שיקולים בביטול פסק בוררות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיקולים בביטול פסק בוררות: פתח דבר 1. בפניי בקשתם של המבקשים לביטול פסק בוררות שניתן ביום 7.8.2000 (להלן - פסק הבוררות) על-ידי הבוררת עורכת-דין מיכל גורן (להלן - הבוררת), בסכסוך שבין המבקשים לבין המשיב. קדם לכך פסק בוררות קודם שניתן על-ידי הבוררת ביום 15.12.1999 (להלן - פסק הבוררות הקודם) ואשר בעקבות בקשה לאישורו שהגיש המשיב ובקשה לביטולו שהגישו המבקשים (להלן - בקשת הביטול הקודמת) ניתנה החלטה ביום 12.4.2000 (ה"פ 327/00, ה"פ 11579/00) על-ידי סגן הנשיא כבוד השופט מ' טלגם, כתוארו אז, שלפיה פסק הבוררות הקודם מבוטל וכי הדיון יוחזר לבוררת להשלמה. משהוחזר הדיון להשלמה לבוררת, ניתן פסק הבוררות שהוא נושא פסק-דין זה.  2. במסגרת הבקשה הנדונה לביטול פסק הבוררות עתרו המבקשים גם להעברת הבוררת מתפקידה ואולם בסיכום טיעוניהם לא חזרו עוד על הבקשה להעביר את הבוררת מתפקידה ומשכך בקשה זו נזנחה. המשיב מצדו ביקש לאשר את פסק הבוררות.ו  בטרם אתייחס לבקשת הביטול לגופה, אפרט את השתלשלות האירועים שקדמה לה.  השתלשלות האירועים 3. בין המשיב, קבלן בניין, לבין המבקשים וחיים רבינוביץ (להלן - רבינוביץ), אחיה של המבקשת 2 וגיסו של המבקש 1, כבעלים במגרש, נכרת חוזה קומבינציה ביום 30.12.1994 (להלן - החוזה). לטענת המשיב, משהושלמה בניית בית הדירות שהוקם על המגרש ובהתאם לקבוע בחוזה, היה המשיב זכאי לכך כי מחצית מזכויות הבעלות במגרש יועברו על שמו.  משלא נענתה דרישתו בהקשר זה ובהתאם למנגנון שקבעו ביניהם הצדדים לחוזה, מונתה הבוררת על-ידי יושב-ראש ועד מחוז תל-אביב-יפו של לשכת עורכי-הדין על-מנת להכריע בסכסוך.   בתביעתו בפני הבוררת עתר המשיב לכך שמחצית הזכויות במגרש יועברו על שמו וכן לפיצוי המוסכם בסכום של 50,000 דולר כקבוע בחוזה למקרה של הפרתו. כן עתר המשיב לסעדים כספיים בגין עילות מספר אחרות. לטענת המשיב, משלא נענו המבקשים לדרישתו להעביר את מחצית הזכויות במגרש על שמו, נבצר ממנו להשלים את רישום הזכויות על שם רוכשי הדירות ממנו.  4. ביום 20.11.1999 או בסמוך לכך ניתן על-ידי הבוררת תוקף של פסק-דין חלקי להתחייבות רבינוביץ להמציא לבא-כוח המשיב ייפוי-כוח בלתי חוזר בחתימתו ובחתימת המבקשים לצורך ביצוע העברת מחצית הזכויות במגרש על שם המשיב. במסגרת פסק-הדין החלקי ציינה הבוררת כי הדיון שבסופו ניתן פסק-הדין החלקי התקיים בהיעדר המבקשים, מששוכנעה כי קיבלו כדין הודעה על ההליכים.  לגופו של עניין, אין מחלוקת כי מחצית הזכויות במגרש הועברו על שם המשיב בעקבות פסק-הדין החלקי שנתנה הבוררת. משכך, נותר לבוררת להכריע בתביעת המשיב לפיצוי המוסכם שבחוזה עקב טענתו בדבר איחור של כשלוש שנים בהעברת מחצית הזכויות במגרש על שמו וטענתו כי נאלץ לפתוח בהליכי בוררות לצורך זה. כן עמדו להכרעה הסעדים הכספיים הנוספים שהמשיב עתר להם. בפסק הבוררות הקודם, אשר ניתן כאמור ביום 15.12.1999, הכריעה הבוררת בתביעה הכספית ובראשה הפיצוי המוסכם, בכך שחייבה את המבקשים לשלם למשיב את הפיצוי המוסכם כקבוע בחוזה בסכום של 50,000 דולר.  5. כפי שכבר צוין, המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות הקודם, כאשר לטענתם לא הודע להם כלל על אודות הליך הבוררות שקדם למתן הפסק וממילא לא נטלו בו חלק. בהחלטתו קבע כבוד השופט טלגם כי לא היה מקום למתן פסק הבוררות הקודם, על סמך "ספק מסירה" למבקשים. משכך, הורה על ביטולו והחזרת הדיון לבוררת להשלמה, תוך שציין כי "מובן שהצדדים יוזמנו כדין באמצעות עורכי דינם". וזאת יש לציין, המשיבים מתגוררים מזה שנים רבות בגרמניה. בעיסקת הקומבינציה נושא החוזה היו מיוצגים על ידי עורך-דין מיכאלי. מי שהיה מיופה-כוח לייצג את המבקשים בכל הכרוך בביצוע החוזה היה בנם, גיל בסרגליק. יוער כי בקשה נוספת של המבקשים לפסול את הבוררת בטענה שייתכן שיש לה דעה קדומה נדחתה על ידי כבוד השופט טלגם, בקובעו: "לא נראה לי להטיל פסול בבוררת וחזקה עליה שתפעל כדין". ככל שמדובר ברבינוביץ, הלה לא טען כנגד פסק הבוררות הקודם וזה לכאורה שריר וקיים ביחסים שבין המשיב לבינו.  6. ביום 25.5.2000 פנה בא-כוח המשיב במכתב לבוררת לזמן את הצדדים לדיון לצורך השלמת הפסק וצירף לפנייתו את החלטת כבוד השופט טלגם. בעקבות זאת, במכתב מיום 28.5.2000 אשר הופנה לבאי-כוח הצדדים - כאשר אין מחלוקת שמעת הגשת בקשת הביטול הקודמת ועד להגשת בקשת הביטול שהיא נושא פסק דין זה היו המבקשים מיוצגים, זימנה הבוררת את הצדדים לישיבת בוררות ליום 10.7.2000 והורתה על הגשת כתבי-טענות - כתב-תביעה מטעם המשיב עד ליום 15.6.2000 וכתב-הגנה מטעם המבקשים עד ליום 2.7.2000. 7. המשיב אכן שב והגיש כתב-תביעה ביום 15.6.2000, כפי שהורתה הבוררת. המבקשים, תחת להגיש כתב-הגנה, פנו באמצעות בא-כוחם דאז במכתב מיום 30.6.2000 שבו ביקשו מהבוררת להתפטר מתפקידה ובלי לגרוע מכך ליתן להם ארכה להגשת כתב-הגנה בלי לקצוב מועד להגשתו, וכן לדחות את ישיבת הבוררות ללא מועד. בקשתם נומקה בכך שהמבקש 1 (להלן - המבקש) מתוכנן לעבור ניתוח לב ביום 12.7.2000 ויש להמתין להתבהרות מצבו הרפואי לאחר הניתוח, שכן מצבו הרפואי של המבקש מונע מבא-כוח המבקשים, לטענתו, להיפגש עמו להכנת כתב-הגנתו. משהועברה פניית המבקשים על-ידי הבוררת לתגובת בא-כוח המשיב, הסכים לפנים משורת הדין לדחייה קצרה במועד הגשת כתב-ההגנה, תוך שטען שזה מכבר היה זמן די והותר למבקשים להגיש כתב-הגנה מטעמם. במכתבה של הבוררת מיום 6.7.2000 המופנה לבאי-כוח הצדדים אכן ניתנה ארכה על-ידיה להגשת כתב-הגנה מטעם המבקשים עד ליום 13.7.2000. כן דחתה הבוררות את ישיבת הבוררות ליום 19.7.2000.נ  8. בעקבות מכתב זה של הבוררת נתקבל אצלה מכתב נוסף מאת בא-כוח המבקשים מיום 12.7.2000, שבו צוין שהניתוח שנקבע למבקש נדחה ליום 26.7.2000, ושב וביקש מהבוררת להתפטר מתפקידה עקב אובדן אמון של המבקשים בה, תוך שציין כי בכוונת המבקשים לפנות לבית-המשפט בבקשה להעבירה מתפקידה. במענה לכך השיבה הבוררת במכתב מיום 17.7.2000 כי היא דוחה את הבקשה להתפטרותה. אשר לבקשה למתן ארכה ללא מועד להגשת כתב-הגנה ודחייה ללא תאריך של ישיבת הבוררות, קבעה כי אינה רואה מקום לכך. עם זאת, ניתנה למבקשים ארכה קצרה נוספת להגיש כתב-הגנה עד ליום 23.7.2000 וישיבת הבוררות נדחתה ליום 27.7.2000, תוך שהבוררת ציינה במכתבה כי המבקשת מיוצגת והוסיפה כי "מצבו הרפואי של המבקש יילקח בחשבון בעת תיאום מועד לעדותו, אם וכאשר תידרש".   בשולי המכתב מיום 12.7.2000 העירה הבוררת:  "תשומת לב הצדדים להוראת סעיף 15(א) לחוק הבוררות המסמיך את הבורר לדון בהעדר צד אם הוזמן לישיבה ולא התייצב או שנדרש לטעון טענותיו ולא עשה זאת במועד שנקבע לכך". במכתב מיום 25.7.2000 הודיע בא-כוח המבקשים לבוררת כי אין בכוונת המבקשים להופיע לישיבת הבוררות הקבועה ליום 27.7.2000, וחזר והזכיר כי בכוונת המבקשים להגיש בקשה להחלפתה כאשר יתאפשר להם לעשות כן. 9. ביום 27.7.2000 נתקיימה ישיבת הבוררות שנקבעה למועד זה. בא-כוח המשיב התייצב לדיון וכך גם בנו ונציגו של המשיב, דוד נחמני. איש מטעם המבקשים לא הופיע לדיון.   משכך, החליטה הבוררת לקיים את הדיון בהיעדר המבקשים ובעקבותיו ניתן פסק הבוררות שהוא נושא פסק-דין זה.   בפסק הבוררות שבה וחייבה הבוררת את המבקשים בפיצוי המוסכם כקבוע בחוזה. כן חייבה את המבקשים בהשבת כספים שקיבלו מאת המשיב כהלוואה, בשכר טרחת המשיב בבוררות, בהוצאות המשיב בבית-המשפט המחוזי שהותנו בתוצאות ובשכר טרחת הבוררת. סעדים כספיים נוספים שהמשיב עתר להם נדחו.   עילת הביטול וטענות הצדדים 10. עילת הביטול שעליה סומכים המבקשים את בקשת הביטול מעוגנת בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - החוק), שזו לשונו: "לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". כעילת ביטול הפנו המבקשים גם לסעיף 24(10) לחוק, הקובע כדלקמן:  "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". אך למעשה לא חזרו אלא על טענתם הנסמכת על הוראת סעיף 24(4) לחוק, תוך שהוסיפו כי האופן שבו נהגה הבוררת מהווה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, שעה שפסק הבוררות ניתן בלא שנתאפשר להם להשמיע טענותיהם ולאחר שהבוררת קצבה מועדים להגשת כתב-הגנה וקבעה מועדים לדיון בהתעלמות ממצבו הרפואי של המבקש ומהודעת המבקשים בדבר כוונתם לפנות לבית-משפט בבקשה להעבירה מתפקידה. 11. המשיב מצדו טוען כי למבקשים ניתנה גם ניתנה הזדמנות חוזרת ונשנית להגיש כתב-הגנה ולא הייתה כל מניעה שיעשו כן. בהקשר זה מדגיש המשיב כי מי שמעורה בחוזה שבבסיס הסכסוך נושא הבוררות הוא בנם של המבקשים, שהינו מיופה-כוחם, וכך גם עורך-דין מיכאלי שייצג את המבקשים בעיסקת הקומבינציה נושא החוזה. אלה יכולים היו לספק לבא-כוח המבקשים את כל המידע הנדרש לצורך הגשת כתב-הגנה וניהול הבוררות, מה גם שכל שידוע למבקש על אודות ביצוע החוזה אינו אלא עדות מפי השמועה, באשר המבקשים אינם מתגוררים בארץ.   בנוסף טוען המשיב כי לא הייתה כל הצדקה לאי-הופעתו של בא-כוח המבקשים לישיבת הבוררות שאליה זומנו, ומשכך נהג הרי שאין מדובר באי-מתן הזדמנות למבקשים לטעון טיעוניהם אלא בוויתור מדעת על הזדמנות שניתנה.   במיוחד אמורים הדברים שעה שבמכתבה שקדם לישיבת הבוררות ולאור מצבו הרפואי של המבקש, קבעה הבוררת כי יתואם מועד נדחה לשמיעת עדותו של המבקש בהתחשב במצבו.   דיון 12. ייאמר מיד כי מכלל חומר הראיות שהוצג וחקירת המצהירים - המבקשים מזה והמשיב מזה - הגעתי לכלל דעה כי אין כל הצדקה לביטול פסק הבוררות. להלן אפרט את הנימוקים שהביאוני למסקנה זו.   13. אף שהמבקשים מתגוררים בגרמניה, הרי שלצורך הדיון בבקשת הביטול הקודמת, בחודש אפריל 2000, ביקר המבקש בארץ. משכך, ומשהורה כבוד השופט טלגם על החזרת הדיון בסכסוך לבוררת לצורך השלמה, לא הייתה כל מניעה וכל סיבה שהמבקש לא יעדכן את בא-כוחו בדבר פרטי הפרשה וטיעוני הגנתו. טענתו כי כתב-התביעה המקורי לא הומצא לו אינה יכולה לסייע בידו שכן ניתן להניח כי זה היה בידיו או בידי פרקליטו דאז שעה שבאו לטעון בבקשה לביטול פסק הבוררות הקודם, ומכל מקום, נקל היה בידיהם להשיגו. כך או אחרת, אין מחלוקת כי כתב-התביעה החדש שהוגש על ידי המשיב ביום 15.6.2000 נמסר לבא-כוח המבקשים ולכל הפחות ממועד זה לא הייתה כל מניעה להגשת כתב-הגנה ולהגשתו בעוד מועד. במיוחד אמורים הדברים שעה שנתברר מחקירתם של המבקש והמשיב כאחד כי מי שהיה מצוי בפרטי החוזה וביצועו, בהיות מקום מושבם של המבקשים בגרמניה, היה בנם, גיל בסרגליק, אשר היה גם בעל ייפוי-כוח כללי מטעמם לצורך זה.   ניסיונו של המבקש בחקירתו להמעיט ממעמדו של הבן, שיצוין שהינו כבן 40, בכל הקשור לביצוע החוזה, ניכר היה שנעשה מן הפה אל החוץ ואינו משקף את המצב בשטח.   יתר-על-כן, המבקש בעדותו אישר כי עורך-דין מיכאלי אשר ייצג את המבקשים בעיסקת הקומבינציה נושא החוזה היה בקיא בכל הפרטים.   למעשה אישר המבקש שכל שידוע לו בנוגע לביצוע החוזה ידוע לו מדברים שמסר לו בנו, שהוא זה שהיה בקשר רציף עם עורך-דין מיכאלי (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 8-1).   14. בנסיבות אלה טענתם של המבקשים כי לא היה בידי בא-כוחם להכין כתב-הגנה ללא נוכחות פיזית של המבקש בארץ הינה יותר מאשר מיתממת, שכן ברי כי ניתן היה לקבל את כל המידע מאת הבן ומאת עורך-דין מיכאלי ואין טענה כי אלה מיאנו לשתף פעולה. למותר לציין כי ככל שהיו נדרשות השלמות ו/או אישורו של המבקש לניסוח כתב-ההגנה, הרי שבעידן שאנחנו חיים בו ואמצעי הטלקומוניקציה, על פניו לא הייתה כל בעיה או מניעה לעשות כן. נראה שנוכח האמור לעיל גם לא היה כל הכרח כי דווקא המבקש יעיד בבוררות, שכן הוא עצמו לא טיפל ישירות בכל הכרוך בביצוע החוזה, כפי שהוברר, וכל שידוע לו הינו מפי השמועה בלבד. זאת ועוד, חוסר תום-לבם של המבקשים בהקשר זה בא לידי ביטוי גם בעובדה שאף שכבר במכתב מיום 28.5.2000 הודע לבא-כוחם על-ידי הבוררת על אודות מועד הדיון שנקבע לישיבת הבוררות וכי עליהם להגיש כתב-הגנה עד ליום 2.7.2000, רק ביום 30.6.2000, יומיים לפני המועד שהיה עליהם להגיש כתב-הגנה, עתרו לדחיית המועד, תוך שביקשו מהבוררת להתפטר מתפקידה ובלי לגרוע מכך נימקו את בקשת הדחייה במצב בריאותו של המבקש. נוצר הרושם כי המבקשים חפצו ביצירת סחבת ומניעת בירור הסכסוך, רושם המתחזק נוכח העובדה שאף לא הציעו מועדים חלופיים להגשת כתב-הגנה או קיום הבוררות וביקשו לדחות את אלה ללא מועד. 15. ייאמר בנקודה זו כי פנייתם של המבקשים לבוררת להתפטר מתפקידה הייתה משוללת כל בסיס ומנוגדת להחלטת כבוד השופט טלגם, אשר קבע במפורש בהחלטתו - תוך שדחה את טענתם של המבקשים בדבר אפשרות שלבוררות דעה קדומה - כי אין להטיל בבוררת פסול, ומשכך הורה על החזרת הדיון אליה להשלמה. על החלטה זו לא הוגש ערעור. ניסיונם של המבקשים לתלות את בקשתם לבוררת לחדול מתפקידה על-אף האמור לעיל בכך שנפגשה לכאורה ביחידות עם המשיב ובא-כוחו נתברר כעורבא פרח ומשולל יסוד, משטען המשיב כי לא היו דברים מעולם ואילו מחקירתו של המבקש עולה כי לא היה כל בסיס ממשי לטענתו זו והיא נטענה בעלמא (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 10-9). ככל הנראה, גם המבקשים היו ערים לכך שלא היה מקום לטענה מעין זו, שכן עובדה היא שאף שבבקשת הביטול נושא הדיון כאן עתרו המבקשים בתחילה גם להעברת הבוררת מתפקידה, הרי שלא חזרו עוד על בקשתם זו בסיכום טיעוניהם וטוב שכך.ו  16. אם לא די בכל האמור, סבורתני כי המבקשים חרצו את גורל בקשתם בכך שעשו דין לעצמם שעה שבא-כוח המבקשים נמנע ביודעין מלהופיע לישיבת הבוררות אליה זומנו כדין, ואין נפקא מנה לעניין זה שנבצר מהמבקש עצמו מלהופיע לדיון עקב מצבו הבריאותי. בכך התעלמו המבקשים וביודעין גם מהאמור במכתבה של הבוררת מיום 17.7.2000, שבו הפנתה במפורש להוראת סעיף 15(א) לחוק, שלפיה היא מוסמכת לדון בהיעדר צד שלא יתייצב לדיון במועד שנקבע לכך. ויוער, בא-כוח המבקשים הינו שלוחם, ו"שלוחו של אדם כמותו". להערה אחרונה זו נודעה חשיבות גם בהקשר לכך שבמכתבה האמור של הבוררת מיום 17.7.2000 קבעה כי בהתחשב במצבו הרפואי של המבקש ניתן יהיה לתאם מועד נדחה לשמיעת עדותו שלו. אמנם בעת חקירתו על תצהירו טען המבקש כי העובדה שהבוררת אפשרה את העדתו במועד אחר ובהתחשב במצבו הבריאותי לא הובאה לידיעתו, עד כדי כך שאמר ש"זה גם לא נכון". ואולם, אם אמנם לא הובא הדבר לידיעתו, הרי שאינו יכול להלין על הבוררת בעניין זה, מה גם שמתשובת המבקש לשאלה שהופנתה אליו עולה כי לו כך היו פני הדברים לא היו בפיו טענות. ובלשונו: "ש: אם הבוררת היתה קובעת שעדותך תישמע לאחר שמצבך ישתפר, האם זה היה בסדר אז? ת: כן, אבל לא הבוררת הזאת. אם זה היה המצב, לא היינו מגיעים לפסק הדין הזה" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 13-11; ראו גם שורות 6-5). והדברים מדברים בעד עצמם.   המצב המשפטי 17. נמצאנו למדים כי אין המדובר במצב שבו לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיותיהם, אלא שהם לא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם ובחרו לעשות דין לעצמם תוך "איום" חוזר ונשנה, שלא מומש, בפנייה לבית-המשפט בבקשה להעביר את הבוררת מתפקידה - בקשה שנתלוותה כאמור רק לבקשת הביטול נושא הדיון, ואף זאת רק לאחר מתן פסק הבוררות ובעקבות בקשה לאישורו שהגיש המשיב, שאז לא ניתן עוד להעביר בורר מתפקידו. נוכח השתלשלות האירועים שפורטה לעיל, גם אין שחר לטענה בדבר ניהול הבוררות על-ידי הבוררת באופן שפוגע בעיקרי הצדק הטבעי. יצוין בהקשר זה כי אף שהמבקשים לא התגוננו בפני התביעה ובחרו שאיש מטעמם גם לא יופיע לישיבת הבוררות, לא קיבלה הבוררת את התביעה כמות שהיא רק בשל היעדר כתב-הגנה או היעדר התייצבות, אלא, כלשונה: "משלא הובאה הגנה - דקדקתי בבדיקת הראיות במשנה זהירות ואף חקרתי את דוד נחמני. כמו כן התייחסתי לראשי הפרקים של ההגנה כפי שהובאו באחת הבקשות מטעמם לפסילת ההליך" (ראו סעיף 4 לפסק הבוררות). 18. בע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית-שאן [1] טען המערער טענת חוסר סמכות כלפי הבורר, ומשכך גם לא הגיש כתב-הגנה. לאחר שהשמיע טענה זו בפני הבורר והבורר דחה אותה בהחלטת ביניים שנתן, בחרו המערער ובא-כוחו לעזוב את ישיבת הבוררות ומשכך דן הבורר בתביעה ללא נוכחותם וניתן פסק-דין. בנדון זה קבע בית-המשפט העליון (שם [1], בעמ' 429), והדברים יפים בהשאלה לענייננו, כדלקמן:  "הבורר רשאי היה לדרוש שיוגש כתב-הגנה, הוא קצב לכך זמן ואף העניק לנתבעים ארכה, אך המערער בחר להתעלם מדרישותיו אלה, והסתפק בהעלאה סתמית של טענת חוסר סמכות (לאור סעיף 8 לחוזה), ללא פירוט כנדרש. הוא ובא-כוחו אף עזבו (כזכור) את ישיבת הבוררות מיד לאחר שימוע החלטת הביניים. בהחלטה האחרונה צוין במפורש, שהצד המעוניין יכול לבקש מבית-משפט צו, המופנה לבורר, להימנע מלדון, אך גם צעד זה לא נקט המערער. נוכח כל אלה, כאשר הכוח לדון (אם כי לא להכריע סופית) בשאלת סמכותו היה קיים בידו, רשאי גם רשאי היה הבורר, לאחר דרישה והתראה כדין, לנהוג כפי שנהג, היינו לדון בתביעה בהיעדר המערער ולהכריע בה" (ההדגשה שלי - ע' ב'). 19. גם העובדה שהמבקשים הביעו כוונתם לפנות לבית-המשפט בבקשה להעברת הבוררת מתפקידה לא הצדיקה החלטתם השרירותית שאיש מטעמם לא יופיע לישיבת הבוררות. סעיף 18 לחוק מורה כדלקמן:  "הגשת בקשה לבית המשפט בקשר לבוררות, אם על ידי בעל-דין ואם על ידי הבורר, אין בה כדי לעכב את מהלך הבוררות, אלא אם הורה על כך בית המשפט או הבורר". והדברים אמורים מקל וחומר שעה שמדובר אך בהצהרת כוונות לפנות בבקשה לבית-המשפט. בע"א 708/75 יוסף האלר בע"מ נ' אינווסט אימפקס בע"מ [2] מדובר היה בישיבת בוררות אשר המשיבה נעדרה ממנה נוכח כוונתה לפנות לבית-המשפט בבקשה למנות בורר אחר, כפי שהודע על-ידיה הן לצד שכנגד והן למשרד הבורר. המשיבה אמנם לא הופיעה לישיבה שנקבעה, אלא שהבורר, שלא מצא כל סיבה לדחות את הישיבה, קיים אותה ועוד באותו יום הוציא פסק-דין לחובת המשיבה.  בית-המשפט המחוזי ביטל את פסק הבורר, לבקשת המשיבה, ואולם בית-המשפט העליון החזירו על כנו, תוך שקבע:  "בית-המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו, לפיה יש לבטל את פסק-הבורר שניתן בהעדר המשיבה, על ההנחה, כי לו ידע הבורר על פניותיה של המשיבה למערערת, הוא היה נעתר לבקשתה לדחיית הישיבה, וכי פנייתה של המשיבה לבית-המשפט יצרה בה את הרושם, כאילו לא יקיים הבורר ישיבות בעניין הבוררות, כל עוד לא הוכרעה הבקשה להדחתו. לנו נראה, כי לא היה מקום לבטל את פסק-הבורר מטעמים אלה, וכי בנסיבות שתיארנו קודם לכן, ברור כי אפילו לא נתכוונה המשיבה ליצור סחבת, הרי לאי-הופעתה בישיבה לא היתה כל הצדקה... יתירה מזו, לו גם היתה המשיבה פונה לבית-המשפט, הרי לא היה בכך כדי לעכב את הדיון בפני הבורר, ללא החלטת בית-המשפט, או הבורר עצמו... מסיבות אלה, אין לאמר כי למשיבה לא ניתנה הזדמנות נאותה לטעון את טענותיה, או להביא את ראיותיה כנדרש לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות" (שם [2], בעמ' 117-116; ההדגשה שלי - ע' ב'). ועוד יפים לענייננו הדברים שנאמרו על-ידי כבוד הנשיא שמגר: "ביטולו של פסק של בורר הוא סנקציה חמורה, שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד-משמעי. זאת ועוד, הפגם האמור צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות, ולא די בכך, שהתקלה שנגרמה היא תוצאה של טעות המשיבה, ובבואו לנקוט את הצעד המפליג של ביטול הפסק, על בית המשפט לבדוק, באיזו מידה יש לראות דווקא בבורר את האחראי למחדל"נ(ע"א 785/82 גרסטל נ' מבני כפה חפץ בע"מ [3], בעמ' 298). סוף דבר 20. במקרה דנן היו הזדמנויות די והותר בידי המבקשים להגיש כתב-הגנה והם לא ניצלו אותן. הם גם עשו דין לעצמם ונטלו את הסיכון שהדיון יתקיים בהיעדרם, שעה שבחרו שאיש מטעמם לא יופיע לישיבת הבוררות, אף לא בא-כוחם. זאת הגם שהוזהרו קודם לכן שאם לא יופיעו לדיון יכול שזה יתקיים בהיעדרם וכאשר מצד אחר הודע להם על-ידי הבוררת כי ניתן יהיה לשמוע את עדותו של המבקש במועד נדחה שיתואם תוך התחשבות במצבו הרפואי. לא זו אף זו. המבקשים בחרו בגישה של "שב ואל תעשה" לאורך כל התנהלותם בבוררות, לפחות מעת שניתנה החלטת כבוד השופט טלגם. הם לא פנו לבוררת בדרישה להשלים את הבוררות כפי שהורה כבוד השופט טלגם, ומשפנה בא-כוח המשיב לבוררת בדרישה כאמור וזו הורתה ביום 28.5.2000 על הגשת כתב-הגנה עד ליום 2.7.2000, המתינו עד 30.6.2000 כדי לטעון בפניה כי אין באפשרותם להגיש כתב-הגנה נוכח מצבו הרפואי של המבקש תוך שביקשו מהבוררת, ללא כל יסוד, להתפטר מתפקידה. ודוק: אינני מטילה ספק בכך שנבצר מהמבקש עצמו להופיע לישיבת הבוררות שבה עסקינן וגם לא בכך שבתקופה מסוימת לא יכול היה, עקב מצב בריאותו, "לתרום" או "להירתם" להגשת כתב-הגנה. אך עם זאת הוברר שאת כתב-ההגנה היה ניתן להגיש הרבה קודם לכן, ואף הנתונים והמידע הנדרשים לניסוחו לא היו בידי המבקש דווקא אלא בידי בנו ועורך-דין מיכאלי, שלא נטען - וממילא לא הוכח - כי לא ניאותו לשתף פעולה עם בא-כוח המבקשים לצורך הכנתו של כתב-הגנה כאמור.   עוד הוברר כי לא הייתה כל הצדקה לכך שבא-כוח המבקשים ואיש מטעמם לא התייצב לישיבת הבוררות, ומשכך נהגו המבקשים עשו כן מתוך בחירה ואל להם לבוא בטרוניה לבוררת ולכך שפסק-הדין ניתן בהיעדרם. נוכח השתלשלות האירועים בתיק זה, הצגת המבקשים את קיום ישיבת הבוררות במועדה כ"ניצול" מצבו הבריאותי של המבקש חוטאת לאמת.   21. התוצאה היא שהבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית. פסק הבוררות מיום 7.8.2000 נותר אפוא על כנו ואני מאשרת אותו.  המבקשים ישלמו למשיב הוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.   יישוב סכסוכיםבוררותביטול פסק בוררות