קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונות דרכים קלות 1. התובע, יליד 1988, טוען להפגעותו בשלוש תאונות דרכים ביום 26.11.95 (להלן: "התאונה הראשונה"), ביום 28.8.96 (להלן: "התאונה השניה") וביום 9.9.99 (להלן: "התאונה השלישית"). אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 לגבי התאונות הראשונה והשניה. הנתבעת 1 כופרת באירוע התאונה השלישית בכלל והיותה תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בפרט. הצדדים הסכימו כי אפסוק על דרך הפשרה מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל.   2. הפגיעות א. בתאונה הראשונה נפגע התובע בראשו. למעט פצע קטן באזור פריאטלי בקרקפת לא נמצא כל ממצא פתולוגי והתובע אושפז ליממה עם אבחנה של חבלת ראש קלה.   ב. התובע נעדר מבית הספר עד יום 28.11.95 ומאז ועד התאונה השניה לא היה בטיפול.   ג. בתאונה השניה נפגע התובע בעמוד שדרה וברך שמאל אך למעט רגישות קלה בברך שמאל לא נמצא כל ממצא פתולוגי והתובע שוחרר, בלא שאושפז, עם ציון מפורש "ללא בעיה אורתופדית משמעותית".   ד. לא הוכח כל טיפול לאחר הביקור בחדר מיון בגין עמוד השדרה או הברך.   ה. לגבי התאונה השלישית אין ולו בדל מסמך המעיד על פגיעה כלשהי.   ו. התובע הופנה לאיבחון במסגרת השירות הפסיכולוגי החינוכי באוקטובר 1994 ומאוחר יותר בפברואר 1995, כלומר לפני שלוש התאונות, אך לא אובחן עד פברואר 1996 בשל סירוב ההורים. לפיכך, העובדה כי הדו"ח הפסיכולוגי ממרץ 2001 מתייחס גם לאירוע התאונות, אין בו כדי להעיד על הקשר בין הבעיות הקודמות לפגיעה בתאונות המאוחרות. לא זו בלבד, אלא שהנתבעת 1 צרפה לסיכומיה דו"ח של השירות הפסיכולוגי במסגרתו אובחן התובע בפברואר 1996 אשר מציין מפורשות את האמור לעיל ואינו מזכיר כלל אירוע התאונות. לפי הדו"ח: "יהודה הופנה לאבחון עקב קשיים לימודיים שהתבטאו בקשי קשב וריכוז, קשיים ברכישת הקריאה, כתיבה והעתקה. ממצאי האבחון הצביעו כי יהודה הינו ילד שבא מרקע סביבתי טעון טיפוח... עלו קשיים בקשב וריכוז וקשיים חריפים בתפיסה ובארגון החזותי, בזכרון החזותי והשמיעתי בטווח הקצר ובתחום הגרפו מוטוריים. קשיים אלו יכלו לתת הסבר לקשייו הלימודים בקריאה, כתיבה והעתקה. הממצאים חייבו בדיקת ראיה שבלעדיה אי אפשר היה לקבוע אבחנה מבדלת האם הקשיים הינם על רקע לקות למידה או על רקע בעיה פיזיולוגית של ראיה לקויה. יש לציין שלאחר ההדרכה שניתנה לבית הספר בעקבות האבחון וההמלצות בוועדת ההשמה לא נתקבלה פניה נוספת אלי בעניינו של יהודה". ז. פניה נוספת היתה רק על פי הפניית רופאה נוירולוגית מיום 19.6.2001 המציין מפי האב עובדות לא נכונות: "השתלב היטב בשנות הלימודים הראשונות... נחבל בראשו לדברי האב. מאז קשיים בלימודים...".   ח. גם על פי הדוח ממרץ 2001 נמצא סובל מלקות למידה בתחום החזותי/מרחבי מאז כיתה ב' ולאמור כי "הרושם הוא כי אירוע זה (תאונת הדרכים הראשונה - מ.ש.) עדיין משפיע על תיפקודו" אין עיגון בכל מסמך רפואי ו/או אחר.   ט. לאור כל האמור לעיל, דחיתי ביום 27.11.01 את בקשות התובע למינוי מומחים בתחום הפסיכיאטריה והאורתופדיה ולא נותר לי אלא לקבוע כי לתובע לא נותרה נכות כתוצאה מפגיעתו בתאונות הנדונות.   3. נזקים א. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" (הדגשה שלי - מ.ש.) (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11).     ב. התובע לא המציא ולו בדל ראיה על טיפולים רפואיים בכלל והוצאות רפואיות בפרט וממילא גם לא הוכח הצורך בהוצאות נסיעה לקבלתם.   ג. בהעדר נכות, אין מקום להניח כי התובע יזקק לטיפולים רפואיים בעתיד וממילא לא יגרמו לו הוצאות נילוות לקבלתם. גם העדר קבלת הטיפולים והוצאות רפואיות במשך כשבע שנים שחלפו מאז התאונה הראשונה מהווה אינדיקציה כי לא יגרמו כאלה בעתיד.   ד. בעקבות התאונה הראשונה נעדר התובע מבית הספר במשך יומיים בלבד וכאמור לא נזקק לכל טיפול אחרי אף אחת מהתאונות ועל כן לא נזקק לעזרה מוגברת של הוריו מעבר לנדרש לגבי ילד בגילו, אך גם אם קיבלה לא חרגה זו מהמקובל ביחסי משפחה, הורים - ילד בן שבע ועל כן אינה ברת פיצוי, כאמור בע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד ל"ד(3) 580, 588: "לא היה מקום לפסוק פיצוי לאביו של המערער כמיטיב, בקשר לטיפול בבנו בעת מחלתו בעקבות התאונה, משלא השתכנע בית המשפט כי הדבר היה מעבר לדאגת אב לבנו וכי נגרם בגין נזק ספציפי".   ה. משנקבע כי לקות הלמידה אובחנה עוד עובר לתאונות ולא הוכח הקשר בינה לבין הפגיעות בתאונות אין הנתבעים חבים בהחזר הוצאות לשיעורים פרטיים אם אכן נגרמו אך לא הוכחו.   ו. כאמור בע"א 634/88 עטיה ואח' נ' זגורי פד"י מ"ה (1) 99, 162: "בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהי בכושר עבודתו, מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהי. פשיטא, משלא נותרה לו נכות כלשהי - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר, תתכן אפשרות שנותרה הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות". המקרים החריגים בהם הוכרה הגבלה בכושר ההשתכרות על אף שלא נותרה כל נכות היו כשנמצאו ממצאים אשר לא מצאו ביטויים או כימותם בתקנות המל"ל כאמור בע"א 146/87 כץ ואח' נ' רוזנברג, פ"ד מ"ג (3) 421.   בענייננו, כשלמעט פצע קטן בראש שנתפר ולא נזקק לכל טיפול, לא נגרמה לתובע כל פגיעה שיכלה להותיר רישומה בתובע. התובע אכן לא נזקק שנים רבות לטיפול וכל בעיותיו מקורן בבעיות מולדות או בעיות ראיה ללא קשר לפגיעה בתאונה. אין מקום להניח כי יגרמו לתובע הפסדי השתכרות בעתיד. לפיכך נדחית הדרישה לפיצוי עבור הפסד השתכרות בעתיד.   ז. "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימים הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842).   ח. כאמור, בתאונה הראשונה נגרם לתובע פצע קטן שנתפר, הוא אושפז ליממה, נעדר מבית הספר יומיים ומיני אז לא נזקק לטיפול ועל כן מקובלת עלי הצעת ב"כ הנתבעת 1 לפיצוי בראש נזק של כאב וסבל בסך 4,000 ₪. ט. בתאונה השניה לא נמצא כל ממצא למעט רגישות בברך שמאל ולא הוכח כל טיפול מעבר לבדיקה בחדר מיון ועל כן נראה לי כי פיצוי עבור כאב וסבל בסך 750 ₪ יתאים לנסיבות.   י. לא הוכח כי התובע נפגע כלל בתאונה השלישית, אם בכלל ארעה ועל כן אין התאונה כתאונת דרכים במשמעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כהגדרתה בסעיף 1 וממילא אין הצדקה לפיצוי בגין כאב וסבל כשלא הוכחה פגיעה.   4. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעת 1 בפיצוי התובע בסך 4,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.   5. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעים 2, 3 ביחד ולחוד, בפיצוי התובע בסך 750 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.   6. תביעה זו לא היתה ראויה להיות מוגשת לבית המשפט ואלמלא היה מדובר בקטין, כי אז הייתי מחייבת אותו באגרת משפט.   7. הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 6(ב)(3) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987. הנתבעת 1 תשא ב-80% מהאגרה והנתבעים 2 ו-3 ב-20%.  תאונת דרכים