קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיפוי גמלאות תלויים ביטוח לאומי: מבוא וטענות הצדדים לפניי תביעה אשר הוגשה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "התובע" או "המל"ל") נגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "הנתבעת" או "קרנית") לשיפוי גמלאות תלויים אשר שילם וצפוי לשלם התובע לתלויי המנוח ז"ל (להלן: "המנוח"). המנוח נהרג במהלך עבודותו ביום 9.5.02 בתאונת דרכים עת נפגע על ידי רכב מסוג פורד פוקוס (להלן: "הפוקוס" או "הרכב הפוגע"), בו נהגה הגב' רג'ינה בן ישראל רוטנשטיין (להלן: "הנהגת"). המנוח הותיר אחריו אישה ושני ילדים. נגד הנהגת הוגש כתב אישום, השתלשלות האירועים כפי שפורטה בו היא כדלקמן: "ביום 9.5.02 נהג X יליד 1962 באוטובוס פרטי זעיר מסוג יונדאי.... בכביש החוף מצפון לדרום בקטע הכביש הסמוך לקילומטר ה-25 אשר מדרום למחלף כפר שמריהו. יחד עמו ברכב נסע יורי פיודרוב (להלן: "יורי"), אשר ישב לצידו. פבל עצר את היונדאי בשול הדרך הימני ויצא ממנו ביחד עם יורי. השניים ניגשו לבדוק את רכבם האחר שעמד מחוץ לדרך, מעבר למעקה הבטיחות שבקצה שול הדרך הימני. כעבור זמן קצר חזרו פבל ויורי אל היונדאי. פבל ניגש אל הדלת השמאלית-קדמית, על מנת לשבת במושב הנהג. אותה עת נסעה הנאשמת ברכבה הפרטי... באותו קטע של הדרך בנתיב הימני. הנאשמת מחזיקה ברישיון נהיגה בר תוקף של מדינת קליפורניה שבארצות הברית. בבוא פבל לפתוח את הדלת השמאלית-קדמית של היונדאי, סטתה הנאשמת בפתאומיות וללא כל סיבה ימינה, והתנגשה עם הדופן הימנית של הפוקוס בדופן השמאלית של היונדאי ופבל, שהועף קדימה למרחק של כ-20 מטרים (להלן: "התאונה"). כתוצאה מסטיית רכב הפוקוס והתאונה נפטר פבל במקום". התאונה הוכרה כתאונת עבודה ואלמנת המנוח ותלוייו פנו לתובע לצורך קבלת גמלת תלויים. התובע שילם וישלם לאלמנת המנוח ולתלויו גמלאות כחוק. במועד התאונה לא היה לנהגת ברכב הפוגע רישיון נהיגה ישראלי. לפיכך, נטען כי אין לרכב בו נהגה כיסוי ביטוחי. על כן, הגיש התובע את התביעה נגד קרנית. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי במסגרת תביעה של תלויי המנוח ת.א 17532/04 ולאור המלצת בית המשפט שם נטלה על עצמה הדר חברה לביטוח בע"מ (מבטחת רכבו של המנוח) את החבות בתיק ופיצתה לבדה את תלויי המנוח והתביעה נגד הנתבעת נדחתה. בית המשפט שם אף חייב את מבטחת רכבו של המנוח לשלם לנתבעת ולנהגת הרכב חסר הביטוח הוצאות. עוד הוסיפה הנתבעת, כי רכבו של המנוח אשר היה מבוטח כחוק הוא "רכב מעביד" ולכן ממאן התובע לקבל את התוצאה ומנסה להוכיח את חבות הנתבעת מקום בו מבטחת רכבו של המנוח הגיעה למסקנה בהמלצת בית המשפט, כי אין מקום לחבות מצד הנתבעת. לטענת הנתבעת, בעת התאונה עשה המנוח שימוש ברכבו. לחלופין טענה, כי רכבו חנה שלא כדין ו/או בחניה שיצרה "סיכון תחבורתי" ולכן חל סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), לאור רע"א 1953/03 יש לראות במנוח כמי שעשה שימוש ברכבו. כמו כן טענה, כי היה מגע פיזי בין המנוח לבין רכבו ולבין הרכב הפוגע ובנסיבות אלו מדובר באירוע שהוא בבחינת "תאונה מעורבת", כל אלה מטילים את החבות לתאונה על מבטחת רכב המנוח. ביום 7.9.09 שלחה קרנית הודעת צד ג' נגד הנהגת ברכב הפוגע מכוח סעיף 2(ב) ו-9 לחוק לשפותה אם תחויב בתביעה זו. הנהגת ברכב הפוגע שלחה ביום 7.2.10 הודעת צד ד' נגד המבטחת של רכב המנוח "הפניקס (הדר) חברה לביטוח בע"מ", משום שלטענתה המבטחת לקחה על עצמה את החבות במקרה, כפי שעלה מתביעת התלויים. ב"כ צד ג' הודיע ביום 30.11.10, כי הוא מקבל את הצעת כבוד השופט שנהב, המותב הקודם בתיק, לדחות את ההודעה לצד ד' ללא צו להוצאות וביום 5.12.10 ניתן פסק דין כמבוקש. למותר לציין, כי תביעת העזבון והיורשים (ת.א. 17532/04) נדונה בפני כבוד השופטת אגי זהבה, סגנית הנשיאה, ובהחלטה שניתנה בפרוטוקול מיום 10.1.07 ציינה כבוד השופטת אגי: "לטעמי, לא נותק הקשר בין המנוח לבין השימוש ברכבו ולכן האחראית לפיצוי צריכה להיות הנתבעת 3". בהמשך הוגש בתביעה שם הסכם פשרה לפיו "מבלי להודות בחבות ולפנים משורת הדין, תשלם הנתבעת 3 (הכוונה למבטחת רכבו של המנוח - א.מ.ג) לתובעים את הסך של 315,574 ₪ ... וזאת לסילוק סופי ומוחלט של תביעתם לרבות תביעות מטיבים מכל סוג שהוא, למעט תביעת המוסד לביטוח לאומי - ענף נפגעי עבודה". בדיון מיום 23.6.11 הודיעו הצדדים, כי הם מוותרים על העדת עדים בתיק וכי הם מסתמכים על התיעוד שהוגש בתוספת אחת של תלושי שכר המנוח וכן נקבעה ישיבה נוספת אליה זומן בוחן התנועה של המשטרה אשר טיפל בתאונה. בית המשפט נתן תוקף להסכמה זו של הצדדים. ביום 29.12.11 התקיימה ישיבת הוכחות בה העיד בוחן התנועה של משטרת ישראל, רס"מ כהן חגי, אשר שימש כבוחן התנועה של התאונה (להלן: "הבוחן"). בוחן זה, הופיע בקלטת שחזור התאונה, אשר צורפה כראיה במסגרת תיק המוצגים שהוגש על ידי קרנית. נמסר לצדדים בתחילה, כי תיק המשטרה בגין התאונה (אשר אירעה כאמור בשנת 2002) בוער, כך גם העיד חוקר המשטרה. דא עקא, תיק המשטרה לא בוער אלא הועבר לידי בית משפט לתעבורה (בשל הגשת כתב אישום נגד הנהגת) ונמצא בארכיב שם. בית המשפט דנן נתן ביום 21.11.10 תוקף להסכמת הצדדים לפיה הם מסכימים להגיש את תיק המשטרה בשלמותו ואת פסק הדין בהליך הפלילי וביום 29.1.12 התרתי להגיש את תיק המשטרה שהועבר מארכיב בית משפט לתעבורה בשלמותו, אף ששמיעת הראיות הסתיימה, וזאת כדי להגיע לחקר האמת בתיק. ביום 29.8.12 הגיש התובע בקשה דחופה לצרף כראיה את פוליסת ביטוח החובה של הרכב הפוגע בו נהגה צד ג. הנתבעת וצד ג' התנגדו לבקשה. מאחר וסוגיית פוליסת הביטוח עלתה בפירוט רק בשלב הסיכומים, אני מתירה את הגשת הראיה בשלב זה. ביום 10.9.12 הגיש התובע סיכומי תשובה, אלא שלטענת הנתבעת במסגרת סיכומים אלו העלה התובע סוגייה חדשה שלא נזכרה בסיכומי התובע ועל כן הנתבעת לא התייחסה אליה כלל. לפיכך, ביקשה הנתבעת להגיש תוספת לסיכומים. התובע הסכים לבקשה זו. ביום 10.9.12 הגישה הנתבעת סיכומי השלמה וביום 17.10.12 הגיש התובע "תגובה הכרחית לתוספת לסיכומי קרנית". יצוין, כי בתיק בית משפט לא היו סיכומים מטעם צד ג'. אולם, נראה כי אלו הועברו לצדדים בתיק, שכן האחרונים התייחסו אליהם בתגובתם. לפיכך, רק ביום 16.1.13 הוגש העתק מהסיכומים הללו גם לתיק בית משפט. הסוגיות שבמחלוקת בפתח הדברים יצוין, כי אין מחלוקת שלנהגת ברכב הפוקוס לא היה רישיון נהיגה ישראלי ואין מחלוקת כי דלת רכב המנוח לא נפתחה. שלוש סוגיות מובאות לפתחו של ביהמ"ש, והן: א. האם המנוח "השתמש ברכבו" בעת התאונה או שמא מוגדר הוא כ"הולך רגל" בעת התאונה. ככל ש"השתמש ברכבו", לא תהא חבות על קרנית. ב. האם התאונה הינה "מעורבת" עם מספר כלי רכב, האם רכב המנוח מעורב בתאונה בנוסף לרכב הפוגע? במקרה כזה, לא תהא חבות על קרנית. ג. ככל שביהמ"ש ידחה את טענת ההגנה, כי המנוח "השתמש ברכבו" ואת טענת ההגנה הנוספת כי מדובר בתאונה "מעורבת", יש לבחון האם אכן אין כיסוי ביטוחי לנהגת באופן שמחייב את קרנית. ג. "שימוש ברכב" סעיף 1 לחוק מגדיר מהי "תאונת דרכים" ומהו "שימוש ברכב מנועי" כדלקמן: "'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ........ וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו; ....... 'שימוש ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו....." לטענת התובע מהממצאים והמסקנות של ההליך הפלילי עלה כי המנוח נהרג מהשימוש שנעשה ברכב הפוקוס ולא מרכבו שלו ועל כן מבטחת הפוקוס ובענייננו בשינויים המחויבים - קרנית חבה בנזקי המנוח. הויכוח העובדתי בין הצדדים הוא, האם היתה כוונה לפתוח את הדלת, או פתיחה בפועל, או ברזולוציה מדויקת יותר, האם הונחה ידו של המנוח על ידית הדלת בעת התאונה. התובע הפנה בסיכומיו לתיאור נסיבות התאונה בסעיף 5 לכתב האישום: "בבוא פבל לפתוח את הדלת השמאלית-קדמית של היונדאי, סטתה הנאשמת בפתאומיות וללא כל סיבה ימינה, והתנגשה עם הדופן הימנית של הפוקוס בדופן השמאלית של היונדאי ופבל, שהועף קדימה למרחק של כ-20 מטרים (להלן: "התאונה")" ולגזר הדין שקבע "כאשר המנוח ניגש אל דלת מכוניתו מצד שמאל לפותחה...", לטענת התובע, על פי תיאור זה של העובדות יש לגזור את התוצאה המשפטית במקרה דנן. כלומר, מלשון כתב האישום וגזר הדין מתפרשת כוונתו של המנוח לפתוח את הדלת, בלא שהחל בפעולת הפתיחה. עוד טען התובע, כי המנוח לא החל את פעולת פתיחת הדלת מקבלת חיזוק לגישתו הן מעדות הבוחן (עמ' 22 שורה 7 לפרוטוקול) "מזה אני מסיק שהמנוח לא משך את הידית", והן מעדותו במשטרה של יורי, חברו של המנוח שהיה העד היחידי לתאונה שם העיד: "לפני שפאבל הספיק לפתוח את הדלת פתאום שמעתי.... אני בטוח שפאבל לא פתח את הדלת לפני התאונה. פאבל עמד בצמוד לדלת הנהג עם הפנים לכיוון אלי, אני לא ראיתי את חלקו התחתון של הגוף לא חלקו העליון. פאבל עמד במרחק של 30 ס"מ לערך מהדלת. פאבל עמד בצורה סטטית לפני שקיבל מכה מבלי לזוז שמאלה או ימינה או לאחור. אני ראיתי אותו דרך החלון והוא עמד במקום אחד מבלי לזוז". העדות היחידה היא של יורי אשר לא הזכירה כל מגע יד של המנוח עם ידית דלת הרכב. התובע הפנה לציטוט מספרו של אליעזר ריבלין פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה רביעית עמ' 177): "מי שיצא מן הרכב התרחק ממנו ושב לקרבתו ונפגע מרכב חולף לא עשה שימוש ברכבו ויש לסווגו כהולך רגל". ובהמשך הפנה לעמ' 181 ממנו עלה, כי "פעולות הקודמות לכניסה אל הרכב אינן באות בגדר כניסה.... אין להכיר בהכנות לעילה כחלק מן הכניסה או העלייה לרכב". כאמור המילים "בבואו לפתוח" את דלת הרכב אינן פעולות הנכללות בגדר המונח "כניסה לרכב" המהווה חלק מהגדרת השימוש ברכב מנועי. לטענת התובע, קרנית לא פרטה עובדות בכתב ההגנה מהן ניתן להסיק שימוש של המנוח ביונדאי. לגישתו, קרנית העלתה טענה משפטית של שימוש מבלי לתת לו תיאור עובדתי. וקרנית אינה יכולה להסתמך על סרט "השחזור" שם לפי הבוחן הניח המנוח את ידו על דלת הכניסה ליונדאי. לדעת התובע, קיים ספק משפטי אם די "בליטוף" ידית הכניסה של היונדאי כעדותו של הבוחן כדי לקיים את המונח "כניסה לרכב". אשר על כן, קרנית לא הוכיחה את מגע ידו של המנוח בידית דלת הכניסה ליונדאי בטרם נפגע. מנגד טענה קרנית, כי בעת התאונה המנוח החל ב"פעולה פיזית" של הנחת ידו על ידית דלת הנהג, לצורך כניסה לרכבו, אז אירעה התאונה וזאת כפי שעולה מסרט השחזור שבוצע מיד לאחר התאונה, מעדותו של הבוחן ומהתייחסותו לכך שידית דלת הנהג נשברה. שעה שהוגש תיק המשטרה הכולל בתוכו את כתב האישום והעדויות בבית משפט לתעבורה והצדדים אף התייחסו לכך בסיכומיהם וכדי להגיע לחקר האמת, אין מנוס אלא לעיין בראיות אשר הופיעו שם ובכלל זה דו"ח הנתיחה שלאחר המוות אשר ביצע פרופ' היס ביום 10.5.02, וזאת למרות שהצדדים לא הפנו את בית המשפט אליו. כאמור, בית המשפט לא יכול היה להתעלם מדו"ח הנתיחה שלאחר המוות אשר הוגש כחלק מהראיות בתיק, מדובר בראיה אובייקטיבית היכולה לשפוך אור על נסיבות התאונה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, כאשר מסרט השחזור של התאונה בו הוצגה גם גופתו של המנוח, עלה כי ידו הימנית של המנוח נמצאת במנח מעוות ומכופף וזאת בניגוד לידו השמאלית. בעמוד 4 לדו"ח הנתיחה נרשם מפורשות : "בגובה שליש אמצעי של הזרוע הימנית נמוש שבר בעצם הזרוע (הדגשה שלי-א.מ.ג). בצד חיצוני של המרפק ובצד אחורי של אמה ימנית, בשורש כף יד ובגב כף יד ואצבעות ועל פני שטח עד 12 * 35 ס"מ, נמצאים פצעי שפשוף (יותר מעשר), בגודל עד 0.7 * 2.2 ס"מ, בצבע אדמדם ופצעי שריטה קשתיים עם החלק הקמור מאחורה קדימה ומצד זרתי לצד אגודלי..." (הדגשה שלי-א.מ.ג). מהדו"ח עלה, כי לא רק שהזרוע הימנית של המנוח נשברה בשליש האמצעי של הזרוע ונותרה במנח 'מקופל', אלא גם העובדה שכף ידו של המנוח נשרטה מחפץ כלשהו מהזרת ועד האגודל מחזקות לדידי את טענת הנתבעת, כי המנוח כבר הניח את ידו על ידית דלת הנהג ברכבו והאחרונה גרמה לשבר בידית. אדגיש ואחדד, כי הסתכלות על גופת המנוח העלתה, שבעוד שידו השמאלית נותרה ישרה, הרי שידו הימנית כפופה בזווית. רכבו של המנוח גבוה וידית הדלת גבוהה מידית דלת של רכב פרטי. זווית הכיפוף שבה נמצאת ידו של המנוח מתאימה לתנועה אותה מבצע אדם עת הוא מבקש לפתוח את דלת רכבו. אילו המנוח לא היה מתחיל את פעולת פתיחת הדלת הרי שידו הימנית הייתה נמחצת או נפגעת בכללותה ולא נשברת בשליש האמצעי של הזרוע, ללמדנו כי הוא היה במהלך פעולת פתיחת הדלת, אלא שבכך לא די. לכך, מצטרפת העובדה שכף ידו הימנית של המנוח נמצאה שרוטה לאורכה מהזרת ועד האגודל ומהטענה כי ידית דלת הנהג נשברה אנו למדים, כי ידו כבר הייתה מונחת בשקע הידית. לפיכך, אין מנוס אלא לקבוע, כי בגלל שכף ידו הייתה נעוצה בתוך שקע הידית, הרי שהיד נשברה באמצע הזרוע, כף היד גרמה לשבר בידית והיא נשרטה ממנה. אני סבורה, כי חיזוק נוסף לכך שהיה מגע בין המנוח לבין הרכב עלה מעדותו של יורי לפיה, המנוח כבר היה עם הפנים אליו, כדלקמן: "הוא הגיע ראשון לדלת שלו. קצב ההליכה היה נורמאלי. אני ראיתי את פאבל בחלון, חלק עליון של הגוף. ראיתי את ראשו עיניים וכתפיים שסובבים לכיוון הדלת.... פאבל עמד בפנייה צידית שמאלה כשפניו לכיוון שלי. הזווית בין גופו לבין הרכב הייתה להערכתי 30 מעלות. ראיתי זאת מהחלון שלי" (פרו' בית משפט לתעבורה מיום 6.1.03 שורות 1-6). עוד יצוין, כי מעדותו של יורי במשטרה (כמפורט בסעיף 5 לעיל) המנוח עמד במרחק של כ-30 ס"מ מהדלת, במרחק 30 ס"מ מהדלת (זהו לערך המרחק מהמרפק ועד לכף היד). גם מעדותו של הבוחן עלה כי המנוח עמד בסמוך לדלת, שכן גופו הוא שגרם למעיכה בדלת: "ש. אני מראה לך את סרט הוידיאו (בדקה 40 ) אתה מצלם את מכונית היונדאיי, אני עוצר בדקה 48 , מבקש שתתייחס לממצא של הכיפוף בדלת הנהג, מקום שאין סימני שפשוף בפח אלא רואים רק כיפוף, תסביר מה קרה? ת. הפגיעה בדלת זה כתוצאה מגופו של הולך הרגל שעמד, אני מצביעה על פגיעת המעיכה בדלת. זה פגיעה של גוף רך, לא פגיעה של רכב של פח של משהו מתכתי או קשיח (פגיעה המעיכה היא משמאל לידית הדלת). הפגיעה הזו אני אומר בוודאות היא מגוף רך, כנראה מגוף המנוח. אם זה היה פגיעות מגוף מתכתי או גוף קשה אחר, הייתי רואה שריטות ופגיעה בצבע" (פרו' 29.12.11 עמ' 15 שורות 19-26). עוד יודגש, כי גם יורי עצמו העיד שבמועד התאונה הוא כבר הניח את ידו על ידית דלת הרכב: "בזמן שתפסתי את הידית וחיכיתי שפאבל יפתח את הדלתות שירים את הכפתור בזמן הזה שמעתי בום" (שם, עמ' 5 שורות 6-7). אלמלא החל המנוח בפעולת פתיחת הרכב כדי להיכנס אליו הרי שספק אם יורי היה מניח את ידו על ידית דלת הרכב. אין בעיניי משמעות לטענת התובע, כי יורי לא ראה את המנוח מניח את ידו על ידית דלת הרכב ללמדנו כי לא היה מגע בין המנוח לרכב, שכן העד ממילא לא יכול היה לראות את כפות ידיו של המנוח, בין אם הונחו על הידית ובין אם לאו. רכב המנוח גבוה באופן יחסי לעומת רכב פרטי ואף החלון בו גבוה. במקרה דנן גובהו של המנוח לפי דו"ח הנתיחה הינו 169 ס"מ (שם, עמ' 2), גובה הידית הינה 1.20 מ' (עדות הבוחן פרו' 29.12.11 עמ' 23). קרי, החלק התחתון של החלון בהכרח מעל 1.20 מ'. כמו כן, איני מקבלת את טענת התובע, כי עדות הבוחן לפיה הוא הסיק שידו של המנוח הונחה על ידית דלת הנהג טרם הפגיעה, בשל השברון שמצא בידית, נולדה בעקבות שיחת הכנה שערך הבוחן עם ב"כ קרנית בבוקר של אותה עדות לאחר שהאחרון הציג בפניו את חומר החקירה (פרו' עמ' 18 שורה 11). מטבע תפקידו טיפל הבוחן במספר תאונות דרכים ואין מקום להטיל בו דופי, אם הוא ביקש לעיין בתיעוד אותו ערך, כדי לרענן את זכרונו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה שהוא העיד כתשע וחצי שנים (ביום 29.12.11) לאחר התאונה. גם השחזור וגם הרישום לגבי השבר בידית בוצעו בסמוך לאחר התאונה והם אינם תולדה של "הכוונה" זו או אחרת. ספק אם במועד התאונה ידע הבוחן, כי לנהגת לא היה ביטוח תקף. טענת התובע, כי בוחן משטרת ישראל הינו "עד מטעם" קרנית מקוממת ומוטב היה לולא נטענה. העד הינו עד ניטראלי, אין לו עניין בתוצאה ואין זה משנה עבורו האם גוף אחד של המדינה ישלם פיצוי, קרי המל"ל או גוף אחר של המדינה ישלם פיצוי, קרי קרנית. עדותו הותירה בי רושם מהימן ובניגוד לטענת התובע עדותו לא הייתה מוטית כלפי מי מהצדדים. יתר על כן, איני סבורה כי עדות הבוחן לפיה תיק המשטרה בוער שעה שהוא לא בוער, הייתה מגמתית ולא אמינה, כפי שטען התובע. יובהר, כי במועד בו העיד הבוחן, תיק המשטרה לא היה ברשות המשטרה (החומר יצא מחזקתה והועבר לבית המשפט לתעבורה עם הגשת כתב האישום) ואין זה מרחיק לכת כי הבוחן חשב שהתיק בוער משום שחלפו למעלה משבע שנים. זאת ועוד, אני דוחה את טענת התובע, כי הנחת ידו של הבוחן על דלת הרכב הייתה סתמית, בגדר השערה בלבד וללא קשר לשבר בידית, משום שהוא דימה את "הולך הרגל שבא לפתוח את הדלת" (פרו' עמ' 17 שורה 8), זאת נוכח עדותו, כדלקמן (שם, עמ' 19): "ש. לאור כל מה שהקראתי לך, תסכים איתי שאין שום ראיה שיכולת ממנה ללמוד עפ"י העדויות, שפבל פתח את הידית לפני התאונה או אחז בידית לפני התאונה? ת. כמו שאמרתי לפני כן בתחילה, כשבוחן מגיע לבדוק תאונת דרכים קודם כל יש ממצאים. עדויות תומכות בממצאים ואפשר גם לקבל אותם או שלא. יש הרבה תאונות שהעדויות סותרות ממצאים אבל מה שקובע זה ממצאים בשטח. ...... במקרה שלנו זה לא היה, הדלת לא נפתחה עדיין, אין מחלוקת על כך. לגבי הנושא של הידית, הרי שאדם מגיע לדלת, והדלת היתה גם לא נעולה, ז"א שהבן אדם שמגיע להיכנס לאוטו כשהדלת לא נעולה ההשתהות שלו היא רק כדי להושיט את היד כדי לפתוח, שהרי אם היה מפתח בפנים במנעול הדלת היה נשבר, היינו רואים את זה, ולכן, הדלת היתה עדיין סגורה ולא נעולה". התרשמתי מעדותו, כי השחזור אותנטי על סמך הממצאים בשטח, כפי שהעיד הבוחן (שם, עמ' 16 שורות 8-17): "מסגרת שלימה, הידית מורכבת מבסיס שחור וקליפס שמרימים אותו. ורואים שהצד השמאלי שלו שבור ביחס לצד הימני, וזה חסר. בסקיצה רשום הכל במילה במילה, לדעתי בסקיצה היה רשום שזה נזק טרי, זה לדעתי אבל אני לא בטוח בזה. אבל בכל מקרה, כשאתה קובע דברים זה על סך מכלול הדברים, על סמך העדויות והממצאים והכל (הדגשה שלי-א.מ.ג). הממצאים שעמד הולך הרגל, כשהוא בא לפתוח את הדלת, וכשהוא הגיע הוא היה כבר עומד. האדם לא עומד סתם, כי הם באו לצאת ולנסוע מהמקום, וכשאתה אמור לנסוע אתה בא לפתוח את הדלת. אתה מרים את הידית למעלה ומושך אותו אליך. אם אתה מושך את הידית אבל לא פותח אותה, היא יכולה להיתלש וזה מה שקרה פה, היא נשברה או תלישה. הפגיעה היתה תוך כדי שהוא החזיק את הידית כדי להיכנס לרכב. (הדגשה שלי-א.מ.ג.) לעולם לא נדע אם הוא הצליח לפתוח או לא". ובהמשך (שם, עמ' 20): "כמו שאמרתי בהתחלה, הסקיצה לא נמצאת אצלי כי התיק בוער, כי הסקיצה זה דבר ראשוני שבוחן מגיע בא למקום ועורך אותה, ולאחר מכן בא למשרד ומסכם את הכל בדו"ח הבוחן. אני כתבתי פה שהידית הדלת נשברה, היא לא היתה שבורה (הדגשה שלי-א.מ.ג.) אני לא יכול לזכור ולא יכול לדעת, לדעתי כתוב בסקיצה שידית הדלת נשברה כתוצאה מהתאונה. לשאלת בימ"ש, אפשר לדעת אם השבר טרי או לא. אפשר באופן כללי לדעת אם הנזק טרי או לא". מעדות הבוחן בבית המשפט לתעבורה עלה כי יש לו ניסיון רב שנים בתחום ומעדותו בפניי שוכנעתי, כי הוא הסתמך על הממצאים בשטח עת ביצע את השחזור לרבות אחיזתו של המנוח בידית נוכח השבר שהיה בה. ב"כ התובע טען, כי יש להעדיף את הסקיצה הראשונית אשר נערכה על ידי בוחן התנועה ביום התאונה במסגרתו לא צוין, כי ידית הדלת נשברה, על פני הדו"ח אשר נערך ארבעה ימים לאחר מכן ובו נרשם, כי ידית הדלת נשברה, לא מצאתי לקבל טענה זו מהטעמים הבאים: הסקיצה הראשונית כשמה כן היא - טיוטה ראשונית המתארת את האירועים בעוד שהדו"ח הינו דו"ח מרכז, התוצר הסופי של עבודת הבוחן הכולל את כל הממצאים והמסקנות. כמו כן, גם הדו"ח נערך בסמוך מאוד לתאונה ולא זמן רב לאחר מכן, באופן השולל מהימנותו נוכח חלוף הזמן. זאת ועוד, מדובר בבוחן תנועה אשר אין לו כל נגיעה ואינטרס בתביעה ומשכך, נקודת המוצא הינה, שהתוספת האמורה עלתה מתוך הראיות כפי שעמדו לנגד עיניו וכפי שבאו לידי ביטוי בשחזור. למותר לציין, כי לא מצאתי סיבה המניחה את הדעת מדוע ארבעה ימים לאחר התאונה הופיע בדו"ח כי ידית הדלת נשברה אלמלא כך היו פני הדברים. לשאלת ב"כ התובע "תראה לי ששם אתה מתייחס לשאלה האם המנוח החזיק את ידית הרכב, אם לאו. אתה כותב שיש שבר בידית, איפה הסטאטוס של המנוח בעת התאונה?", השיב הבוחן: "ת. אין התייחסות מילולית לנושא שהמנוח הניח ידו על הידית, אבל אני חייב לציין שנרשם במפורש שידית פתיחת הדלת נהג נשברה, ואין שום חלק ברכב הפוגע הפרטי שיכול היה לגעת בידית ולשבור אותה בגלל הבדלי הגובה והבדלי המרחק. (הדגשה שלי א.מ.ג.) ש. אתה רוצה לומר לנו, שהידית השבורה היא לא נשברה ע"י הרכב? ת. היא לא נשברה ע"י הרכב, אלא על ידי המנוח . ש. כאשר מראה השמאלית של היונדיי התעקמה מגופו של המנוח, ידעת לכתוב את זה נכון? ת. ... ש. למה מצאת לנכון לטרוח ולציין שגופו של המנוח פגעה במראה השמאלית של היונדיי, ולא מצאת מקום לטרוח כפי שאתה טוען כרגע לראשונה שהיד של המנוח שברה את הידית? ת. קודם כל זה לא נטען לראשונה, ניתן לראות שבמקום אני עורך את השחזור ככה על הידית. למה לא מצאתי לנחוץ לכתוב את זה? כי עברו 10 שנים ואני לא זוכר (פרו' 29.12.11 עמ' 21)". ובהמשך הדברים (שם, עמ' 22), "ש. אם המנוח שם את ידו תחת הידית ולא אוחז בה ורכב מעיף אותו בעוצמה רבה, תסביר לי איזה מנגנון יפעל כדי לשבור את הידית הרי היד היתה מונחת, היד היתה עפה איתו למה שהידית תישבר? ת. אני לא רוצה לערוך איתך את הניסויים האלה, אבל כשאתה מקבל מכה מרכב עובר העוצמה היא אדירה. אם תתעמק איתי אני לא יודע איזה אדירות, אבל זה פלסטיק שביר, ומספיק משיכה חזקה כדי שזה יוכל להישבר. אם זה היה מתכת, סביר להניח , ואני זהיר בדבריי, שלא היה נשבר". אילו סבר התובע, כי התאונה לא התרחשה כפי שתיאר הבוחן לא ברור מדוע לא הוצגה חוות דעת נגדית שתסתור את הממצאים בדו"ח ותאיר את עיני בית המשפט באמצעות גרסה אפשרית נוספת. נוכח האמור לעיל, שוכנעתי כי הנזק שנגרם לידו של המנוח מלמד, שאכן ידו הייתה מונחת על ידית דלת רכבו וכי הידית לא נשברה כתוצאה מפגיעת רכב הפוקוס. אמנם הנתבעת הפנתה לעדות הבוחן לפיה הוא התייחס לידית הדלת על ידי הביטוי "בקלית" אשר חלקים ממנה נמצאו על הרצפה ליד הדלת. אולם, באותה נשימה העיד הבוחן שהוא לא מצא את שברי הפלסטיק של הידית, כי עברו הרבה כלי רכב במקום (שם, עמ' 23). מקובלת עליי עדותו של הבוחן, כי כדי שהבקלית השחורה של הידית תפגע במקרה הזה (מאחר והידית אינה בולטת מקו הרכב) היא צריכה להיות בזווית כלפי חוץ (שם עמ' 25). בניגוד לטענת התובע לפיה משיכה קלה של הידית הייתה פותחת את הדלת, הרי שמעדותו של הבוחן עלה, כי מנגנון הפתיחה של הדלת אינו מאפשר רק משיכה ויש לבצע מספר פעולות נלוות (שם, עמ' 25 שורות 17-18): ת." אמרתי את זה בעדותי קודם. צריך להכניס את היד מתחת לבקלית, ולמשוך אותה כלפי מעלה והחוצה כדי לשחרר את הלשון, ואז מושכים את הדלת. (הדגשה שלי א.מ.ג) ש. ז"א, אתה מסכים איתי שבשלב ראשון של הרמת הידית כלפי מעלה הדלת עדיין לא נפתחת? ת. נכון, הדלת לא תיפתח. ש. אבל זה עדיין לא מונע שהמצב של הבקלית יהיה קצת כלפי חוץ? ת. נכון". יש לזקוף לחובתו של התובע את טענתו, כי תשובתו של הבוחן לשאלה מדוע המראה לא יכלה לפגוע בידית, הייתה 'סתומה', שכן לא ברור מה מנע מהתובע להמשיך בחקירתו ככל שתשובותיו של העד לא הניחו את דעתו. תמוה בעיני בית המשפט טענת התובע בסעיף 13 לסיכומיו, כי הנחת היד על הידית אינו מהווה אותו מגע פיזי הנדרש, כדי לקיים את השימוש של תחילת כניסה לרכב, משום שלגישת התובע, כניסה לרכב היא עצם פתיחת הדלת. מעיון בספרות המשפטית ובפסיקה אליה הפנו הצדדים אנו למדים, כי יש לכלול במונחים "כניסה" ו"ירידה" את כל פעולות הלוואי הנחוצות כגון פתיחת דלת המכונית. לפיכך, גם הנחת היד על ידית דלת הרכב לצורך פתיחתה בהכרח מהווה תחילת כניסה לרכב, שכן בית המשפט אינו מכיר מצב בו דלת הרכב נפתחת, ללא הנחת היד על הידית. אני סבורה, כי לשאלה: האם הנחת היד על הידית לצורך פתיחת הדלת מהווה חלק אינטגראלי מהפתיחה עצמה? יש להשיב בחיוב. עיינתי בפסיקה אליה הפנה ב"כ התובע, ומרביתה הינה פסיקה של בימ"ש שלום אשר איננה מחייבת כידוע בימ"ש זה. מעבר לכך, אין פסקי הדין שצורפו דומים בנסיבותיהם לנסיבות המקרה דנן, ולא ניתן להקיש מהם למקרה דנן. בענייננו, אין כל הסבר הגיוני להימצאות המנוח צמוד לדלת הרכב כשפניו מופנים כלפי הדלת בעת התאונה, למעט פעולת פתיחת דלת. זה המקום להזכיר, כי מדובר בחנייה אסור בתכלית בשולי כביש מהיר, ואין זה סביר להניח כי המנוח היה מתמהמה ועומד בצמוד לרכבו מבלי להזדרז ולהיכנס אליו. כל העובדות כפי שפרטנו לעיל מובילות למסקנה חד משמעית כי המנוח היה בתחילתו של תהליך פתיחת הדלת לצורך כניסה לרכב. אני דוחה את טענת התובע, לפיה הנתבעת לא הוכיחה, שכוונת המנוח הייתה לעשות שימוש ברכב למטרות תחבורה, זאת משום שכוונת השימוש ברכב עלתה בבירור מעדותו של יורי בבית המשפט לתעבורה ביום 6.1.03: "... יצאנו מהרכב להגיע לרכב המקולקל ואני בדקתי מה קרה איתו. אחר כך התקשרתי לקבלן ואמרתי לו שהרכב אי אפשר לתקן במקום. הוא לא אמר לי שום דבר, אחר כך התקשר למנוח ואמר לו שנחזור למרינה" (שם, עמ' 5 שורות 1-3). לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי המנוח עשה "שימוש ברכבו" ודין התביעה להידחות. הגם שהתאונה עונה להגדרה הבסיסית הקבועה בחוק, למען תנוח דעתו של התובע אתייחס למצב שבו הרכב יצר סיכון תעבורתי עת חנה במקום שאסור לחנות בו ולמעורבות הרכבים שבו. ד. "תאונה מעורבת" סעיף 3 (ב) לחוק קובע: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". ברע"א 7501/11 יוני אברמוב נ' מיטל בכר ( 3.6.12) חזר המשנה לנשיא א' ריבלין על ההלכה לפיה: "אם רק רכב אחר הוא רכב מעורב לפי הגדרה זו - החברה המבטחת אותו תהיה אחראית לבדה לפצות את הניזוקים בתאונה, לפי הכלל הרגיל שבסעיף 2(א) לחוק הפיצויים (ריבלין, שם). אם יותר מרכב אחד עונה על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק - אז תמשיך הבדיקה לשלב השני, בו יפנה בית המשפט לסעיף 3 לחוק ויבחן מי מבין כלי הרכב אחראי לפיצוי הניזוק. כאשר הניזוק הוא הולך רגל, ויש יותר מאשר רכב מעורב אחד כאמור, נכנס העניין לגדר סעיף 3(ב), ויבחן המגע הפיזי בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לבין הניזוק. אם התקיים מגע כזה יהיו חברות הביטוח של הרכבים המעורבים חייבות ביחד ולחוד לפי סעיף 3(ב)". לטענת התובע אין להחיל בנסיבות המקרה את החזקה המרבה, שכן לא הרכב החונה גרם לפגיעה של המנוח ולא עצם עמידתו גרמה לפורד להתנגש בו, אלא הרכבים השתפשפו זה בזה ותוך כדי גם במנוח. לגישתו של התובע עצם קיומו של המגע במקרה דנן אינו מקיים את דרישת החזקה המרבה, שכן צריך שהרכב החונה יידחף לעבר הולך הרגל וייפגע בו ולא שהולך הרגל יידחף אל הרכב החונה. ע"א 10157/09 הכשרת היישוב נ' פטקין אליו הפנה התובע בעניין זה, אינה רלוונטית לענייננו כלל ועיקר, והיא עוסקת בהחרגת האירוע התאונתי לאור החזקה הממעטת של פריקה וטעינה. מנגד טענה קרנית, כי רכב המנוח חנה במקום אסור בתכלית האיסור, שכן מדובר בכביש בינעירוני סואן (כביש חיפה-תל אביב) בשוליו אסורה העצירה או החנייה והפורד מחץ את המנוח לתוך דלת הנהג של היונדאי, והמנוח אף נפגע ממראת הצד של היונדאי, מכאן שהיה מגע בין הרכבים לבין המנוח. לטענת קרנית מדובר במקרה מובהק של "מעורבות", שכן המנוח נפגע משני הרכבים כאחד, הפגיעה של הפורד ביונדאי הייתה ביחד עם הפגיעה במנוח והתוצאה ברורה, כי שני הרכבים מעורבים בתאונה. לפי הלכת חראזי (רע"א 9115/11 מנורה חב' לביטוח נ' עזבון המנוח חראזי) נקבע כי אין צורך לקבוע מהו הגורם המכריע להתרחשות התאונה: "בנסיבות המקרה הקונקרטיות לא הייתה אפשרות להבחין בין הפגיעה ביונדאי ובפיז'ו לבין הפגיעה בחראזי. על כן במסגרת בחינת המעורבות בתאונה מצא בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין הימצאותם של הרכבים בחנייה אסורה לבין הפגיעה בחראזי". אמנם מעדותה של הנהגת במשטרה ובבית המשפט לתעבורה עלה, כי היא כלל לא הבחינה ברכב ובמנוח ולא ברור לה כיצד היא פגעה בהם. ברם, בגזר הדין נקבע כי "שעה שהמנוח והאחר שבו אל מכוניתם, וכאשר המנוח ניגש אל דלת מכוניתו מצב (כך במקור-א.מ.ג) שמאל, כדי לפותחה, ולהתיישב במושב הנהג, סטתה הנאשמת בפתאומיות, וללא כל סיבה ימינה, והתנגשה עם הדופן הימנית של מכוניתה בדופן השמאלית של מכונית המנוח ובמנוח, שהועף קדימה למרחק של כ-20 מטרים". מעיון בספרו של אליעזר ריבלין "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה רביעית) עמ' 303-312 אנו למדים, כי הוראות החזקה החלוטה המתכוונת לחניה האסורה מחמת הסיכון התחבורתי כוללת בתוכה גם חנייה בשולי הכביש "במקרה בו חונה רכב במקום אסור לחניה לדוגמא: בשולי הכביש הבינעירוני ופוגע בו רכב חולף - מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה". קל וחומר כאשר מדובר בכביש חיפה-תל אביב שהוא כביש סואן במיוחד, אשר אין מחלוקת, כי החנייה בשוליו אסורה. בשלב השני, יש לבחון האם היה מגע בין הרכבים לבין הנפגע. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט המשנה לנשיא א' ריבלין ברע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ: "בענייננו, לא נעשה ברכב "שימוש" כהגדרתו בחוק אולם לפי הלכת אדרי, שעומדת בעינה, חלה בנסיבות העניין החזקה המרבה שכן הפורד חנה במקום אסור כהגדרתו בהלכת אדרי, בצד דרך בין עירונית, והמיצובישי פגע בו. כמו כן, התקיים בענייננו קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין החנייה האסורה לבין הנזק שאירע. הרכב שפגע בדניאל ובניסן היה הפורד והוא זה שגרם בצורה ישירה לנזק שנגרם להם. בכך שונה ענייננו מנסיבות המקרה בעניין אררט ומנסיבות המקרה בע"א 6527/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' ארד (לא פורסם, 7.10.2006), שבהם הפגיעה ברכב החונה התרחשה לאחר הפגיעה בנפגעים וללא קשר אליה". כפי שציינתי לעיל, רכב הפוקוס מחץ את גופו של המנוח על דלת רכבו באופן שנוצרה מעיכה בדלת היונדאי, כפי שהעיד הבוחן, לאחר מכן פגע המנוח במראת רכב היונדאי, הוטח על שמשת רכב הפוקוס ומשם עף כ-20 מטרים. נוכח האמור, אין מחלוקת, כי היה מגע בין שני הרכבים לבין המנוח ולא ניתן לקבוע איזו מכה היא שגרמה למותו. לפיכך, גם אם הייתי סבורה, שהמנוח לא השתמש ברכבו והוא אינו עונה להגדרה הבסיסית בחוק, אזי לפי סעיף 3 (ב) לחוק הקובע, כי בתאונה מעורבת יישאו מבטחות הרכב ביחד ולחוד בחבות. כלומר, במקרה דנן אין המל"ל יכול לחזור בתביעת שיפוי לקרנית. ולעניין זה, ראה פסק דינו של כב' השופט זילברטל בתיק אזרחי 8257/06 (מחוזי י-ם), בסעיף 3 לפסה"ד כמפורט להלן: "אכן, בא כוחה של קרנית ציין, כי לנוכח מעורבותה של המשאית האלמונית באירוע, מדובר ב"תאונה מעורבת" במובן סעיף 3 (ב) לחוק, אך כאשר אחד מכלי הרכב המעורבים בתאונה שכזו הוא מחוסר ביטוח וכלי הרכב השני מבוטח, ואף קיימת לתובעת עילת תביעה נגד הרכב המבוטח (משאית המרצדס), שוב אין לה עילת תביעה נגד קרנית (א' ריבלין, תאונות דרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, עמ' 351, י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שנייה, עמ' 137". ה. "סוגיית רישיון הנהיגה של הנהגת ופוליסת הביטוח של רכב הפוקוס" הצדדים העלו טענות באשר לתוקף רישיון הנהיגה של הנהגת ברכב הפוקוס וקיומו של ביטוח חובה אם לאו. ביום 19.8.12 הגיש התובע בקשה לצרף את פוליסת ביטוח החובה של הנהגת ברכב הפוקוס בשלב הסיכומים. לאור העובדה שניתנה לצדדים האפשרות להגיב לראיה זו באמצעות סיכומים משלימים, הגם שלא ניתנה החלטה מפורשת, הרי כאמור לעיל בסעיף 16 אני מתירה את הוספת הראיה. אני סבורה, כי הוספת הראיה אינה מעלה או מורידה במקרה דנן, נוכח קביעתי, כי המנוח נהרג כ"משתמש ברכבו" ולא כ"הולך רגל". על כן, אין לי צורך להידרש לסוגיה. ברם, לאור טענות הצדדים אני מוצאת לנכון להתייחס לכך בקצרה. אין מחלוקת, כי לנהגת ברכב הפוקוס לא היה רישיון נהיגה ישראלי החל משנת 1983, כפי שעלה מתיק המשטרה. לטענת התובע, קרנית לא טענה ולא הוכיחה קיומם של חריגים על פי תקנה 567 לתקנות התעבורה וממילא הללו לא מתקיימים בענייננו. מנגד טענה קרנית, כי סוגיית תוקף רישיונה של נהגת הפוקוס תעמוד לדיון רק אם בית המשפט יקבע, כי המנוח נפגע כהולך רגל בתאונה בה מעורב רק רכב הפורד. בסיכומיו התייחס צד ג' גם לעובדה שבמסגרת כתב האישום אשר הוגש כנגד הנהגת ברכב הנתבעת, היא לא הואשמה בנהיגה בישראל ללא רישיון נהיגה כחוק. אשוב ואציין, כי נטל הראיה להוכיח, כי לנהגת הפוקוס לא היה רישיון נהיגה תקף לפי הוראות הפוליסה מוטל על התובע, כמי שטוען לחריג מהכלל ולא על הנתבעת וזאת בניגוד לטענתו. יחד עם זאת, התובע צירף את תעודת ביטוח החובה ממנה עלה, כי לפי הוראות הפוליסה "..בתנאי שאדם הנוהג .... הינו בעל רישיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב או שהיה בעל רישיון כזה בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל ... להחזיק רישיון כזה על פי הוראות שבחיקוק". נראה אם כן, כי התובע צלח את המשוכה של הוכחת תנאי המחריג את הכיסוי הביטוחי הקיים בפוליסה בהעדר רישיון נהיגה בר תוקף בישראל. אלא שבכך לא די ועליו להוכיח כי רישיון הנהיגה שהוחזק לא היה תקף לפי הוראות תקנה 567 לתקנות התעבורה. לטענת התובע, על מנת שרישיון הנהיגה הזר של הנהגת יהיה בתוקף בישראל, על המחזיק בו לענות על תנאי תקנה 567 לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961, שהייתה בתוקף במועד התאונה לטענת התובע. בענייננו, הנהגת אינה עונה על אף אחת מהחלופות הקבועות בתקנה. תקנה 567 לתקנות התעבורה נכון לאותו מועד, קובעת: "(א) מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ ובידו אחד הרשיונות כאמור בתקנת משנה (ב), פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10לפקודה, ובלבד שמלאו לו 16שנים אם הוא נוהג רכב כאמור בתקנות 176ו-177, 17שנים אם הוא נוהג רכב כאמור בתקנה 178, ולפי תנאי הגיל כאמור בחלק ג' לתקנות אלה אם הוא נוהג רכב מסוג אחר. לענין תקנה זו, מי 'שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ' - מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני. (ב) ואלה הרשיונות - (1) רשיון נהיגה בין-לאומי בר-תוקף שניתן מחוץ לישראל למי שאינו תושב ישראל; (2) רשיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל; (3) רשיון נהיגה בר-תוקף שניתן מאת רשות הרישוי באזור. (ג) מי שעלה לישראל לפי אשרת עולה או תעודת עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10לפקודה תוך שלושה חודשים מיום כניסתו לישראל אם נתקיימו בו תנאי הגיל כאמור בתקנת משנה (א) ובידו אחד הרשיונות האמורים בתקנת משנה (ב)(1) עד (3) והוא אינו פסול מלקבל או מלהזיק רשיון נהיגה על ידי כל רשות מוסמכת בישראל או מחוץ לישראל". בע"א 5631/94 מוריאל לביא נ' "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פורסם 20.5.96), קבע ביהמ"ש כי "תקנה 567 קובעות שתי חלופות, שעשויות היו להתיר למערערת לנהוג בישראל ללא רישיון נהיגה ישראלי. האחת היא ההיתר שניתן בתקנה 567(א), למי ש"מקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ", לנהוג בארץ תחת רישיון נהיגה זר או בינלאומי. ההגדרה המצויה בתקנה עצמה מציינת מפורשות כי ההיתר האמור יינתן רק "למי שנעדר מן הארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". החלופה השנייה הקבועה בתקנה 567(ג) מתירה לעולה חדש לנהוג בארץ בשלושת חודשי שהותו הראשונים בארץ, תוך שימוש ברישיון נהיגה זר או בינלאומי המצוי ברשותו. המערערת אינה עומדת באף אחת משתי חלופות אלו: החלופה הראשונה אינה חלה לגביה, לאור הודעתה המפורשת של המערערת בתצהיר, שהוגש כעדותה הראשית לפני הערכאה הראשונה, כי מרכז חייה בעת התאונה היה בישראל. מכאן, שמקום מגוריה הקבוע לא היה בחוץ-לארץ. החלופה השנייה אינה חלה, הואיל והתאונה קרתה כשנתיים לאחר עלייתה של המערערת ארצה". בענייננו, יש לראות בעדות הנהגת לפיה כשנה לפני התאונה היא רכשה דירה בארץ, כי מקום מגוריה הקבוע הוא בארץ והיא יוצאת לחו"ל כמה פעמים בשנה לבקר את בנה כהודאת בעל דין ובניגוד לטענת הנתבעת, אין התובע צריך הוכחה נוספת. התובע לא הוכיח כי הנהגת לא נעדרה מהארץ במשך שנה רצופה לפחות ואין זה הכרח שמניין הימים יהיה מתאריך כניסה האחרון בסמוך למועד התאונה, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בספרו של ריבלין עמ' 520. מאחר ושני התנאים מצטברים, די בהוכחת אחד מהם. אשר לחלופה (ג), החלופה התירה לעולה חדש לנהוג במשך 3 חודשים בלבד עם רישיונו הזר, ובענייננו חלפו למעלה משלושה חודשים בהם העתיקה הנהגת את מגוריה לישראל. סוף דבר: דין התביעה להידחות ראש ועיקר מחמת העובדה כי המנוח "השתמש ברכבו", וידו שהונחה על ידית הרכב משמשת כפעולת כניסה לרכב. לחלופין, דין התביעה להידחות כנגד קרנית על אף העדר ביטוח כדין של הנהגת, נוכח העובדה כי התאונה הינה תאונה "מעורבת", בה היה מגע של שני כלי הרכב במנוח מבלי יכולת לעשות אבחנה מאיזו פגיעה נפטר המנוח. התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובהוצאות צד ג' בסך של 30,000 ₪ לכל צד. קצבת תלוייםשיפויביטוח לאומי