא מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו של משרד הפנים, כי אם רק מעביר אותן תחת שבט ביקורתו השיפוטית (בג"ץ 2028/05 חסן אמארה נ' שר הפנים (10.7.06)). על-רקע תשתית זו, תבחנה טענות העותרים להלן. רקע עובדתי 6. עותר 2 (להלן - העותר), אזרח תאילנד, נכנס לישראל בחודש יולי 2004 כעובד זר בתחום החקלאות; ובשנת 2005 החל לעבוד אצל עותרת 1 (להלן - העותרת), העוסקת בגידול ייחורי צמחים שונים לצרכי יצוא. בשנת 2009, בחלוף כחמש שנים ממועד הגעתו של העותר לישראל ובסמוך למועד פקיעת תקופת השהייה המקסימאלית בישראל, פנתה העותרת בשתי בקשות לגורמים המוסמכים לשם הארכת שהותו של העותר בארץ. בבקשה הראשונה, מיום 21.6.09, פנתה העותרת לקבלת היתר להעסקת העותר כעובד זר "מומחה". בקשה זו הוגשה לפי סעיף 1יג לחוק עובדים זרים, התשע"א-1991 (להלן - חוק עובדים זרים), לפיו "לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעביד, ובהתאם לתנאי ההיתר". בדברי ההסבר הכללים להגשת בקשה מסוג זה, מצוין, כי ניתן להגיש בקשה כאמור, בין-השאר, לגבי "נתין זר בעל ידע ברמת מומחיות גבוהה או בעל ידע חיוני וייחודי לשירות אותו מספק המעסיק, שאינו בנמצא בישראל". עוד יובהר, כי פנייה זו הוגשה ליחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן - משרד התמ"ת), אשר הייתה אמונה באותה העת על בדיקת בקשות מסוג זה; זאת בטרם הועברה סמכות זו לידי רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי בגבול במשרד הפנים (להלן - רשות האוכלוסין), בחודש אפריל 2010. בגוף הבקשה נטען, כי העותר החל לעבוד אצל העותרת בהיותו בעל רקע בלתי פורמאלי בגידול ייחורים, ובמרוצת השנים השתלט על ניהול כלל המשתלה, כך שכיום הוא מהווה את "אבן היסוד" בה; ולנוכח העובדה שהעותר שוהה בישראל קרוב לחמש שנים מכוח היתר להעסקתו בענף החקלאות - מתבקש היתר להעסקתו כעובד זר "מומחה". לטענת המשיב, פנייה זו לא נתקבלה במשרד הפנים. 7. בבקשתה השנייה, מיום 8.9.09, פנתה העותרת למשרד התמ"ת "בבקשה להארכת שהייה מירבית לעובד זר", ובה ציינה, בהמשך לפניה הראשונה, כי מומחיותו של העותר הִנה ייחודית ונדירה, כך שאין לו תחליף; כי תרומתו למשק העותרת מהווה תרומה יוצאת דופן גם לתוצר הלאומי, הואיל והעותרת מגדלת ייחורים לייצוא בהיקפים גדולים, כך שסירוב לבקשה יוביל לירידה ביכולותיה לעמוד בהיקפי היצוא הללו; וכי לאור האמור יש לאשר את שהותו של העותר בישראל למשך חמש שנים נוספות כ"עובד מומחה". במקביל, פנתה העותרת בבקשה להאריך את שהותם של ארבעה עובדים נוספים. ביום 25.10.09 המליץ שר התמ"ת לשר הפנים להאריך את האשרה שניתנה לעותר ולארבעה עובדים זרים נוספים בעותרת עד תום העונה, קרי - עד ליום 30.3.10, זאת, בין-היתר, נוכח הגידול בהיקף פעילותה של העותרת. שר הפנים אישר את הבקשה, ורישיון הישיבה של העותר וארבעת העובדים הנוספים הוארך עד ליום 30.3.10. 8. ביום 10.3.10, סמוך למועד פקיעת רישיון הישיבה שניתן לעותר כאמור לאחר הארכתו, פנתה העותרת בבקשה שלישית למשרד הפנים, "לאישור שהיית עובד זר מעבר לחמש שנים על רקע מומחיות יוצאת דופן". בפנייה זו חזרה העותרת על כל הטעמים שציינה בבקשות הקודמות, וביקשה כי תתאפשר העסקתו של העותר למשך שנה נוספת, שבמהלכה תנסה העותרת למצוא לו מחליף ראוי. ביום 21.7.10 אישר שר הפנים את הבקשה, והאשרה שניתנה לעותר הוארכה עד ליום 31.12.10, זאת לאחר היוועצות בשר האוצר ולאור המלצתו החיובית של שר התמ"ת, מיום 6.6.10. יוער, כי ביום 15.7.10, מספר ימים עובר לקבלת ההחלטה בדבר הארכת רישיונו של העותר, פורסמה הודעה על הארכת שהייה גורפת של עובדים זרים בענף החקלאות מעבר למגבלת 63 החודשים הקבועה בחוק הכניסה לישראל, מכוח סעיף 3א(ג1) לחוק הנ"ל, וזאת מטעמים הקשורים לכלל ענף החקלאות בישראל, ובין-היתר נוכח ההערכה, כי הימנעות מהארכה גורפת בתקופה דנן, עת שקדה המדינה על הסכמים בילטראליים בקשר לעובדים זרים עם מדינות מוצאם, לשם מניעת עושק העובדים בעת הליך הגיוס - תביא לנזק משמעותי לכלכלה ולכלל המשק החקלאי בישראל. הודעה נוספת פורסמה גם כחצי שנה מאוחר יותר, ביום 17.2.11, ומכוחה הוארכה שהותם של העובדים הזרים בענף החקלאות - לרבות העותר - עד ליום 30.6.11. 9. ביום 1.6.11, סמוך למועד פקיעת רישיונו של העותר לאחר ההארכות השונות, פנתה העותרת בבקשה רביעית למשרד הפנים, "לקבלת היתר להעסקת עובד זר "מומחה" ", שבה צוין, כי בקשתה להעסקת העותר כעובד זר מומחה משנת 2009 טרם נענתה, וכי יש לדון בבקשה לאלתר. משלא נענתה הדרישה, ומשפקע רישיון הישיבה של העותר בישראל, פנו העותרים לבית-משפט זה בעתירה מינהלית, אשר נדונה לפניי (עת"מ 49692-06-11; להלן - העתירה הראשונה), ובה ניתן צו האוסר על הרחקת העותר מישראל. לאחר הגשת העתירה הראשונה נדונה פנייתה האחרונה של העותרת במשרד הפנים - ונדחתה, בהחלטה מיום 20.7.11. בהחלטה זו צוין, כי פניית העותרת הועברה לדיון בוועדה המייעצת לבחינת בקשות להעסקת עובדים זרים בענף התעשייה והמומחים (להלן - הוועדה המייעצת), אשר מצאה, כי העותר נהנה משתי החלטות גורפות של משרד הפנים שמכוחן הוארכה שהותם של כלל העובדים הזרים, וכך הוארכה שהותו אף מעבר לתקופה בת 63 החודשים המותרת בחוק; כי אין במיומנויות והידע שרוכש עובד כגון העותר כדי לזכותו במעמד של "מומחה", שלגביו מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכה נוספת של שהותו במדינה; וכי מבקשת העותרת ומהמסמכים שצורפו לה עולה, כי העותר הִנו עובד זר "רגיל", שאין לו ידע או השכלה מיוחדים אשר אינם בנמצא בישראל. על-יסוד המלצה זו, דחה שר הפנים את בקשתה הרביעית של העותרת. לאור האמור, ולבקשת העותרת, נמחקה העתירה הראשונה, והצו האוסר על הרחקת העותר מישראל נותר על כנו לתקופה מוגבלת, כדי לאפשר לעותרת לשקול את צעדיה. 10. ביום 6.10.11 הגישו העותרים עתירה מינהלית נוספת לבית-משפט זה, נגד החלטת המשיב הנ"ל, מיום 20.7.11 (עת"מ 13061-10-11 להלן - העתירה השניה). לאחר דיון בעתירה הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין (כב' השופט י' מרזל, מיום 4.3.12), לפיה העותרים אינם עומדים על הטענות הנוגעות למתן היתר לעובד זר "מומחה", אולם יוכלו להגיש בתוך שבוע בקשה חדשה לפי סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, שבה ניתן יהיה להעלות טענות לעניין מומחיותו של העותר; כאשר החלטה בבקשה תינתן בתוך 30 יום, והעותר יוכל להישאר בישראל עד קבלתה, בכפוף לתנאים. לאור האמור פנתה העותרת בבקשה חמישית למשרד הפנים ביום 12.3.12, ובה "לאישור שהיית עובד זר מעבר לחמש שנים על רקע מומחיות יוצאת דופן". בבקשה זו ציינה העותרת, בין-השאר, כי העותר הִנו בעל רקע וידע קודם בגידול ייחורים, וככזה משמש כעובד מומחה וכמנהל המשתלה - משרה הדורשת עבודה הן בהיבט הארגוני והן בצד האגרונימי, אשר מיועדת רק לבעלי המומחיות, הכישורים והניסיון הנדרש בלבד; כי העותר משמש כבקר איכות המוצר המוגמר אצל העותרת, מתמחה בזיהוי נגעים ווירוסים, אחראי על הזמנות ומנהל את צוות העובדים (תוך שימוש בארבע שפות שונות); כי הארכת שהותו של העותר בעבר נעשתה לאור מומחיותו, אשר אין עליה עוררין; וכי לאור האמור מדובר בעובד בעל מומחיות יוצאת דופן ותרומה שאינה מוטלת בספק לכלכלת מדינת ישראל. 11. ביום 7.5.12 ניתנה החלטת שר הפנים, אליהו ישי, בבקשת העותרת. שר הפנים אימץ את המלצות הוועדה המייעצת, והחליט לדחות את הבקשה. בהמלצת הוועדה המייעצת צוין, בין-השאר, כי מטבע הדברים עובד זר רוכש ידע ומיומנות הקשורים למעסיקו בתקופת עבודתו, אולם אין בכך כדי להפוך עובד כפיים רגיל למומחה שמתקיימות לגביו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת שהותו במדינה, כפי שנלמד אף מהוראות הנוהל הרלבנטי ברשות האוכלוסין; וכי מבקשת העותרת ומהמסמכים שצורפו לה, לרבות התעודות שהציג העותר, עולה, שהעותר הִנו עובד "רגיל", שאינו בעל ידע או השכלה שאינם בנמצא בישראל, ועיקר "המומחיות" הנטענת היא בתחום ניהול העובדים או שיסודה בניסיון שצבר בפועל. עוד הובהר, בין-היתר, כי הארכת שהותו של העותר בעבר נעשתה בעיקרה מתוקף ההארכות הגורפות שניתנו לעובדים הזרים בענף החקלאות, ואין להסיק מהן על קיומן של נסיבות מיוחדות וחריגות בדבר תרומתו של העותר למשק, לכלכלה או לחברה, בפרט בשעה שהעותרת ממילא לא הצביעה על נסיבות כאלו; כי ההמלצות שניתנו בעבר בדבר הארכת שהותו של העותר בישראל - התייחסו אך לעת שבה ניתנו, והומלץ בהן על הארכה לתקופות קצובות ומוגבלות; וכי עם חלוף הזמן ושינוי הנסיבות יש להפעיל שיקול דעת מחדש בעניינו של העותר, ואין לראות בהמלצות הללו כמקימות חזקה באשר לצורך בהארכת שהותו. בנוסף הודגש, כי העותרת לא ניצלה את ההארכות שניתנו לרישיון הישיבה של העותר כדי להכשיר עובד אחר תחתיו; וכי יש לתת בעניינו של העותר משקל לאינטרס בדבר מניעת השתקעותו של העותר בישראל, בפרט נוכח העובדה שהוא שוהה במדינה מזה כשמונה שנים. נגד החלטה זו הוגשה העתירה דנן. עיקר טענות הצדדים 12. העותרים טוענים, כי בהחלטה נושא העתירה ובהתנהלות המשיב נפלו פגמים מינהליים מהותיים, שבעטיים יש להורות על ביטולה. בכלל זה טוענים הם, כי לא נקבעו במשרד הפנים קריטריונים ליישום הסמכות לפי סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל ולבחינת משמעות תרומתו של עובד זר "לכלכלה, למשק או לחברה", זאת באופן המאפשר למשיב ליישם מדיניות סמויה, אשר מקשה על העמדתה בביקורת שיפוטית; כי בעת קבלת ההחלטה נושא העתירה הפר שר הפנים את חובת ההיוועצות עם שר האוצר, המוטלת עליו מכוח סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, כפי שעשה אף במקרים נוספים; וכי ההחלטה בעניינו של העותר התקבלה באופן שרירותי, כאשר תוצאתה הייתה ידועה מראש, ומבלי שנערכה כל בדיקה לגבי היקף פעילותה של העותרת או מומחיותו של העותר ותרומתו. לעמדת העותרים, העותר הִנו מומחה בתחומו, כפי שניכר מהאישורים, התעודות וההמלצות שהוצגו בעניינו למשיב, וכן מההחלטות שניתנו בעניינו בעבר; כי המוניטין שרכשו העותרת בפרט וענף הייחורים בכלל - מתבסס למעשה על פועלו ומומחיותו של העותר; כי העותר משמש כיועץ ממדרגה ראשונה גם ליתר חקלאי ישראל; כי העותרת נדרשת למומחיותו של העותר בשל היותו בעל ידע רב ומוכח - הן בצמחים שאותם היא מגדלת, והן בניהול השוטף של המשתלה, שבוצע על-ידו במשך שנים רבות; וכי אין לעותר מחליף אשר מוכן להתמקצע בעבודה הנדרשת ולרכוש את המומחיות והמקצועיות המתבקשים מתפקידו. לאור האמור מבקשים העותרים לבטל את ההחלטה נושא העתירה, להאריך את רישיון הישיבה של העותר, ולהורות כי העותר יועסק כ"עובד מומחה" אצל העותרת. 13. המשיב טוען, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי והיעדר ניקיון כפים; וכן להידחות לגופה, היות שלא נפל בהחלטה נושא העתירה או בהתנהלות המשיב כל פגם המצדיק את התערבותו של בית-המשפט. בהקשר זה גורס הוא, כי לא הופרה בענייננו חובת ההתייעצות, היות שזו נדרשת רק כאשר שר הפנים נעתר לבקשה לפי 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, אולם כל עוד בקשה כאמור אינה מגלה עילה - מוסמך השר לדחותה ללא היוועצות; וכי בקשות המוגשות לפי הסעיף הנ"ל נבחנות באופן פרטני בהתאם לנסיבות העניין, ועל-אף שהמשיב שוקד על פרסום נוהל בנוגע להליך קבלת ההחלטה בבקשות כאמור - ממילא אין כיום כוונה לקבוע קריטריונים לגבי מידת תרומתו של העובד הזר, אשר תבחן בנסיבות העניין, כפי שנבחנה בקשתם של העותרים. לגופה של ההחלטה, חוזר המשיב על הנימוקים שעמדו בבסיסה, ובכלל זה מציין, כי למעשה העותר דרוש לעותרת מטעמי נוחות בלבד ונוכח היכרותו הטובה עם פעילותה, שאותה צבר במשך שבע שנות עבודתו שם, אולם נהיר שאין בכך כדי להצדיק את הארכת רישיונו מעבר לתקופה המקסימאלית הקבועה בחוק; כי "כישורי הניהול" של העותר אינם יכולים להיחשב למומחיות המקימה נסיבות חריגות כאמור; וכי ממילא לא עמדו העותרים בנטל המוטל עליהם להוכיח את מומחיותו המקצועית של העותר או את תרומתו, אשר בפועל מתמצית בניסיון שצבר בעבודתו אצל העותרת. בהקשר זה מדגיש המשיב, כי העותר הציג אך תעודות הכשרה בתחום הרפואה הציבורית, ביולוגיה ואנטומיה וכן מכתב מאת משרד החקלאות, אשר אינם מבססים מומחיות יוצאת דופן שאינה קיימת בישראל; וכי ההמלצות שניתנו בעניינו של העותר בעבר, וכן ההחלטות בדבר הארכות הרישיון, אינן יכולות ללמד על צורך ספציפי בעותר או על תרומה מיוחדת מצִדו, באשר הן ניתנו באופן גורף וכוללני כאמור, וממילא היו רלבנטיות אך לעת שבה ניתנו. לאור האמור גורס המשיב כי יש לדחות את העתירה; זאת בפרט בשים לב לכך, שיש להיענות במשורה לבקשות המוגשות לפי הסעיף הנ"ל, על-מנת למנוע השתקעות של עובדים זרים בישראל, ובענייננו יש לשיקול זה משקל רב - בחלוף שמונה שנים מאז כניסתו של העותר לישראל. דיון והכרעה 14. דין העתירה - להידחות. בכל הנוגע לטענה לפיה ההחלטה נושא העתירה התקבלה באופן שרירותי, הרי שלטענה זו אין כל בסיס. החלטת המשיב הייתה מפורטת ומנומקת, והתייחסה לכלל הטענות שהועלו בבקשה, תוך בחינת כל המסמכים שצורפו לה. באשר להחלטה לגופה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של שר הפנים, שנסמכה על חוות-הדעת של הוועדה המייעצת, לפיה העותר אינו בא בגדר "מומחה", שלגביו מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכה נוספת של שהותו במדינה לפי סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל. ממכלול הראיות עולה, כי העותר נכנס לישראל כעובד זר "רגיל" בתחום החקלאות, ללא כל רקע פורמאלי בתחום עיסוקה של העותרת - כפי שצוין בבקשתה הראשונה. כמו-כן, התעודות שהציג העותר אינן מלמדות על מומחיות בתחום עיסוקה של העותרת, כפי שציין המשיב, ומעידות על הכשרה שעבר בתחומי הרפואה הציבורית, ביולוגיה ואנטומיה. לאור האמור ניכר, כי את ניסיונו בתחום עיסוקה המקצועי של העותרת, ובכלל זה - ביצוע בקרת איכות המוצר המוגמר וזיהוי נגעים ווירוסים בצמח מבעוד מועד - צבר העותר בתקופת עבודתו הממושכת אצל העותרת, אשר עומדת היום על כשבע שנים; כפי שסביר שיצבור כל עובד המועסק באותה העבודה במשך תקופה ארוכה. זאת ועוד, לא מצאתי ממש בטענה לפיה מומחיותו של העותר נלמדת מההמלצות שניתנו בעבר להארכת שהותו בישראל, ומעצם ההחלטות לעשות כן. ההמלצה הראשונה להאריך את רישיון הישיבה של העותר בישראל, מטעם שר התמ"ת, מיום 25.10.09, לא נגעה כלל למומחיותו של העותר או לצורך ייחודי בו בעסקיה של העותרת, אלא שהתבססה, כאמור, על הרחבת פעילותה של העותרת ועל הצורך בהארכת שהותם של חמשת העובדים הזרים המועסקים אצלה - עד לתום העונה בלבד. באשר להמלצת שר התמ"ת מיום 6.6.10, ולשתי ההחלטות הנוספות בדבר הארכת שהותו של העותר בישראל - הרי שאלו ניתנו על-רקע ההחלטה להאריך באופן גורף את רישיונות הישיבה של כלל העובדים הזרים בענף החקלאות בשל שיקולים כלכליים וענפיים רחבים; ומכאן שאין בהם כדי ללמד על "מומחיותו" של העותר, או על תרומה מיוחדת מצִדו "לכלכלה, למשק או לחברה", כאמור בסעיף 3א(ג1). למעלה מזאת יש להדגיש, כי ההמלצות וההחלטות הנ"ל היו נכונות לעת שבה ניתנו, בהתאם לנסיבות העניין. תקופת הארכת רישיון לפי סעיף 3א(ג1) - ככל שניתנת כזו - מוגבלת לשנה אחת בכל פעם; ועבור כל תקופת הארכה נוספת, על העובד הזר להגיש בקשה חדשה, שבגדרה נדרש שר הפנים להפעיל מחדש את שיקול דעתו. במובן זה, אין בהמלצות ובהחלטות הקודמות שניתנו בעניינו של העותר כדי לכבול את סמכותו של שר הפנים להפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 3א(ג1) לחוק, בהתאם לנסיבות העניין, כנדרש לפי סעיף 3א(ג1). בנסיבות אלו, משלא הראו העותרים כל ראיה לכך שלעותר מומחיות מיוחדת בתחום עיסוקה המקצועי של העותרת, ומשניכר כי מדובר אך בעובד עתיר ניסיון אשר עיקר מומחיותו נובעת מניסיונו הרב בעיסוקו אצל העותרת, הרי שההחלטה - שלא לראות בעותר משום "מומחה", אשר נתקיימו בעניינו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה לכלכלה, למשק ולחברה בישראל, באופן המצדיק את הארכת רישיונו מעבר לתקופה המקסימאלית בחוק, ולאחר שרישיונו הוארך כבר שלוש פעמים בעבר - באה בגדר מתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. ההחלטה מאזנת באופן סביר בין שני ההיבטים העומדים בבסיס המדיניות אשר מנחה את שר הפנים בהפעילו את הסמכות לפי סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה מישראל, קרי - הצורך בעובדים זרים, מחד גיסא, ומניעת השתקעותם בישראל, מאידך גיסא (עע"מ 2190/06, בעניין Bueno Gemma, לעיל); ומשלא הובהר הצורך החריג והמיוחד בהמשך שהותו של העותר בארץ, הרי שבחלוף שמונה שנות שהותו של העותר בישראל, לא נפל פגם של אי-סבירות בהחלטה שלא להאריך את רישיון הישיבה שלו פעם נוספת. 15. באשר לטענות העותרים בדבר הפרת חובת ההיוועצות הקבועה בסעיף 3א(ג1) לחוק - הרי שאין בה כדי לשנות מההחלטה בענייננו. סוגיית פרשנותה של הוראת סעיף 3(א)(ג1) לחוק הכניסה לישראל, ובכלל זה - השאלה כיצד על שר הפנים ליישם את חובת ההתייעצות עם שר האוצר ולקבל את הסכמת שר התמ"ת לעניין זה - נדונה במספר עתירות שהוגשו לבית-משפט זה; וכיום היא תלויה ועומדת בבית-המשפט העליון, להכרעה בערעורים על פסקי-הדין שניתנו בעתירות דנן, כפי שיבואר להלן. בפסק-הדין שניתן בבית-משפט זה בעת"מ 23500-05-11 אפיצ'אי נ' משרד הפנים (6.7.11), נפסק (כב' השופטת נ' בן אור), כי לא מוטלת על שר הפנים חובת היוועצות עם שר האוצר, כל אימת שהגיע למסקנה כי בקשה לפי סעיף 3(א)(ג1) לחוק הכניסה לישראל אינה מגלה עילה להארכת רישיון הישיבה. בהקשר זה ציין בית-המשפט כדלקמן: "משהגיע השר למסקנה, כי אין המדובר בנסיבות מן הסוג האמור, חל הכלל ולפיו עם תום תקופת האשרה על העובד הזר לעזוב את ישראל (סעיף 3א(ג1) לחוק הנ"ל). ואם כך הוא, אין שר הפנים צריך להיוועץ עם שר האוצר, ולקבל את הסכמת שר התמ"ת. הפרשנות אותה מבקשים העותרים להציע, ולפיה כל אימת שבאה בפני השר בקשה להארכת תוקף תקופת האשרה מן הטעם של נסיבות מיוחדות וחריגות, עליו להיוועץ בשר האוצר ולקבל את הסכמתו של שר התמ"ת, אינה הגיונית. משהגיע שר הפנים למסקנה כי לא הוכחו לפניו הנסיבות המצדיקות הארכת תקופת האשרה מעבר לכלל הרגיל, הרי שאין כל טעם בהיוועצות כזו" (פִסקה 12 לפסק-הדין). במסגרת ערעור שהוגש בתיק הנ"ל לבית-המשפט העליון, החליט בית-המשפט (כב' השופטת חיות), בגדרה של החלטה למתן סעד זמני בערעור, כי לנוכח השאלה המשפטית העולה בערעור, הן בדבר פרשנות הוראת סעיף 3א(ג1) לחוק, והן לאופן שבו על שר הפנים ליישם את חובת ההיוועצות עם שר האוצר ולקבל את הסכמת שר התמ"ת, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור - מן הראוי להורות על מתן סעד זמני בערעור של מניעת הרחקתו של המערער מן הארץ (עע"מ 5659/11 טומה אפיצ'אי נ' משרד הפנים (24.8.11)). ואולם, בסופו של יום הערעור נמחק. הסוגייה נדונה עלתה לדיון בבית-משפט זה אף בעת"מ 34498-05-12 פלש נ' משרד הפנים (26.6.12). בית-משפט זה (כב' השופטת בן אור) דחה את עתירתו של עובד זר בענף החקלאות נגד החלטתו של שר הפנים שלא להאריך את אשרת השהייה של העובד בישראל מעבר לתקופת 63 חודשים הקבועה בחוק, זאת לאחר שלא שוכנע כי נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות המנויות בסעיף 3א(ג1) לחוק. בית-המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטה, והוסיף כי בפנייתם לקבלת ההיתר להעסקת העובד הזר, לא הניחו העותרים ולוּ תשתית מינימאלית לשם ביסוס טענתם. בגדרו של ערעור שהוגש על פסק-הדין הנ"ל לבית-המשפט העליון, דחה בית-המשפט (כב' השופט הנדל) את הבקשה לסעד זמני בערעור, של עיכוב הרחקתו של המערער מן הארץ. במסגרת ההחלטה ציין בית-המשפט, כי סעיף 3א(ג1) לחוק מעלה שאלות פרשניות, בין-השאר בסוגיה, האם כל אימת שמועלית בבקשה טענה לפיה העובד הִנו בגדר "מומחה", מחויב שר הפנים לפנות לשר האוצר ושר התמ"ת, או שמא ההיוועצות נדרשת רק אם נוטה המשיב להכיר בעובד כ"מומחה". בהקשר זה העיר בית-המשפט, באמרת אגב, "תיתכן גישת ביניים - ואודה, מבלי לקבוע מסמרות, כי ליבי נוטה לכך - לפיה על העובד לעמוד בנטל ראשוני להוכחת הטענה בדבר מומחיותו, והנטל להפעלת המכניזם של הפנייה לשרים הנוספים יורם גם מקום בו מדובר במקרה גבולי" (עע"מ 5514/12 "משק פלש" נ' משרד הפנים (30.8.12); בפִסקה 4 להחלטה). על-אף האמור, קבע בית-המשפט העליון באותו הליך, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, וכי על בסיס החומר קשה להתרשם שהעובד הִנו מומחה על-פי תנאי הסעיף הנ"ל, ודחה, כאמור, את הבקשה למתן סעד זמני בערעור. בית-משפט זה נדרש לסוגיה הנדונה גם בעת"מ 45386-04-12 ל.כ. בע"מ נ' משרד הפנים (4.9.12). בית-המשפט (כב' השופט ד"ר מרזל) קבע, כי בעניין שהובא לפניו, גם על-פי "גישת הביניים" שהוצגה על-ידי כב' השופט הנדל בעע"מ 5514/12, לא עמדו העותרים בנטל הראשוני של הצגת תשתית עובדתית בסיסית, שיש בה כדי לבסס את מעמדו של העובד כעובד "מומחה" לצורך החלת החריג שנקבע בסעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל. על פסק-הדין האמור הוגש ערעור לבית-המשפט העליון בעע"מ 7140/12. בקשה למתן סעד זמני של עיכוב הרחקת העובד מן הארץ עד למתן פסק-דין בערעור, נדחתה על-ידי בית-המשפט (כב' השופטת ברק-ארז). בית המשפט ציין, "לא נעלמה מעיניי העובדה שטרם נפסקה הלכה ברורה באשר למנגנון חובת ההיוועצות הקבוע בסעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, וכיצד יש ליישמו. אולם, עובדה זו לבדה אינה נוסכת משקל של ממש בטענה שסיכויי הערעור הם טובים" (עע"מ 7140/12 ל.כ. בע"מ נ' משרד הפנים (8.11.12), בפִסקה 18 להחלטה). 16. הנה-כי-כן, ההכרעה בשאלת ההיוועצות תלויה ועומדת כיום להכרעה בפני בית-המשפט העליון, הן בעע"מ 7140/12 בעניין ל.כ. בע"מ, והן בעע"מ 5514/12 בעניין "משק פלש", כאמור. בטרם נפסקה ההלכה בעניין זה, מקובלת עליי מסקנתה של כב' השופטת בן אור בעת"מ 34498-05-12 בעניין פלש (לעיל), לפיה ככלל, לא קמה חובת היוועצות של שר הפנים עם השרים האחרים כל אימת שמגיע הראשון למסקנה שלא קיימות נסיבות מיוחדות וחריגות המנויות בסעיף האמור. כך, ככל ששר הפנים מחליט להיעתר לבקשה להארכת רישיון, ההחלטה טעונה היוועצות עם שר האוצר, וקבלת אישורו של שר התמ"ת. מובן, שלשר הפנים נתון אף שיקול הדעת להיוועץ בשר האוצר, בטרם גיבש החלטתו בעניינו של פלוני, אך לא מוטלת עליו חובה לעשות כן. ואולם, אם הגיע שר הפנים למסקנה, כפי שארע בענייננו, לפיה אין מקום להיעתר לבקשה להארכת הרישיון לפי הסעיף הנ"ל, הואיל ולא הוצגה תשתית להוכחת הטענה בדבר היותו של העותר "מומחה" שבעניינו קיימות נסיבות חריגות ומיוחדות המצויינות בסעיף 3א(ג1) לחוק המצדיקות הארכת תקופת הרישיון מעבר לכלל הרגיל, לא נדרשה היוועצות עם השרים הנוספים; ומכאן שלא נפל פגם של היעדר היוועצות. מכל מקום, אף אם נבקש ליישם בענייננו את "גישת הביניים", שהועלתה על-ידי כב' השופט הנדל בעע"מ 5514/12 (זאת כאמור באמרת אגב ומבלי לקבוע מסמרות), הרי שאין מדובר אף במקרה "גבולי" בדבר מומחיותו של העותר, המעיד על נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה לכלכלה, למשק או לחברה בישראל, אשר יצדיקו מתן היתר מעבר לתקופה המקסימאלית הקבועה בחוק. העותרים לא עמדו בנטל הראשוני, על-פי המבחן שב"גישת הביניים", להוכחת הטענה בדבר "מומחיותו" של העותר וקיומן של הנסיבות החריגות שנמנו בסעיף 3א(ג1) לחוק בעניינו, כאמור בהרחבה לעיל, ולפיכך לא היה על שר הפנים, גם על-פי המבחן האמור, להיוועץ בשרים הנוספים. לאור האמור, לא נפל פגם של היעדר היוועצות בהחלטה בעניינו של העותר. 17. בכל הנוגע לטענה בדבר היעדר קריטריונים למתן החלטה על-ידי השר בבקשות להארכת רישיון לפי סעיף 3א(ג1) לחוק, הרי שגם טענה זו תלויה ועומדת להכרעה בגדר עע"מ 5514/12 בעניין "משק פלש"; ולגביה ציין כב' השופט הנדל בהחלטתו לדחות את הבקשה לעיכוב הרחקתו של המערער מן הארץ, בעומדו על הקשיים העולים מפרשנות סעיף 3א(ג1), כי "נכונה טענת המבקשים לפיה טרם נקבעו קריטריונים ברורים להתקיימותן של "נסיבות מיוחדות וחריגות" כלשון הסעיף". יחד-עם-זאת, ובטרם נפסקה ההלכה בעניין, סבורני, כי מטבע הדברים, קביעת אמות מידה וקריטריונים בדבר "נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומת העובד הזר לכלכלה, למשק ולחברה", מעוררת קשיים, זאת לנוכח אופי הסמכות הנתונה לשר הפנים לפי סעיף 3א(ג1). על אופי הסמכות עמד בית-המשפט העליון בעע"מ 2190/06, בעניין Bueno Gemma, בציינו כי "הסמכות בסעיף 3א(ג1) היא סמכות כללית, בעלת אופי גמיש ורקמה פתוחה, שניתן להפעילה במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות בלא כבילות לתנאים ספציפיים מוגדרים מראש, מלבד התנאי של תרומה מיוחדת של העובד לאחד התחומים החשובים המפורטים בחוק" לעיל; ההדגשות הוספו). מכל מקום, היעדר קריטריונים אינו מהווה עילה לפסילת ההחלטה המינהלית ובלבד שהרשות בחנה את כל השיקולים הצריכים לעניין (ראו והשוו: בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 29 (1982)). בענייננו, כאמור, שקל שר הפנים עובר למתן החלטתו את מכלול הנתונים הרלבנטיים, אשר פורטו בחוות-הדעת של הוועדה המייעצת, וההחלטה נושא העתירה התקבלה ביחס לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, לאחר שנבחנו כלל הטיעונים והמסמכים שצרפו העותרים לבקשתם. משכך, אין בטענה בדבר היעדר קריטריונים כדי לסייע לעותרים. התוצאה 18. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית. הואיל והעתירה נדחתה לגופה, לא מצאתי מקום להידרש לטענות הסף שהעלה המשיב, בעניין שיהוי וחוסר נקיון כפיים מצד העותרים. צו הביניים שניתן ביום 5.6.12, האוסר על הרחקתו של העותר מישראל, או על השמתו במשמורת לצורך הרחקה - מבוטל. העותר יעזוב את הארץ עד ליום 25.12.12. העותרים, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות המשיב בסך 15,000 ₪. מומחהעובדים זרים