קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שברים בירך בתאונת דרכים: לפני תביעת התובעת לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. התובעת ילידת 1961, נשואה ואם לשלושה ילדים. ביום 4.6.93 נפגעה התובעת בתאונת דרכים שעה שישבה במושב האחורי ברכב השייך לה ולבעלה (להלן: "הרכב"). את הרכב נהג בעלה של התובעת, הנתבע מס' 1. התאונה אירעה בצומת הרחובות משה דיין - יוסף ספיר בראשון לציון, כאשר רכב אחר פגע בדופן ימין הרכב (להלן: "התאונה"). נתבעת 2 היא מבטחת הרכב. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות והמחלוקת היא בשאלת גובה הנזק בלבד. הפגיעה ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית החולים "אסף הרופא" בצריפין, שם אובחנה כסובלת משברים באגן מימין וממגבלה בתנועת פרק הירך. התובעת טופלה על ידי משיכה שלדית והועברה, כעבור שלושה ימי אישפוז, לביה"ח "שערי צדק" בירושלים. בבי"ח שערי צדק בוצעו צילום רנטגן ו-CT של האגן, והתובעת אובחנה כסובלת משבר מרוסק של האגן מימין ושברים בתוך פרק הירך (עצם האליאך והאצטבולום מימין). התובעת נותחה ובוצע קיבוע של השברים באגן ובאצטבולום בעזרת פלטות וברגים. לאחר הניתוח בוצעה משיכה שלדית. ביום 13.7.93 התחילה התובעת ללכת בעזרת הליכון, מבלי לדרוך על הרגל המנותחת (רגל ימין). ביום 16.7.93 שוחררה התובעת לביתה כשהיא נתמכת בהליכון. ביום 21.7.93 אושפזה התובעת בביה"ח "הדסה הר הצופים" בירושלים במחלקת השיקום. שם טופלה התובעת בפיזיוטרפיה ובהדרגה התקדמה בהליכה, מהליכה ללא דריכה כלל על רגל ימין ועד להליכה תוך דריכה על שתי רגליים בעזרת קביים. התובעת שוחררה מביה"ח ביום 13.8.93. כעבור כ-10 חודשים מיום התאונה הגיעה התובעת לכושר הליכה ללא עזרה. הנכות הרפואית: להערכת נזקי התובעת כתוצאה מהתאונה, מונו בתיק זה שלושה מומחים רפואיים: מומחה אורטופד, מומחה גניקולוג ומומחה בתחום הפסיכיאטריה. כמומחה אורטופד מונה פרופ' רובין, מביה"ח הדסה עין כרם. בחוות דעת מיום 14.8.95 אומר פרופ' רובין, כי התובעת נפגעה בתאונה באורח קשה, סבלה משברים מרוסקים של האגן מימין ושברים בתוך פרק הירך. התובעת טופלה ניתוחית והשברים התחברו, ואולם בתזוזה קלה אשר משנה את צורת האגן מימין. בשל העיוות הקל במבנה האגן יש לצפות בעתיד להופעת שינויים ניווניים באזור פרק הירך מימין. פרופ' רובין העריך את נכותה של התובעת בעבור הפגיעה בעצמות האגן ובפרק הירך ב-10% ובעבור הצלקות באגן מימין ובירך ב-10% - ובסה"כ: 19% נכות לצמיתות. ב"כ התובעת שלח אל פרופ' רובין שאלות הבהרה (מיום 21.5.96), ובתשובותיו הגדיל פרופ' רובין את נכותה האורטופדית של התובעת. ב"כ התובעת העביר אל המומחה תוצאות בדיקת הולכה עצבית שנערכה לתובעת ביום 14.4.96, ובה "עדות לפגיעה בעצב טיביאלי מימין עם סימנים לנזק אקסונלי ואטרופיה של שרירים דיסטלים". בתשובותיו מ יום 7.7.96, ציין פרופ' רובין כי הבדיקה הנ"ל מעלה חשד לנזק נוירולוגי קל ברגל ימין הנוגע לעצב הטיביאלי, והוא הסכים להוסיף לנכותה של התובעת 5% נוספים בגין נזק זה. פרופ' רובין גם נשאל אם אין נכותה של התובעת צריכה לשקף את אותם שינויים ניווניים שצפה לעתיד באזור פרק הירך. הוא השיב, כי בעת הבדיקה התרשם מתפקודה הטוב יחסית של התובעת ולא הביא בחשובן, שעה שקבע את דרגת נכותה, את הסיכונים הקטנים לעתיד בשל העדר ביסוס מדעי להערכתם. עוד הסביר, כי קיים סיכון מסויים שהתובעת תזקק לטיפול ניתוחי לפרק הירך בעתיד הרחוק בשל הנזק שנגרם וניכר בצילומים, ולכן "כדי לאפשר גם ליהנות מן הספק יש אפשרות להגדיל את נכותה...". לאור האמור לעיל, שינה פרופ' רובין מקביעתו הקודמת, וקבע כדלקמן: עבור הפגיעה באגן ובפרק הירך - 20% נכות, עבור הנזק העצבי ברגל ימין - 5% נכות, עבור הצלקות - 10% נכות. סה"כ 31.6% נכות אורטופדית לצמיתות. הנתבעת איננה חולקת על קביעת פרופ' רובין לגבי הצלקות ובאשר לנזק העצבי שנמצא בבדיקה. עם זאת, טוענת הנתבעת, כי פרופ' רובין לא יכול לומר מתי בעתיד, ואם בכלל, יתרחשו השינויים הניווניים בעקבות הפגיעה באגן ובפרק הירך. לפיכך, לטענתה, יש להניח את אמצע תקופת תוחלת חייה של התובעת כמועד בו יתרחשו השינויים. נראה לי, כי צודקת הנתבעת בטענתה, ולא ניתן לראות בקביעת 20% נכות, בגין הפגיעה באגן ובפרק הירך, נכות התואמת את מצבה של התובעת היום. אומנם פרופ' רובין לא נחקר על חוות דעתו, ואולם מתשובותיו לשאלות ההבהרה עולה, כי בעת הבדיקה התאים מצבה של התובעת, לעניין הפגיעה באגן ובפרק הירך, לנכות בשיעור 10% בלבד. הקביעה בדבר 20% נכות נובעת מכך שבעתיד ייתכו שינויים במפרק. מדבריו עולה, כי לא ניתן לאמוד בוודאות מתי ואם יופיעו שינויים ניווניים, אולם יתכן והתובעת תזדקק בעתיד הרחוק לניתוח לטיפול בפרק הירך, והוא הגדיל את שיעור הנכות הקיימת בשל האפשרות להופעת השינויים הניווניים הללו בעתיד. בהתבסס על האמור לעיל, מצאתי לנכון להוסיף לתובעת 5% נכות, בשל האפשרות להופעת שינויים ניווניים בעתיד, ואני מעמיד את נכונה בגין הפגיעה באגן ובפרק הירך על 15% לצמיתות. על אלה יש להוסיף 10% בעבור הצלקות ועוד 5% נכות בעבור הפגיעה העצבית, ובשקלול הנכויות - 27.3% נכות לצמיתות. כמומחה גניקולוג מונה, בהסכמת הצדדים, פרופ' ש. ענתבי מביה"ח הדסה עין כרם. בעת שנבדקה על ידי פרופ' ענתבי היתה התובעת בשבוע ה-32 להריונה. לדברי פרופ' ענתבי בחוות דעתו מיום 21.12.95: "לאור המום במבנה האגן קיימת סבירות שהלידות שלה בעתיד תהיינה לידות קשות, עם אפשרות של התערבות בסיום הלידה בניתוח קיסרי, עקב המום באגן שיכול להוות מעצור מכני ליציאת העובר". עם זאת, פרופ' ענתבי נמנע מלקבוע לתובעת נכות בתחום הגניקולוגי. את תינוקה לאחר התאונה ילדה התובעת בלידה רגילה. משכך, טוענת הנתבעת, המציאות הוכיחה עצמה, ואין לקבוע לתובעת כל נכות בתחום הגניקולוגי. בתצהירה מסרה התובעת, כי את לידתה השלישית (שלאחר התאונה) ילדה ללא ניתוח קיסרי ואולם, לידה זו היתה קשה יותר מלידותיה הקודמות והיא התאפשרה רק משום שהעובר שברחמה היה קטן (2,800 ק"ג). מחוות דעתו של פרופ' ענבתי עולה כי משקלם של התינוקות בלידותיה הקודמות היה דומה (2,850 ו-3,350 ק"ג). אין חולק, כי התאונה גרמה לתובעת לשינוי במבנה האגן, ואולם המציאות בדתה את תחזיתו של הגניקולוג ונראה, כי אין בפגיעה כדי למנוע מהתובעת ללדת בלידה רגילה. לאור האמור, ובהתחשב בגילה של התובעת היום - 40 - לא נראה לי כי יש לקבוע לה נכות בתחום הגניקולוגי. כמומחה בתחום הפסיכיאטרי מונתה ד"ר רימונה דורסט, מנהלת מחלקה במרכז לבריאות הנפש "טלביה" בירושלים. בחוות דעת ארוכה ומנומקת, מיום 14.5.96, קבעה ד"ר דורסט כי התובעת לא סובלת היום מהפרעה נפשית כלשהי. ד"ר דורסט התרשמה כי קיים סבל נפשי מסויים, אשר היה חמור יותר בתקופה הסמוכה לתאונה והתאפיין, ככל הנראה, בקווים פוסט-טראומתיים. אלה נסוגו עם הזמן ונותרה "חרדה קלה בלתי ספציפית ונטייה לעצבנות". על פי חוות הדעת, סבלה התובעת מ-5% נכות נפשית במשך שלוש שנים לאחר התאונה. בתום תקופה זו לא נותרה לה נכות נפשית הקשורה בתאונה. בעלי הדין אינם חולקים על קביעתה של ד"ר דורסט. נכות תיפקודית ואובדן כושר השתכרות: ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי נכותה התיפקודית של התובעת גבוהה מנכותה הרפואית והוא מציע לקבוע לה 40% נכות תיפקודית. לעומתו, טוען ב"כ הנתבעת, כי נכותה התיפקודית נמוכה מנכותה הרפואית מכיוון שנכותה הרפואית כוללת שינויים ניווניים שיתרחשו אך בעתיד הרחוק, ומכיוון שהנכויות שנקבעו בגין הצלקות ובגין הנזק הנוירולוגי אינן משפיעות על תיפקודה. לפיכך, הוא מציע להעמיד את נכותה התיפקודית על 7.5% בלבד. ע"פ ההלכה, כפי שנקבעה בפסיקה בית המשפט מוסמך לקבוע נכות תיפקודית השונה מזו הרפואית בהסתמך על הראיות שהובאו לפניו, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של התובע - ראה ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' "המגן" חברה לביטוח בע"מ תקדין עליון, כרך 95 (2) 175. דרגת הנכות הרפואית של הנפגע עשוייה לשמש אמת - מידה לקביעת דרגת נכותו התיפקודית, אולם את היחס בין שתי אלה יש לבחון תמיד על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, אופי ומהות הפגיעה, עיסוקו של הנפגע, גילו, יכולתו להסתגל למצבו, כושרו להשתקם וכיוצ"ב. מתוך הראיות שלפני מצאתי כי יש לקבוע לתובעת דרגת נכות תיפקודית נמוכה מהנכות הרפואית. אומנם התובעת נפגעה באורח קשה בתאונה, ואולם אט אט שבה לפעילותה התקינה. בתשובותיו, מיום 7.7.96, כותב פרופ' רובין: ”התרשמתי בעת הבדיקה מתפקודה הטוב יחסית של גב' סלם...".” מחוות דעתה של פרופ' דורסט עולה, כי התובעת הצליחה להשתקם מהפגיעה והיא מתפקדת היום במצב שבו נכותה "כמעט ואינה ניכרת חיצונית מבחינה מוטורית". עוד נאמר שם, כי התובעת "ממלאת אחר כל חובותיה, מתפקדת כאם וכעקרת בית"... (עמ' 5 לחוות הדעת, בפרק "דיון"). סבלה של התובעת משפיע מעט מאוד על תפיקודה היומיומי ועל אורח חייה. התובעת מבצעת את המוטל עליה בביתה, לרבות טיפול בילדים וביצוע עבודות משק הבית סידור, כביסה, בישול וכיוצ"ב (עמ' 4 לחוותה דעת, בפרק "תלונותיה העיקריות...”) על כך העידה גם התובעת עצמה: ”כל עבודה בבית שצריך לעשות אני עושה" (פרוטוקול, עמ' 17, שורה 9).” הנתבעת העידה את נגר עודד, חוקר פרטי, שהתבקש על ידה לבצע מעקב אחר התובעת. החוקר הצהיר על פרטי המעקב כדלקמן: ”בשעה 08:24 זיהיתי את התובעת יוצאת מבית מגוריה ברח' כנפי נשרים 2, ירושלים. התובעת נראתה מלווה ילד. בדרכה של התובעת היו מדרגות רבות והיא נראתה יורדת אותן ללא כל מגבלה חזותית נראית לעין. כעבור מספר דקות הגיעו התובעת והילד שעמה אל המרכז הקהילתי ע"ש ג'ימס רוס ברח' אונקלוס, בו פועל גן ילדים. בשעה 08:52 נצפתה התובעת עוזבת את המקום בדרכה על חנות "שריון גרף בע"מ" לציוד ולמכשירי כתיבה. בכניסה לחנות ישנן 5-6 מדרגות אשר יש לעלות בהן על מנת להיכנס אליה. התובעת נראתה מהלכת ועולה את המדרגות ללא צליעה וללא כל מגבלה חזותית. בשעה 09:32 יצאה התובעת את החנות והחלה הולכת לכיוון בית מגוריה. בדרכה לביתה עלתה התובעת גרם מדרגות של כ-20 מדרגות. התובעת נצפתה עולה את המדרגות במרכזו של גרם המדרגות מבלי שתעשה שימוש במעקות הקבועים משני צידיו, ללא צליעה וללא כל מגבלה חזותית. בהמשך נצפתה התובעת הולכת לכיוון ביתה. התובעת נראתה מהלכת ללא צליעה וללא כל מגבלה חזותית”. במסגרת עדות החוקר הוגשה קלטת הוידיאו - נ/3 אותה צילם. הצדדים חלוקים בשאלת משקלה של נ/3. ב"כ התובעת טוען, כי אין לייחס לקלטת כל משקל מאחר והיא עברה עריכה מגמתית ומטעה. בקלטת נראית התובעת הולכת עם בנה, אח"כ נראית הולכת לבדה ועולה גרמי מדרגות. היא נראית הולכת בהליכה די מהירה ועולה גרמי מדרגות ללא קושי נראה לעין וללא צליעה. עם זאת, בסרט ישנן מס' הפסקות ואורכו כשתי דקות בלבד. החוקר, עורך נ/3, העיד בבית המשפט כי הוא הפסיק את הצילום בזמן שהתובעת שהתה בגן הילדים או בחנות, וכי השיבושים שבקלטת וההפסקות בצילום נובעים מהעובדה שמדובר בצילום בתנאי שטח. עריכת מעקב אחר תובע וצילומו, הם חלק מהאמצעים שבידי הנתבעת להוכחת טענותיה ולקיעקוע מהימנותו של הנפגע. עם זאת, איכותו של סרט ההקלטה ומידת עריכתו הם אשר יקבעו את משקלו בכל מקרה ומקרה. במקרה שלפנינו אכן ישנם שיבושים והפסקות בצילום, וזמן הצילום קצר יחסית. בהביאי בחשבון את כל אלה, ועל אף משקלה המופחת של הקלטת, נ/3, מצאתי כי היא תומכת, בכל זאת, במסקנתי כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה מנכותה הרפואית. מכאן, להערכת נכותה התפקודית. מסכים אני עם עמדת הנתבעת כי לצלקות, בגינן קבע פרופ' רובין 10% נכות צמיתה, אין השלכה על תפקודה של התובעת .בבדיקת התובעת מצא פרופ' רובין בקדמת האגן הימני צלקת בצבע חום, רגישה, באורך כ-20 ס"מ וצלקת דומה באורך כ-5 ס"מ בצד החיצוני של הירך הימנית. המדובר בצלקות באיזור האגן והירך, שאינן חשופות ואינן אמורות להפריע לתובעת בבואה בחברת בני אדם. פרופ' רובין קבע את נכותה של התובעת בגין הצלקות לפי סעיף 175 (1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956: צלקות "מכאיבות או מכערות". בתשובותיו לשאלות הבהרה שנשלחו אליו ע"י ב"כ התובעת, נמנע פרופ' רובין מלקבוע כי לצלקות אלו פגיעה פונקציונלית (תש' 4 לתשובותיו מיום 7.7.96). בפני פרופ' רובין התלוננה התובעת כי הצלקות "מכערות ומגרדות". גם בחוו"ד של ד"ר דורסט נכתב (בפרק "תלונותיה העיקריות..."), כי הצלקות גורמות לתובעת לתחושת גרד ומפריעות לה מבחינה אסתטית. בנסיבות אלו, נראה לי כין אין לצלקות אלה השפעה תיפקודית. גם לקביעתו של פרופ' רובין בדבר 5% נכות בגין הנזק העצבי ברגל ימין , אין השלכות תיפקודיות. בבדיקת התובעת לא נמצאה הגבלה בתנוועתיות פרק הירך. בתשובותיו, מיום 7.7.96, אומר פרופ' רובין: ”יש לציין שבעת בדיקתי לא מצאתי כל סמן קיצוני של הפרעה נוריולוגית בשרירים מתחת לברך, אולם הבדיקה החשמלית החדשה מעלה חשד לנזק נוירולוגי קל (הדגשה במקור) ברגל ימין הנוגע לעצב הטיביאלי. כאמור לעיל לא מצאתי כל סימן של הפרעה תפקודית בקשר לכך וגם לא התלוננה הנבדקת על חולשה או הפרעות בתחושה בגפה באיזור הנדון, יתכן כי תלונותיה על התכווצויות חוזרות ברגל קשורות להפרעה נוירולוגית אך התכווצויות אלה באות לסרוגין ואינם מהווים הפרעה תמידית” לאור דבריו המפורשים של פרופ' רובין, אין לייחס לנכות זו השלכה תיפקודית. טוענת הנתבעת, כי גם לנכותה הפסיכיאטרית הזמנית של התובעת לא היתה השפעה תיפקודית. אינני מסכים עמה. התובעת סבלה מנכות נפשית במשך 3 שנים לאחר התאונה, ועל פי חוות דעתה של פרופ' דורסט לוותה הנכות הנפשית גם בהשפעה פונקציונלית. בתום תקופה זו אין עוד פגיעה תיפקודית הקשורה בנכות נפשית. באשר לפגיעה באגן ובפרק הירך, מצאתי כי לאלה השלכה על תפקודה של התובעת ולכך יש להוסיף את הנזק העתידי הצפוי שמקורו בשינויים הניווניים, כמפורט לעיל. אני מעמיד, איפא, את נכותה התפקודית הצמיתה של התובעת על 15% ואני קובע באותו שיעור את אובדן כושר ההשתכרות העתידי. הנזק הפסד השתכרות בעבר: התובעת בת 40, גרפיקאית במקצועה. ערב התאונה עבדה התובעת כגרפיקאית בביתה דפוס "דף נוי", שם עסקה בעימוד ידני של ספרים.ניסיון מצדה לחזור לעבודתה לאחר התאונה נכשל. התובעת עבדה במשך כחודש ופוטרה לדבריה, כתוצאה מכך שהתקשתה לשבת שעות רבות, כנדרש בעבודה זו, ותפוקתה ירדה. עוד מסרה, כי עבודתה כרוכה בישיבה על כסא שרטטים גבוה מול שולחן אור, והיא לא היתה מסוגלת לשבת יותר ממס' דקות ברציפות בשל הכאבים באגן וברגל הפגועה. לאחר פיטוריה, ניסתה התובעת להתקבל לעבודה במקצועה במקומות אחרים, אולם לאור המהפיכה שהתחוללה בתחום בשנים האחרונות, והמעבר מגרפיקה ידנית לגרפיקה ממוחשבת, היא לא התאימה. התובעת ניסתה להשלים את הפער שנוצר בין ידיעותיה לדרישות החדשות שהציב שוק העבודה לאחר שיקומה. היא ניסתה לעבור הכשרה בתחום ונרשמה לשם כך לקורס גרפיקה ממוחשבת בביה"ס "אחד לאחד" באקדמיה לאמנות "בצלאל". כעבור מס' פגישות חדלה התובעת להגיע לשיעורים לדבריה, משום שלא היה לה כל ידע במחשבים, לא היה מחשב בביתה לשם תרגול ומחוסר יכולת להתמיד בישיבה ממושכת. היא ניסתה למצוא עבודה גם בתחומים השונים מתחום עיסוקה, אולם בהעדר הכשרה אחרת לא התאימה לעבודות אלו. בנובמבר 94' עבדה התובעת במתנ"ס "בית רוס" בעבודה חלקית של כשלוש שעות ביום, כממלאת מקום של מדריכה ששהתה בחופשת לידה. תפקידה שם היה לסייע לתלמידים בהכנת שיעורי הבית. מאז עבודתה במתנ"ס התובעת אינה עובדת. לטענתה, בעקבות התאונה נפגע שכרה והיא לא יכלה להשתלב עוד במקצועה כגרפיקאית. השתלבותה בעבודה אחרת גם היא היתה קשה, בהעדר כל הכשרה אחרת. התובעת מתקשה בישיבה ממושכת, ולפיכך היא אינה מסוגלת לבצע עבודת גרפיקה או כל עבודה אחרת מעבר למספר שעות מצומצם ביום. טוענת הנתבעת, כי התובעת לא שבה לעבודה מסיבות שאינן קשורות בתאונה כמו הסיבה שהיא מטופלת בשלושה ילדים קטנים. התובעת אישרה בעדותה, והדבר נאמר גם בחוות דעתה של ד"ר דורסט, כי הטיפול בילדים וביצוע עבודות הבית תובעים ממנה את רוב זמנה. ואומרת התובעת: ”ש. ציינת את סדר יומך לגבי קבלת הילדים הביתה, איך יכולת לעבוד אם את צריכה לקבל את הילדים. ת. זו שאלה ששאלתי את עצמי הרבה פעמים. ברוך השם שאני עומדת על הרגלים לעומת המצב הנורא שהייתי אחרי התאונה. עברו מס' שנים אילו הייתי עובדת לא הייתי יכולה לתפקד גם בבית וגם בעבודה. דבר אחד היה בא על חשבון השני. זה היה עלול לפגוע בילדים וגם לפגוע בעבודה" (פרוטוקול, עמ' 18 שורות 21-17). לפני ד"ר דורסט הביעה התובעת את רצונה להשתלב בעתיד במעגל העבודה, "לכשתתפנה יותר כאשר ילדיה יגדלו" (עמ' 5 לחוות הדעת, בפרק "דיון"). בדומה לכך, בתצהירה אומרת התובעת כי היא לא המשיכה בהכשרה, בין היתר, מכיוון שלא יכלה להתמיד בשיעורים בשל הנכות . לעומת זאת, בעדותה אמרה, כי עלות הקורס היא שמנעה ממנה את האפשרות להשתתף בו: ”אני התעניינתי בקורס ספציפי למקצוע שלי, שהוא גרפיקה, בגלל שהקורס בגרפיקה עלותם גבוהה לא יכולתי להרשות לעצמי, גם לאחרונה התעניינתי וקורס כזה ברמה גבוהה נע בין 5,000 ל-15,000 ₪" (עמ' 18, שורות 5-7). נראה איפוא, כי יש ממש בטענה, שגורמים אחרים, שאינם קשורים בתאונה, מנעו ומונעים היום מן התובעת לחזור לעבודה. שהרי גם אלמלא התאונה, אם רצתה התובעת להמשיך בעבודתה כגרפיקאית, היה עליה לעבור הכשרה מתאימה בעקבות המעבר לגרפיקה ממוחשבת. התובעת הסבירה בעדותה כי חיפשה עבודה גם בתחומים אחרים, שלא במקצועה, אולם משלא היתה לה הכשרה אחרת לא התאימה. לאחר מכן, היא מודה כי חיפשה עבודה בתחום המקצועי שלה בלבד (עמ' 15, שורות 8-10). מכל אלה, נראה לי כי הסיבה לכך שהתובעת לא עובדת היום אינה נעוצה כולה בתאונה. במצב שבו אין הנפגע שב לעבודה לאחר תאונה יקשה על בית המשפט לקבוע מהו הפסד השתכרותו. במקרים כאלה, נטיית הפסיקה היא לקבוע כי אחוז הנכות התיפקודית יכול לשמש מודד לקביעת שיעור הפסדר כושר השתכרותו, בין אם אי-חזרתו לעבודה נבעה מטעמים אובייקטיביים ובין אם לא נמצאה הצדקה להימנעות הנפגע מעיסוק כלשהו אחרי הפגיעה - ראה, למשל, ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' "המגן", חב' לביטוח בע"מ תקדין עליון 95 (2) 175, ע"א 176/53 עטיה נ' רוזנבאום, פ"ד ח 1135, 1145, ע"א 132/65 מיררו נ' לנגברג, פ"ד יט (3) 282, 284). במקרה דנן, נראה לי, כי נכותה התיפקודית של התובעת דהיום יש בה כדי לבטא את הפסד השתכרותה בתקופה שלאחר אובדן כושר מלא לעבודה, ושלאחר שיקומה - מאז התייצבה נכותה התיפקודית. בעקבות התאונה ותהליך השיקום נעדרה התובעת מעבודתה במשך כ-8 חודשים, בהם היתה בחופשת מחלה, מיום 4/6/93 ועד חודש 1/94, ועד בכלל. הנתבעת מסכימה, כי בעבור תקופה זו זכאית התובעת לפיצוי מלא בגין הפסד שכרה. הכלל הוא, כי יש לחשב הפסד שכר בעבר על סיס שכרו של הנפגע עובר לתאונה. משכורתה הממוצעת של התובעת ערב התאונה, עפ"י שלושה תלושי משכורת אחרונים (נספח א' לתצהירה), היא 2264.65 ₪. הצדדים שערכו סכום זה בהפרש קטן ביניהם למועד סיכומיהם, ואני מעמיד את שערוך הסכום על הממוצע שביניהם - 4400 ₪ נכון ליום 1/1/00. בגין תקופה זו אני פוסק לתובעת סך 35,200 ₪ (8 חודשים X 4400) בצירוף הפרשי הצמדה, החל מיום 1/1/00 ועד מועד התשלום בפועל ובצירוף ריבית חוקית מאז מחצית אותה התקופה - 1/10/93 ועד מועד התשלום בפועל. (המועד 1/1/00 הוא המועד הממוצע שבין מועדי הגשת סיכומי הצדדים). בחודש פברואר עבדה התובעת במקום עבודתה הקודם ואין חולק כי עבור חודש זה היא אינה זכאית לפיצוי. לאחר מכן פוטרה התובעת נספח ב' לתצהירה. בין החודשים 8/94-3/94 קיבלה התובעת דמי אבטלה - נספח ג' לתצהירה. התובעת מבקשת פיצוי על הפסדה בחודשים אלה, שמתבטא בהפרש שבין משכורתה הממוצעת עובר לתאונה ובין דמי האבטלה ששולמו לה. מנגד, טוען ב"כ הנתבעת, כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין התקופה בה קיבלה דמי אבטלה. לתמיכת טענתו צירף ב"כ הנתבעת לסיכומיו את פסק דינו של כב' השופט רומנוב בת.א. (י-ם) 14784/95 מיכאל רבייב נ' שחמורוב כימיקלים בע"מ, שם נקבע כי אין להעניק לתובע פיצוי בגין תקופה של 6 חודשים שבה קיבל דמי אבטלה. כב' השופט, שם, לא נימק את קביעתו. במקרה שלפני שבה התובעת להלך על שתי רגליה, ללא עזרה, כעבור 10 חודשים מיום התאונה. כך נאמר בחוות דעתו של פרופ' רובין ואין חולק על כך. עפ"י חוות דעתה של ד"ר דורסט סבלה התובעת מנכות פסיכיאטרית תקופה של 3 שנים לאחר התאונה. בחומר הראיות שלפני בסיס רחב דיו לטענת התובעת, כי עדיין לא שבה לאיתנה במהלך התקופה עד חודש 9/94. בהתבסס על אלה מצאתי כי התובעת זכאית להפרש שבין דמי האבטלה שקיבלה ובין שכרה בתקופה האמורה. דמי האבטלה שקיבלה הם 1,700 ₪ לחודש והיא זכאית להפרש בסך 565 ₪ לחודש. סכום זה הוא 25% משכרה, לפיכך אני פוסק לתובעת את הסך 6600 ₪ (לפי 6 X 1100) בצירוף הפרשי הצמדה החל מיום 1/1/00 ועד מועד התשלום בפועל ובצירוף ריבית חוקית החל ממחצית התקופה 1/6/94 ועד מועד התשלום בפועל. בתקופה שמתום תקופת הזכאות לדמי אבטלה - החל מחודש 9/94 ועד היום, לא עבדה התובעת, פרט לשלושה חודשים בהם עבדה כ-3 שעות ביום, כמדריכה במתנ"ס "בית רוס". בפרק זמן זה לא היתה לה כל הכנסה. התובעת לא שבה לעבודתה ובוודאי סבלה אובדן שכר, אולם על הפיצוי להיקבע על פי יכולתה דהיינו, בהתאם לפגיעה בכושרה, ולא על פי הפסדה שבפועל. כאמור, נכותה התיפקודית האורטופדית של התובעת בתקופה זו היתה בגין הפגיעה באגן ובפרק הירך. ואולם, בשלוש השנים שלאחר התאונה סבלה התובעת גם מ-5% נכות נפשית. לפיכך, אני פוסק לתובעת, בעבור החודשים 9/94-5/96, 13,860 ₪ (21 חודשים X 4400 ₪ X 15% נכות), בתוספת הפרשי הצמדה החל מיום 1/1/00 ובתוספת ריבית חוקית החל ממחצית התקופה 15/7/95 - ועד מועד התשלום בפועל. אני פוסק לתובעת, בעבור החודשים 6/96 ועד היום, 27,230 ₪ (62 חודשים X 4400 ₪ X 10% נכות), בתוספת הפרשי הצמדה החל מיום 1/1/00 ועד מועד התשלום ובתוספת ריבית חוקית החל ממחצית התקופה - 1/1/99 ועד מועד התשלום בפועל. אובדן השתכרות בעתיד: נכותה התיפקודית של התובעת היא כאמור 10% לצמיתות ולכך הוספתי עוד 5% בפסק דין זה, בהתחשב באובדן כושר ההשתכרות העתידי הצפוי כתוצאה מהתפתחות שינויים ניווניים. לפיכך, יש לחשב את אובדן כושר השתכרותה העתידי של התובעת ולהעמידו על 15%. מקובלת עלי עמדת ב"כ התובעת, כי שכרה של התובעת ערב התאונה, לאחר ניכוי מס, הגיע כדי 70% מן השכר הממוצע במשק. מאידך, אין בידי לקבל את בקשתו כי אקבע, ששכרה העתידי של התובעת, אלמלא התאונה, היה מגיע לשכר הממוצע במשק בהעדר כל ראייה לכך. במקרה כזה נוטה ביהמ"ש להעמיד את השכר העתידי על השכר ערב התאונה תוך שערכו למועד פסק הדין - וראה לעניין זה ע"א 709/80 פרלמן נגד לוזון, פ"ד לו(4) 273 בעמ' 275. השכר הממוצע במשק, נכון להיום הוא 7,131 ₪. 70% מסכום זה הם 5000 ₪ (בעיגול כלפי מעלה של 8 ₪) . מסכום זה אין להפחית תשלומי מס, כאשר בבסיס החישוב עומד שכרה של התובעת ערב התאונה לאחר ניכוי מס. אני מעמיד איפוא, את שכרה העתידי של התובעת, אלמלא נזקי התאונה, על 5000 ₪ נטו. 15% מסכום זה הם 750 ₪, וזהו אובדן שכרה העתידי החודשי. התובעת היום בת 40 ועד מועד פרישתה לגמלאות נותרו לה עוד 25 שנות עבודה. על בסיס נתונים אלה אני פוסק לתובעת, בעבור אובדן כושר השתכרות בעתיד, את הסך 158,157 ₪ (לפי 210.8764 X 750). לסכום זה יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. עזרה וסיעוד בעבר: טיפול בילדים: התובעת נשואה ואם לשלושה ילדים. עת נפגעה בתאונה היתה מטופלת בשני ילדים בגילאים 5 ו-שנה וחצי. כתוצאה מהתאונה אושפזה התובעת בבית חולים למעלה מחודשיים ימים. לדברי התובעת, במשך תקופת אישפוזה בביה"ח העתיקה חמותה את מקום מגוריה אל ביתה והקדישה עצמה באופן מוחלט לטיפול בילדיה . הטיפול בילדים בגילאים אלה חייב השגחה רצופה והתפרס על פני כל שעות היממה. לפיכך, דורשת היא פיצוי לפי עלות טיפול כזה במקרה של העסקה בשכר. עוד טוענת התובעת, כי מלבד עזרת הסבתא העסיקו היא ובעלה שמרטפים לילידיהם בתקופת אישפוזה, מאחר ובעלה היה עסוק בעבודתו וחמותה, שהיא אישה מבוגרת, התקשתה לעמוד בנטל. כך גם בתקופה לאחר ששבה התובעת אל ביתה עם תום אישפוזה, משום שהיתה מוגבלת בכושרה. התובעת צירפה לתצהירה אישורים בגין שירותי שמרטפות - נספחים ד' 1-2 לתצהירה. ואולם עורכי אותם המסמכים לא העידו לפני, ובאין הסכמה מצד הנתבעת אין הם יכולים לשמש ראייה לתוכנם. מוכן אני להניח, כי בתקופת אישפוזה, ועד שמונת החודשים שלאחר האשפוז, בהם עדיין לא הגיעה התובעת לכושר הליכה ללא עזרה, נזקקה היא לעזרה בטיפול בילדיה, ואם קיבלה עזרה זו מחמותה ומבן זוגה או מקרובי משפחה, אין בכך כדי לשלול ממנה פיצוי בעבור עזרה זו. עבור 67 ימים, בהם היתה התובעת מאושפזת, אני פוסק לה בגין עזרת הזולת, לפי 8 שעות ביממה, ו-20 ₪ לשעה, את הסך 10,720 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. עבור 8 חודשים נוספים, בהם שהתה התובעת בביתה ועדיין לא היתה מסוגלת להלך על שתי רגליה ללא עזרת קביים, אני פוסק לה, לפי 14 שעות בשבוע ו-20 ₪ לשעה, את הסך 10,080 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. עזרה בעבודות הבית: בתקופת אישפוזה נזקקה התובעת לעזרת צד ג' בעבודות הבית. עבור תקופה זו אני פוסק לה עזרה בהיקף של 8 שעות שבועיות, לפי 30 ₪ לשעה ובסה"כ 2,160 ₪. עבור 8 חודשים נוספים, בהם היתה התובעת עדיין בתהליך של שיקום ונעזרה בקב הליכה, אני פוסק לה לפי 6 שעות שבועיות ו-30 ₪ לשעה, את הסך 6480 ₪. לסכומים דלעיל יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. התובעת העידה, והדבר מפורט גם בחוו"ד של ד"ר דורסט, כי בתום תקופת החלמתה ושיקומה נמנעה מלהעסיק עזרה בשכר. לדבריה, נבע הדבר משיקולים כלכליים. עם זאת, התובעת לא שבה לעבודה בתום תקופת השיקום ומחוו"ד המומחים ומעדותה עולה, כי היא ביצעה בעצמה את כל עבודות הבית וניהלה את משק ביתה בהצלחה. לפיכך, נראה לי, כי בתום עשרת חודשי השיקום וההחלמה לא נזקקה התובעת לעזרת הזולת. עזרה וסיעוד לעתיד: נכותה התיפקודית של התובעת היום הוא 10%. התובעת שבה לתיפקוד מלא במסגרת משק ביתה. בעתיד הרחוק, ולא ידוע מתי, קיים סיכוי כלשהו להחמרה בשיעור של 5% נכות. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת בעבור עזרה וסיעוד בעתיד. הוצאות רפואיות בעבר: אני פוסק לתובעת את הוצאותיה הרפואיות בהתאם לקבלות שצורפו על ידה. ואולם, במניין הקבלות לא תבאנה בחשבון כאלה אותן לא שילמה התובעת ובהן, קבלה עבור אישפוז בסך 24,000 ₪, קבלות את סכומם זכאית התובעת לקבל מקופת חולים כנגד התחייבות, קבלות עבור טרפיה בברכת בית חולים הדסה הר הצופים ששולמו על ידי אחרים, קבלות ששולמו על ידי הנתבעת וקבלות לגביהן הודתה התובעת כי לא שולמו על ידה. לסכומי הקבלות בעבורן זכאית התובעת להחזר, יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד הנקוב בהן ועד מועד התשלום בפועל. פרופ' רובין קבע בחוות דעתו כי קיים סיכון שהתובעת תיאלץ לעבור ניתוח להחלפת פרק הירך, אשר כרוך ב-10 ימי אישפוז ובעוד 10 ימי שיקום. מן הראוי, איפוא, לפסוק לתובעת פיצוי בגין הוצאות שתיאלץ לשאת בהן בעתיד ושקשורות בתאונה. לפיכך, יש לפסוק לה פיצוי בראש נזק זה, בסכום גלובלי של 5,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. התובעת לא הוכיחה כי צפויות לה הוצאות רפואיות נוספות בעתיד. הוצאות נסיעה בעבר: התובעת צירפה לתצהירה קבלות רבות על הוצאות נסיעה, כולן בתקופה הסמוכה לאחר התאונה - נספח ה' לתצהירה. יש לזכור, כי לאחר תקופת אישפוזה ושובה אל ביתה התקשתה התובעת בהליכה והיא נעזרה תחילה בהליכון ואחר כך בקביים. רק כעבור 10 חודשים מיום התאונה שבה התובעת להליכה על שתי רגליה ללא כל עזרה או תמיכה. אין חולק כי ניידותה היתה מוגבלת בתקופה זו, תקופה שבה היה עליה להמשיך בטיפולי הפיזיוטראפיה וביתר הטיפולים שהם חלק מתהליך השיקום. לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי בגין הוצאות נסיעה, ואני מעריכו בסכום גלובלי של 4000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. הוצאות נסיעה לעתיד: היום מתפקדת התובעת באופן מלא ונכותה כמעט שאינה מורגשת. לא הוכח לפני כי כתוצאה מנזקה בעקבות התאונה תזדקק התובעת להוצאות נסיעה בעתיד. כאב וסבל: נכותה הרפואית הצמיתה של התובע נקבעה בפסק דין זה והועמדה על 27.3%. עם זאת, מסכימה הנתבעת בסיכומיה, כי לצורך חישוב הפיצוי בעבור כאב וסבל תעמוד נכותה הרפואית על 29.5% . על בסיס אחוז הנכות המוסכם על הנתבעת אני פוסק לתובעת, לאחרי ניכוי גיל (2%), את הסך 38,586 ₪ ((2%-) X 29.5.% X 133,470). לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה מיום פסק הדין וכן ריבית חוקית החל מיום התאונה (4/6/93) ועד מועד התשלום בפועל. ימי אישפוז: התובעת היתה מאושפזת בעקבות התאונה במשך 67 ימים. אני פוסק לה בעבור כך את הסך 17,889 ₪, (לפי 267x67) בצירוף הפרשי הצמדה מיום פסק הדין וכן ריבית חוקית החל מיום התאונה ועד מועד התשלום. תשלום תכוף: התובעת קיבלה מהנתבעת תשלום תכוף בסך 1,969 ₪ ביום 12.9.93. סכום זה, כשהוא משוערך ליום מתן פסה"ד, יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסקו לה. חוו"ד פרופ' ענתבי: התובעת נשאה בשכ"ט של פרופ' ענתבי - גניקולוג, והיא מבקשת את החזר שכר טרחתו - בסך 3000 ₪. מחוות דעתו של פרופ' ענתבי עולה כי היה מקום לחוות דעת גניקולוגית והוא מצא סיכוי של ממש ללידות קשות ובניתוח קיסרי בשל העוות באגן שנגרם בתאונה. תחזית זו נתבדתה, כמתואר לעיל, ואולם אין לומר כי מלכתחילה לא היה מקום להגשת חוות הדעת. לפיכך, אני פוסק לתובעת 3000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום התשלום לפרופ' ענתבי ועד מועד ההחזר. אני פוסק לתובעת את סכום האגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום התשלום ועד מועד ההחזר. אני פוסק לתובעת שכ"ט עו"ד בגובה 13% מהסכומים שנפסקו לה בפסק דין זה, בצירוף מע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. תאונת דרכיםשברירך