קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחת עורך דין 12 אחוז תאונת דרכים: המערער, יליד שנת 1971, נפגע בתאונת דרכים ביום 5.1.95. מומחה שמונה ע"י בית המשפט, פרופ' בנטל, קבע כי למערער נותרה נכות לצמיתות בשיעור של 30% בתחום הנוירו - פסיכיאטרי. בימ"ש קמא (כב' הנשיא א. קיטאי) פסק לתובע פיצוי בסך 245,000 ש"ח נטו (בניכוי 36,000 ש"ח שקיבל כתשלום תכוף) בתוספת 12% שכ"ט עו"ד + מע"מ בתוספת תשלום אגרה. הנשיא קיטאי ציין כי פסק הדין ניתן לאחר ש"ב"כ הצדדים הסמיכוני לפסוק עפ"י דיון סופי ללא ח.ה.", היינו ללא חובת הנמקה. הערעור נסב, בעיקרו, על הדרישה להוסיף על סכום הפיצויים שקבע בית המשפט קמא, באופן שהפיצויים ישקפו נאמנה את הנזקים שנגרמו וייגרמו למערער בגין התאונה. עוד טוען ב"כ המערער כי שגה בית משפט קמא, משפסק שכר טרחה בשיעור 12 אחוז בלבד. המערער טוען כי התיק התנהל בדרך של סיכומים בכתב, שלא על דרך הפשרה, לאחר שהצדדים ויתרו על חקירת עדים. לפיכך טוען המערער, כי שכ"ט עו"ד בהתאם לקבוע בחוק, צריך להיות משולם בשיעור של 13 אחוז, בצרוף מע"מ. המשיבה טוענת כי פסק הדין כאן ניתן לאחר שהוסכם על ידי הצדדים, על ניהול הדיון על דרך של "דיון סופי ללא ח.ה." היינו ללא חובת הנמקה, כאשר ביטוי זה, הוא כינוי חילופי ונהוג לניהול הדיון עפ"י סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-. עיינו בפרוטוקול בית המשפט, ומתוכו עולה כדלקמן: ביום: 8.10.96, מונה פרופ' בנטל כמומחה בשטח הנוירו-פסיכיאטרי בתיק. לאחר מכן התקיימה דחייה בתיק לביצוע בדיקות שהומלצו על ידי פרופ' בנטל. ביום 13.5.98, במעמד באי כח הצדדים, ביקשה ב"כ התובע לדחות את התיק לדיון סופי לפני הפגרה, וב"כ הנתבעת השיבה כי עליה לקבל אישור מרשתה לדיון סופי. כב' הנשיא קיטאי, קבע אז בהחלטתו, כי: "התיק נדחה לדיון סופי, כפוף לבשלות התיק, לתאריך 13.7.98 שעה 9.00". במועד זה (13.7.98), הודיעה ב"כ הנתבעת כי נשלחו שאלות הבהרה לפרופ' בנטל, שולם סכום מסויים כתשלום תכוף והיא מבקשת דחייה. הנשיא קיטאי החליט אז, כי ב"כ התובע תסכם בכתב עד סוף פגרת הקיץ 1998, וב"כ הנתבעת תסכם עד 15.10.98 . לא הועלו על ידי באי כח הצדדים כל נקודות נוספות בישיבה זו, והשופט הבין מתוך הדברים כי הצדדים הסמיכו אותו לפסוק עפ"י דיון סופי, ללא חובת הנמקה, ועל כן סיכמו את טענותיהם בכתב והגישו לבית המשפט חומר ראייתי כתוב. אנו מקבלים בעניין זה את עמדת ב"כ המשיבה, על פיה יש לפרש את פסק דינו של כב' השופט קיטאי כפסק דין שניתן על דרך הפשרה. מסכימים אנו כי אין נפקא מינא, כיצד מכונה אותה דרך "מקוצרת" בה נהג השופט, האם היא נקראת "4(ג)" (לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה1975-), או "79א'" (לחוק בתי המשפט [נוסח משולב התשמ"ד1984-]) או "דיון סופי ללא ח.ה." כפי שכתב הנשיא קיטאי, כל הביטויים הללו יש להם אותה משמעות ולא כותרת ההליך היא החשובה, אלא מהותו ומטרתו. לנו ברור, במקרה זה, כי השופט בחר, בהסכמת הצדדים, שלא לשמוע הוכחות, אלא לפעול בדרך המקוצרת דלעיל, היינו, בחירה במסלול המהיר יותר, וזאת בהסכמת הצדדים. איננו רואים במקרה שלפנינו כל הבדל בין הביטוי בו השתמש השופט "נדחה לדיון סופי כפוף לבשלות התיק" לבין "ניהול על דרך הפשרה", "4(ג)" ו"79א'", וכולם, אכן, כטענת ב"כ המשיבה, בעלי אותה משמעות. לא זאת גם זאת, עיינו בסיכומי באי כח הצדדים בערכאה הראשונה. בסיכומי ב"כ התובע, אין שום איזכור או התייחסות כלשהי לשאלה אם יש לפרש את הביטוי "דיון סופי ללא ח.ה." על ניהול התיק בדרך הפשרה, ואילו בסיכומי הנתבעת מיום 15.12.98, כותבת ב"כ הנתבעת בפתח הסיכומים כי הם מוגשים לבית המשפט "בהליך של דיון סופי וללא ח.ה., למתן פסק דין עפ"י טענות הצדדים ובצרוף מסמכים". אילו אכן סברה ב"כ התובע כי נפלה כאן טעות ואין להסיק מכוונת השופט כי הוא עומד לקבל את החלטתו בדרך הפשרה, היתה צריכה להעיר על כך מיד, בפנייה לבית המשפט, ולא לעבור על העניין לסדר היום, ללא כל תגובה. שתיקתה של ב"כ התובע במקרה זה, כאשר הועברו אליה סיכומי ב"כ הנתבעת, מדברת בעד עצמה. אין אנו מסכימים עם עיקרי הטיעון מטעם המערער, כי העובדה שהנשיא קיטאי מצא מקום לנמק בהרחבה (יחסית) את פסק דינו, אף היא מלמדת על כך שאין מדובר בפסק דין על דרך הפשרה, ומקום בו ניתנה הנמקה (בהעדר הסכמה לדיון על דרך הפשרה), הרי שהנמקה זו עומדת לביקורת בית המשפט של הערעור, כפי שמבקש המערער שייעשה (ראה סעיף א' 3 פסקה שלישית לעיקרי הטיעון). העובדה שהנשיא הנכבד של בית משפט השלום, מצא לנכון לנמק את פסק דינו, אינה סותרת את קביעתנו כי פסק הדין ניתן על דרך הפשרה, כפי שציינו לעיל. בשולי הדברים נאמר, כי אכן עדיף שהשופט יאמר את עמדתו, כי הוא פוסק על דרך הפשרה (לאחר קבלת הסכמת הצדדים) בדרך שאינה מחייבת פרשנות בשלב מאוחר יותר, ואשר לא תהיה שנויה במחלוקת, כבמקרה שבפנינו. אין באמירתנו זו, כדי לקעקע את שקבענו לעיל, כי יש לפרש את פסק דינו של השופט הנכבד כפס"ד שניתן על דרך הפשרה. סבורים אנו, לכן, כי כללי ההתערבות של ערכאת ערעור, כפי שגובשו בפסיקת בית המשפט העליון והמחוזי, לגבי פסקי דין שניתנו "על דרך הפשרה", יחולו גם על מקרה זה. היינו, מידת ההתערבות שלנו בפסק הדין של הערכאה הראשונה, היא מצומצמת ביותר ושמורה אך ורק למקרים של טעות קיצונית או חריגה מסמכות, דבר שלא קרה במקרה שלפנינו. כאן נציין, כי גם אם אנו או בית משפט אחר, היה פוסק למערער סכום שונה מזה שנפסק על ידי כב' הנשיא קיטאי, עדיין אין בכך משום הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בסכום שנפסק על ידי הנשיא הנכבד. גם נסיונותינו למצוא מענה לנושא, בדיוני קדם הערעור, לא עלו יפה. השופט קבע, בין השאר, כי אין להתערב במסקנת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, בדבר שיעור הנכות הרפואית, ברם, יש לקחת בחשבון את הדברים בפרופורציה נכונה. צודק השופט בקובעו, כי במקרה הנוכחי, הנכות בתחום הנוירו-פסיכיאטרית, איננה דומה לנכות בתחום האורטופדי, כאשר נפגע עובד כפיים, וסכום הפיצוי יהא בהתאם לאופי הנכות שנקבעה, כמובן, גם בהתחשב בשיעור הנכות, וכי את הכאב וסבל יש לפסוק לפי שיעור הנכות שנקבעה. הלכה פסוקה היא (ר' 516/86, 309/86, ע"א, אררט נ' אזולאי, מ (4) 690 בעמ' 700), כי יש שקיים פער, ולפעמים פער של ממש, בין מגבלותיו של הנפגע מבחינה רפואית המתבטאות בדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו, לבין יכולתו של אותו נפגע לתפקד, לעבוד ולקיים את עצמו: “במקרה כזה, למשל, יפסוק בית המשפט בתביעה לפיצוי בשל נזק שאינו ממוני על פי דרגת הנכות הרפואית שנקבעה ועל פיה בלבד, ואילו באשר לנזק הממוני, יפסק הפיצוי על פי דרגת הנכות התפקודית, שאפשר שתהיה בשיעור גבוה, ואף גבוה מאוד, מדרגת הנכות הרפואית גרידא, ואפשר שתפחת, ואולי במידה ניכרת, מדרגת הנכות הרפואית". (ההדגשה לא במקור). אין אנו מוצאים שום פסול בכך שהשופט אימץ מסיכומיה של ב"כ הנתבעת, כי קביעת 30 אחוזי הנכות, נבעה מתלונותיו הסובייקטיבות של התובע, וללא כל ממצא אורגני-אובייקטיבי. מסכימים אנו עימו, זאת בהתאם לשאלות ההבהרה שהופנו לפרופ' בנטל, כי לולא היה התובע מפסיק את הטיפול שקיבל בלחץ משפחתו, היה מצבו היום טוב בהרבה (תשובה לשאלה 13), וכן, כי אם היה התובע ממשיך בטיפול, ייתכן מאוד שדרגת הנכות היתה פוחתת (תשובה לשאלה 14). איננו מוצאים גם מניעה לכך שהשופט קבע את עמדתו נוכח אי ההתמדה בטיפול רפואי שנבעה מהתובע עצמו, וכתוצאה מכך אי קיום החובה של הקטנת הנזק, המוטלת על כתפי התובע. מכאן, שיש רגליים לקביעת בית המשפט שאין לקבל את טענת התובע כי אינו מסוגל לעבוד מיום התאונה ועד יום מתן פסק הדין (16.12.98), כאשר התובע בעצמו בוחר שלא לעבוד ושלא להקטין את נזקו. מדוע אם כן, לא יכול היה הנשיא קיטאי לקבוע, כשהוא מצטט מטענות ב"כ הנתבעת שבמקרה דנן, כי התובע העדיף לשהות בביתו ולרחם על עצמו (אך לא לנקוף אצבע כדי לעזור לעצמו), והכל על מנת שלא לקלקל את סיכויי תביעתו, אלא להיפך, להעצים ולהגדיל את נזקו? השופט עיין בתיק ובסיכומי ב"כ הצדדים וקבע את עמדתו עפ"י הנתונים שהיו בפניו, לאחר שהצדדים, כפי שציינו לעיל, הסמיכוהו לפסוק עפ"י דיון סופי ללא ח.ה., היינו בדרך הפשרה, עפ"י החומר שהיה קיים בתיק שלפניו. מבינים אנו, כאמור, כי הביטוי "ללא ח.ה." בו השתמש השופט, משמעו "ללא חובת הנמקה". "הפרופורציה הנכונה", כפי שהתבטא השופט, הביאה אותו לכלל דעה כי יש להעריך את נזקי התובע, בסכום של 245,000 ש"ח בלבד. גם אם אנו היינו נוטים להעלות סכום זה, אין אנו יכולים לקבוע כאן כי הסכום בלתי סביר במידה קיצונית המחייבת את התערבותנו. העובדה שהשופט התייחס גם ל"מחלת הדיכאון" שרבים האנשים הלוקים בה אך ממשיכים לתפקד, לעבוד ולנהל חיי יום יום בצורה מלאה, על אף המחלה, אינה מעלה ואינה מורידה מבחינתנו לגבי התוצאה הסופית אליה הגיע השופט, לאחר בחינת הדברים, בחון היטב, כפי שהופיעו בתיק שהיה בפניו. אין אנו סבורים שאמירה זו, הינה בגדר "ידיעה שיפוטית", אשר גרמה לטעות המחייבת את התערבותנו. נתייחס לאמירה זו כאילו נאמרה בשולי הדברים, או אגב אורחא, בלבד. מכאן שדין הערעור הזה להידחות. מאחר שאין פירוט כיצד הגיע הנשיא קיטאי לסכום הגלובלי שפסק, סבורים אנו כי 34 ימי האישפוז, היינו ימים בהם היה התובע מצוי תחת השגחה רפואית מלאה, וקיבל טיפול רפואי-פסיכיאטרי, לרבות שיחות וטיפול תרופתי, נכללו בחישוב הסכום שפסק השופט. מסכימים אנו עם ב"כ המערער, כי לא היה בתיק מצב בו הגיע המערער לבית החולים, בכדי לקבל טיפול אמבולטורי חד פעמי, וגם אין מדובר בימים בהם שהה התובע בבית החולים, רק לצורך שחרורו משם. אכן, העובדה שהרופאים בחרו לתת את הטיפול הנדרש במסגרת של אישפוז יום, דהיינו שהתובע חזר בכל יום לביתו, אין בה כדי לשלול מהיותם של ימים אלו בגדר "ימי אשפוז", לצורך חישוב הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני. עובדה היא שנערך גם סיכום לאישפוז זה (אישפוזי היום) בתום תקופת האישפוז. מאידך, גם הסכמתנו זו, אינה מעלה ואינה מורידה כאן, כאשר ההנחה הסבירה היא כי ימי האשפוז נכללו בסכום הגלובאלי שפסק הנשיא הנכבד. אשר לגבי שכר הטרחה: מאחר שפסקנו שכב' הנשיא קיטאי נתן את פסק דינו על דרך הפשרה, אין אנו מוצאים שבית משפט קמא שגה משפסק שכ"ט עו"ד בשיעור 12 אחוז בלבד, ולא שכ"ט בשיעור של 13 אחוז, כפי שביקש ב"כ המערער לתקן . הערעור בנקודה זו, נדחה גם הוא. כאמור, סבורים אנו, כי במקרה זה לא מצאנו חוסר סבירות בפיצוי שפסק בית משפט קמא באופן כולל, ואין אנו משנים את דעתנו, גם לאחר שעיינו באותם פסקי דין שמסרו לנו באי כח שני הצדדים לגבי גובה הפיצוי במקרים אחרים. לסיום נאמר כי נסיונות הגישור שנעשו כאן, במהלך קדם הערעור, לא עלו יפה, והדברים חייבונו לכתוב פסק דין זה, לאחר שעיינו, עיין היטב, בכל החומר שהיה לפני הערכאה הראשונה, כולל הסיכומים וכתבי הטענות שהוגשו לנו. סבורים אנו, לכן, במקרה זה, כי בנסיבות שהתבררו בפנינו, יישא כל צד בערעור זה בהוצאותיו.עורך דיןתאונת דרכיםשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה