קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעת רשלנות מקצועית של עורך דין בתיק רשלנות רפואית: 1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד. התביעה הינה ע"ס 500,000 ₪ בגין רשלנות מקצועית והפרת חוזה. אין מחלוקת שהתובעים שכרו בזמנו את הנתבעים לייצגם כעו"ד בתביעה לרשלנות רפואית של המנוח ז"ל שנפטר ביום 1/5/99 (להלן:"המנוח") כנגד קופ"ח הכללית וזאת בעקבות אירוע מוחי שעבר המנוח בשנת 1990. אין מחלוקת שבשנת 92' הוגשה התביעה של המנוח ע"י הנתבעים בבימ"ש השלום בת"א בת.א 34796/92 (להלן:"התיק האזרחי"/"תיק המנוח"), כשהתיק האזרחי הנ"ל החל להישמע אצל כבוד השופטת צ'רניאק, ולאחר מינויה לביהמ"ש המחוזי עבר התיק להתברר בפני כבוד השופטת סימון. אין מחלוקת גם שבחודש מאי 96' פיטר התובע מס' 3, שפעל בשם המנוח והתובעים האחרים, את הנתבעים מייצוג המנוח ומשך את התיק מהנתבעים ושבסופו של דבר ניתן בתיק פס"ד ביום 2/7/01 ע"י כבוד השופטת סימון שעל פיו זכו התובעים בפיצוי כספי בסך של מעל 500,000 ₪ (להלן:"פסה"ד בתיק האזרחי"). לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו קשות בייצוגם וגרמו בכך נזקים גדולים לתובעים ואף החישו את מותו של התובע מס' 1, קורבן הרשלנות הרפואית. לטענת התובעים, עקב רשלנות הנתבעים בהכנת ובניהול התיק שבגינה הוחמץ מועד ההוכחות בתיק, התמשך ניהול התיק בביהמ"ש במשך שנים מעבר לזמן שאמור היה להסתיים ובזמן מתן פסה"ד לא היה המנוח בחיים ולא זכה לשקם את עצמו ולהאריך את ימיו בעזרת כספי הפיצויים שנפסקו בפסה"ד. לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו בניהול התיק, לא פעלו כלל בתיק וגרמו להתמשכות ההליכים בתיק תוך גרימת סבל, מצוקה ועגמת נפש לתובעים. לטענת התובעים, עקב מחסור כיס לא יכלו ליתן למנוח, שהיה במצב סיעודי ונפשי קשה לאחר האירוע המוחי, טיפול שיקומי סדיר ועקב כך הידרדר מצבו והוא נפטר בטרם עת, כשאם פסה"ד היה ניתן קודם לכן היו יכולים להשתמש בכספי פסה"ד, לשקם את המנוח ולהאריך את ימיו, כשקיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעים לנזק הנ"ל, כשהם מעריכים את הנזק הכללי שנגרם להם בסכום גלובלי של 500,000 ₪. יש לציין שהתובעת מס' 2 הינה אלמנתו של המנוח והתובעים מס' 2-8 הם ילדיו של המנוח והתובעת מס' 2. לטענת הנתבעים, מדובר בתביעה טורדנית, קנטרנית וחסרת כל בסיס, כשהתובעים קיבלו טיפול מקצועי ומסור ביותר ללא כל רשלנות מצד הנתבעים והעדרו של קשר סיבתי בין הגשת תצהירי העדות הראשית בתיק האזרחי לבין מצבו ומותו של המנוח. לטענת הנתבעים, הם השקיעו עמל רב בהכנת התביעה, הכנת התצהירים ותוך טרחה רבה במציאת מומחים שיתנו חוות דעת ותוך השקעת שעות עבודה רבות וקיום שיחות ופגישות רבות עם התובע מס' 3. לטענת הנתבעים, התמשכות ההליכים בתיק לא הייתה עקב רשלנות מצדם, כשהתובע מס' 3, מיוזמתו, לאור חילוקי דעות עמם, נטל בשנת 1996 את התיק כולו וניהל מאז את התיק תוך התבססות על החומר שהכינו התובעים. לטענת הנתבעים, הם ייצגו את התובעים בצורה הטובה ביותר בתיק שהתנהל באופן שגרתי, כשלתובעים לא נגרם כל נזק כתוצאה מהאירועים נשוא התביעה, כשמהנוח נפטר כתוצאה ממצבו הרפואי בלבד. הנתבעים תבעו בתביעה שכנגד את הנתבעים שכנגד (התובעים) בסך של 81,494 ₪ בגין שכר ראוי לעבודתם כעו"ד שפוטרו ע"י התובעים, כשלטענתם הם זכאים ל-15% מהסכום שנפסק לתובעים בפסה"ד, כשכר ראוי עבור העבודה הרבה שהשקיעו בתיק. לטענת הנתבעים שכנגד, לא מגיע לתובעים שכנגד כל שכר ראוי, שכן עקב רשלנותם ושחיתותם הזועקת של התובעים שכנגד הם גרמו לנזקים לתובעים, שנאלצו לפטרם. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות ובסיכומי הצדדים החלטתי לדחות את התביעה ולקבל בחלקה את התביעה שכנגד וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. כללי והתנהגות התובע מס' 3 מדובר בתביעת סרק ללא כל בסיס וביסוס שהגישו התובעים באמצעות התובע מס' 3, שהוא הרוח החיה העומד מאחורי כל ההליכים המשפטיים שאינו בוחל בהטחת האשמות, השמצות קשות ותביעות כלפי עורכי דין, שופטים ואחרים, תוך העלאת טענות מופרכות כלפי הנתבעים ותוך התנהגות בוטה בביהמ"ש העולה לכדי צעקות, התפרצויות והשמצות של הנתבעים ואחרים. אני מקבל ומעדיף את גרסת הנתבעים כמהימנה ואמינה עליי על פני גרסת התובע מס' 3 (שהוא זה שנתן גרסה עובדתית לגבי ניהול התיק שנוהל על ידו בלבד). התובע מס' 3 מטיח פעמים רבות בנתבעים וברבים אחרים שהם משקרים ומרמים, כשהוא מרבה בתביעות נגד מעבידיו, עורכי דין שייצגו אותו (כולל עו"ד בתיק של המנוח), לאחר שפיטר שני עורכי דין נוספים שייצגו אותו בתיק של המנוח ובסופו של דבר סיים את ניהול התיק בעצמו, תוך הטחת האשמות והשמצות קשות בנתבעים שמכונים על ידו באופן תדיר כשקרנים ורמאים ללא כל בסיס. אני מקבל את עדות הנתבעים להתנהגותו הכפייתית של התובע מס' 3 באופן שהוא היה מגיע למשרדם ללא תיאום מראש, פעמים רבות למשך שעות, תוך כדי איומים וצעקות ושהוא זה שקבע את ניהול התיק והתנהג בצורה כזו עד שהנתבעים שמחו שהוא ביקש לעזוב את המשרד ולקחת את התיק (ראה עדות עו"ד בעמ' 269, 278, 280, 281 לפרוטוקול ועדות עו"ד בעמ' 340, 338 לפרוטוקול). ברור גם שהתובע מס' 3 לא נגרר ע"י אף אחד והוא שולט בהליך בכל צעד וצעד ומנהל אותו למעשה, כך שאין ממש בניסיונותיו לתלות את האשם בניהול המשפט בנתבעים. יש להדגיש שהתובע מס' 3 הוא הדמות הדומיננטית במשפחה ועל פיו יישק דבר, כשהוא ניהל את התביעה הקודמת ומנהל וניהל את התביעה הנוכחית בלא מעורבות של בני המשפחה האחרים. ב. אי הוכחת רשלנות הנתבעים בניהול המשפט אני מקבל את עדות הנתבעים לגבי השעות הרבות והעבודה הרבה שהושקעה בהכנת התביעה של המנוח, כולל הכנת 4 תצהירים וחוו"ד מומחים (פרופסור מודן ופרופסור ברבש), כשבסופו של דבר הסתמך התובע מס' 3 על אותם תצהירים שהודפסו מחדש על ידו בשינויים קלים (ראה לעניין זה השוואת התצהירים שצורפו כנספחים ד' ו-ה' לתצהיר נ/8, כשמדובר בתצהיר של אותם אנשים: התובע מס' 3, שרה שפיר, רחל נחום ואברהם נחום) וזכה בתביעה ולמרות זאת הוא זוקף את הזכייה בתיק רק לעצמו ותובע את הנתבעים בגין רשלנות מקצועית, כשהוא עצמו התבסס למעשה על העבודה המקצועית שנעשתה ע"י הנתבעים. אני מקבל את עדות הנתבעים לגבי העבודה הרבה שהוקדשה להכנת חוות הדעת המקצועיות והתצהירים והקושי שהיה להם בהכנת התצהירים עקב חשדם בתובע מס' 3 לגבי "השתלת" מסמכים בתיק הרפואי של המנוח וחילוקי הדעות שהיו להם בעניין זה. מדובר בתיק רשלנות רפואית שגרתי שאמנם נמשך זמן רב (כמו תיקים רבים דומים אחרים) אך לא עקב התנהגות ו/או רשלנות הנתבעים אלא עקב נסיבות התלויות בביהמ"ש, בנסיבות חיצוניות ובתובע מס' 3 עצמו. כך, התיק עבר מכבוד השופטת צ'רניאק לכבוד השופטת סימון עקב מעבר כבוד השופטת צ'רניאק לביהמ"ש המחוזי (ואני דוחה את טענת התובעים לכך שהיה ניתן לשמוע את ההוכחות לפני מעברה לביהמ"ש המחוזי). אח"כ היו הליכים רבים בתיק שנקבע להוכחות ליום 20/6/96, כשעקב פיטורי הנתבעים ע"י התובע הוא ביקש לדחות את הדיון (נספח ו' לנ/8) והדיון נדחה לבקשתו להוכחות לזמן קצר יחסית ליום 8/1/97. לאחר מכן יצאו הנתבעים מהתמונה והתמשכות ההליכים הייתה עקב מינוי מומחים נוספים, הליכים נוספים, פטירתו של אחד המומחים, התפטרות עוה"ד של התובע מייצוג, פטירתו של המנוח, בקשות לפסילת מומחה, תחשיבי נזק, פיטורי עו"ד נוסף וכיו"ב אירועים ובקשות כפי שמתואר בפירוט בסעיף 37 לתצהיר עו"ד נ/8 - אירועים המקובלים על התובע מס' 3 שאישר שאין לו הסתייגות לסעיף 37 הנ"ל (עמ' 108 לפרוטוקול, שורות 9-8). אני מקבל את עדות הנתבעים ועו"ד יקותיאלי לגבי הדחייה שהייתה בהסכמה להגשת התצהירים, שלא השפיעה על מהלך התיק (ולכל היותר מדובר בדחייה של מספר חודשים), כשהנתבעת מס' 1 ביקשה מב"כ הנתבעים בתיק האזרחי-עו"ד יקותיאלי אורכה להגשת התצהירים והיא קיבלה ממנו אורכה (ראה עדות עו"ד יקותיאלי, שאני מקבל את עדותו, בעמ' 153-150 לפרוטוקול לגבי פקס מיום 6/6/95 שהוא נתן אורכה לנתבעת מס' 1 להגשת תצהירים ועל כך הודתה לו הנתבעת מס' 1). דהיינו, לכל היותר מדובר בדחייה של הדיון במספר חודשים בודדים (וגם זאת לפי בקשת התובע מס' 3). אני מקבל את עדות הנתבעים לגבי שעות העבודה הרבות והמקצועיות שהושקעו בהכנת התיק, שאיננו תיק פשוט, ולהתנהלות ההליכים בתיק על ידם, התנהלות שהייתה מקצועית ולא גרמה לתובעים כל נזק אלא היטיבה עמם (כפי שניתן היה להיווכח גם בסופו של דבר, כשהתביעה שהוגשה ע"י הנתבעים התקבלה). יש לציין גם שהתובע מס' 3 לקח בחודש 5/96 את כל התיק ממשרד הנתבעים, כולל כל החומר שהיה בתיק והתרשומות שהיו, כשהוא לא המציא חזרה לנתבעים את הנ"ל לצורך תביעה זו, כך שהיה קשה להם עקב כך להצביע על העבודה הרבה שנעשתה בתיק במסגרת התביעה הנוכחית. התובע אף ציין בכתב התביעה שלא הוכנו תצהירי התביעה ע"י הנתבעים, בעוד בעניין זה הוכח בפניי שהנתבעים הכינו את טיוטת התצהירים הנ"ל שהיו מוכנים לחתימה והוגשו בסופו של דבר ע"י התובע מס' 3 בשינויים קלים ואני מקבל בעניין זה את עדות הנתבעים. כבוד השופטת סימון עצמה התייחסה בפסה"ד שניתן על ידה ביום 2/7/03 להתארכות ההליכים בתיק, שהחלו בפני כבוד השופטת צ'רניאק, שהם התארכו בין היתר עקב חוסר שיתוף פעולה של המנוח שסירב לגשת לבדיקה של מומחה מטעם הנתבעים, החלפת ייצוג שלוש פעמים של התובעים, הרעפת בקשות שונות של התובעים על ביהמ"ש, כולל בקשה להעברת התיק לביהמ"ש המחוזי בטענת חוסר סמכות עניינית וכתוצאה ממכלול הבקשות שהוגשו בוטלו ישיבות ההוכחות ונפתחו הליכי קד"מ מחדש. כן מציינת כבוד השופטת סימון שהתיק התארך גם עקב פטירת אחד המומחים, מינוי מומחה חדש, פטירת הנתבע מס' 2 והתובע, הגשת כתבי טענות מתוקים עקב כך וניהול התביעה ע"י התובע מס' 3 (ראה בעמו' 15-14 לפסה"ד של כבוד השופטת סימון שצורף לכתבי הטענות). ג. אי הוכחת העדר שיקום, אי הוכחת הקשר הסיבתי ואי הוכחת נזק למעלה מן הצורך (עקב קביעתי לגבי אי רשלנות הנתבעים) ובמצטבר, התובעים לא הוכיחו כל נזק וכן לא הוכיחו העדר שיקום, לא הוכיחו כל קשר סיבתי בין התמשכות ההליכים בתיק למות המנוח ו/או בין העדר שיקום למות המנוח. התובעים לא הוכיחו שמצבו הרפואי של המנוח הוחמר עקב השתלשלות ההליכים המשפטיים, לא הוכיחו שהמנוח לא קיבל את הטיפול הרפואי/שיקומו שהיה צריך, לא הוכיחו שהמנוח נפטר וקוצרה תוחלת חייו עקב העדר שיקום, לא הוכיחו זכאות לפיצוי בגין עגמת נפש וכאמור לא הוכיחו שרשלנות הנתבעים היא שהביאה להתמשכות ההליכים בתיק. אני מקבל את חוו"ד פרופסור מלמד-נ/7 ואת עדותו בביהמ"ש שהטיפולים לא יכלו לשפר את מצבו או להאריך את חייו של המנוח (שהיו לו 75% אחוזי נכות עוד לפני האירוע המוחי) ושמותו של המנוח היה בלתי נמנע לאחר שקיבל את הטיפול הרפואי כמו שצריך ומצבו הרפואי ופטירתו של המנוח כתוצאה מכך היו בלתי נמנעים ללא קשר לאמצעים כספיים נוספים. אני מקבל את עדותו של פרופסור מלמד לגבי הטיפול התחזוקתי שהיה נדרש למנוח ושניתן היה לעשותו בעזרת טיפול של בני משפחה, וטיפול שיקומי לא היה משנה את המצב הרפואי (עמ' 252, 255, 258, 259 לפרוטוקול). גם פרופסור רביד הבהיר שחוות דעתו לא קובעת לגבי הארכת תוחלת החיים, שהוא לא יכול להעריכה אלא לכל היותר השפעה על איכות חיים תוך הבהרה של פרופסור רביד שניתן למלא אחר המענה של שיקום באמצעות התגייסות בני המשפחה במשך כ-3 שעות ביום מלבד נוכחות של אדם באופן קבוע עם החולה וזה מספיק למתן מענה לשיקום (עמוד 126, 133-131 לפרוטוקול). במקרה דנן אין כל מסמך רפואי לגבי המלצה לטיפול שיקומי/פזיותרפי של רופא כלשהו מלבד המלצה לשיקום של אחות מיד לאחר שחרור המנוח מבי"ח לוינשטיין לאחר האירוע בשנת 1990 (נ/3). התרשמתי שהתובע מס' 3 ושאר בני המשפחה התובעים היו בני משפחה מסורים ונאמנים למנוח, שלא חסכו ממנו דבר והם עשו ככל שביכולתם כדי לעזור לו להתמודד עם מצבו הרפואי, נתנו לו את כל העזרה הדרושה ואם הייתה נדרשת עזרה נוספת הם לא היו חוסכים אותה מהמנוח עקב חיסרון כיס והיו "הופכים עולמות" כדי לעזור למנוח. מעבר לכך שלא הוכח בפניי אותו חיסרון כיס (ראה חקירת התובע מס' 3 לגבי עבודתו, השתכרויותיו והפיצויים שקיבל ממשפטים), התובע מס' 3 ובני משפחתו הוכיחו כבר שכאשר צריך לעזור הם מתגייסים לעזרת המנוח גם מבחינת עזרה טיפולית/שיקומית וגם מבחינת עזרה כספית. כך, התובע מס' 3 שהה במשך יום יום 3-4 שעות ביום עם המנוח והיה מטפל בו ועוזר לו בכל הדרוש (ראה עדות האלמנה גב' רחל נחום בעמ' 196 לפרוטוקול ועדות התובע מס' 3 עצמו בתצהיר שהוגש בתביעת המנוח בעמוד 7 לתצהיר שהוא מבקר את המנוח מידי ערב, שהוא עוזר, תומך ומטפל). בנוסף, כאשר מצבו של המנוח הדרדר בשנת 1996 (כשעד אז היה יכול ללכת בבית עם הליכון) ולאחר שהמשפחה לא רצתה לשלחו למוסד ורצתה להחזיקו בבית, כמשפחה תומכת ואוהבת, נלקחה למנוח עזרה צמודה ע"י פיליפינית שטיפלה בו באופן צמוד משנת 1996 בנוסף לעזרת הילדים והאלמנה (ראה עדות גב' נחום בעמ' 200-201 לפרוטוקול). זאת ועוד, כבר בשנת 1995 היה למנוח מטפל ישראלי וכן הייתה לו עזרה מביטוח לאומי (נ/6). דהיינו, המשפחה התומכת של המנוח-התובעים טיפלו בו במסירות בעזרה יומיומית, בעיקר של האלמנה ושל התובע מס' 3, תוך יצירת תחליף לשיקום החיצוני באופן העונה אף על הדרוש לפי עדות פרופסור רביד, תוך העדפה של המשפחה שהמנוח יישאר בבית ולא ייצא למוסד ותוך מימון טיפולי של מטפל/פיליפינית, כשהמצב חייב זאת לפני ואחרי ההידרדרות במצבו של המנוח. דהיינו, אם היה צורך בטיפול נוסף כזה או אחר (ואף שיקומי) מעבר למה שניתן למנוח, אין ספק שהתובע מס' 3, האלמנה ושאר המשפחה היו מתגייסים גם אז להעניק טיפול זה למנוח והם לא עשו כן כיוון שהם לא חשבו שיש צורך בטיפול נוסף מעבר למה שנתנו למנוח ולא נמנעו מכך עקב חיסרון כיס (שאם זו הייתה הבעיה הם היו מתגברים עליה, כפי שהוכיחו בהתנהגותם שהם עושים זאת כשצריך). ראיה לכך היא שאין כל פניה בכתב או דרישה של התובע מס' 3 או אחר מהמשפחה הדורש מתן טיפול שיקומי למנוח, כשמדובר באדם (התובע מס' 3) היודע לדרוש היטב ולעמוד על דרישותיו, ואם היה סבור שיש צורך בטיפול לאביו אין ספק שהיה יודע לדרוש זאת והעובדה שלא עשה כן מלמדת על כך שהוא לא סבר שיש לכך צורך. לא ניתן להתעלם מהתנהגות התובעים וטענותיהם במסגרת התביעה האזרחית וההכרעות שניתנו לגביהן במסגרת פסה"ד בתיק המנוח המשליכות על תביעה זו. כך, בסיכומי התובעים בתיק האזרחי (נ/2) נאמר שהאלמנה מטפלת במנוח בבית באופן צמוד עד לשנת 1995, שאז החל המנוח לקבל מטפל צמוד ושהתובע מס' 3 מטפל באביו באופן רצוף מידי ערב באופן יומיומי. כבוד השופטת סימון בפסה"ד בתיק האזרחי קבעה שהתובעים העסיקו כבר משנת 95' מטפל אישי צמוד למנוח 3 שעות ביום עד שמצבו של המנוח הדרדר ואז לקחו למנוח בשנת 96' מטפלת פיליפינית וכן שבני המשפחה, האלמנה והתובע מס' 3 עזרו עזרה צמודה במסירות למנוח, כשבגין הנ"ל נפסקו להם סכומים נכבדים בפסה"ד בתיק המנוח. דהיינו, מדובר בטענות של התובעים עצמם וקביעות משפטיות בעניין זה בפס"ד בתיק האזרחי שהמנוח קיבל את הטיפול והסיעוד באופן רצוף ומסור ע"י בני המשפחה בעזרת מטפלים בהתאם לצורך ולמצבו של המנוח, בלא כל צורך בשיקום נוסף מעבר לפעילות בני המשפחה והמטפלים שהיו למנוח, שאם היה צורך בו אין ספק שהמנוח היה מקבל אותו על הצד הטוב ביותר מבני משפחתו המסורים. ד. התביעה הקודמת והשלכותיה למעשה התובעים תבעו כבר את הנזקים שנגרמו להם לגבי לפחות חלק מתביעתם זו בתביעת המנוח, כשחלק מתביעותיהם החופפות התקבלו וחלק נדחו (ולגביהן הם הגישו ערעור). כך, התובעים תבעו בתביעת המנוח נזק של הפסד השתכרות לאלמנה, קיצור תוחלת חיים של המנוח, כאב וסבל למנוח, לאלמנה ולמשפחה, עגמת נפש, הפסד הכנסה, כשהתביעה לקיצור תוחלת החיים של המנוח וכאב וסבל לאלמנה ולתובע מס' 3 נדחתה (ראה סעיף 5 בעמ' 8 לפסה"ד של כבוד השופטת סימון וראה עדות התובע בעמ' 22 לפרוטוקול שהוא תבע את קיצור תוחלת החיים שנדחתה). כבוד השופטת סימון קבעה פיצוי של 150,000 ₪ בגין הכאב והסבל של התובע, הפסד השתכרות לאלמנה בסך 140,000 ₪ והפסד הכנסה לתובע בסך 85,000 ₪. זאת ועוד, בערעור התובעים תובעים 500,000 ₪ בגין כאב וסבל כולל אובדן הנאות החיים וקיצור תוחלת החיים ועגמת נפש. דהיינו, התובעים חוזרים על תביעות שחלקן כבר נתקבלו וחלקן כבר נדחו בפס"ד ו/או נתבעות במסגרת הערעור שהוגש, תוך הדגשה של עגמת הנפש והסבל שנגרם להם במהלך שנים ארוכות, תוך ניסיון לקבל כספים נוספים בגין אותן טענות/עילות שכבר נפסק בגינן (לחיוב או לשלילה) וגם מבחינה זו ובמצטבר לכל הנימוקים האחרים יש לדחות ניסיון זה של התובעים. התובע מס' 3 מסביר את השוני בתביעות בסעיף 6 לסיכומי התשובה שלא קיבלו אודות קיצור תוחלת החיים והחמרת מצב התובע, לא קיבלו אודות סבל ההמתנה ועינוי הדין ולא קיבל את ההפרש בין מה שנתקבל בפסה"ד לבין מה שיכול היה להתקבל. והנה, התביעה בגין קיצור תוחלת החיים נדחתה ע"י כבוד השופטת סימון, נושא הזמן נלקח בחשבון בקביעת הפיצויים בפס"ד בתיק המנוח והעובדה שנדחתה הטענה בתביעה בתיק האזרחי ושלטענת התובעים מגיע להם יותר עומדים למבחן בערעור וגם לא מקנים לתובעים עילת תביעה נוספת. 3. התוצאה הינה שאני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעים ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. לגבי התביעה שכנגד אני מקבל את התביעה שכנגד בחלקה. הנתבעים עשו עבודה משפטית נכבדה, הגישו את התביעה, הכינו תצהירים וחוו"ד מומחים, הופיעו בישיבות קדם המשפט (גם אם לא בעצמם ואין כל חובה של הנתבעת מס' 1 להופעה בקד"מ בעצמה) וכל זאת תוך השקעת שעות עבודה רבות ואני מקבל כאמור את עדותם של הנתבעים בעניין זה. אין מחלוקת שלא שולם לנתבעים מאומה ע"י התובעים, כשהתובעים הם שהפסיקו את ההתקשרות עם הנתבעים. אמנם הנתבעים לא חשבו לתבוע את התובעים כדי לא להתעסק בתביעות עם התובעים ואף שמחו על כך שהתובע עזב אותם וביקש את התיק, אך אין הדבר גורע מזכותם וזכאותם לשכר ראוי בגין העבודה שנעשתה על ידם (להלן:"פס"ד בייניש") [ראה ע"א 136/92 בייניש נ' דניה סיבוס חב' לבניין בע"מ, פד"י מז (5) 124,114 (להלן:"פס"ד בייניש") וסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973]. קביעת השכר הראוי לשכ"ט עו"ד נעשית לפי נסיבות המקרה ובין היתר היקף העסקה, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים, הוותק והמעמד של עוה"ד, המוניטין שיצאו לו כמומחה בנושא והתוצאות שהושגו [ראה פס"ד בייניש וע"א 4799/89 רמת אביבים בע"מ ואח' נ' בן-חיים, פד"י מו(4)586]. בהתחשב בעבודה שעשו הנתבעים במקצועיות, במורכבות העבודה, בכישורי הנתבעים, בשלב העבודה (תביעה, תצהירים וחוו"ד מומחים) אני פוסק לתובעים שכנגד סך כולל של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. בנוסף, אני מחייב את הנתבעים שכנגד ביחד ולחוד לשלם לתובעים שכנגד ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין התביעה שכנגד בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. עורך דיןרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות מקצועיתרשלנות