קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה במסגרת "יום גיבוש" לעובדים: א. רקע 1. בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובעת. 2. התובעת, עובדת חברת "בזק", היא נתבעת 1 (להלן: "בזק") יצאה ליום "גיבוש" חובה, שארגנה בזק לעובדיה. 3. יום הגיבוש (להלן: "הטיול") התקיים ביום 9.6.94, לא לפני שבזק התקשרה עם נתבעת 2, חברת א.ש.ת טיולים בע"מ (להלן: "א.ש.ת"), העוסקת בארגון טיולים וזו ארגנה עבור עובדי בזק את מסלול הטיול - מסלול, שאושר ע"י בזק. 4. מסלול הטיול כלל, בין היתר, הגעה לחוות אתונות "אורחא", הנמצאת בבעלות נתבעת 3, אורחא - ארבל שני תיירות בע"מ (להלן: "אורחא") והמנוהלת על ידה. ונציין, כי ההתקשרות עם "אורחא" נעשתה באמצעות "א.ש.ת", כי הטיול הוכר כיום עבודה לכל דבר וענין וכי לטיול התלווה מדריך - מלווה מטעם "א.ש.ת" הוא מר רועי גוזז. 5. בחוות האתונות אמורים היו העובדים, לרבות התובעת, לרכוב על אתון בדרכם אל צוק הארבל, מרחק של כ - 500 מ' (ואך נציין, כי פעילות רכיבה זו לא היתה פעילות חובה), ולטענת התובעת, לאחר שעלתה וטיפסה על האתון החלה זו להשתולל ולהתפרע והטיחה את התובעת על הקרקע עד שרגלה הימנית של זו נחבלה והוסכם בין הצדדים, כי שעור נכותה האורטופדית של התובעת בגין הנפילה הינו 16.25%. 6. התובעת עותרת במסגרת תביעתה זו לפיצוי בגין נזקיה עקב הנפילה ואולם, ראשית יש לבחון האם מי מהנתבעות חבה כלפיה בחובת זהירות כלשהי ואם כן, האם הופרה החובה ואם הופרה, האם הוכח הקשר הסיבתי שבין ההפרה לנזק. 7. בתיק זה העידו בפני המפורטים: א. מטעם התובעת - היא עצמה וכן עובד נוסף, שהשתתף בטיול הוא מר אבי גיק (להלן: "העובד"). ב. מטעם בזק - מר אורי חכים, מנהל מח' כח אדם בחטיבת ת"א והשרון (להלן: "חכים"), וכן הוגש תצהירה של הגב' מזל סימן-טוב, מנהלת מחלקת שרותי מינהל (להלן: "סימן טוב") וזאת מבלי שנחקרה ותוך הודעה, כי העדר חקירה אינו מהווה הסכמה לאמור בו. ג. מטעם א.ש.ת - לא הובאו עדים. ד. מטעם אורחא - מר נדב שני, אחד מבעלי החווה (להלן: "נדב") ומר נפתלי מדר, עובד בחווה (להלן: "נפתלי"). אדון כעת בשאלות הצריכות הכרעה; ב. הנפילה 1. אין מחלוקת, כי התובעת נפלה בחווה לאחר שעלתה, טיפסה והתיישבה על אחת האתונות. 2. נתברר לי, כי החווה, הפועלת משנת 1992 מתנה, כי לא יצא רוכב לדרכו ללא מלווה. המלווה - אחד מחברי הקבוצה המטיילת. 3. בענייננו - עלתה התובעת על האתון, כאשר חברה לעבודה, הגב' פנינה ליפסק, אמורה היתה ללוותה ברכיבתה ואז להתחלף עמה. אותה מלווה הגישה תצהיר - אך זה נמשך מן התיק, מבלי שנחקרה עליו. 4. התובעת טוענת, כי עלתה וטפסה על האתון, שלא היה עליה אוכף, אלא כרית בלבד, כי לא היה לה במה להאחז כשישבה עליה וכי "המושכות" ניתנו למלווה (ראה עדותה בעמ' 13, שורות 17 - 20). 5. מעדותם של עדי "אורחא" ובמיוחד מעדותו של נפתלי למדתי, כי על האתון מניחים מרדעת - אוכף עם רצועת בטן ורצועה אחורית. מרדעת זו דחוסה בקש והיא רכה, כך שיושבים עליה "כמו על כרית" (ראה עדותו בעמ' 13, שורות 4 - 10). ועוד הוסיף, כי יש לאתון ראשיית הולכה, הניתנת למלווה, שלו השליטה על האתון וכי הרוכב אמור להחזיק בבליטה המצויה באותה מרדעת / כרית (ראה שם, שורות 16 - 11). 6. העובד שהעיד בפני, אישר אף הוא קיומו של אוכף על גב האתון (ראה עמ' 7, שורות 19 - 18). 7. התובעת לא הביאה עדות כלשהי מטעמה להוכיח ולשכנע, איזה אוכף יש להניח על גבה של אתון וכיצד יש להושיב את הרוכב על גבה. מאידך, טענו עדי "אורחא", מבלי שהדבר נסתר, כי כך פועלים הם מזה שנים וכי בחווה בקרו 50,000 איש בכל שנה בינהם - "מגן הילדים ואילך, לרבות בתי ספר, לרבות קשישים וגם קבוצת נכים היתה פעם" (ראה עדות נפתלי בעמ' 12, שורה 8). 8. התובעת טפסה, איפוא, על גב האתון וישבה עליה, כשראשיית ההולכה מוחזקת בידי בת זוגה. האתון סרבה לזוז ולפיכך, קראו למחמר (עובד אורחא) ששהה בחווה. זה משך מעט האתון והחזיר את ראשיית ההולכה לבת הזוג ואז - "אחרי שניים - שלושה צעדים האתון התחילה לקפוץ על רגליה האחוריות ולהשתולל. המחמר לא הספיק להגיע והאתון הטיחה את התובעת מעל גבה" (ראה עדות העובד, שעמד עם אתונו אחרי התובעת בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 3 - 1). וכן - "אני הייתי במקום והאתון התפרעה; לא הייתי צופה מנגד. האתון החלה להתפרע ולהשתולל והטיחה אותי מעליה. היא ניערה אותי מעליה. אני לא צפיתי את זה..." (ראה עדות התובעת בעמ' 15, שורות 3 - 5). 9. כזכור, בת הזוג המלווה לא העידה בפני. 10. עובדי אורחא לא ראו את אירוע הנפילה (אשר, כשלעצמו, אינו מוכחש). 11. מן העדויות שהובאו בפני יש לקבוע, כי התובעת נפלה לאחר שעלתה והתיישבה על האתון, אשר החלה להשתולל וגרמה לנפילת התובעת מעל גבה. נפילה זו התרחשה ברחבה, בה עלו חברי הקבוצה על האתונות. הסיבה שגרמה להתפרעות האתון - לא הובהרה לי. ג. חובת הזהירות 1. יש לבחון כעת אם נפילת התובעת מקימה כלפיה חובת זהירות מצד מי מהנתבעות. 2. חובת זהירות מושגית א. בפסה"ד המנחה, ע"א 145/80 ועקנין שלמה נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י ל"ז (1) 113 (להלן: "פרשת ועקנין") נקבע ביחס לחובת הזהירות המושגית כך: "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הציפיות. המבחן הוא אם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק...". ב. אין כל מחלוקת, כי ביחסים שבין התובעת לבין בזק חלה חובת זהירות מושגית, שהרי כבר נקבע כי חובה שכזו חלה ביחסי עובד - מעביד (ראה ע"א 414/90, אברהם בן שושן נ' כריכיה קאופרטיבית בע"מ), פד"י מ"ח (1) 415). ג. לטעמי, הן א.ש.ת והן "אורחא", חבות בעניננו, אף הן חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, שכן בתוקף עסוקיהן צריכות הן לצפות להתרחשות הנזק. 3. ואולם בכך אין די - ויש לשאול כעת, האם בענייננו קמה אף חובת זהירות קונקרטית, לגביה נקבע בפרשת ועקנין כך: "השאלה היא אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק, אם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כענין שבמדיניות לצפות את התרחשותו של אותו נזק". 4. אלא שעוד נאמר בפרשת ועקנין: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע כענין של מדיניות משפטית כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... הרוכב על סוס עשוי לפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים". 5. ההלכה היא איפוא, כי חובת זהירות קונקרטית חלה רק מקום בו מדובר בסיכון בלתי סביר, אשר לגביו קובעת החברה, כי יש צורך בנקיטת אמצעים סבירים כדי למונעו. 6. לטעמי, בעניננו אין ליחס לנתבעות חובת זהירות קונקרטית. ראשית, כבר נקבע בפסיקה, כי נפילה מסוס הנה סכון סביר, שלוקח הרוכב - סכון, אשר אינו מטיל חובה שכזו. אך מעבר לכך; אם נבחן כל נתבעת לגופה נלמד, כי אין מקום להחיל עליה החובה הנ"ל. 7. באשר לבזק - זו התקשרה עם חברת א.ש.ת. ע"מ שתארגן עבור עובדיה את הטיול. כאשר נטען, כי א.ש.ת זו הינה 'חברה מיומנת וידועה בתחומה' וטענה זו לא נסתרה. זאת ועוד; בזק לא הכריחה מי מעובדיה לרכוב על האתונות, אלא מימנה הפעולה ובכך אפשרה למי שרצה לבצע פעולה זו - לבצעה בפועל. התובעת עצמה שהנה בגירה ידעה, כי לא היתה חובה עליה לרכוב (ראה עדותה בעמ' 12, שורה 29). וכבר נפסק, כי חובת מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת ובענייננו - לא הצליחה התובעת לשכנעני, כי בזק, כמעבידתה, חבה כלפיה בחובת זהירות קונקרטית או כי התרשלה כלפיה. 8. באשר לא.ש.ת - כפי שציינתי לעיל, לא נסתרה הטענה, כי א.ש.ת הינה חברה מיומנת בתחום עסוקה. עוד הוכח בפני, כי א.ש.ת התקשרה עם אורחא, אשר אף היא מיומנת בתחום עסוקה - וראה לענין זה העדות ביחס למספר המבקרים בחווה כמו גם לגילאיהם. גם ביחס לא.ש.ת לא הצליחה התובעת לשכנעני, כי א.ש.ת, כחברה אשר תכננה את מסלול הטיול ויצרה הקשר עם 'אורחא', התרשלה באופן כלשהו באיזו מבין פעולותיה או כי היא חבה חובת זהירות קונקרטית כלפיה. 9. שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית או התרשלות קמה ביתר שאת בכל הקשור לאורחא, בעלת החווה ומפעילתה. ואולם, גם ביחס לנתבעת זו - אין לקבוע, כי קמה חובת זו ועוד יש לקבוע, כי נקטה היא, בכל מקרה, באמצעי זהירות סבירים, כפי שאפרט: 10. עדי אורחא העידו בפני, כי בחווה מצויות אתונות, שכן הללו חיות נוחות יותר מחמורים ועוד בעלות תכונת "עדריות" וכי אינן מתפרעות או רצות, אלא אם מכים אותן או מדרבנים אותן. טענה זו לא נסתרה, כאשר אני סבורה שלו רצתה התובעת להוכיח, כי אתון הנה חיה, הנוהגת להתפרע ואינה נוחה היה עליה להביא בפני חוות דעת מומחה - אך כזאת לא נעשה. 11. כפי שצויין לעיל, הרי נקבע כבר, כי סכון הנפילה מסוס הינו סכון רגיל, הנוטל מי שעולה על גבו ואין מקום למדיניות שתאסור רכיבה. 12. זאת ועוד; שוכנעתי, כי עובר לטיפוס על גב האתונות קיבלו משתתפי הטיול הסבר. עדי 'אורחא' מספרים על הסבר מפורט, הניתן למשתתפים ואילו התובעת והעובד הנוסף מספרים על הסבר שטחי וקצר. 13. לאחר שמיעת העדויות יש לקבוע, כי ההסבר שניתן למשתתפי הטיול, לרבות התובעת הינו סקירה קצרה בנוגע לרכיבה, תוך שימוש במלווה תוך ציון, כי אם האתון מתעקשת ואינה זזה יש לקרוא למדריך, השוהה במקום, ולא לדרבנה. 14. ההסבר מטיבו וטבעו אינו אמור להיות ארוך וממצה, שהרי 'אורחא' לא נתכוונה ולא אמורה היתה להעביר כל אחד מן המשתתפים קורס מזורז ברכיבה - אלא שהוראות העיקריות נמסרו - עובדה היא, כי התובעת ידעה כיצד לטפס על גב האתון, ידעה כי יש צורך במלווה, אשר יחזיק בראשיית ההולכה וכי אין לדרבן האתון אם אינה זזה ממקומה. הסבר שכזה הינו מספק בנסיבות העניין. 15. עוד שוכנעתי, כי באזור החווה שהו במועד הרלוונטי מדריך מטעם א.ש.ת, מדריך מטעם 'אורחא' (נפתלי) ועובד נוסף, בדואי, בוגר תיכון, זה אותו מחמר. כל אלה - על 25 אתונות, כשלכל אתון מלווה, חבר הקבוצה. 16. אני סבורה, כי הסדרים אלה הינם סבירים ומספקים עת מדובר בקבוצת בגירים, אשר כל אחד מיחידה יכול היה להחליט שלא לרכוב כלל וכלל. 17. עוד אציין, כי נטען בפני, כי בחווה היה שלוט מתאים, אלא שלא שוכנעתי, כי התובעת ראתה שלט כלשהו ואולם, די לי בהסדרים והסברים האחרים שהתקיימו בחווה, כפי שצויין לעיל. 18. מכאן, כי גם ביחס ל'אורחא' אין לקבוע כי חבה היא חובת זהירות קונקרטית או כי התרשלה באופן כלשהו ביחס לתובעת. 19. משקבעתי, כי איזו מבין הנתבעות לא התרשלה כלפי התובעת אין לדון כלל בקיומו של קשר סיבתי. ואולם, אני מוצאת לנכון להעיר, כי בסיכומי התובעת צויינו לכאורה כל אותם מחדלים, אשר בעטיים נגרם נזק לתובעת - דא עקא שביחס לחלק מן "המחדלים" המיוחסים למי מהנתבעות קבעתי בפסק דין זה כי אינם קיימים (העדר הדרכה, העדר הנחיות, מיומנותה של 'אורחא' וכו'). וביחס ל'מחדלים' אחרים - אלה נטענו בסתמיות מבלי שהוכחו כלל: אי ציוד התובעת בציוד מתאים (מהו? והאומנם נחוץ הוא?) אי הפרדת הקבוצה בין יודעי רכיבה לבין כאלה שאינם יודעים (האם יש צורך בכלל?) וכדומה. 20. התובעת מבקשת לקבוע, כי במסגרת היחסים שבינה לבין 'אורחא' יש להחיל את הקבוע בסעיף 40 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיו עובר הנטל אל שכם 'אורחא' להוכיח שלא התרשלה. 21. בע"א 448/83 ורדה קורנהויזר נ' שמואל מלך, דינים עליון, כרך ז', עמ' 990 נקבע, כי בעל דין הרוצה להסתמך על סעיף זה צריך להוכיח, כי נתקיימו שלושה תנאים מצטברים: בעלות הנתבע על החיה המזיקה מועדותה שהנתבע ידע או שחזקה עליו שידע, כי החיה מועדת. 22. בענייננו, לא מתקיימים התנאים (ב) ו-(ג). התובעת לא הצליחה להוכיח, כי האתון ככלל וזו הספציפית הינה מועדת, כאשר "די לצורך קביעת המועדות בנסיונות קודמים מצד החיה לגרום נזק מהסוג בו מדובר..." (ראה, שם) ואף לא הצליחה לשכנע, כי אורחא ידעה או שהיה עליה לדעת בדבר מועדות האתון - נהפוך הוא! עדי "אורחא" ספרו בשבח האתון. 23. משלא מצאתי מקום לקבוע כי חלה אחריות על מי מהנתבעות, אין מקום לדון כלל בשאלת הנזק. סיכומו של דבר; מכל האמור עד כה עולה, כי דין התביעה להדחות לאחר שקבעתי, כי הנתבעות 1-3 לא חבות חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת ואף לא התרשלו כלפיה באופן כלשהו. עם דחיית התביעה תשלם התובעת הוצאות הנתבעות ותישא בשכר טרחת כל אחת מהן בסך של 3,500 ש"ח + מע"מ, בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק. ביחס להוצאות - מיום הוצאתן ואילך. ביחס לשכר הטרחה - מיום מתן פסק הדין ואילך. טיול מטעם העבודה