קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שומת מגרש זכאות להבטחת הכנסה: השופטת ר' רוזנפלד 1. תביעת המערער לגימלת הבטחת הכנסה נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי בנצרת (ב"ל 1225/99; השופט הראשי ח' סומך ונציגי הציבור סיידא ומיבר), מן הטעם, שבבעלות המערער נכסים, שההכנסה החודשית המחושבת מהם, גבוהה מן הגימלה שהיה מקבל אילו עמד בתנאי הזכאות. על קביעת בית-הדין האזורי בדבר היותו בעל נכסים השוללים זכאותו לגימלה הגיש המערער את ערעורו שבפנינו. 2. העובדות הרלוונטיות כפי שהן עולות מן התיק, וכפי שקבע אותן בית-הדין האזורי בפסק-דינו, הן אלו: (א) על שמה של אשת המערער רשום מגרש בגוש 15412, חלקה 48. שטח המגרש 580 מ"ר (להלן - המגרש). (ב) על המגרש בנוי בית מגורים בן קומה אחת בו מתגוררים בנו של המערער ובני משפחתו של הבן (להלן - המבנה). היתר הבנייה למבנה הוצא על שמה של אשת המערער. על-פי הערכת שמאי, שווי המגרש כולל המבנה שעליו (להלן - המקרקעין) הינו 400,000 ש"ח. (ג) עוד יש בבעלות המערער שטח קרקע בן שני דונם, המשמש מטע זיתים. שוויה של הקרקע הוערך על-ידי המערער בכ-50,000 ש"ח. (ד) כעולה מן התיק, בבעלות המערער מגרש נוסף עליו בנוי בית המגורים שבו הוא מתגורר. מגרש זה לא הוכלל בחישוב הנכסים של המערער לעניין תביעתו לגימלת הבטחת הכנסה. 3. פסק-הדין של בית-הדין האזורי בפסק-דינו מושא הערעור כך קבע בית-דין קמא: "א. על יסוד הראיות שהוצגו בפנינו, התובע ובת זוגו הינם בעלים של המקרקעין הנ"ל. ב. הטענה כי הקרקע ניתנה כפיצוי דינה להדחות. אין די לטעון הטענה כל עוד לא הוכחה. גם אם היה ממש בטענה הרי עדיין הבעלות לא הופרכה (ראה נ/2 אישור המועצה המקומית). ג. הטענה כי הבית שנבנה על המקרקעין שייך לבן, דינה להידחות גם על פי ההלכה הפסוקה המקילה עם המבוטחים. ד. הסכום שנקבע על ידי השמאי לא הופרך. ה. בפועל המקרקעין רשומים על שם התובע ובת זוגתו ויש להתייחס אליהם ככאלה". בהסתמכו על כל האמור דחה בית-הדין את תביעת המערער לגימלת הבטחת הכנסה. 4. בערעורו שבפנינו טוען המערער כנגד קביעותיו של בית-הדין האזורי. ואלו הם עיקרי טענותיו של המערער: (א) המקרקעין הרשומים על שם אשת המערער שייכים לבן, והם בבעלותו. הבן בנה את המבנה שעל המגרש מכספו. על כך העיד הבן בפני בית-הדין האזורי. (ב) בית-הדין טעה בכך שהתעלם מן העובדה כי המקרקעין ניתנו כפיצוי ממינהל מקרקעי ישראל על עזיבת מקום המגורים הקודם של המשפחה. המערער לא קנה את המגרש ולא שילם עבורו. (ג) בית-הדין האזורי טעה בכך שקיבל את הערכת השמאי כמשקפת נכונה את ערך הנכס. 5. בדיון שקוים בערעור הציג בית-הדין למשיב את השאלות שלהלן: (א) מה משמעות העובדה כי הבן בנה את הבית מכספו שלו, והאם יש בכך כדי להשפיע על הערכת השמאי. (ב) בכל מקרה, מאחר שהשמאי העריך את הנכס חופשי מכל חזקה ובנכס מתגורר הבן, האם אין להעריך את הנכס כתפוס כאשר מוכרים אותו בשוק חופשי. 6. אלו הם עיקרי טענות המשיב בתשובה לשאלות בית-הדין, ולערעור בכלל: (א) הבעלות על הקרקע היא הקובעת, ועל-כן אין משמעות לשאלה מי בנה את המבנה, ומכספו של מי הוא נבנה. (ב) רק כאשר אין בנמצא מסמכים המעידים על הבעלות בקרקע, יש מקום להתחשב בשווי עלות הבנייה, המהווה תמיכה וסיוע לקביעת הבעלות. זה אינו המקרה בפנינו. (ג) גם אם יובא בחשבון שווי עלות הבנייה, על-פי קבלות, עדיין יהיה צורך להתחשב בהפרש, שלא בהכרח יזכה את המערער בגימלה. (ד) יש לראות את הנכס כפנוי וחופשי כפי שהעריכו השמאי. בהיות המערער הבעלים של הנכס הוא יכול להשכירו ולמכרו כפנוי. המערער הוא זה שבחר לאפשר לבנו לבנות ולהתגורר במקום. (ה) העובדה שהבן שילם את עלות הבנייה אינה יוצרת בעלות וגם לא זכות חזקה או שימוש. (ו) על-מנת שניתן יהיה להתחשב בכוונת המערער בדבר בעלותו של הבן על המבנה, עליו להעביר את הבעלות באופן פורמאלי. 7. המערער התייחס גם הוא לשאלות שהציג בית-הדין, ואלו הם עיקרי תשובותיו: (א) אם יוחלט שלא להפריד בין שמאות המבנה לבין שמאות המגרש ייעשה עוול למערער כי בעבר הפסיד את ביתו שנהרס, והמגרש שקיבל כפיצוי על הריסת ביתו הראשון גורם לו היום להפסד גימלה. (ב) משהבן בנה את המבנה ומתגורר בו, המערער לא יפנה אותו בשום פנים. קיימת תביעה מצד הבן כלפי המערער להעברת הנכס על שמו של הבן. באשר לעמדתנו 8. המערער טוען להיותו של המגרש מושא הדיון, חלק מפיצוי שקיבל במסגרת תכנית ריכוז הבדווים שעל-פיה פונה מביתו הקודם בשנות התשעים המוקדמות. לטענתו, עוד מלכתחילה ייעד את אותו מגרש לבנו. בכך יש לדעתו כדי לבסס טענה בדבר אי-הכללת "המקרקעין" בחישוב הכנסתו על-פי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן - חוק הבטחת הכנסה או החוק). מתגובת המערער לתעודת עובד ציבור, שהוגשה לבית-הדין האזורי, עולה, כי במסגרת התכנית בה אולץ, לדבריו, להרוס את ביתו ולפנות את אדמתו, קיבל כפיצוי בחכירה מן המדינה שני מגרשים בני כחצי דונם כל אחד. על אחד מהם בנה את ביתו, בו הוא מתגורר יחד עם בני משפחתו. על המגרש השני שנרשם על שם אישתו, בנה בנו את ביתו. בעובדות הללו שלא נסתרו, אין כדי לסייע בידי המערער. אחד המגרשים עליו בנה את ביתו, ממילא לא הובא בחשבון בחישוב הכנסתו על-פי החוק. ובאשר למגרש השני מושא הדיון, בהיות המגרש בבעלותו של המערער (והיינו הך הוא אם המגרש נרשם על שמה של בת-זוגו או על שמו, לצורך בחינת הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה), כי אז על-פי חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו מכוחו (תקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 (להלן - התקנות)), יש להביאו בחשבון בחישוב הכנסותיו. בעובדה כי מלכתחילה, ועוד בשלב בו קיבל את המגרש, ייעד אותו לבנו, אין כדי לשקול לעניין זה. 9. עוד נציין כי חוות-דעת השמאי בעניין הערכת שווי המקרקעין (המגרש והמבנה שעליו) לא נסתרה בפני בית-דין קמא. משכך, אין מקום להתערבותנו בפסק-דינו של בית-הדין, שקיבל את הערכת השמאי, כמשקפת נכונה את ערך הנכס. 10. בפסק-דינו, לא ראה בית-הדין האזורי מקום להכריע בשאלה אם אמנם בנו של המערער הוא שבנה מכספו את המבנה שעל המגרש, באשר ממילא סבור היה כי "גם לפי ההלכה המקלה עם המבוטחים", יש לראות את המערער כבעלים. עיון בתיק מעלה, כי בנו של המערער, מר מוג'יב אלרחמן פואז, העיד בתצהיר עדות ראשית שלו על כך שבנה את הבית מכספו. הבן חזר על הדברים בחקירה נגדית, ולא הובאה כל ראיה לסתור את דבריו, כמו גם את עדות המערער לעניין זה. על-כן, בנסיבות אלו, יש לקבל את הטענה בדבר בניית הבית מכספי הבן, כעובדה שהוכחה בפני בית-הדין האזורי. המסגרת המשפטית העומדת לדיון 11. קודם שנברר את המחלוקת שבין הצדדים, ולמען תהא התמונה שלמה נציג כמה מהוראות החיקוקים הרלוונטיים הנוגעים לעניין. בסעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה, נקבע כי לצורך החוק "הכנסה" משמעה הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ולרבות בסעיף 9(א)(4) לחוק: "(4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה". בסעיף 9(ג) לחוק נקבע עוד כי "נכס" לעניין סעיף זה, כולל "...כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין...". בתקנה 10 לתקנות נקבע: "10(א) כהכנסה חדשית מנכס יראו סכום השווה ל-8% משוויו מחולק ב-12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החדשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה ביותר". בסעיף 12 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 נקבע: "הבעלות בקרקע חלה על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר". 12. השאלה העומדת לפתחנו היא האם בנסיבות שבעובדה כפי שנתבררו בפני בית-הדין האזורי (ואליהן התייחסנו בהרחבה לעיל), יש לראות את המערער כמי שמפיק הכנסה חודשית מנכס המקרקעין, כולל המבנה הבנוי על המגרש. 13. בפסק-הדין עב"ל 40269/97 ג'ברין - המוסד לביטוח לאומי (להלן - עניין ג'ברין [1]), התייחס השופט ע' רבינוביץ לסוגיה דומה לזו המתעוררת בפנינו כאן, ובאלו המילים: "סעיף 12 לחוק המקרקעין קובע באופן ברור וחד-משמעי כי 'הבעלות בקרקע חלה על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר'. הלכה דומה מצויה במשפט העברי, וזו קובעת, כי 'כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע' (רמב"ם משנה תורה, הלכות מכירה פרק א', הלכה יז). על-פי קביעה זו של סעיף 12 לחוק המקרקעין, המערער, כבעל הקרקע, הוא גם בעל המבנה. מי שמבקש לערער 'חזקה' זו שבחוק המקרקעין, צריך שהתשתית העובדתית התומכת בקביעה השונה מ'חזקה' זו, תהא מוצקה דייה, ולא ייפול בה פקפוק" (שם [1], בעמ' 48-47; ההדגשה שלי - ר' ר'). באותו עניין לא הייתה התשתית העובדתית שהונחה בפני בית-הדין מוצקה דיה על-מנת לעקור את "החזקה" לפי סעיף 12 לחוק המקרקעין, ונקבע כי בעליה של הקרקע הוא גם הבעלים של המבנה עליה. 14. נשאלת השאלה האם יש בעובדה כפי שהוכחה בפני בית-הדין האזורי בעניין שבפנינו, בדבר בניית הבית בידי בנו של המערער ומכספו, כדי לעקור את "החזקה" כלשון פסק-הדין בעניין ג'ברין [1], ואם כן מהי התוצאה האופרטיבית הנובעת מכך, לעניין שומת המקרקעין. על-מנת להידרש לשאלה, עלינו לשים לנגד עינינו בראש ובראשונה את המטרה העומדת ביסודו של חוק הבטחת הכנסה, להבטיח אמצעי מחייה מינימליים למשפחה שנותרה ללא פרנסה וללא אמצעי קיום. וכבר נקבע כי: "החוק מהווה חלק ממדיניות חברתית-כלכלית, כולל מערכת הביטחון הסוציאלי, וקשור לחוקים אחרים... החוק יוצא מההנחה, כי בעל רכוש איננו זקוק לקצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מינימלי... [ולשם כך] החוק והתקנות מגדירים מהו 'נכס' שממנו ניתן להפיק הכנסה..." (ראה דב"ע מח/04-135 בוטבול - המוסד לביטוח לאומי [2], כפי שצוטט בדב"ע נא/04-28 מטלון - המוסד לביטוח לאומי [3], בעמ' 500). 15. את הסוגיה שבפנינו המערבת בתוכה שאלות שמתחום דיני הביטחון הסוציאלי ודיני המקרקעין, עלינו לבחון בהתאם לתכלית הסוציאלית העומדת ביסודו של חוק הבטחת הכנסה. כך כבר עשה בית-הדין בכמה וכמה פסקי-דין בהם נדרש לשאלת הזכאות לגימלה, ובהתייחס לטענה בדבר בעלות של המבוטח על מקרקעין. בדב"ע מז/0-96 ותד - המוסד לביטוח לאומי [4], בחן הנשיא מ' גולדברג שאלה בדבר תוקפה של העברת בעלות במקרקעין מאב לבניו, שנעשתה בדרך של ייפוי-כוח בלתי חוזר. בית-הדין בחן את הסוגיה בהתחשב במטרתו של חוק הבטחת הכנסה, הבא להבטיח מקור מחייה למי שהחברה רואה עצמה אחראית לקיומו, והגיע לכלל המסקנה כי העברת המקרקעין מכוח ייפוי-כוח בלתי חוזר תופסת לעניין החוק והתקנות שהותקנו מכוחו. על-פי החלטת בית-הדין, אף שאין ההעברה תופסת לעניין חוק המקרקעין, יש לראות את הנכס כנכס שהועבר מידי מי שנתן את אותו ייפוי-הכוח, ולא יהיה באותו הנכס כדי לשלול גימלת הבטחת הכנסה מן המעביר. בדב"ע נג/04-215 סובחי - המוסד לביטוח לאומי [5] בחן בית-הדין, מפי סגן הנשיא ס' אדלר (כתוארו אז), עיסקה של העברת זכויות בנייה במקרקעין, שנעשתה בשנת 1985, על-פי הסכם בכתב, וללא תמורה. משהייתה ההעברה ללא תמורה קבע בית-הדין כי על-פי הוראת תקנה 11 לתקנות, יש לבחון את זכאות המעביר באותו עניין אך חמש שנים לאחר ביצוע העיסקה. באשר לעצם "תוקפה" של ההעברה קבע בית-הדין בין היתר כך: "אשר לתקופה לאחר יוני 1990, עלינו להכריע אם חתימת החוזה בשנת 1985 היתה העברת זכויות לצורך חוק הבטחת הכנסה. אין לראות בחתימת החוזה העברת זכויות לצורך חוק המקרקעין שכן לא דווח על העסקה ולא בוצעה העברה באגף רישום המקרקעין (טאבו) או במס שבח. אולם, עלינו להכריע אם למטרת חוק הבטחת הכנסה יש לראות בה העברת זכויות המערער לבניו" (שם [5], בפיסקה 5 לפסק-הדין; ההדגשות שלי - ר' ר'). ובהמשך, לאחר בחינת תכליתו של חוק הבטחת הכנסה להבטיח רמת קיום מינימלי למבוטח, קובע בית-הדין: "...מבוטח הפועל בתום לב על מנת להעביר את זכויותיו בנכס יכול להיחשב בנסיבות מסוימות, לצורך חוק הבטחת הכנסה, כמי שהעביר נכס, אפילו אם מתעכבת ההעברה העונה על הוראות חוק המקרקעין. במקרה כזה אין פיקציה המיועדת לעקוף את הוראות החוק. כמו כן, במקרים שההעברה נחשבת כתקפה כעבור חמש שנים ניתן לבדוק בתקופה זאת שלא נעשתה קנוניה בין המבוטח לבין בניו. כך, מבוטח שחתם על יפוי כוח בלתי חוזר נחשב כמי שהעביר את הנכס... לעומת זאת, מבוטח שנתן לבניו להשתמש בנכס, אך לא פעל כדי להעבירו ונשאר בעל המקרקעין עדיין נחשב כבעל הנכס לצורך חוק הבטחת הכנסה..." (שם [5], בפיסקה 9 לפסק-הדין). 16. אף אנו כאן, כמו במקרים קודמים בהם נדרש בית-הדין לסוגיית הבעלות במקרקעין, בפן כזה או אחר שלה, לצורך חוק הבטחת הכנסה, נבחן את הסוגיה לאור תכליתו של החוק. מחומר הראיות שעמד בפני בית-הדין האזורי עולה באופן ברור כי לא נעשתה פעולה של העברה מסודרת של המקרקעין מן המערער אל בנו. כך, בין בדרך של רישום מסודר בטאבו, בין בדרך של ייפוי-כוח בלתי חוזר, ואף לא בדרך של הסכם. אלא, שעובדה מוכחת היא כי בנו של המערער הוא שהשקיע מכספו והוא שנשא בכל עלות בנייתו של המבנה שבו מדובר. אין בפנינו פיקציה, ואין טענה בדבר חוסר תום-לב של המערער. לפיכך, נראה לנו נכון לקבוע לצורך חוק הבטחת הכנסה, ובהתחשב בתכליתו, כפי שעמד עליה בית-הדין בפסקי-הדין השונים בהם דן בסוגיות דומות, כי בעת שבאים לשום את המקרקעין, שעל-פי כל דין נותרו בבעלותו של המערער, אין להביא בחשבון את מרכיב "שווי עלות הבנייה" של המבנה אותו כאמור בנה הבן. משהמערער לא נשא כלל בעלות הזו, כי אז לצורך חוק הבטחת הכנסה ובהתחשב בתכליתו, אין מקום להכליל מרכיב זה בהערכת הכנסת המערער, המופקת מן המקרקעין. יודגש כי בקביעה זו אין כדי לעודד עקיפה של הוראות החוק, שבכל מקרה יש להפחית מרכיב זה משומת הנכס רק במקום בו מוכח בעליל כי לא המבוטח הוא שנשא בעלות הבנייה. 17. ולמען הסר ספק - קביעתנו זו אינה אלא לצורך חוק הבטחת הכנסה, ואין בה כדי לשלול או לערער מתוקפן של הוראות חוק המקרקעין (בין הוראת סעיף 12, בין הוראת סעיף 7 או כל הוראה אחרת). 18. ועניין אחרון בדיון שקיימנו הועלתה השאלה האם אין מקום להעריך את שווי הנכס כ"נכס תפוס" לצורך מכירתו בשוק החופשי. לאור החלטתנו כפי שפורטה בהרחבה לעיל, לא מצאנו מקום להיזקק עוד לסוגיה הנ"ל, שלא לובנה בפנינו די צורכה. סוף דבר 19. לאור כל האמור, הערעור מתקבל בחלקו. עניינו של המערער מוחזר לבית-הדין האזורי על-מנת ששווי הנכס שבבעלותו יוערך מחדש. בהערכת הנכס יצוין בנפרד מרכיב "שווי עלות הבנייה" של המבנה מושא הדיון. בחישוב הכנסתו של המערער לצורך בחינת זכאותו לגימלה לא יובא בחשבון מרכיב "שווי עלות הבנייה". אין צו להוצאות. קרקעותהבטחת הכנסה