קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה חדשה לאחר הסכם פשרה: רקע עובדתי המשיבה 1 (להלן - המשיבה) היא בעלת הבניין ברחוב בעלי מלאכה 20 בתל-אביב-יפו, והמשיבה 2 היא בתה. למערער עסק לשיפוץ מבנים ועבודות בנייה והוא שכר בשעתו מהמשיבות שלוש קומות באותו בניין. המשיבה הגישה כנגד המערער תביעת פינוי וסילוק יד, קיבלה במסגרת תביעתה זו צו-מניעה זמני ואף הגישה בעקבות זאת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. ביום 1.11.1998 חתמו הצדדים בצוותא עם דיירי המשנה ואחרים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ובו הסכימו על פינוי הבניין ועל שיעור דמי השכירות שישלם המערער למשיבה. כן סוכם בהסכם זה כי המשיבה תודיע למשטרת ישראל על סיום הסכסוך עם המערער, תבקש לסגור את התיקים שנפתחו בגין תלונותיה כנגדו ולא תגיש עוד כל תלונה נוספת לרשויות.נ ביום 3.1.2000 הגיש המערער תביעה בסכום של 200,000 ש"ח בעילה של הוצאת לשון הרע כלפיו מצד המשיבות. על-פי הנטען בתביעה פרסמו המשיבות במשך חודשים ארוכים לשון הרע כלפי המערער בכך שאמרו כי זייף את הסכם השכירות, התעשר על חשבונן שלא כדין והסיג את גבולן, וכל זאת במסגרת התיקים האזרחיים שבין הצדדים. המשיבות מצדן ביקשו לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה-בית-דין שכן הסכם הפשרה האמור סיים את הסכסוך בין הצדדים. פסק-הדין של בית-משפט השלום 3. השופטת המלומדת (כבוד השופטת י'שבח) קיבלה את טענת המשיבות והורתה על דחיית תביעת המערער על הסף. בהחלטתה קבעה כי פסק-דין על-פי הסכם פשרה מהווה מעשה-בית-דין בין הצדדים לו ככל פסק-דין אחר. בפסק-דין בהסכמה משולבות שתי תכונות: של הסכם ושל פסק-דין. את הפן ההסכמי ניתן לתקוף בדרך של בקשה לביטול פסק-הדין בשל פגם העשוי לבטל את ההסכם. את הפן השיפוטי ניתן לתקוף בדרך של ערעור. דרך שלישית אין. אם היו בפי המערער טענות על לשון הרע שהוצאה כלפיו במועד כלשהו לאחר חתימת הסכם הפשרה אזי היו טענות המשיבות בשלב זה משתתקות, אך מדובר כאן בדברים שנאמרו כלפיו בטרם חתימת ההסכם ולא הייתה בפיו כל טענה כי מדובר בלשון הרע שנודע לו דבר קיומה רק לאחר חתימת ההסכם. למעשה, כל טענותיו בגין לשון הרע מופיעות בכתבי-הטענות שהגיש במסגרת שני התיקים האזרחיים שהתנהלו בעניין. על-פי הנוסח הברור של הסכם הפשרה ברי שהיה בו כדי לסלק באופן סופי ומוחלט את כל הטענות ההדדיות של הצדדים זה כלפי זה. על-פי ההסכם הסכימו הצדדים, כל אחד משיקוליו שלו, לסיים את הסכסוך ולשים קץ לפרשה על כל ספיחיה. אחרי שהפרשה מוצתה ונסתיימה לא ייתכן שתינתן למערער ההזדמנות לפותחה מחדש. מטעמים אלה נדחתה תביעתו על הסף. הערעור 4. לטענת המערער לא הכיל הסכם הפשרה תניה השוללת הגשת תביעות חדשות, אלא רק קבע כי התביעות הישנות שהוגשו תידחנה. באותן תובענות היו הפלוגתאות שונות לחלוטין ונגעו להחזקת המערער בנכס וביצוע עבודות הבנייה. יש לצמצם את תחולת הכלל של השתק פלוגתא כדי לעודד פשרות. כמו כן אין בכוחו של הסכם פשרה ליצור מעשה-בית-דין ולא היה בו כדי לחסום את דרכו של המערער בפני הגשת תביעתו החדשה. לחלופין, היה מקום לאפשר לצדדים להביא ראיות לעניין כוונתם בהסכם הפשרה. לבסוף נטען כי המשיבה 2 לא הייתה צד לתביעות הראשונות ולכן לא יכול לחול עליה אותו מעשה-בית-דין, גם אם יוחלט שיש בו כדי לסייע למשיבה. 5. המשיבות גורסות כי המחלוקת בגין לשון הרע עלתה בתביעות הקודמות והיוותה חלק מהמחלוקת. הסכם הפשרה אינו דן רק בנושאים שהמערער מצביע עליהם אלא גם על שורת נושאים נוספים כדיירי המשנה, ביטוח המבנה וכן ביטול התלונות במשטרה ואי-הגשת תלונות נוספות לרשויות. הדבר מראה שגם עניין התלונות הללו, שהן המקור לתביעת המערער החדשה, נכלל בהסכם. המשיבות לא היו מוכנות לתת התחייבות כה גורפת אם סבורות היו שיש סיכוי שהמערער יגיש כנגדן תביעות בעתיד. זאת ועוד, בירור תביעת המערער יצריך פתיחה מחדש של ההליכים הקודמים בין הצדדים. אשר למשיבה 2, ההשתק פועל גם לטובתה שכן כל פעולותיה במסגרת ההליכים המשפטיים האמורים היו בשם אמה, המשיבה, בשל מצבה הרפואי וגילה. דיון והכרעה 6. לאחר שקילת פסק-הדין נושא הערעור וטיעוניהם של שני הצדדים, המסקנה היא כי דין הערעור להידחות וכי המערער אכן מנוע מהגשת תביעתו החדשה לאור הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. אכן, התביעות במקורן התבססו על עילות שונות מאלה המועלות בתביעתו החדשה של המערער, קרי סוגיית הפינוי ועוד שאלות כיוצא באלה. ואולם, אין ספק כי האשמות שהטיחו המשיבות כלפי המערער צצו ועלו בתוקף רב בכתבי-הפלוגתאות ובדיונים והפכו להיות חלק מהותי מההליכים הקודמים שבין הצדדים. אם היה הסכם הפשרה מתייחס אך ורק לעילות המקוריות כי אז היה ממש בטענות המערער. אלא שהסכם זה אינו מסתפק בכך וקובע בלשון מפורשת כי "התובעת תדאג להודיע למשטרת ישראל בתוך 7 ימים מיום מתן פס"ד, כי הסכסוך עם הנתבע הסתיים וכי היא מבקשת לסגור את התיקים נגדו מחמת חוסר ענין לציבור. התובעת ו/או מי מטעמה לא תגיש כל תלונה נוספת לרשויות" (סעיף 5 להסכם). ועוד נקבע בהסכם כי "כל צווי הביניים שניתנו בתיקים יבוטלו, כמו"כ תימחקנה כל הבקשות ותידחנה כל התביעות בתיקים הנ"ל, ללא צו להוצאות" (סעיף 10 להסכם). לשון ההסכם ברורה ומפורשת ואין היא נזקקת לכל פרשנות סבוכה ולכל ראיות נוספות לגבי אומד-דעת הצדדים. ברור מתוכה כי הצדדים מתכוונים "לנקות את השולחן" ולהביא לסיום כל הסכסוכים שביניהם, כאשר עניין התלונות במשטרה וההתחייבות שלא להגיש תלונות בעתיד נכלל בהסכם באורח מפורש וחד-משמעי. לא בכדי הוכנסו להסכם הוראות אלו לגבי התלונות למשטרה וההתחייבות להימנע מהגשת כל תלונה בעתיד, שכן הכוונה הברורה המשתמעת מכך היא כי הצדדים מתכוונים גם להביא קץ לפרשיות אלה. לא ייתכן לראות בכך רק התחייבות חד-צדדית של המשיבה לפעול לביטול התלונות ולהימנע מהגשת תלונות עתידיות כאשר אין כל חובה וכל התחייבות בצדה מצד המערער וחובה זו משמעותה כי בכך בא סיום לכל הפרשה הזו. אין צורך לצלול בתיק זה למעמקי הפסיקה הדנה בסוגיה של פרשנות הסכם. הכלל הפסוק לעניין פרשנות חוזים הוא כי "...[ש]בפרשנות מסמך יש לנסות לרדת לכוונתו האמיתית, על יסוד הדברים הכתובים במסמך, בהתחשב ברקע הידוע של העניין, ולא תמיד קובע המובן המילולי של המילים שהשתמשו בהן, שעה שהנסיבות מצביעות על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש הרגיל של הכתוב... והמגמה היא 'להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית, שהייתה לנגד עיניהם של המתקשרים'" (ע"א 603/79 אברגי'ל נ' פלג את שטרית, חברה לבנין ולפיתוח בע"מ [1], בעמ' 637; ע"א 6745/95 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' פסל בע"מ [2]). במקרה זה הדברים ברורים מאליהם ואין כל סיבה להתחקות אחר כוונה נסתרת כלשהי. ואפילו אם הייתה המסקנה, שאין מקום לאמצה בנסיבות האמורות, כי יש קושי כלשהו לעמוד על אומד-דעת הצדדים, הרי שיפים לכאן דברי כבוד השופטת בן-פורת בפרשת ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל [3], בעמ' 322: "...כאשר קשה לעמוד על אומד הדעת, או בעת שתרים אחריו, מותר ואף צריך להיעזר בכללי הגינות, המקובלים על הבריות". אמנם הסכם הפשרה אינו מדבר במפורש ובאופן ספציפי על אי-הגשת תביעות חדשות, אך כאשר ברור מלשונו כי מדובר בסיום כל ההליכים והתביעות ובביטול תלונות, יש כאן ויתור על נקיטת כל הליך חדש בעתיד בעניינים אלה ואין הכרח לכתוב דווקא "ברחל בתך הקטנה" כי לא ניתן יהיה להגיש תביעות חדשות בנושאים אלה שהרי הדבר ברור ומובן מאליו. בא-כוח המערער מנסה למצוא תנא דמסייע לעמדתו בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ [4], ואולם אין בפסק זה כדי לסייע למערער. באותו מקרה הסיק בית-המשפט מנוסח ההסכם כי לא הייתה כוונה לחסום הגשת תביעות עתידיות מסוימות. ברור שיש לבדוק ולבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו. בחינה שכזו במקרה דנן, קרי בחינת הסכם הפשרה והנושאים שהועלו בהליכים הקודמים שהסתיימו באותו הסכם, מצביעה באורח ברור על כך שבמקרה זה אכן הייתה כוונה ברורה לסיים את כל המחלוקות, לרבות הנושאים המועלים על-ידי המערער בתביעתו החדשה, ולחסום את הדרך בפני העלאת נושאים אלה בעתיד. הדברים אכן ברורים ומדברים בעד עצמם ולאורם הגיע בית-משפט השלום למסקנה הנכונה והראויה. סיכומו של דבר - לא הייתה במקרה זה כל הצדקה שהיא לאפשר פתיחתה המחודשת של חזית המריבה בין הצדדים עליה נסתם הגולל בהסכם הפשרה, שאם לא כן לא ימלא פסק-דין בפשרה את ייעודו (השווה ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר [5]). 7. אשר לטענת המערער כי המשיבה 2 לא הייתה צד להסכם הפשרה ומשום כך אין דרכו חסומה לפחות כלפיה, צודק בא-כוח המשיבות בטיעונו כי מתוך הדיונים ברי שהמשיבה 2 פעלה לכל אורך הדרך בשם אמה, המשיבה, ולפיכך יפה כוחו של הסכם הפשרה גם לזכותה בצד זכות המשיבה שלא להיות מוטרדת עוד בגין פרשה זו. 8. אשר-על-כן הערעור נדחה. על המערער לשלם למשיבות הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. העירבון יועבר לבא-כוח המשיבות על חשבון ההוצאות. השופטת א' קובו   אני מסכימה. השופטת מ' רובינשטיין אני מסכימה. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של אב-בית-הדין סגן הנשיא י' גרוס. חוזההסכם פשרהפשרה