קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת קצבת ניידות בגלל הלוואה: לפנינו תובענה לתשלום קצבת ניידות, אשר נשללה מהתובע למשך התקופה 11/09- 11/10, כאשר הנתבע מציג שני טעמים לשלילת הקצבה: הראשון, משום שהתובע שהה בחו"ל למעלה מ- 6 חודשים מבלי ליידע את הנתבע; השני - משום שכל עוד לא הסדיר התובע את החזר ההלוואה העומדת שניתנה לו מכח הסכם הניידות, הוא לא היה זכאי להמשך תשלום קצבת הניידות. בתיק זה עלינו להכריע, האם הטעמים שעמדו מאחורי החלטת הנתבע להפסיק את תשלום קצבת הניידות למשך התקופה האמורה - מעוגנים בדין. העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהוסכמו ע"י הצדדים, וכפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:- התובע זכאי לקצבת ניידות בשל מצבו הרפואי וקיבל קצבת ניידות החל מיום 1/11/99. לתובע אושרה הלוואה עומדת לרכישת רכב ע"פ הסכם הניידות וכן אושר לו תשלום עבור אביזרים החל מיום 20/12/01. התובע רכש רכב בהתאם לצרכיו המיוחדים וקיבל את ההלוואה העומדת שאושרה לו. התובע יצא את הארץ ביום 2/10/07. תשלומי קצבת הניידות נפסקו בתום 6 חודשים מצאתו את הארץ, החל מחודש מאי 2008. לגרסת התובע, ביום 1/5/08 הגיע אביו בשמו למשרדי הנתבע וערך בירור אודות נושא הצורך להחזיר את ההלוואה העומדת לאור שהיית התובע בחו"ל. הנתבע מצדו מכחיש גרסה זו ומחלוקת עובדתית זו תידון על ידנו בהמשך. ביום 8/9/08 פנה אביו של התובע במכתב למחלקת ניידות בנתבע בבקשה לדחות את החזר ההלוואה העומדת, הגם ששהותו של התובע בחו"ל מתארכת, זאת לאור חזרתו הצפויה של התובע לארץ והיזקקותו לרכב מיד עם שובו. מכתב זה של אבי התובע לא נענה. ביום 9/11/09 שב התובע לארץ, ומיד עם שובו, הודיע לנתבע על חזרתו. ביום 6/5/10 קיבל התובע לראשונה תשובה לפניית אביו מיום 8/9/08, לפיה הוא נדרש להחזיר את ההלוואה העומדת. כן נאמר לתובע כי כל עוד לא תוחזר ההלוואה העומדת, יחדל הנתבע לשלם לו קצבת ניידות. ביום 9/5/10 פנה התובע בתשובה לנתבע, ובה הביע עמדתו, לפיה הבין מאי תגובתו של הנתבע לפנייה מיום 8/9/08, כי קיבל אישור לדחיית חזרתו ארצה, מבלי שיצטרך להחזיר את ההלוואה העומדת. בתאריך 26/5/10 נשלח מכתבה של הגב' ואלי אברמוב-חי, מנהלת מחלקת ניידות בנתבע אל הגב' מזרחי, ממחלקת פניות הציבור בנתבע, בו נכתב, כי - "העברתי את התיק להתייעצות במ"ר מתוך רצון לקבל אישור להפעיל שיקול דעת, מאחר ומדובר בנכה קשה, ולא לדרוש את ההלוואה העומדת. התשובה שקיבלתי הינה חד משמעית ליצור מועד קובע לפי סעיף 12(ב)(3) לחודש 5/08. חשוב לציין כי הנכה לא הודיע מבעוד מועד כי מתכוון לצאת את הארץ לתקופה ארוכה, המידע התקבל לאחר הפגשה עם מרשם האוכלוסין). ......... קצבת הניידות מופסקת עד להחזר הלוואה עומדת או עד להגעה להסדר בעניין חוב ה"ע ... לסיכום: מר אוהד שלו אגרט חייב בהחזר ה"ע, קצבת ניידות לא תחודש עד להגעה להסדר. כמו כן, באם יביע כוונתו לסלק את החוב, נבדוק את האפשרות להפחית את הריבית לתקופה בה הטיפול בתיק עוכב" (ראו: ת/1; ההדגשה איננה במקור, א.ש.ב.). ביום 15/6/10 קיבל התובע תשובה מהנתבע, בה שב ודרש מהתובע להחזיר את ההלוואה העומדת, וכן הבהיר כי כל עוד לא יוסדר הנושא, לא תשולם לתובע קצבת ניידות. נוסח המכתב יובא להלן:- "... בהתאם להוראות הסכם הניידות, הקצבה מופסקת לאחר שחולפים שישה חודשים מתאריך היציאה מהארץ. לכן, הקצבה הופסקה החל מתאריך 1.5.08. בתאריך 8.9.08 התקבלה פנייה של אביך בה ביקש לדחות את הבקשה להחזר הלוואה עומדת. הסניף ציין בפנינו כי נמסר לו בעל פה על החובה בהחזר הלוואה עומדת. לצערנו, אכן לא נשלחה תגובה לבקשה ועניין זה יילקח בחשבון במסגרת השיקולים בנושא הריבית על ההחזר. .... קצבת הניידות מופסקת עד להחזר ההלוואה העומדת או עד להגעה להסדר בעניין חוב הלוואה עומדת" (ההדגשה איננה במקור, א.ש.ב.). בחודש 12/10 חזר הנתבע לשלם לתובע קצבת ניידות מדי חודש בחודשו, זאת לאחר שהצדדים הגיעו להסכמות בדבר החזר ההלוואה העומדת (על דרך של קיזוזה מקצבת הניידות שחזרה להיות משולמת לתובע במועד זה). ההליכים לפנינו: נציין, כי תיק זה נפתח בשני הליכים: האחד, הוא כתב ערר על החלטת הנתבע להורות לתובע להחזיר את ההלוואה העומדת (בל' 3877-08-10). השני, הוא כתב תביעה לתשלום קצבת ניידות ממועד שובו של התובע לארץ (11/09) ועד בכלל (בל' 3852-08-10; התיק שלפנינו). ביום 9/12/10 הגיעו הצדדים להסכם בדבר החזר ההלוואה העומדת ועקב זאת חזר הנתבע לשלם לתובע קצבת ניידות, החל מחודש 12/10. לנוכח זאת, התייתר ההליך בתיק בל' 3877-08-10 אשר עסק בעצם הצורך להחזיר את ההלוואה. על כן, נותרה בפנינו רק התביעה בתיק בל' 3852-08-10, התיק שבנדון, להחזר תשלומי קצבת ניידות שלא שולמו לתובע החל מיום 9/11/09 (מועד שובו לארץ) ועד ליום 9/12/10 (מועד חתימת ההסכם בין הצדדים). המחלוקות: הצדדים חלוקים ביניהם הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי. בפן העובדתי - הצדדים חלוקים האם התובע הודיע לנתבע על יציאתו מהארץ. כמו כן, חלוקים הצדדים באשר להנחיות שקיבל אבי התובע מהנתבע לגבי החזר ההלוואה העומדת. בפן המשפטי - אין מחלוקת בין הצדדים כי היה מקום להפסיק את תשלום קצבת הניידות לאחר ששהיית התובע בחו"ל עלתה על שישה חודשים. המחלוקת נוגעת לשאלה - האם היה מקום לחדש את קצבת הניידות עם שובו של התובע לארץ, כאשר לטענת הנתבע לא היה מקום לחידוש הקצבה, בשל שהתובע הפר את הסכם הניידות בשני אופנים: הן משום שלא הודיע שעזב את הארץ והן משום שבאותו זמן לא החזיר את ההלוואה העומדת. ככל שנקבע שהתובע הפר באופן זה או אחר את הסכם הניידות מתעוררת שאלה נוספת והיא - השלכותיה של הפרה זו והאם היא מחייבת תוצאה של אי חידוש תשלום קצבת ניידות. טענות הצדדים: הפן העובדתי : לגרסת התובע, בתאריך 2/10/07, בתום שירות צבאי של 4 שנים, כמתנדב בצה"ל, הוא יצא לטיול בחו"ל. ביום 1/5/08 (7 חודשים לאחר יציאתו מהארץ) הגיע אביו מיוזמתו, למשרדי הנתבע בחדרה ופגש שם את גב' לארה וייסבורד ממחלקת ניידות בנתבע. לשאלתו בעניין דחיית מועד החזר ההלוואה, נאמר לו כי במקרים מיוחדים (שייתכן שהתובע נכלל בהם) ניתן להגיש בקשה מיוחדת לדחיית מועד, מעבר ל- 12 החודשים הקבועים בחוק. אביו של התובע שלח מכתב ביום 8/9/08 (4 חודשים לאחר שפנה בע"פ לנתבע) בו הוא מבקש מהנתבע לדחות את החזר ההלוואה העומדת עד לאחר שובו של התובע מחו"ל. מכתבו זה של אבי התובע לא נענה עד ליום 6/5/10, חצי שנה לאחר שהתובע שב לארץ. מאחר שמכתבו לא נענה, הבין כי בקשתו נענתה בחיוב. לאחר ששב התובע לארץ והודיע על חזרתו לנתבע, קיבל התובע שיחה טלפונית ביום 1/2/09, ממנהלת מחלקת ניידות, הגב' ואלי חן, בה הודיעה לו כי לנוכח העובדה ששהה זמן ארוך בחו"ל, נושא חידוש קצבת הניידות והחזר ההלוואה לרכב נמצא בבירור. לגרסת הנתבע, הגב' ואלי חן היא זו שהתקשרה לאביו של התובע ומסרה לו טלפונית שאם לא ישוב בנו (התובע), בתוך חצי שנה, הוא יחוייב בהחזר ההלוואה העומדת. הנתבע מכחיש את ביקור אביו של התובע במחלקת ניידות ביום 1/5/08 ואת ההנחיות שלכאורה קיבל להגשת בקשה להארכת מועד להחזר הלוואה. הפן המשפטי: לטענת התובע, חובתו של הנתבע לשלם לתובע קצבת ניידות, כפי שנקבע בהחלטות הועדה הרפואית - איננה קשורה להחזר ההלוואה העומדת. גם אם יטען הנתבע כי בדרך זו הוא גובה את ההלוואה, הרי שדבר זה נעשה בניגוד לדין, מה גם שסכומי קצבת הניידות שנמנעים מהתובע עברו משכבר את סכומי ההלוואה. לחילופין, גם אם יקבע בית הדין, כי אי מתן ההודעה על יציאה מהארץ לחו"ל מהווה הפרת הסכם הניידות, הרי שהפעלת הסנקציה של שלילת קצבת ניידות איננה מידתית והיא לא מופעלת בתום לב. גם אם יקבע בית הדין כי אי השבת ההלוואה העומדת מהווה הפרה של כתב ההתחייבות, עדיין אין בכתב ההתחייבות כל הוראה הקובעת כי אי החזר ההלוואה עולה כדי שלילת קצבת ניידות. אין בהסכם הניידות הוראה הנוגעת לסנקציה בדמות שלילת קצבת ניידות - הנובעת מאי החזר ההלוואה. על אף פנייתו של אבי התובע מיום 8/9/08, הנתבע לא הודיע לתובע על אי תשלום קצבת הניידות, ורק בחלוף חצי שנה לאחר שחזר לארץ, שלח לו מכתב בו הוא מודיע על שלילת הקצבה בדיעבד. לטענת התובע, על אף פניותיו החוזרות ונשנות לנתבע, הנתבע לא שילם לו קצבת ניידות וגם לא דרש את החזר ההלוואה, לא נתן לתובע זכות טיעון ופעל ללא הסבר. לטענת הנתבע, התובע חייב להחזיר את ההלוואה העומדת החל מן התאריך הקובע, 2/4/08, וכל עוד לא עשה כן, תופסק קצבת הניידות. בהתאם לסעיף 20(א)6 להסכם הניידות, תשלום קצבת הניידות יופסק מהיום הראשון לחודש הראשון שלאחר החודש שבו מלאו שישה חודשים רצופים מיום שהמוגבל בניידות יצא את ישראל. כמו כן, בהתאם לסעיף 12(ב)3 להסכם הניידות הנתבע רשאי לדרוש החזר ההלוואה העומדת אם המוגבל בניידות יצא את הארץ לשישה חודשים לפחות. לנוכח העובדה כי הצדדים הגיעו להסדר פשרה בעניין החזר ההלוואה, הרי שיש להתעלם מטענות התובע בסיכומיו לעניין עצם החזר ההלוואה העומדת, באשר הדבר כבר לא חלק מהמחלוקות הרלוונטיות בתיק. התובע הפר את התחייבותו להודיע לנתבע מיד על יציאתו מהארץ. כמו כן, התובע הפר את סעיפים 10(א) ו- 10(ד) לכתב ההתחייבות מיום 17/7/03 (נ/1), לפיו עליו להודיע למחלקת ניידות בנתבע מיד על אי נהיגה בפועל ועל הפסקת שימוש ברכב לתקופה העולה על שלושה חודשים (סעיף 11 לסיכומי הנתבע). עוד טען הנתבע כי סעיף 20(א) להסכם הניידות קובע, כי "תשלום קצבת הניידות יופסק מהיום הראשון לחודש שבו- ...(5) חל אחד המועדים הקבועים כאמור בסעיף 12(א)(3) או (4) או (5) או (6) או (7) להסכם זה. סעיף 12(א) קובע כי "מוגבל בניידות יהיה חייב להחזיר את ההלוואה העומדת אם ארע אחד מאלה: ...."(6) חדל להתקיים או לא התקיים תנאי כלשהו מהתנאים המזכים בהלוואה עומדת ע"פ הסכם זה, (7) המוגבל בניידות או האפוטרופוס שלו או קרוב משפחה, לפי העניין הפרו את התחייבותם כלפי המוסד. מאחר שהתובע הפר התחייבותו כלפי הנתבע, יש לשלול ממנו קצבת ניידות. דיון והכרעה הסכם הניידות בהתאם לסעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, נחתם ביום 1.6.77 הסכם בעניין גמלת ניידות בין משרד האוצר לבין נציגי הנכים (להלן: "הסכם הניידות"). הסכם הניידות קובע שורה של הטבות להן זכאי מי שעומד בתנאי ההסכם ובהן - הלוואה עומדת לרכישת רכב, קצבת ניידות חודשית, סיוע לרכישת מתקנים ואביזרים מיוחדים ועוד. הלכה פסוקה היא כי תכלית תשלום גמלת הניידות הינה לסייע במימון תחליף לרגליים שאינן מתפקדות כראוי על מנת להקל על ניידות המוגבל (דב"ע נה/0-76 המוסד - עליזה טן-פי, פד"ע כט 3). לצורך המטרה והתכלית הזאת בא לעולם הסכם הניידות. בית הדין הארצי התייחס לאופן פרשנותו של הסכם הניידות בפסק הדין, עבל (ארצי) 1533/02 ,תקוה איילון נ' המוסד לביטוח (לא פורסם), וקבע כדלקמן:- "..פרשנותו של הסכם הניידות תעשה בשים לב לאופיו המיוחד, שאינו בבחינת חוזה רגיל אף לא "חוזה שלטוני" גרידא, אלא נחשב "כפעולת הרשות מכוח הסמכה מיוחדת של המחוקק"; ההסכם יפורש בהתאם למטרתו, לאור הגיונם של דברים; לטובת הצד השלישי להסכם, קרי: המוגבל בניידות; בפרשנות ההסכם ייבחנו אומד דעתם של הצדדים להסכם והאם הפעיל המוסד את הכוח שניתן לו בדרך המקובלת ובתום לב". ( דב"ע מח/ 0-184 פאוזי מואסי נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 217, דב"ע מז/0-77 המוסד לביטוח לאומי נגד שמואל לבון, פד"ע יט 75, דב"ע 0-9 חדד נגד המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 20.6.91". (ההדגשה איננה במקור, א.ש.ב.). בהסכם הניידות נקבע, כי בצד קבלת ההטבות, נדרש המוגבל בניידות לחתום על כתב התחייבות ולקיים את הוראותיו, וכפי שנקבע בסעיף 3(א) להסכם: "3. התחייבות (א) מוגבל בניידות יקבל הטבות לפי הסכם זה אם הוא מוגבל בניידות לצמיתות ומתקיימות לגביו הוראות הסכם זה וכל עוד הן מתקיימות לגביו, והוא או האפוטרופוס שלו וכן מורשה הנהיגה עבורו, הכל לפי העניין, מקימים את תנאי התחייבות אשר נטלו על עצמם כלפי המוסד - לפי כתב התחייבות, אשר חתמו כדרישת המוסד . הלוואה עומדת פרק ג' להסכם הניידות עוסק במתן הלוואה עומדת וקובע כי מוגבלים בניידות זכאים להלוואה בתנאים מועדפים למימון המיסים לרכישת רכב. העילות להחזר ההלוואה העומדת פורטו בסעיף 12 להסכם הניידות. בסעיף 12 (א) פורטו העילות בגינן "המוגבל בניידות יהיה חייב להחזיר למוסד את ההלוואה העומדת" ובס' 12 (ב) פורטו העילות בגינן "המוסד יהיה רשאי לדרוש החזר ההלוואה העומדת". הסעיף שהנתבע פעל על פיו בענייננו הוא סעיף 12(ב)(3) להסכם הניידות, הקובע כי המוסד יהיה רשאי לדרוש את החזר ההלוואה ממוגבל בניידות אשר יצא את הארץ לשישה חודשים לפחות. לשון אחר - המקרה שלנו אינו נמנה בין המקרים בהם מוגבל בניידות חייב להחזיר את ההלוואה, אלא נמנה בין המקרים בהם נתון לנתבע שיקול דעת לגבי החזר ההלוואה. כאמור, בענייננו הנתבע החליט לדרוש את החזר ההלוואה. קצבת ניידות פרק ד' להסכם הניידות עוסק בקצבת ניידות, שהינה קצבה חודשית המשתלמת למוגבל בניידות כהשתתפות בהוצאות הנגרמות לו עקב השימוש ברכב או בהתקיים תנאים אחרים הקבועים בהסכם. סעיף 20(א)(6) להסכם הניידות, דן בהפסקת תשלום קצבת ניידות ונקבע בו כדלקמן:- "הפסקת תשלום (א) תשלום קצבת הניידות יופסק מהיום הראשון לחודש שלאחר החודש שבו - ... (6) מלאו 6 חודשים רצופים מיום שהמוגבל בניידות יצא את ישראל, ובלבד שבתכוף לפני יציאתו מישראל קיבל קצבה בישראל תקופה של 3 חודשים רצופים לפחות". הפן העובדתי: מתי הודיע התובע לנתבע על יציאתו מהארץ? בפתח הדברים יצוין כי במסגרת כתב ההגנה טענתו של הנתבע לאי חידוש הקצבה התמצתה בטענה כי התובע הפר את הסכם הניידות בכך שלא החזיר את ההלוואה העומדת, ולפיכך, לא חודש תשלום קצבת הניידות (סעיף 6 לכתב ההגנה). יחד עם זאת, בסיכומיו העלה הנתבע טענות נוספות, לפיהן קצבת הניידות לא חודשה מאחר שהתובע לא דיווח לנתבע מיידית על יציאתו מהארץ, על אי נהיגה בפועל ועל הפסקת השימוש ברכב לתקופה העולה על שלושה חודשים, בהתאם לכתב ההתחייבות. יובהר, כי טענותיו הנוספות של הנתבע לא הועלו במסגרת התכתובות בין הצדדים עובר להגשת התביעה, ואף לא הועלו בכתב ההגנה. עם זאת, מצאנו לנכון להתייחס גם לטענות אלו באשר הן עולות מהפרוטוקול ומחקירות העדים. אשר למועד ההודעה על יציאתו של התובע מהארץ, אין מחלוקת כי התובע לא הודיע על כך לנתבע מיד לאחר יציאתו, או בסמוך לכך. הצדדים מסכימים כי התובע הודיע בכתב (באמצעות אביו) על מועד יציאתו מהארץ רק בתאריך 8/9/08, כאשר כבר שהה קרוב לשנה בחו"ל. הצדדים חלוקים באשר למועד ההודעה בע"פ לנתבע על יציאתו של התובע מהארץ. נקדים ונאמר, כי השתכנענו מגרסתו של התובע כי נסיבותיו של תיק זה מקורן באי הבנה בין אבי התובע לבין הנתבע, וכי לא היתה כל כוונה (במזיד) שלא לדווח על יציאתו של התובע לחו"ל. התובע העיד, שאביו פנה לנתבע בטרם חלפה שנה ממועד יציאתו את הארץ. עדותו של התובע היתה קצרה, אך התרשמנו כי הוא אמין וכי עדותו מהימנה. אבי התובע העיד, כי משום שידע כי לאחר חצי שנה מופסקת קצבת הניידות, הגיע בחלוף חצי שנה לסניף הנתבע, בתאריך 1/5/08. האב העיד, כי במועד זה הסבירה לו הגב' לארה וייסבורד, פקידת ניידות בנתבע, כי אחרי שנה בחו"ל יש להחזיר את ההלוואה העומדת וכי יש אפשרות לפנות בכתב למנהלת המחלקה ולקבל הארכה, ויש לה שיקול דעת בעניין (עמ' 9, ש' 12-25). לתצהירו של אבי התובע צורף דוא"ל ששלח לבנו בתאריך 2/5/08, לפיו מעדכן הוא את בנו השוהה בחו"ל כי ביקר בסניף הנתבע, ונאמר לו ע"י פקידת מחלקת ניידות, כי - "לאחר שנה בחו"ל צריך להחזיר הלוואה עומדת על המכונית, שזה הרבה כסף, אך לאחר שלחצתי אותה לבדוק מה אפשר לעשות, אמרה לי הפקידה לכתוב למנהלת המחלקה ולהסביר לה את המצב ורוב הסיכויים שהיא תיתן ארכה" (תצהיר אבי התובע, נספח א'). עוד העיד אביו של התובע, כי בתו הגדולה, אשר אף היא נכה והיתה זכאית לגמלת ניידות, יצאה לפני מספר שנים ללימודים בחו"ל, וגם במקרה שלה, היא לא הודיעה על כך לנתבע. לכן, הניח כי גם במקרה של בנו, אין צורך בהודעה לנתבע (עמ' 10, ש' 17-19). בסיכומי התובע הוסיף והסביר כי מניסיונם הקודם, שלו ושל אביו, ידעו כי מחלקת ניידות מקבלת עדכון באופן אוטומטי על יציאת מוגבל הניידות מהארץ, ולכן, הניחו כי אין צורך לעדכן את הנתבע (ס' ה.2. לסיכומים). נציין, כי התרשמנו מעדותו של אבי התובע כי היא מהימנה והוא אף ביסס את גרסתו בדוא"ל אותנטי, הנושא תאריך של יום לאחר המועד בו לגרסתו הגיע לנתבע. יתרה מכך, מעדותו של אבי התובע עולה כי לא היה בכוונת התובע ו/או אביו להסתיר את היציאה לחו"ל, וככל הנראה הוא הסתמך בטעות על ניסיונו מהמקרה של בתו הגדולה. עדותה של הגב' לארה וייסבורד, פקידת ניידות בנתבע, חיזקה את התרשמותנו הנ"ל. בכל הנוגע לפגישה בינה ובין אבי התובע בתאריך 1/5/08, היא העידה כי הגם שנערכה פגישה בין השניים במשרדה אין היא זוכרת מתי היא נערכה, אם כי ייתכן שנערכה במועד זה. כן העידה כי בשיחה זו נאמר לאב, בין היתר, כי יש לו אפשרות להגיש בקשה בעניין ההלוואה העומדת (ע' 16 ש' 7-9). אף בכך יש כדי לחזק את עדות האב. כן העידה גב' וייסבורד כי ברגע שמבוטח יוצא מהארץ, היא מקבלת עדכון על כך באופן אוטומטי מביקורת הגבולות (עמ' 13, ש' 21-22). כמו כן, אישרה כי אין חשיבות לעצם הודעה או אי הודעה של מבוטח על יציאתו מהארץ לעניין הקצבה, אשר מחודשת באופן אוטומטי (כאשר אי החידוש יכול לנבוע מקיומה של הלוואה שיש להחזיר ולא מאי מתן ההודעה עצמה; עמ' 16, ש' 1-3). לשון אחר - הנתבע מקבל עדכון שוטף מביקורת הגבולות על יציאתם של מבוטחים את הארץ, ואין כל נפקות מעשית להודעה פוזיטיבית על יציאה מהארץ של המבוטח. לאור האמור לעיל, אנו קובעים עובדתית - כי אבי התובע הודיע לנתבע על יציאת בנו מהארץ לכל המאוחר, בתאריך 2/5/08, היינו, 7 חודשים לאחר מועד יציאתו את הארץ. לאור זאת, אנו גם מקבלים את גרסת התובע כי נאמר לאביו במאי 2008 שיש סיכוי לדחות את החזר ההלוואה וכי בהסתמך על כך כתב את המכתב ביום 8/9/08 ומשלא קיבל תשובה סבר שבקשתו נענתה וכי אין הוא נדרש להחזיר את ההלוואה בשלב זה. לאור קביעות עובדתיות אלו, נפנה לבחון האם מבחינה משפטית, בנסיבות אלו יש כדי להצדיק את אי חידוש תשלום קצבת הניידות עם שובו של התובע לארץ. האם קיים מקור נורמטיבי המתיר לנתבע לא לחדש את קצבת הניידות של התובע משום שלא הודיע מיד על יציאתו מהארץ? על מנת לשלול זכות לגמלת ניידות, יש צורך בהוראה מפורשת בדין. כך, למשל, בסעיף 3(ג) להסכם הניידות ניתנה לנתבע סמכות לפי שיקול דעתו לשלול את זכאותו של מבוטח לגמלת ניידות עקב מקרה הפרה ספציפי המוגדר במפורש בהסכם: נהיגה בידי מי שאינו מורשה, אי המצאת פוליסת ביטוח מקיף בת תוקף או אי שיעבוד הרכב. כאמור לעיל, זכותו של התובע לגמלת ניידות נקבעה בהחלטת ועדה רפואית והוא מקבל קצבת ניידות החל מיום 1/11/99. על מנת לא לחדש תשלום זה, הרי שהיה על הנתבע לפעול מכוח סמכות שהוענקה לו בדין. לטענת הנתבע, אי מתן הודעה במועד על יציאה מהארץ מהווה הפרה של הסכם הניידות עצמו וכן של כתבי ההתחייבות עליהם חתם במסגרת קבלת ההטבות - הפרה המובילה לשלילת זכאותו לקצבת ניידות. סעיף 20 (א)(6) להסכם הניידות הקובע כי תשלום הקצבה יופסק לאחר שהמבוטח שוהה שישה חודשים בחו"ל, אינו קובע כל סנקציה לגבי מי שלא הודיע במועד אודות יציאתו מהארץ, ואינו שולל את השבת הקצבה מטעם זה לאחר שהמבוטח שב לארץ. בהקשר זה יוזכר, כי במכתבי הנתבע מימים 26/5/10 ו- 15/6/10 נכתב כי הסיבה לאי חידוש הקצבה נעוצה בקיומה של הלוואה שיש להחזיר, ולא נאמר בהם כי אי מתן ההודעה במועד היא הגורמת לאי חידוש הקצבה והדבר אף עולה מעדותה של גב' וייסבורד. כלומר, על פי התנהלותו של הנתבע בזמן אמת, אף הוא לא סבר כי זוהי סיבה לאי חידוש קצבה. אף גב' וייסבורד העידה כי אי מתן הודעה כזו אינה גורמת לאי חידוש הקצבה. לאור זאת, לא ברור מדוע בהליך שלפנינו הנתבע תולה את יהבו בסיבה זו. לבית הדין הוגשו מספר כתבי התחייבות עליהם חתם התובע: התחייבות מיום 17/7/03 (נ/1), התחייבות מיום 3/7/06 (נ/3) והתחייבות מיום 24/9/00 (נ/8) לרכישת אביזרים מיוחדים. מעיון בנוסח כתבי ההתחייבות עולה כי מופיעות בהם הוראות דומות, ולענייננו רלוונטיות ההוראות הבאות: ".. והואיל: וידוע לי שעלי להודיע למוסד על כל שינוי שעשוי להשפיע על זכאותי להטבות על פי ההסכם, לפיכך לאור האמור לעיל הנני מתחייב/ת בזה כדלקמן: ... 10. להודיע למחלקת ניידות בכתב מיד על: א. ... אי נהיגה בפועל... .... ד. כל מקרה בו אפסיק להשתמש ברכב לתקופה העולה על שלשה חודשים. ... ט. יציאתי את הארץ לתקופה העולה על שלשה חודשים רצופים" (נ/3). כן התחייב התובע להודיע לנתבע בכתב, לאלתר, על יציאה לחוץ לארץ לתקופה העולה על 6 חודשים (נ/8, סעיף 8) ולהחזיר למוסד מיד עם דרישתו את ההלוואות שקיבל במועדים המפורטים בהסכם הניידות ולדרישת הנתבע (נ/1 סעיף 9; נ/9, סעיף 4). מהאמור עולה כי על פי כתבי ההתחייבות נדרש התובע להודיע עת הוא יוצא מהארץ ובכוונתו להישאר בחו"ל למשך תקופה מסויימת ועת הוא מפסיק לעשות שימוש ברכב. לנוכח קביעתנו כי התובע הודיע לראשונה לנתבע על יציאתו לחו"ל רק לאחר שבעה חודשים (בסמוך לתאריך 1/5/08), הרי שהוא הפר התחייבות זו. יחד עם זאת, איננו סבורים, כפי שטוען הנתבע, כי אי מתן הודעה כזו מובילה בהכרח לתוצאה לפיה יש לשלול את קצבת הניידות מהתובע בעבור התקופה שלאחריה שב לארץ (כלומר - מרגע שתנאי הזכאות שבים ומתקיימים), זאת באשר בכתבי ההתחייבות - כמו גם בהסכם הניידות עצמו - אין כל הוראה המורה זאת, והנתבע אף לא הצביע על הוראה כזו. גם לא ניתן ללמוד על כך מסעיף 3 להסכם הניידות שצוטט לעיל, הדן בהתחייבות המבוטח, באשר אף בסעיף זה אין הוראה מפורשת בעניין. כפי שציינו לעיל, בהסכם הניידות קיימים סעיפים ספציפיים הדנים במקרה בו רשאי הנתבע לשלול קצבת ניידות, כך לדוגמא סעיף 3(ג)(3) הקובע כי לנתבע נתון שיקול דעת בעניין זה לגבי מקרה בו נוהג ברכב מי שאינו מורשה או לגבי אי קיום הוראות הנוגעות לפוליסת הביטוח או לשיעבוד, מקרים שאינם רלוונטיים בענייננו. הוראה דומה אינה קיימת לגבי מקרה בו מבוטח לא מדווח במועד על יציאתו מהארץ. משהצדדים להסכם הניידות גילו את דעתם באופן מפורש מהן הנסיבות אשר בצידן סנקציה של שלילת קצבה, הרי שמכך ניתן ללמוד כי נסיבות שאין התייחסות דומה לגביהן, לא מובילות לסנקציה כזו. בהקשר זה אנו מפנים לפסה"ד בעניין איילון שאוזכר לעיל, הקובע כי יש לפרש את הסכם הניידות בשים לב לאופיו המיוחד, בהתאם לתכליתו, "לאור הגיונם של דברים" ולטובת המבוטח. כן נקבע כי בכל הנוגע ליישום ההסכם נדרש הנתבע להפעיל את הכח שניתן לו בדרך מקובלת ובתום לב. על כן, על פי פסיקה זו, יחד עם ההלכה המושרשת כי בדיני בטחון סוציאלי, פועל הספק לטובת המבוטח - אין הנתבע רשאי לשלול זכות ממבוטח מבלי שקיימת הוראה ברורה בעניין ובכל אופן הפרשנות שנתן הנתבע להסכם הניידות כמו גם לכתבי ההתחייבות אינה מתיישבת עם הפסיקה ועם מהותם של דיני הבטחון הסוציאלי. הגם שמקובל עלינו כי על מבוטחים לעמוד בהתחייבויותיהם ולהודיע מיידית על יציאתם מהארץ, הרי שבשים לב לחוסר הנפקות המעשית של הודעת המבוטח והעובדה שהנתבע מסתמך בעניין זה על ביקורת הגבולות (כפי שהעידה פקידת הניידות), הרי שאף אין המדובר בהפרה הגורמת נזק לנתבע ובכל אופן נראה כי היא פחותה בחומרתה מההפרות האחרות המאוזכרות בהסכם הניידות, אשר בצידן סנקציה של שלילת קצבה. כן יש לתת את הדעת לכך שהתובע לא "ישב בחיבוק ידיים", פנה לנתבע בעל פה ובכתב ולא זנח את הנושא. גם בהמשך השתלשלות העניינים התובע פעל במרץ. כך, ברגע שקיבל תשובה שלילית מהנתבע בתאריך 6/5/10 (כאשר האמנו לתובע כי קודם סבר שבקשתו נענתה), השיב בכתב לנתבע תוך שלושה ימים והסביר את אי ההבנה. בכל אופן, התרשמנו כי התובע לא נהג בזדון מתוך רצון להסתיר מהנתבע את עובדת יציאתו מהארץ. נציין, כי אל מול "אי ההבנה" ו/או "טעות" של התובע בעניין ההודעה על יציאתו לחו"ל, עומדת הידיעה של הנתבע על מכתב האב המבקש דחיית מועד החזר הלוואה, ואיחור של 8 חודשים בתשובת הנתבע למכתב זה. מכאן, שאין לפנינו מקרה בו אי ההודעה נועדה לקבל מהנתבע כספים שהתובע לא זכאי להם ואף אין המדובר בהתנהלות רשלנית או מזלזלת של מבוטח, אלא לכל היותר באי הבנה של התובע. בסיכומיו, הביא הנתבע פסיקה, לפיה לטענתו ניתן לשלול גמלת ניידות בשל הפרה של הסכם הניידות ו/או כתב ההתחייבות. מלבד העובדה שמעיון בפסיקה עולה כי אינה עוסקת באי חידוש גמלה אלא בהפסקת גמלה, הרי שהנסיבות שם שונות מענייננו. בענין בל (י-ם) 13418/04 חי ליאור כהן נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 27/11/07), הופסק תשלום קצבת ניידות ע"י הנתבע בשל נהיגה שלא בידי מורשה. במקרה זה חל החריג הספציפי הקבוע במפורש בסעיף 3(ג) להסכם הניידות, לפיו חייב הנתבע להפסיק לשלם קצבת ניידות. ואילו בענייננו אין סעיף ספציפי המונה את נסיבות המקרה דנן ככאלה העולות לכדי הפרת הסכם ניידות. בענין בל(נצ') 2242/04 המוסד לביטוח לאומי נ' סעד סאלם (ניתן ביום 18/1/06) הופסק תשלום קצבת ניידות ע"י הנתבע בשל כך שהמבוטח מכר את הרכב בלי להודיע לנתבע ולא החזיר את ההלוואה. במקרה זה קובע סעיף 12(א)(4) כי הנתבע יהיה חייב להחזיר לנתבע את ההלוואה העומדת, וזה אחד מהמקרים המנויים בסעיף 20(א) לפיו יש להפסיק תשלום קצבת ניידות. ואילו במקרה דנן, אין חובת החזר הלוואה ולכן גם אין הדבר עולה כדי "הפרה" מאלו המנויות בסעיף 20(א) המחייבת הפסקת קצבה. בענין דבע נב/249-0 מוחמד ג'ובראן נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 21/10/93), הופסק תשלום קצבת ניידות ע"י הנתבע בשל כך שעל אף שהמבוטח היה במאסר, המשיך לקבל קצבת ניידות והלוואה עומדת, ואשתו לא הודיעה על כך לנתבע, ואף לא ביטחה את הרכב, בהתאם לסעיף המפורש 12(א)(7) להסכם הניידות. באותו מקרה הפעיל הנתבע את סמכותו המפורשת בהסכם הניידות והפסיק את תשלום הקצבה, ואילו במקרה שבפנינו - אין סעיף המורה במפורש על הפסקת קצבה. לאור האמור לעיל, הנתבע לא רשאי שלא לחדש את קצבת הניידות של התובע, מאחר שלא הודיע מיד על יציאתו מהארץ. האם קיים מקור נורמטיבי המתיר לנתבע לא לחדש את קצבת הניידות של התובע כל עוד לא הסדיר את החזר ההלוואה העומדת? לטענת הנתבע, כל עוד לא החזיר התובע את ההלוואה, היה מקום להפסיק ולשלם את קצבת הניידות (סעיף 6 לכתב ההגנה). מסיבה זו הנתבע לא שילם לתובע קצבת ניידות עבור החודשים 11/09-11/10, אלא רק החל מחודש 12/10, אז הסדיר התובע את חוב ההלוואה העומדת. אולם, הנתבע לא הפנה למקור נורמטיבי, לפיו אי החזר הלוואה עומדת, דינה אי חידוש קצבת ניידות. מעיון בחוק, בהסכם הניידות, בכתב ההתחייבות ובפסיקה דלעיל עולה, כי אין בהם כל הוראה בעניין אי חידושה של קצבת ניידות למוגבל בניידות שלא החזיר הלוואה. סעיף 12(ב)(3) הקובע כי הנתבע רשאי לדרוש את החזר ההלוואה אם המוגבל בניידות יצא את הארץ לשישה חודשים, אינו קושר עניין זה לעניין קצבת הניידות ואינו קובע כי כל עוד לא שולמה ההלוואה, מושהית קצבת הניידות. כפי שקבענו לעיל, שלילת קצבה צריכה להיות מעוגנת בדין, אך הנתבע לא הצביע על כזה. בהקשר זה נציין, כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו, לפיה יש להתעלם מעניין החזר ההלוואה העומדת, מאחר שאינו מהווה חלק מהמחלוקות בתיק. בעניין זה, אכן, כטענת הנתבע, המחלוקת בתיק בעניין החזר ההלוואה, הסתיימה. אולם, לא ניתן להתעלם מהעובדות העומדות בבסיסו של התיק, באשר הן קשורות למחלוקת הרלוונטית לענייננו. בהקשר זה נציין עוד, כי ככל הנראה, סכום הגמלאות אשר נשלל מהתובע בשל כך שלא החזיר את ההלוואה העומדת הינו גבוה מסכום ההלוואה העומדת, שהתובע ממילא נדרש להחזיר בנוסף. לכל היותר אנו סבורים, יכל הנתבע לקזז את ההלוואה העומדת מן הקצבה לה היה זכאי התובע. לענין סמכות הנתבע לשלול את קצבת הניידות, יפים דבריו של כב' השופט א' הראל בתיק בל(חי') 2799-07 זידאן בסאם נ' המל"ל (ניתן ב- 12/12/11), (להלן- עניין זידאן) - "בעניין זה יש להטעים כי סמכותו של הנתבע לשלול ממוגבל בניידות את קצבת הניידות ולדרוש ממנו השבת הלוואה עומדת במקרה של הפרת ההתחייבות - היא סמכות שבשיקול דעת ואין היא סמכות שבחובה. כך מורה מפורשות ההסכם (סעיף 3(ג) להסכם). כך הם גם פני הדברים באשר לדרישה להשבת הלוואה שניתנה על פי הסדר קרן הלוואות (סעיף 14(א) להסדר קרן הלוואות). לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים באנו לכדי מסקנה כי במקרה דנן נפלה שגגה בהפעלת שיקול הדעת האמור על ידי הנתבע וכי לא היה מקום לדרוש את השבת ההטבות השונות שניתנו לתובע כמפורט בהחלטה. למסקנה זו הגענו בשים לב לנסיבות הבאות שהובררו בפנינו: הנתבע חדל מליתן לתובע זכות טיעון ראויה עובר למתן ההחלטה; התובע לא הפיק טובת הנאה כלשהי מכך שהאביזרים הנלווים לא ננקבו בפוליסות במלוא ערכם עת הותקנו ברכב; התובע לא היה מודע לתקלה זו שנפלה בפוליסות; ובשים לב למאפייני הפרת ההתחייבות על ידי התובע ולמצבו הרפואי, ובהינתן תכליתו של ההסכם, הסנקציה שהופעלה נגדו בשל הפרת ההתחייבות - אינה מידתית" (ההדגשה איננה במקור, א.ש.ב.). נבהיר כי הדברים שנאמרו בעניין זיידאן, בו נדון סעיף 3(ג)(3) להסכם הניידות, שעוסק בשלילת קצבת ניידות במקרה של אי ביטוח רכב בביטוח מקיף, יפים על דרך קל וחומר לענייננו. זאת מאחר שבעניין זיידאן נדונה סמכות הנתבע ע"פ דין לשלול קצבת ניידות, ובענייננו כלל לא נתונה לנתבע סמכות זו. יתרה מכך, גם במקרה שלנו, כמו בענין זידאן בסאם - לא ניתנה לתובע זכות הטיעון לפני שהחליט הנתבע שלא לחדש את קצבת הניידות. נציין, כי אין אנו מתעלמים מכך, שאכן "חטאו" של התובע היה בכך שלא הודיע על יציאתו לחו"ל, בהתאם להסכם הניידות וכתב ההתחייבות. אולם, יחד עם זאת, אנו לוקחים בחשבון את העובדה, שהתובע לא "שקט על שמריו", ומרגע שגילה שהיתה אי הבנה, הוא פנה לנתבע. כך, שברור שלא הייתה כאן כוונה (במזיד) להיעלם ולא להחזיר את ההלוואה. ההיפך הוא הנכון. התובע פנה פעמים רבות לנתבע בבקשה להגיע להסדר תשלומים שיאפשר לו להחזיר את ההלוואה. סעיף 20(א)(5) להסכם הניידות קובע כי הקצבה תופסק כאשר "חל אחד מהמועדים הקובעים כאמור בסעיף ... 12(א)(7) להסכם זה". סעיף 12(א)(7) קובע כי אחת העילות בהן מבוטח יהיה חייב להחזיר הלוואה עומדת היא כי "המוגבל בניידות או האפוטרופוס שלו או קרוב המשפחה, לפי העניין, הפרו את התחייבויותיהם כלפי המוסד". מסיכומיו של הנתבע ניתן להבין כי, לטענתו, מכך עולה שגם הפרה של אי הודעה במועד מובילה לשלילת קצבה. אנו סבורים שגם סעיף זה אינו מקים לנתבע סמכות שבדין לשלול את אי חידוש הקצבה בנסיבות המקרה, משום שאין מקום להסתמך בענייננו על סעיף 12(א)(7), כאשר קיימים סעיפים ספציפיים אחרים המתייחסים ישירות למקרה של יציאה מהארץ אך הם לא קובעים שלילת קצבה עקב אי הודעה במועד. זאת ועוד: אמנם איננו נדרשים להכריע בשאלה אם היה מקום לדרוש את החזר ההלוואה העומדת, אך באשר הנתבע מציב את אי החזר ההלוואה כבסיס לשלילת הקצבה - הרי שיש לתת את הדעת לכך שמלכתחילה היה מדובר בסמכות שבשיקול דעת ולא חובה, לכך שמנהלת מחלקת ניידות סברה שהיה מקום שלא לדרוש את החזר ההלוואה לאור הנסיבות והנכות הקשה (כעולה ממכתבה מיום 26/5/10) ולכך שהתובע הגיש בקשה לדחיית ההחזר ולא קפא על שמריו. מעבר לכך שהנתבע לא הצביע על סמכות שבדין, הרי שבשים לב לנסיבות הנ"ל אנו סבורים כי קיום בתום לב ובהגינות של הסכם הניידות מוביל לכך שלא היה מקום לשלול את קצבת הניידות. לאור האמור לעיל, הנתבע אינו רשאי שלא לחדש לתובע קצבת ניידות עקב אי החזר הלוואה. מכל האמור לעיל, עולה כי החלטת הנתבע שלא לחדש את קצבת הניידות ולהתנות את חידושה בכך שהתובע יגיע להסדר לעניין ההלוואה העומדת ניתנה בחוסר סמכות, ומכאן שהיא בטלה. סיכום לאור המפורט לעיל, הרינו קובעים כי דין תביעתו של התובע להתקבל. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובע את קצבת הניידות לה היה זכאי ממועד שובו לישראל ועד המועד שבו לשלם לו את הקצבה. הנתבע יישא בהוצאות המשפט של התובע וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. ניידותהלוואה