קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בצהרון: זוהי תביעה לפיצויים בשל נזק גוף שנגרם לתובע 1, קטין, בארוע שיתואר להלן מיום 22.11.98. הקטין הוא יליד 31.12.89 כלומר היה בן 9 (חסר כחודש) ביום הארוע והוא בן למעלה מ- 13 כיום. הנתבע 1 הוא קיבוץ שבשטח המוחזק על ידו מפעיל בין היתר צהרון, היינו מסגרת אופציונלית שבה יכולים תלמידי בי"ס בגילים מסוימים לשהות תחת השגחה בשעות שמתום שעות לימודיהם בצהריים ועד שעת אחה"צ שבה מסתיימת הפעילות בצהרון. הנתבעת 2 היא המבטחת בביטוח חבות של הנתבע 1. התובעים 2 ו- 3 שהם גם צדדי ג' הם הוריו של הקטין התובע 1. בין התובעים 2 ו- 3 (להלן: "ההורים") לבין הנתבע 1 (להלן: "הקיבוץ") נחתם חוזה המסדיר את קבלתו ושהייתו של הקטין (להלן: "ירדן") בצהרון שבקיבוץ. הסכם זה הוגש כראייה וסומן כנספח א' לתצהיר נ/2, והטקסט שלו ותוקפו לא היו שנויים במחלוקת. בסביבות השעה 16:00 של יום 22.11.98 (השעה המדויקת שנויה במחלוקת מסוימת שהצדדים התיחסו אליה בראיות ובסיכומים, ולכך עוד אשוב) היה ירדן, יחד עם חבר בן גילו לערך, בדרכו ממבנה הצהרון למקום אחר בתחום הקיבוץ הנתבע 1, הסמוך יותר לגן הילדים המנוהל בקיבוץ. זאת על מנת שיעלו על הסעה אשר ככל הנראה עפ"י הראיות היתה מופעלת מטעם המועצה האזורית שבתחומיה מצויים הן הקיבוץ והן ישוב מגוריהם של התובעים, הסעה שהיתה אמורה להביאם לבתיהם או למקומות מפגש עם הוריהם בישוב או ישובי מגוריהם. אין מחלוקת שבשלב שבין יציאת ירדן וחברו ממבנה הצהרון לבין הגעתם למקום בו היו אמורים לעלות על ההסעה ירדן באצבע החמישית של יד ימינו, פגיעה של חתך באמצעות חפץ חד (מחומר הראיות עולה כי מדובר בסכין). הארוע הנ"ל יכונה להלן "התאונה". השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא האם אחראי הקיבוץ הנתבע 1 לתאונה, ואם כן מכח מה. ראשית, חשוב להדגיש ולציין כי התובעים לא טענו בשום שלב כי בסיס האחריות של הנתבע 1 לתאונה מקורו בהיות הנתבע 1 מחזיק במקרקעין שבתחומיהם ארעה התאונה. זאת אף שעובדתית התאונה ארעה בתחום המקרקעין בהם מחזיק הקיבוץ. גם בסיכומיו בחר ב"כ התובעים להטיל כל יהבו על הטענה כי אחריות הקיבוץ לתאונה נובעת מההסכם נספח א' לתצהיר נ/2 (להלן: "ההסכם") ומאחריותו של הקיבוץ כבעלים של הצהרון שהוא מוסד חינוכי לרבות אחריותו השילוחית למעשי ומחדלי צוות הצהרון ו/או צוות גן הילדים הסמוך. אחריותו של בעליו של מוסד חינוכי לתאונות הנגרמות לתלמידי המוסד אינה מוחלטת, וניתן להטילה רק על בסיס מערכת הדינים החלה בכלל על אחריות לנזקו של אחר, אחריות חוזית או נזיקית. הפסיקה בחנה, כאשר דובר בתאונות שארעו לתלמידים בתחומי מוסד חינוכי או במסגרת פעילות של המוסד גם כאשר זו היתה מחוץ לתחומי המוסד, את שאלת האחריות של בעלי המוסד וצוותו עפ"י דיני הנזיקין הרגילים. כך בחנה הפסיקה אם מדובר בפגיעה כתוצאה מסיכון שהינו מסיכוני החיים הרגילים או מסיכון מיוחד, האם ניתן היה באמצעים סבירים למנוע או לפחות להקטין את הנזק; האם האמצעים שיכולים היו למנוע את הנזק, אם היו כאלה בכלל, הם סבירים מבחינת העלויות הכרוכות בהן ומבחינת פגיעתם בפעילות החינוכית הקונקרטית ובתועלת האמורה לצמוח ממנה וכן בדרגת החופש הראויה שיש לתת לתלמידים; מהו גילם וטיבם של התלמידים; עד כמה כללה הפעילות סיכונים שאינם רגילים; ועוד כיו"ב שאלות המאפינות - ככלל - כל מקרה שבו נבדק קיומה של חבות עפ"י דיני הרשלנות ונבדקים תחומיה. במהלך הראיות הביאו התובעים אך ורק עדות אחת והיא עדותה של התובעת 3, אמו של ירדן. ירדן עצמו שהוא כאמור יליד דצמבר 89 ועל כן היה בן 13 ביום שמיעת הראיות (27.1.03) לא הובא להעיד. כך גם חברו, ששמו וזהותו ידועים היטב לתובעים, שאף הוא היה כבן אותו גיל ואף מבוגר מעט יותר. לא ניתן כל הסבר לאי הבאת עדויותיהם של ירדן ואותו חבר שהיה עד ראייה ישיר לארוע. אדגיש כי עפ"י הנתונים שבידיי מדובר בילדים נורמטיביים (וצריך כבר לדבר כיום על נערים נורמטיביים), ובגיל שבו מדובר אין בד"כ כל קושי לתת עדות בביהמ"ש. עוד אדגיש כי הארוע, כאוב ככל שיהיה, אינו ארוע כה טראומטי על פניו עד שניתן להסביר את אי הבאת ירדן וחברו לעדות רק ברצון לחסוך מהם שיחזור של טראומה. מכל מקום, טענה כזו אפילו לא נטענה. אי הבאתם לעדות של שני עדי הראייה היחידים לארוע ובהם הנפגע עצמו (ירדן) היתה ללא הסבר, והיא עשויה להטיל צל כבד על ראיות התביעה שכן ברור שכדי לבחון את אחריותו של הקיבוץ לארוע חיוני לברר כיצד וממה נפגע ירדן. בירור כזה אינו ניתן לביצוע מלא כאשר ביהמ"ש אינו זוכה לשמוע עדות של אף עד אחד היכול להעיד על נסיבות התאונה מידיעה אישית. חרף זאת, מסתבר שהתביעה אינה עומדת בפני מכשול כה גדול כפי שהיתה צפויה לעמוד רק בשל אי הבאתם של ירדן וחברו להעיד. זאת משום שהוצג בשלב הראיות מכתב של שתי רכזות חינוך ומזכירה שאין חולק שהן ממלאות תפקידים רלבנטיים מטעם הקיבוץ (ת/3), אשר נשלח ביום 2.12.98 למשפחת התובעים, היינו 10 ימים לאחר הארוע. במכתב ת/3 מופיעה גירסה לגבי נסיבות התאונה ואופן התרחשותה. נכון שאין טענה כי מי מהכותבות נכחה בעת התאונה וראתה את הדברים בעיניה. יתרה מכך, טענה מרכזית של התובעים היא כי אחריות הקיבוץ מבוססת בעיקרה על כך שלא היה שום אדם בוגר מטעם הקיבוץ או מצוות המוסד החינוכי אשר השגיח על ירדן וחברו או ליווה אותם בשלב שבין היציאה ממבנה הצהרון לעלייה על ההסעה, שהוא השלב שבו נפגע ירדן בתאונה. יחד עם זאת, אינני רואה איך הקיבוץ יכול להתכחש לעובדות שאנשים מטעמו העלו על הכתב כתאור עובדתי של נסיבות התאונה. חזקה שהדברים שנכתבו בענין זה ב- ת/3 נכתבו לאחר בירור. נראה שחזקה זו ניתנת לסתירה ולא שמעתי טענה אחרת, אולם הקיבוץ כלל לא ניסה לסתור אותה. בראיותיו לא הוכיח הקיבוץ על סמך מה נכתב תאור הארוע ב- ת/3 כפי שנכתב, ולא שמעתי לא בראיות ולא בסיכומים דבר מטעם הקיבוץ העשוי להצדיק ולבסס טענה או מסקנה לפיה אין הקיבוץ קשור לעובדות המתוארות ב- ת/3 או לפיה עובדות אלה התבררו כבלתי נכונות. גם לעצם הענין הקיבוץ לא טען בצורה מסודרת, לרבות בסיכומיו, כי התאונה ארעה באופן אחר מזה המתואר ב- ת/3, והסתפקה רק בטענות כלליות לפיהן צריך היה להביא לעדות את ירדן ואת חברו שהיה עמו בעת התאונה. אילולא העלה הקיבוץ ביוזמתו ימים ספורים אחרי התאונה גירסה פוזיטיבית מטעמו לקרות הארוע (ואף ללא כל הסתיגות), יתכן וטענת הקיבוץ לענין אי העדת אף עד ראייה ישיר ללא הסבר היתה עשויה להועיל לו בדרכו לדחיית התביעה ואולי אף לגרום לדחייתה, אך לא כן במקרה שבפניי לאור תוכנו של ת/3. במאמר מוסגר אומר כי טענת התובעים כאילו הנתבעים היו צריכים לזמן לעדות את ירדן ו/או את אותו חבר שנכח בעת הארוע היא בכל הכבוד לא נכונה ואף מוזרה. אין שום חזקה לטובת התובע, ועל תובע להוכיח את נסיבות פגיעתו בדרכו להוכיח את אחריותו של נתבע לפגיעה. מכאן שניתן לקבוע, בהסתמך על ת/3 דווקא, כענין שבעובדה כי נסיבות התאונה הן אלה: ירדן וחברו עזבו את הצהרון בדרכם למקום המפגש עם ההסעה. בדרך בא לידיהם סכין. הם שיחקו בסכין (משחק הטלות) ובמהלך המשחק, בדרך שאינה ברורה ולא הובאה לגביה כל ראייה, נפגע ירדן במובן זה שנחתך באצבע החמישית של יד ימין ע"י הסכין. יחד עם זאת ניתן כבר כעת לומר כי על פניו נראה שאילו מבוגר, איש צוות חינוכי, היה מתלווה לתובע ולחברו במהלך השלב שמיציאתם מפתח מבנה הצהרון ועד הגעתם למקום בו היו צריכים לעלות להסעה, נוטה מאזן ההסתברות בכך שהיה מתערב מיד ומונע את המשחק בסכין, משחק שבמהלכו נפגע התובע. כך גם עולה מעדויות עדי ההגנה. לאור האמור לעיל השאלה היא האם היתה חובה, חוזית או מכח דיני הנזיקין, כי מי מצוות הצהרון יהיה נלווה או ישגיח על התובע וחברו בשלב שתואר לעיל. במישור החוזי טענו התובעים בסיכומיהם כי הוכח לדעתם שהתובע שוחרר מהצהרון זמן רב לפני השעה שבה היה עליו לסיים את שהותו בצהרון עפ"י ההסכם שבין הצדדים. טענה זו נשענה על דברים בע"פ שאמרה האם (התובעת 3) לראשונה בחקירתה הנגדית, כאשר טענה כי היא זוכרת היטב שההודעה מנהג ההסעה כי בנה נפצע התקבלה בטלפון הסלולרי שלה בשעה 15:36. לטענה זו לא באה תמיכה כלשהי: לא הוצג פלט של שיחות נכנסות מהחברה שבאמצעותה קיבלה התובעת 3 שרותים של טלפון סלולרי באותה תקופה. הנהג שהתקשר לא הובא לעדות אף שזהותו ידועה היטב לתובעים. כל זאת ללא הסבר. גם לא ניתן כל הסבר לכך שהטענה העובדתית שהשיחה נתקבלה בשעה 15:36 מועלית לראשונה בחקירה הנגדית ולא מצאה ביטוי בתצהירה של העדה ת/1 אלא בדרך שונה: שם נאמר (סעיף 5) כי השיחה התקבלה בשעה 15:40 לערך. אם ידעה המצהירה את השעה המדויקת, לא היה כל צורך שתצהיר על שעה משוערת. אם לא זכרה בעת עשיית התצהיר בחודש יולי 2002 את השעה המדויקת, קשה להסביר כיצד נזכרה בה בעדותה בע"פ כחצי שנה לאחר מכן. עוד יוזכר שבמכתב ת/2 שנכתב כשבוע לאחר הארוע ולמעלה מ- 3 שנים לפני העדות אין כל טענה לפיה שוחרר התובע 1 (ירדן) מהצהרון לפני הזמן שנועד לכך. לא שמעתי כל הסבר לכך שדווקא בזמן אמת, ב- ת/2, מעלים התובעים 2 ו- 3 טענות רבות אך אינם מעלים את הטענה שזמן השהייה התקצר שלא כמוסכם אף שבסיכומיהם הם מיחסים חשיבות רבה לטענה זו. זאת ועוד: עיינתי בחוזה וכלל לא מצאתי שילדי הצהרון אמורים לשהות בתוכו עד לשעה 16:00. מצאתי כי הצהרון פועל בערבי חג עד לשעה 13:00 וכן מצאתי כי ההורים מחויבים לקחת את ילדם לא יאוחר מהשעה 16:00. מכאן שאפילו שוחרר ירדן מעט לפני 15:30 כטענת התובעים בסיכומיהם, לא ניתן לומר שבכך יש הפרה של ההסכם מצד הנתבעת. נכון שעדת הגנה 2 גב' עברון העידה כי הפעילות בצהרון היא עד לשעה 16:00 (עמ' 24 ש' 25), אולם אין ללמוד מכך כי יציאה של תלמיד בכיוון ההסעה לפני שעה זו היא הפרה של ההסכם, ור' גם ש' 30-31 באותו עמ'. נמצא שאין בסיס לטענה כי מדובר בהפרת חוזה מצד הנתבעת שביטויה בעצם יציאתו המוקדמת מדי של ירדן מתחומי הצהרון. טענה חוזית אחרת שבפי התובעים בסיכומיהם היא כי עפ"י החוזה ולפי פירושו הנכון אחריות הצהרון היא עד לשלב שבו התלמיד עולה לאותו סידור הסעה שנקבע ע"י הוריו. בהקשר זה, והדברים חשובים גם במישור הנזיקי, מצביעים התובעים בסיכומיהם על כך שבהסכם בין הצדדים בחרה הנתבעת להקפיד על כך שההורים יודיעו בכתב מי מוסמך לאסוף את התלמיד בתום שהותו בצהרון וכי קיבוץ לא ימסור את הילד לכל אדם שלא הופיע ברשימה אלא בתאום מוקדם עם ההורים. מכאן, לטענת התובעים, שהקיבוץ בחר לייחס חשיבות מיוחדת לשאלת איסופו של תלמיד מהצהרון ואין הדבר דומה למוסד חינוכי רגיל בישוב עירוני שבו התלמידים יוצאים בעד שערי ביה"ס בתום יום הלימודים ומאותו רגע אין עוד מוסד החינוך אחראי להם בשום צורה. הקיבוץ לעומתו מפרש את ההסכם כאילו האחריות מרגע יציאתו של התלמיד מתחומי הצהרון מוטלת על ההורים. את טענת הקיבוץ איני יכול לקבל, לפחות כטענה של תנאי פטור חוזי. לא כך נכתב בהסכם. כל שנכתב בו, בסעיף 4.7.1 שהוא הסעיף היחיד שעליו יכול הקיבוץ להסתמך בענין זה, הוא כי אין הקיבוץ אחראי להסעות הביתה וההורים מחויבים לקחת את הילד לא יאוחר מהשעה 16:00. אין בדברים אלה שום תניית פטור כפי שטוען הקיבוץ. כל מה שיש כאן הוא קביעה כי לקיום ההסעה עצמה אין הקיבוץ אחראי אלא ההורים צריכים לדאוג להסעת ילדם מהצהרון הביתה. סבורני שניתן לומר כענין שבידיעה שיפוטית כי בתי-ספר (במסגרת החינוך הרגיל) בישוב עירוני שבו התלמידים לומדים בבי"ס הסמוך יחסית למקום מגוריהם, נוהגים לסיים את אחריותם לתלמידיהם בעת שהתלמיד סיים את יום לימודיו ויצא את שער ביה"ס. תלמידים המתגוררים במרחק הליכה ברגל מבתיהם נאספים רגלית, או ברכב, או הולכים ברגל לביתם ללא השגחת מבוגר, כאשר כל השלב הזה אינו נבדק ואינו מבוקר ע"י צוות ביה"ס ואין כל אחריות של ביה"ס וצוותו לשלב הזה. אין זה מקרה שבכל הפסיקה שהצדדים הזכירו, ואף בפסיקה שאני עצמי חיפשתי, לא מצאתי פסיקה הנוגעת בכלל לשאלה של אחריות מוסד חינוכי וצוותו למתרחש ברגע שתלמיד יצא את שערי ביה"ס בתום יום הלימודים. השאלה היא אם יש מקום לקבוע אחרת במקרה שבפנינו, שבו מדובר במסגרת חינוכית שבפועלת בישוב שאינו ישוב מגורי התלמידים הנוגעים בדבר כאשר אין אופציה של הליכה עצמית ברגל וברור שהתלמידים נזקקים להסעה ברכב כזה או אחר. נראה לי שהתשובה העקרונית היא חיובית. כאשר הבעלים והצוות של המוסד החינוכי יודעים היטב שהתלמיד נזקק להסעה, מן הראוי שימצאו דרך לוודא שהתלמיד מגיע להסעה ועולה עליה בבטחה. אילו למשל היו ירדן וחברו הולכים תוך כדי משחק לחלק אחר של הקיבוץ וכלל לא היו מגיעים להסעה, מן הראוי שצוות הצהרון או מי מטעמו היה צריך להשגיח בכך, ולדאוג שיגיעו להסעה לפני שתעזוב. ממילא היו צריכים גם למנוע מצב כזה מלכתחילה. זאת ועוד, החוזה שבין הצדדים אכן מלמד כי הקיבוץ עמד על כך שתהיה לצוות הצהרון שליטה מלאה על זהותו של מי שמקבל את התלמיד ודואג להסיעו לביתו. שליטה כזו אינה אפשרית כאשר תלמידים נשלחים ללא כל השגחה או בקרה להסעה שאינה מגיעה לפתח הצהרון אלא מרוחקת ממנו כפי שתואר בעדויות. אמנם ילדים כבני 9, כפי שהיו התובע וחברו בעת התאונה, יכולים בהחלט להישלח מרחק של 150 או 200 מ' בתוך תחומי קיבוץ (שבד"כ אין בו תנועה סואנת של כלי רכב) ללא השגחה צמודה, אולם כאשר אין מדובר במעבר מפעילות לפעילות אלא בהגעה למקום הסעה כאשר המוסד החינוכי מקפיד לכתוב בחוזה שהוא דורש שליטה על זהות המסיע, היה צורך לארגן את הדברים כך שלכל הפחות יהיה קשר עין רציף בין איש או אנשי צוות מטעם הקיבוץ לבין התובע וחברו מרגע שיצאו מפתח הצהרון ועד לרגע הגיעם להסעה ועלייתם עליה. כבר אמרתי כי ברור לי שאילו היה אפילו סוג כזה של השגחה, היה מי שעסק בהשגחה מונע את אותו משחק בסכין שבמהלכו ככל הנראה נפגע התובע 1. אני ער לכך שכפי שכבר אמרתי לא הוכח כלל כי הסכין אכן נמצא בשטח ולא הובא ע"י התובע או ע"י חברו, כפי שלא הוכח כלל שהפציעה אכן היתה במהלך משחק הטלות ולא מיד בראשיתו או באופן אחר בכלל. יחד עם זאת לא רק שלא הובאה גירסה נוגדת אלא שב- ת/3 בחרו אנשי הקיבוץ לאמץ את הגירסה הזו ולהעלותה על הכתב במסגרת פנייתם לתובעים 2 ו- 3על מנת להסדיר את הנסיבות ולהביע צער על כך שהחליטו כי ירדן לא ימשיך לשהות בצהרון. אמנם ב- ת/3 נכתב שהדבר היה בזמן ההמתנה להסעה, אולם מכל העדויות ששמעתי לרבות עדויות הגנה עולה בעליל כי לא בזמן ההמתנה עצמה מדובר אלא בדרך שמהצהרון ועד למקום שבו המתינה או היתה צריכה להמתין ההסעה. לפיכך, ובהתחשב בכך שדי במאזן הסתברויות כדי להכריע במשפט אזרחי, אין לי אלא לקבוע כי אכן מדובר בפציעה שארעה תוך כדי משחק הטלות בסכין בשלב בו לא היתה כל השגחה או בקרה על ירדן וחברו, ומכאן כל שאר הממצאים כמתחייב וכמפורט לעיל. בטענות התובעים לענין אופן הטיפול בפציעה לא מצאתי כל ממש, ולו משום שעל פני החומר הרפואי ברור שנזקו של ירדן לא בא ואף לא החמיר כתוצאה מטיפול בלתי מספיק או לא נאות מיד בעקבות הפציעה אלא בשל הפציעה עצמה. ירדן לא נפגע מזיהום ולכן שאלת חיטוי הפצע אין לה ולא כלום עם הנזק. החתך היה עמוק דיו עד שהצריך התערבות ניתוחית וברור ששום טיפול ראשוני בקיבוץ לא צריך ולא יכול היה לתת את המענה הניתוחי הדרוש, וברור גם שהעובדה שהמענה הזה לא ניתן מיד במקום הפציעה או בסמוך לכך אלא רק בביה"ח לא גרמה לנזק ואף לא תרמה להחמרתו או להתמשכות הטיפול בפציעה. לכן בין שהטיפול הראשוני היה נאות ובין שלא אין כל קשר סיבתי בין אופן, טיב ועיתוי הטיפול הראשוני לבין חלק כלשהו של הנזק, ובהעדר קשר סיבתי כזה ממילא אין אחריות ואין טעם לדון בדבר. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי בנסיבות המיוחדות הנובעות מאופיו של הצהרון כמוסד חינוכי היודע היטב שתלמידיו נזקקים להסעה, ומתוכן ההסכם המחייב כי המסיע יהיה אדם שצוות הצהרון יודע מראש כי הוא זה האמור לקבל את התלמידים ולהסיעם, קמה חובת הקיבוץ כבעלים של הצהרון לקיים השגחה על התלמיד לא רק עד לרגע צאתו מהצהרון אלא עד לרגע עליתו לאותו הסעה התואמת את הוראות ההסכם והודעות ההורים הנמסרות מכוחו. לו קוימה השגחה כזו סביר יותר כי לא היה מתאפשר לירדן ולחברו לשחק במשחק הטלות בסכין, בין משום שלא היו מעיזים לעשות כן ובין משום שלו היו מנסים היה אותו משגיח מתערב מיד ומורה להפסיק את המשחק. לו כך היה, סביר יותר שהפציעה היתה נמנעת מאשר שהיתה מתרחשת. מכאן, כי לקיבוץ בנסיבות המיוחדות של המקרה הזה אחריות בנזיקין ו/או עפ"י החוזה לנזק שנגרם לירדן בפציעה המתוארת לעיל. מובן שאין לדבר על אשם תורם של ילד בן 9 בנסיבות שתוארו לעיל. גם הטענה כי יש אשם תורם בידי ההורים או כי יש לחייבם באחריות מלאה או חלקית לנזק (במסגרת הודעה לצד שלישי שיזם נגדם הקיבוץ) דינה להידחות. אמנם התברר כי ההורים לא טרחו לברר במשך כמה חודשים שחלפו מתחילת פעילותו של ירדן בצהרון ועד לארוע היכן בדיוק אוספת אותו ההסעה ואילו סידורי השגחה אם בכלל נהוגים בשלב שמהיציאה מהצהרון ועד להסעה. יחד עם זאת אינני סבור שעובדה זו לכשעצמה מקימה חבות בנזיקין. אני סבור שהקיבוץ אינו יכול לטעון שההורים היו צריכים לחשוד בו כי הוא נוהג ברשלנות ולבדוק שמא כך הם פני הדברים, וכי אם נתנו אמון בקיבוץ כי הוא נוהג כראוי יש בעצם נתינת אמון זו משום התרשלות או אשם מצד ההורים. זו טענה לא ראויה ואין לקבלה. נותרה רק שאלת הנזק. בפניי חוו"ד מטעם הצדדים כאשר מומחה התובעים מדבר על נכות של 5% ומומחה הקיבוץ מדבר על העדר נכות. מיניתי את ד"ר פעילן כמומחה מטעם ביהמ"ש, ודעתו היא שמדובר בנכות צמיתה של 2.5% הנובעת מהגבלה חלקית בתנועות הפרקים הבין גליליים באצבע החמישית של יד ימין שהיא היד הדומיננטית של ירדן. אני סבור, לאחר עיון בשלושת חווה"ד (ולאחר שב"כ הצדדים ויתרו על חקירת המומחים), שיש לראות בחווה"ד של ד"ר פעילן את הבסיס לממצאים שברפואה הן לגבי שיעור הנכות והן לגבי טיבה. בכל הנוגע לנזקיו של ירדן עצמו, הרי בהתחשב בגילו ברור שאין הפסדי שכר בעבר. אשר לכאב וסבל, עולה מהראיות כי אושפז למשך 4 ימים, במהלכם עבר ניתוח בהרדמה מלאה, לאחר מכן גובס חלק מידו למשך כחודשיים על כל המגבלות הנובעות מכך, ויש טענה לאי נוחות מסוימת גם כיום. אני סבור שפיצוי בסך 17,500 ₪ להיום הוא פיצוי נאות על כאב וסבל בנסיבות אלו. אמנם יחסית לנכות הצמיתה ניתן אולי לחשוב שמדובר בסכום גבוה אולם אני סבור שלא כך הוא, במיוחד כאשר זוכרים לאיזו טראומה, גם אם חולפת, נחשף ילד כבן 9 המוצא עצמו נזקק לניתוח בהרדמה מלאה, מאושפז למשך 4 ימים ומגובס בידו הדומיננטית למשך כחודשיים. פריט נזק נוסף המתיחס לירדן עצמו ענינו פגיעה עתידית בכושר ההשתכרות. אף שמדובר בילד צעיר ובפגיעה קלה אינני סבור שאין כל משמעות תפקודית כפי שטוענות הנתבעות, אולם אני סבור שבהתחשב בטיבה הקל של המגבלה ובגילו הצעיר מאד של התובע ירדן, גיל המאפשר לו להסתגל לאותה מגבלה קלה בקלות רבה ולהתאים את עתידו התעסוקתי והמבצעי למצבו, וכן בהתחשב בעובדה ששמעתי מהראיות כי גם לאחר הסרת הגבס חזר ירדן להיות ילד פעיל ואף להשתתף בפעילות ספורטיבית וולונטרית מחוץ לשעות הלימודים עד שנפגע במהלך פעילות כזו ופרש ממנה, הדרך הנכונה היא לתת פיצוי גלובלי נמוך על המגבלה הקלה מאד שנותרה לו. אני סבור שפיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪ להיום יהיה בו בנסיבות אלה משום פיצוי נאות ומלא במישור התעסוקתי. נותרו רק נזקים שנגרמו להוריו של ירדן, התובעים 2 ו- 3. בכל הנוגע להוצאות רפואיות לרבות הוצאות לתרופות, לא הובאה כל ראייה לכך שירדן נזקק לתרופות כלשהן מעבר למה שקיבל במהלך אשפוזו. לא הובאה גם כל ראייה להוצאות רפואיות כלשהן, אפילו הוצאות פניה לחדר מיון או אשפוז, ונראה שהתובעים כלל לא נשאו בהוצאה כלשהי בגין טיפול רפואי ותרופתי בירדן. גם אין לומר שהוא צפוי להוצאות רפואיות כלשהן בכלל בעתיד לנוכח תוכן חוו"ד ד"ר פעילן. אשר להוצאות נסיעה וחניה, גם כאן מדובר בטענה סתמית שאין לה כל תשתית בראיות. אין אפילו פירוט מהן הנסיעות, להיכן, כמה נסיעות היו, היכן הוחנה הרכב וכל כיו"ב. מדובר בנזק מיוחד שאין כל מניעה להוכיחו ואין הצדקה לפסוק פיצוי בגינו בהעדר כל ראייה שהיא המאפשרת אפילו לערוך אומדן המבוסס על נתונים שהוכחו. הפריט היחיד שיש לו משמעות הוא הטענה כי לפחות במהלך האשפוז ואולי גם לאחר מכן שהה אחד ההורים בחופשה עם ירדן בביה"ח ו/או בבית. התובעת 3 לא נחקרה בחקירה נגדית כלל ועיקר בענין זה ולפיכך אין לי אלא תצהירה. בתצהיר נאמר כי במשך ארבעת ימי האשפוז שהתה כל העת האם לצידו, 24 שעות ביממה וסייעה לו כמתואר בתצהיר. עוד נטען כי במהלך עשרה ימים מתום האשפוז שהה ירדן בביתו והאם שהתה עמו ונעדרה מעבודתה. בהמשך התצהיר נטען כי בסה"כ, בתקופה הנ"ל וכן במועדים מאוחרים יותר כאשר ירדן נאלץ מעת לעת להפסיד ימי לימודים רבים בשל כאבים, טיפולים וביקורות רפואיות נעדרה האם מעבודתה 40 ימים, וכן השקיעה זמן רב בעזרה לירדן בכתיבה ובהכנת שיעורים ובהשגת מחברות וחומר לימודים שהחמיץ. לא הובא כל תיעוד שיש בו כדי להעיד על ימי ההעדרות, מספרם, מועדיהם, הקשר הסיבתי בינם לבין פגיעתו של ירדן או קיומו ושיעורו של הפסד כספי שנגרם אם נגרם בגינם. כל שבפניי הוא אמירה כללית ללא כל פירוט, ראיה או הסבר, כי ההפסד מוערך ב- 10,000 ₪. בכל הכבוד לא ניתן לקבל זאת. כל שאני מוכן הוא לקבוע כי אכן מקובל עליי שבמשך ארבעת ימי האשפוז לא נותר ירדן ללא השגחה ולפסוק סכום גלובלי קטן בשל כך. כל מה שמעבר לכך לא הוכח הן מבחינת קיום הדברים, הן מבחינת כמותית היינו משך הזמן והן מבחינה כספית, בשום צורה. חל כאן גם סעיף 54 (2) לפקודת הראיות וגם הכלל לפיו אי הבאת ראיה רלוונטית ללא הסבר סביר פועלת לחובת מי שנמנע מהבאתה. התובעת 3 לא הוכיחה כי אפילו עבדה באותה תקופה והיכן עבדה, לא הוכיחה מה היה שכרה, לא הוכיחה מתי נעדרה ומדוע ולא הוכיחה איזה סכומים בכלל הפסידה. לא ניתן כל הסבר למחדלים אלה. על כן אני מוכן לפסוק בראש נזק זה, כולל פיצוי בגין העזרה לירדן שלטעמי תוארה באופן מופרז מאוד ולא חרגה מעזרה סבירה שאין מפצים בני משפחה בגינה פרט לימים הראשונים ממש, בסך של 2,500 ₪ להיום. התוצאה הסופית היא כי אני מחייב את הקיבוץ הנתבע 1, וכן את אררט הנתבעת 2 שהיא המבטחת של הקיבוץ אשר לא חלקה על הכיסוי הביטוחי, לפצות את התובעים כדלהלן: בגין נזקי התובע 1 (ירדן) בסך כולל להיום של 27,500 ₪. בגין נזקי התובעים 2 ו- 3 בסך כולל של 2,500 ₪ להיום. כאמור לעיל נדחית ההודעה לצדדים שלישיים נגד התובעים 2 ו- 3. הנתבעות 1 ו- 2 תישאנה בהוצאות התובעים והצדדים השלישיים (שיוצגו יחדיו) ובשכ"ט עורך דינם בסך כולל של 6,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת סכום האגרה ששילמו התובעים כשהיא משוערכת כחוק מיום תשלומה על ידי התובעים ועד יום תשלומה לתובעים על ידי הנתבעות. כל הסכומים הללו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תישאנה הנתבעות בתשלום יתרת אגרה בתביעה ובתשלום יתרת אגרה בהודעה לצד ג' ששלחו ונדחתה. קטיניםצהרון