קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לסילוק יד נגד קיבוץ: .1רקע כללי והמחלוקת בתמצית: הערעור שבפנינו הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בנהריה (כב' השופט א. שחורי) בתיק אזרחי 781/95 אשר דחה תביעה לסילוק יד שהגישה המועצה המקומית זיכרון יעקב כנגד קיבוץ מעיין צבי כשקבע כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958(להלן" "חוק ההתיישנות"). על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו. הרקע העובדתי לסכסוך שבין הצדדים הוא בקליפת האגוז כדלקמן: בראשית שנות השבעים קיימה המועצה המקומית זכרון יעקב (להלן "המועצה") משא ומתן עם קיבוץ מעגן מיכאל לרכישת זכויות בשטח מקרקעין הנמצא בשטח המשבצת של הקיבוץ ובבעלות מנהל מקרקעי ישראל (להלן "המנהל") וזאת על מנת שישמש להתקנת מתקני ביוב. בסיום המשא ומתן נכרת הסכם משולש בין המועצה, קיבוץ מעגן מיכאל ומנהל מקרקעי ישראל. בפועל, ביוזמת קיבוץ מעגן מיכאל , הוחלף השטח האמור בשטח אחר שהוא נשוא התובענה ונמצא (בעבר) בשטח המשבצת של קיבוץ מעין צבי (להלן "הקיבוץ") וזאת בתמורה לשטח אחר נוסף שהועבר לקיבוץ מעין צבי מאת קיבוץ מעגן מיכאל. בסוף שנות השבעים נחתם הסכם חכירה לדורות (להלן "ההסכם") בין המנהל ובין המועצה. מטעמים תקציביים ואחרים, לא יצאה תכנית התקנת מתקני הביוב של המועצה לפועל במשך כמעט שני עשורים, מהלכן הוסיף קיבוץ מעין צבי לתפוס ולהשתמש בשטח מבלי שהמועצה תדרוש ממנו לסלק ידו מהמקרקעין. בראשית שנות התשעים נתברר, כי במקביל להחכרה לדורות של השטח נשוא התובענה מהמנהל למועצה, כרת מנהל מקרקעי ישראל הסכמי שכירות תלת שנתיים לגבי אותו השטח במשך כעשור שנים עם קיבוץ מעין צבי החל משנת 1959כאשר ההסכם האחרון הוא משנת 1989ועד שנת .1992מאז ועד למועד הגשת התובענה התקיימו פגישות רבות, בין הצדדים לתובענה ובין יתר הגורמים הנוגעים בדבר לשם בירור הסכסוך והשגת פתרון. למותר לציין שפגישות אלו לא נשאו פרי שכן, בשנת 1995הגישה המועצה תביעה לסילוק יד מהמקרקעין נגד הקיבוץ. פסק הדין שניתן בעניין תובענה זו בבית משפט השלום בנהריה ע"י כבוד השופט א. שחורי, אשר דחה את התביעה, הוא נשוא הערעור שבפני. בקליפת אגוז, קיבל כב' השופט את מרבית טיעוניה של המועצה ואולם דחה את התביעה לפינוי הקיבוץ מהמקרקעין שבמחלוקת מחמת התיישנות וכדברי כב' השופט: "התוצאה היא שעל אף שעניינית צודקת התובעת בטיעוניה, דין תביעתה להדחות משהתיישנה התביעה." בית משפט קמא קבע כי מאחר ולא נרשמו זכויות הצדדים במקרקעין אין להחיל על הסכסוך את הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969(להלן: "חוק המקרקעין"), אלא את הוראות חוק ההתיישנות. לאחר מכן בחן את העובדות והגיע אל המסקנה כי התביעה התיישנה. .2טיעוני הצדדים: טענות הצדדים יובאו להלן בתמצית. ראשית לעניין טענת ההתיישנות: המערערת אינה חולקת על פסק דינו של כב' בית המשפט קמא לעניין אי תחולתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ותחולתו של חוק ההתיישנות ואולם, היא מעלה טענות לעניין מועד גיבוש העילה שממנו החל מרוץ תקופת ההתיישנות, לעניין תקופת ההתיישנות ומציגה מסמכים המבססים, לגרסתה, הודאה בכתב בזכויותיה המפסיקים את מרוץ התיישנות. המערערת טוענת כי בשונה מפסיקתו של בימ"ש קמא, הרי במועד חתימת החוזה הפיתוח ו/או החכירה, טרם התגבשה עילת התובענה שכן רק לאחר סיום החוזה התלת שנתי של המנהל עם הקיבוץ היו המקרקעין משוחררים מכל "עסקה נוגדת" אחרת וניתן היה להגיש את התובענה. לחילופין, רק במחצית השניה של שנת 1998נחתם הנספח לחוזה החכירה ובו תוקן מספר החלקה בחוזה החכירה בין המנהל ומועצה והוא מהווה חלק מכריע מעילת התביעה בנוסף, מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל לאחר גיבוש עילת התביעה אשר המרכיב המכריע הנו המועד בו נדרש הקיבוץ לסלק ידו. המערערת טוענת כי הקיבוץ לא נדרש לפנות את המקרקעין קודם לפגישה במנהל שנתקיימה בתאריך 19.9.91ועוד, גם אם החלה תקופת ההתיישנות במועד מוקדם נעצר מרוץ ההתיישנות ע"י הודאת הקיבוץ בזכויות המועצה במקרקעין במספר הזדמנויות. ראשית, מכתב מיום 18.11.86מאת מזכיר הקיבוץ (ע/ 6לכתב הערעור) ובו נכתב בהקשר לחלקה שבמחלוקת כדלהלן: "... בעניין ההסדר לרכישת הקרקע באזור חוף הים, שיועדה בזמנו לטיהור ואיגום הביוב - קיימת התנגדות של פרוייקט הביוב הארצי לוותר על האופציה הזו כבר בשלב זה ובטרם הופעלו המתקנים החדשים המתוכננים והתנסינו באופן תפקודם..." שנית, מכתב הקיבוץ למנהל מקרקעי ישראל מיום 29.1.92(ע/8לכתב הערעור) כתשובה להצעת המנהל עונה הקיבוץ כדלהלן: "...נשקול נכונותנו לוותר על החכירה שלנו בחלקה ... בגוש ...10192וזאת בתנאי שנקבל אשורכם מראש ובכתב, כי במקרה כזה תשכנעו את המועצה המקומית זיכרון יעקב להחליף את החלקה הנ"ל עם החלקה שהחכרתם לה ב- 1977בגוש .10956בהנחה שנקבל אשורכם לנ"ל, יהא בכך (ללא תשלום כספי כלשהו מצידנו) כדי לחסל פרשה עגומה זו." שלישית, בחוזה החכירה של משבצת הקיבוץ ויתר הקיבוץ במפורש בחתימתו, על המקרקעין נשוא התובענה, אשר נגרעו מהתשריט המצורף לחוזה החכירה של הקיבוץ. המערערת טוענת כי מלבד המחלוקת על מועד גיבוש העילה היא חולקת גם על תקופת ההתיישנות גופא, שכן, מאחר והמקרקעין הם מקרקעין מוסדרים על תקופת ההתיישנות להיות 25שנים לפי הסיפא של סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות ולא 15שנים כקביעתו של בית משפט קמא. בנוסף לשאלת ההתיישנות, בה יתמקד עיקר הדיון, המערערת חוזרת על טענת ויתור ומניעות וכן על בקשתה לפיצול סעדים. המשיבה, חוזרת למעשה על טענותיה שנדחו בערכאה קודמת ומבקשת לידון בהן בערכאה זו. טענותיה העיקריות הן כדלקמן: ראשית, המקרקעין נשוא ערעור זה אינם מזוהים, מוגדרים וברורים. התביעה לסילוק יד שהגישה המערערת הייתה לגבי מקרקעין הידועים כגוש 10956חלקה 33(לשעבר חלקה 2) בשטח של 29.3דונם ובהמשך טענה המערערת כי למעשה סילוק היד נדרש מחלקת משנה מס' .4 שנית, המשיבה לא מכרה את זכויותיה אלא רק נתנה הסכמה עקרונית להקמת מתקני ביוב. שלישית, ההסכם התייחס לשטח של 25דונם ולא 29.3כטענת המערערת. רביעית, גם אם מכרה המשיבה את זכויותיה במקרקעין למערערת, הרי שהמערערת מנועה לדרוש כיום את אכיפת ההסכם מהטעם שלא ניתן לקיים את מטרת החכירה, המשיבה שינתה את מצבה לרעה, המשיבה העמידה לרשות המערערת קרקע חליפית, זכותה של המשיבה עדיפה בהסתמך על דיני עסקאות נוגדות וכן, תביעת המערערת התיישנה. חמישית, עסקת המכר, אם הייתה, לא קיבלה לבוש משפטי הולם: אין תוקף לעסקה במקרקעין שלא נעשתה בכתב, העדר מסוימות וגמירות דעת. שישית, שיהוי וויתור מצד המערערת. כאמור, אין חולק כי המקרקעין נשוא המחלוקת שבפנינו הינם מקרקעין מוסדרים כמשמעו בחוק המקרקעין וכי הבעלים של המקרקעין הינו מנהל מקרקעי ישראל, ואין חולק גם כי ההסכם לפיו הוחכרו המקרקעין שבמחלוקת בחכירה לדורות למועצה לא נרשם בלשכת מרשם המקרקעין. השאלה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים במסגרת ערעור זה הינה שאלת ההתיישנות. אדון ראשית בשאלה זו ולאחר מכן בטענות החילופיות שהעלו הצדדים. .3תמצית עמדתי בנוגע לטיעוני הצדדים ולערעור שפנינו: כפי שיפורט להלן סבור אני כי נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא כאשר קבע כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות. סבור אני כי יש לקבל את הערעור מכל אחד מהטעמים הבאים, שיפורטו בהמשך בהרחבה. בטרם אתייחס לשאלת ההתיישנות אציין, מטעמים שיובהרו, כי בנסיבות הענין אין צורך לקיים דיון מעמיק בשאלת תחולת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין על המחלוקת שבפנינו, אם כי שאלת תחולתו אינה נקיה מספקות. סבור אני כי גם אם נתעלם מהוראות סעיף 159(ב) ונחיל את הוראות חוק ההתיישנות על המחלוקת גם אז התביעה לא התיישנה מהטעם שהחזקת הקיבוץ במקרקעין הייתה בהסכמת המועצה ובהתאם לא הייתה כלל חזקה נוגדת קודם לשנת 1991, מועד בו החלה המחלוקת שבין הצדדים. מאותו הטעם לא נולדה גם עילת התובענה קודם לשנת 1991כמשמעו בסעיף 6 לחוק ההתיישנות והתביעה שהוגשה בשנת 1995הוגשה בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות. ולחילופין, הקיבוץ הודה בהעדר זכותו למקרקעין שבמחלוקת ובקיום זכויות למועצה במקרקעין מספר רב של פעמים והודאתו זו מפסיקה את מרוץ ההתיישנות בהתאם להוראות סעיף 9לחוק ההתיישנות. אדון להלן בכל הנקודות הנ"ל בהרחבה. .4הערות לענין תחולת הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין על המחלוקת: כאמור, קבע בית משפט קמא כי במקרה שבפנינו אין תחולה להוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין על המחלוקת. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע כי: .159אי-תחולת הוראות מסוימות (א)... (ב) חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה. סעיף 5לחוק ההתיישנות קובע: .5הזמן להתיישנות התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) מקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין) - עשרים וחמש שנה. בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, הועמדה תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים על עשרים וחמש שנים. אולם הסדר זה תוקן בחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, ונקבע בו בסעיף 159(ב) כי על תביעת לקיום זכות במקרקעין מוסדרים לא יחול חוק ההתיישנות התשי"ח - 1958, בכפוף לשמירת טענות התיישנות שניתן היה להעלות עד ליום כניסת חוק המקרקעין לתוקף. מכאן שמיום 1.1.70(יום תחילת תוקפו של חוק המקרקעין), שוב אין מרוץ התיישנות במקרקעין מוסדרים. כב' שופט בית משפט קמא דחה את טענת התובעת (המערערת בתיק זה) לפיה, לא ניתן לטעון להתיישנות התביעה מכיוון שמדובר במקרקעין מוסדרים וזאת בהסתמך על סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969(להלן "חוק המקרקעין ומנמק החלטתו בעמ' 20לפרוטוקול: "אין כל רלוונטיות להוראת סעיף 159(ב) לחוק כאשר בעניינו תביעתה של התובעת לאכיפת זכויות חוזיות שאינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין" (ההדגשות שלי ר.ש) למעשה, קובע כב' בית משפט קמא כי אין המדובר בזכויות קנייניות אלא בזכויות חוזיות במקרקעין ולפיכך, אין להחיל את סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין אלא את סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות ומכיוון שזכות זו אינה זכות רשומה במקרקעין מוסדרים תקופת ההתיישנות הינה 15שנה כקבוע ברישא של הסעיף ולא 25כקבוע בסיפא. את החלטתו מבסס כב' בית משפט קמא על השוואה לפסק הדין שניתן בע"א 520/96 אחמד עבדאלעזיז חוסין ואח' נ' מרים מיר, פ"ד נד(3), 487(להלן: "פרשת חוסין"). שם נקבע בפסק דינו של כב' השופט מצא ובהסכמת כבוד השופטים טירקל וריבלין כדלקמן: "מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין היתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין (ראו: י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969מגמות והישגים, תש"ל-1970, בעמ' 82; וכן: י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי, תשנ"ג-1993, בעמ' 319). משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (דוגמאות להסתמכות על סעיף 159(ב), בהקשרו הענייני הנכון, ניתן לראות, למשל, בע"א 547/74 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד ל' (2) 440, וברע"א 2203/91 חאלד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה' (5) 553). ולא למותר אף לציין, כי גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, על-פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין, כחובק זכויות קנייניות בלבד (ראו: רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט' (3)854, בעמ' 864-863, והאסמכתאות המאוזכרות שם; וכן האמור בספרו של פרופ' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי, בעמ' 122). הנה כי כן, להוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ולתביעת המשיבה אין ולא כלום. גם אם נניח, שבהסכם שכרתה עם המנוח נטל המנוח התחייבות כלפיה לעשיית עסקה במקרקעין, הרי שהזכות שקמה למשיבה מכוח העסקה לא הייתה "זכות במקרקעין" כמשמעה בחוק המקרקעין, אלא זכות חוזית לקבלת זכות במקרקעין שתוענק למנוח חלף זכויותיו בחלקה המקורית. התביעה שהגישה המשיבה הייתה, אפוא, תביעה לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין מוסדרים, שלפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תקופת התיישנותה היא עשרים וחמש שנים. תביעת המשיבה הוגשה לבית המשפט ביום 15.5.1991(על דרך הצטרפות לתביעה המתוקנת שהוגשה על-ידי גאנם). בין אם נחשב את תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות מיום 14.6.1965(מועד התקשרותה של המשיבה עם המנוח), ובין אם נחשב אותו מיום 17.8.1965(מועד ההסכם בין רשות הפיתוח לבין המנוח, שמכוחו הוענקה למנוח הזכות לקבלת החלקה החליפית), הרי שעד ליום 15.5.1991חלפו יותר מעשרים וחמש שנים. (ההדגשות שלי ר.ש) סבור אני כי החלת האמור בפסק דין זה על המקרה שבפנינו אינו דבר מובן מאליו. העובדות שם שונות בתכלית מהעובדות שבמחלוקת במקרה דנן. בפרשת חוסין היתה הזכות נשוא ההליך שהתברר בבית המשפט, זכות לקבלת פיצוי בתמורה להפקעת מקרקעין. הפיצוי היה יכול להינתן בכסף או בקרקע חלופית. על בסיס זכות זו לפיצוי נערך הסכם שלא מומש ובהמשך נטענו טענות התיישנות בנוגע לזכויות שנצמחו מאותו הסכם ומהזכות לפיצוי. במקרה שבפנינו החכיר הבעלים הרשום במקרקעין המוסדרים, דהיינו מנהל מקרקעין ישראל, חלקת קרקע בחכירה לדורות למועצה ובמקביל הגדיר בהסכם חכירה לדורות עם הקיבוץ את היקף זכויות החכירה של הקיבוץ במקרקעין באופן בו אותם מקרקעין אינם כלולים במשבצת הקרקע של הקיבוץ. מדובר אם כן במערכת של הסכמים שנעשו ע"י הבעלים הרשומים במקרקעין המוסדרים שמכוחם נקבעו זכויות של החוכרים במקרקעין, אם כי זכויות אלו לא נרשמו. מצב עובדתי זה שונה בתכלית מזה שנדון בפרשת חוסין הנ"ל. החלת הלכת פסק דין חוסין הנ"ל על המקרה שבפנינו מעוררת שאלות עיוניות בנוגע לאפשרות של יצירת זכויות מכוח התיישנות במערכת היחסים שבין הקיבוץ, שכלפי הבעלים - מנהל מקרקעי ישראל - הוא לכל היותר בר רשות לבין מי שקיבל את זכות החכירה לדורות ולא רשם אותה במרשם המקרקעין כדין, על אף שיכול היה לעשות זאת קודם לכן ולמעשה יכול לעשות זאת גם היום. לכאורה, מתן אפשרות להעלות טענות התיישנות במצב עובדות זה במערכת היחסים שבין הקיבוץ למועצה, מהווה הגבלה על זכותו של הבעלים הרשומים במקרקעין המוסדרים להקנות זכויות במקרקעין שבבעלותו לאחר, זאת על אף שכנגד זכות הבעלות הרשומה במקרקעין המוסדרים, לא ניתן להעלות כלל טענת התיישנות. ראה: י. וייסמן, דיני קנין - חלק כללי, תשנ"ג-1993, עמ' .319 בנוסף, יכולה להתעורר השאלה בנוגע לטיב הזכויות שלכאורה יוקנו מכוח התיישנות, אם תחליט המועצה היום לרשום את זכותה כחוכרת לדורות במרשם המקרקעין, בהתאם להוראה המפורשת בהסכם החכירה לדורות המאפשרת לה לרשום את זכותה כדין. שאלות אלו וכן שאלות נוספות ראויות לדיון וסבור אני כי בכל הנוגע להיקף תחולת סעיף 159(ב) על זכויות שהוקנו על ידי בעלים רשומים במקרקעין מוסדרים ושלא נרשמו על ידי מי שקיבל את הזכויות מהבעלים טרם נאמרה המילה האחרונה ועוד יהיה מקום לדון בשאלות אלו בעתיד. ואולם, המערערת לא טענה במסגרת הערעור שבפנינו כנגד מסקנת בית משפט קמא בענין אי תחולתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין על הזכויות שבמחלוקת ובנסיבות אלה, ומאחר ואין הכרח להיזקק לשאלות נכבדות אלו לצורך הכרעה בסכסוך שבפנינו, ניתן להשאיר את הדיון בהן לעת מצוא. אדון להלן בעצם ההתיישנות, בהתאם להוראות חוק ההתיישנות. .5הסכמה שבשתיקה אינה מקימה "חזקה נוגדת": תנאי לתחילת מרוץ ההתיישנות הנה היווצרות של "חזקה נוגדת" וקיומה במשך תקופה מספיקה ליצירת ההתיישנות. במקרה שבפנינו סבור אני כי לא נתקיימה כלל חזקה נוגדת תקופה שיש בה כדי ליצור התיישנות זכויות, יהיו הזכויות שבמחלוקת אשר יהיו. ראה: ע"א 69/85 "להבי יחזקאל ואח' נ' רשות הפתוח ואח", פ"ד מ(3), 624,עמ' 634-635: "... עתה אין עוררים עוד על כך כי "גם היום לאחר חוק ההתיישנות לא עבר ובטל עניין החזקה הנוגדת במתכונתה השלמה שמלפני החוק" אך עניין זה עולה להכרעה רק "אם הוכיח התובע כי מקור החזקה של הנתבע הוא בשכירות או ברשות הבעלים". רק אז על הנתבע הממשיך להחזיק בקרקע אחרי גמר תקופת השכירות או הרשות להוכיח כי החזקתו הנמשכת "פשטה את צורתה הקודמת ולבשה צורה הנוגדת את זכויותיו של הבעל הרשום ... מחובתו להצביע על מעשה מסוים בזמן מסוים אשר בעטיו החלה החזקה הנוגדת שלו, ואשר מאז ועד להגשת התביעה עברה תקופת ההתיישנות ..." (ע"א 213/76 הנ"ל, בע' 276) יש וחזקה שתחילתה נובעת מזכות הבעלים, מהסכמתם או רשותם, הופכת מאוחר יותר לחזקה הנוגדת את זכות הבעלים. ויש והחזקה תחילתה חזקה הנוגדת את זכות הבעלים, אך כשהיא מתמשכת זמן רב עשויה היא, בנסיבות מסוימות, להפוך לחזקה מזכות הבעלים. כך הוא כשהיא מעידה שהבעלים השלימו בזמן מן הזמנים עמה ובשתיקתם התירו את המשכה. המחזיק שהחזיק תחילה בניגוד לרצונם הפך לבר רשות, ומאותה עת חדלה החזקתו להיות חזקה נוגדת. ראה בבג"צ 45/71 קרושבסקי נ. ראש העיר, חברי המועצה ותושבי תל אביב יפו, פ"ד כ"ה (1) 792, .796בעבור הזמן יש לכן לעתים כדי להצביע יותר על הסכמת הבעלים מאשר על חזקה הנוגדת את זכותם. שאלה זו היא בעיקר שהטרידה את סגן הנשיא אשר בצדק הצביע על הקושי שביישומו של הכלל הנ"ל ובפירוש אשר יש לתת לשתיקת הבעלים כשהם עצמם לא נתנו לה הסבר. יפה הצביע על האבסורד העולה בבחינת השאלה אם החזקה הנוגדת הפכה לחזקה בהסכמה כשהתשובה משתנה בהתאם לשלב שבו נטענת הטענה ולצד המעלה אותה: לאחר שמלאה תקופת ההתיישנות, ינסה המחזיק להתגונן נגד תביעת סילוק יד בטענה כי בניגוד להסכמת הבעלים הוא מחזיק ואילו הבעלים מצידם ישיבו: "לא כי, שתיקתנו כהסכמה דמי". אך בתביעת סילוק יד אשר תוגש בסמוך לפני השלמת תקופת ההתיישנות יטען המחזיק "בר רשות אני" ואילו הבעלים ישיבו: "לא כי, פולש ומסיג גבול הנך". המסקנות עשויות להיות אחרות כשמדובר במי שהיה שוכר או בר רשות והשכירות נסתיימה או תקופת הרשות פגה, כי אז עליו להוכיח כי חל שינוי במעמדו. ועשויות הן להיות אחרות כאשר מדובר במי שחזקתו הייתה נוגדת מלכתחילה ולא החלה בשכירות או ברשות, שאז הנטל על התובע." ראה גם דיון בנושא: רע"א 2203/91, ח'אלד יוסף נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח’, פ"ד מה (5), .553 השאלה אם פלוני המחזיק בקרקע עושה כן מתוך התרסה בזכויות הבעלים ושלא מכוחו שמא הוא מחזיק בה מתוך ומכוח הסכמה בשתיקה של הבעלים - לא תמיד קלה היא להכרעה ראה: ע"א 3217/91 בנימין פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל, פד מז(2),.281 ברור, שאם על פי נסיבות המקרה ניתן להסיק, כמסקנה עובדתית, שההחזקה נעשתה בהסכמת הבעלים, אפילו הייתה זו הסכמה שבשתיקה, בבחינת רשות שהרשה למחזיק להשתמש בקרקע, תחשב החזקתו של המחזיק בקרקע להחזקה מכוח זכותו של הבעלים במקרקעין וממילא חסר בה יסוד הקונפליקט והיא אינה נוגדת. ראה בעניין זה: ע"א (נצ') 2/81, קונס בע"מ נ. שושני ואח’, פ"מ תשמ"ג (א) 361; י. גלעד, התיישנות במקרקעין - קווים לרפורמה, משפטים י"ח עמ' .177 כשפלוני מחזיק בקרקע שהבעלות הרשומה בה היא של אחר, שתיקתו של הבעלים יכולה להתפרש לעתים כהסכמה להחזקת פלוני בקרקע אם כי אין היא חייבת להתפרש כאמור. למחזיק בקרקע עשויים להיות אינטרסים שונים באשר לאופייה של שתיקה זו: אם הוא מחזיק בקרקע תקופה שאינה מגעת לתקופת ההתיישנות, יהיה לו עניין להתייחס לשתיקת הבעלים כאל הסכמה להחזקתו בקרקע ללא תמורה, שאז לא יחשב למשיג גבול ולא יהיה צפוי לתביעה לתשלום שכר ראוי או לתביעה לסילוק ידו המיידי מהקרקע; אם, לעומת זאת, חלפה תקופת ההתיישנות, המחזיק יעדיף לטעון שחזקתו לא באה לו מכוח הבעלים, ולפיכך "חזקה נוגדת" היא ועומדת לו טענת התיישנות. אך לא האינטרס של המחזיק או של הבעלים לגבי אופייה של ההחזקה בקרקע יכריע. על בית המשפט לקבוע את אופייה של זו, על פי טיב ההחזקה, התנהגות הבעלים והמחזיק במשך תקופת ההחזקה, ויתר נסיבות המקרה, ולפי אלה יקבע אם בהסכמת הבעלים ומכוחו נעשתה, אם לאו ראה: 3217/91בנימין פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל, פד מז(2) .281 "חזקה יוצרת התיישנות רק כשהיא 'נוגדת', זאת אומרת שאיננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב" ראה לעניין זה: ע"א 223/52, גרייבר נ. גרין , פ"ד ט (1), 47; ע"א 213/76, גילברג נ. פאנוס, פ"ד טו(2) .272 ובתמצית, "החזקה נוגדת" היא: א) החזקה ממשית, רצופה ובלעדית. ב) החזקה שכרוכה בה התנגשות אינטרסים בין המחזיק לבין יריבו. מאחר ואין חולק לגבי החזקתו הממשית הרצופה והבלעדית של הקיבוץ יש לברר מתי החלה התנגשות האינטרסים בין הקיבוץ המחזיק לבין המועצה. יש לאתר את הנקודה בה החזקתו של הקיבוץ במקרקעין האמורים "פגעה" באינטרסים של המועצה או נגדה אותם. על פי הראיות שבתיק סבור אני כי ניתן לקבוע שכל עוד תכנית הביוב של המועצה לא יצאה אל הפועל מטעמים אובייקטיבים שאינם קשורים להחזקה של הקיבוץ לא החלה החזקה הנוגדת. מבחינת המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט המסמך הראשון למעשה, שממנו ניתן ללמוד על סוג של פגיעה באינטרס או התנגשות אינטרסים הוא מסמך סיכום פגישה שנערך ע"י ממ"י מיום 19.9.91בהשתתפות נציגים מעונינים וביניהם נציגי הקיבוצים מעין צבי ומעגן מיכאל ונציג המועצה זכרון יעקב ובו הוצגה תכלית הפגישה כ: "הפגישה זומנה כדי לברר כיצד משתמש קבוץ מעין צבי בקרקע שהוחכרה ע"י ממ"י למ.מ. זכרון יעקב, וזאת מאחר והמועצה תובעת מהמינהל החזר כספים.. . התברר כי בפועל - הכסף נותר בידי מעין צבי וכן גם השטח הנדון" סוכם: .1המנהל תובע ממעין צבי החזר סכום של 000, 72ל"י לשנת 1972בתוספת הצמדה להיום, להחזר השקעתה של המ.מ. זכרון יעקב, או לחילופין החזרת השטח שהוחכר למועצה. .2קבוץ מעין צבי יבדוק את הדרישה, ויציג תשובותיו בתוך 30יום. (ההדגשות שלי ר.ש) דהיינו, ביום הפגישה או בזמן קרוב עובר לה התגלעה לראשונה התנגשות אינטרסים בין הצדדים ולראשונה נדרש הקיבוץ להחזיר את השטח שבהחזקתו למועצה. ממועד פגישה זו ואילך החלו הצדדים להתדיין במפורש על עניין החזקה. מהמסמכים שהוצגו לפני שוכנעתי כי עובר למועד זה הייתה החזקתו של הקיבוץ החזקה של "בר רשות" שלגביו נקבע כי החזקתו של בר-רשות איננה החזקה נוגדת ואין קמה לו טענת התיישנות ראה: ת"א 501/74 פאנוס נ' גילברג, פ"מ תשל"ו (ב) 418שאושר בע"א 213/76 גילברג נ. פאנוס, פ"ד טו(2) . 272 כדי להפריך את טענת ה"רשות", יש להראות כי היריב עצמו לא ראה את המחזיק כבר רשות. התבטאות של היריב המפרה את שתיקתו והמעידה על כך שאינו רואה במחזיק בר רשות תענה על צורך זה. כאן המקום לציין, ש"בהסכמה שבשתיקה" הכוונה לסוג של הסכמה בהתנהגות, כלומר, הסכמה שלא לבשה צורה של דברים שבכתב או שבעל פה. במקרה שבפנינו סבור אני כי נתקיימה הסכמה שבשתיקה להחזקת הקיבוץ במקרקעין כאשר המועצה אינה דורשת את פינוי הקיבוץ מהמקרקעין לאורך שנים, מטעמים הקשורים ביחסי שכנות טובים ומאחר והקמת פרויקט הביוב התעכבה מסיבות שונות, שאינן קשורות למערכת היחסים שבין הקיבוץ למועצה. עובר ליום 19.9.91, מועד הפגישה בממ"י, לא דרשה המועצה מהקיבוץ להעביר את המקרקעין לחזקתה וזאת בשל העובדה כי לא נדרשה ולא הזדקקה להם שכן, פרוייקט התקנת מתקני הביוב כלל לא יצא לפועל. לכן, ההחזקה של הקיבוץ בקרקע הנה החזקה ברשות שלגביה קובעת ההלכה כי החזקה של בר רשות מכוח הסכמה בשתיקה אין עמה חזקה נוגדת. חזקתו של הקיבוץ במקרקעין הפכה להיות בגדר של "חזקה נוגדת" רק לאחר אותה פגישה ביום 19.9.91שבעקבותיה סירב הקיבוץ לדרישת המועצה לפנות את המקרקעין. מאותו היום ועד למועד הגשת התביעה חלפו כ- 4שנים וממילא אין בתקופה זו כדי להצמיח לקיבוץ טענת הגנה של התיישנות זכויות במקרקעין, בין אם מדובר בזכויות במקרקעין עצמם ובין אם מדובר בזכויות אובליגטוריות אחרות. .6מתי נולדה עילת התובענה : את סוגיית החזקה הנוגדת ניתן לבחון גם בהתאם להוראות סעיף 6לחוק ההתיישנות הקובע לעניין תחילת תקופת ההתיישנות כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" נקודת המוצא היא כי "הדיבור 'עילת התביעה' (cause of action) אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לעניין פלוני בלבד" ראה: ע"א 167/63 פ' ג'ראח נ' י' ג'ראח [פ"ד יז 2617], בעמ' 2624). באופן דומה נאמר, כי " 'עילת תובענה' היא מונח מסגרת, שתכנו משתנה על-פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתו" ראה: ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ ואח' פ"ד מד (2) 846בעמ' .858לעניין התיישנות, נקבע בפסיקה כי מונח זה מתייחס ל: "כל עובדה, החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין 'העובדות המהוות את עילת התובענה..." ראה: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים - של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח (3), .673 ועומד על כך פרופ' י' גלעד במאמרו "התיישנות במקרקעין - קווים לרפורמה" משפטים יח' עמ' 177, באומרו, בעמ' 209: "לכל השיקולים שעליהם נשען מוסד ההתיישנות קיים מכנה משותף אחד: הפעלה מאוחרת של כוח התביעה. היווצרות כוח התביעה היא אפוא תנאי הכרחי, הגם שלא מספיק, בכל הסדר של התיישנות". ואמנם, גישה דומה ננקטה בפסיקה, בע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ ואח' פ"ד מד (2) 846בעמ' .858באותה פרשה היה מדובר בהליך של בקשה לסילוק פטנט מפנקס הפטנטים. ביסוד הבקשה עמדה הטענה כי ההמצאה שמדובר בה לא הייתה כשירה להירשם כפטנט. השאלה הייתה, אם מרוץ ההתיישנות החל עם רישומה של ההמצאה כפטנט, או שמא רק בשלב מאוחר יותר, עם התגבשותו של אינטרס אישי של התובע המסוים לתבוע את מחיקת הפטנט. בית- המשפט סבר כי רק בשלב שבו קם לתובע אינטרס בעניין, ניתן לומר כי נולדה עילת התובענה במובן חוק ההתיישנות. ביסוד הכרעה זו עמדה הבחנה שמתח בית-המשפט בין "הזכות המושגית לבין עילת התובענה הקונקרטית". בית-המשפט מצא עוגן להבחנה זו בלשון חוק ההתיישנות, אשר "...מבחין בין ה'זכות' שבסעיף 2, שהתביעה לקיומה היא הנתונה להתיישנות ושבה רואה אני את הזכות המושגית, לבין 'עילת התובענה' שבסעיף 6, שעמה מתחיל מרוץ ההתיישנות ושבה רואה אני את הגיבוש הקונקרטי של הזכות". על-כן בית-המשפט קבע כי עילת התובענה האמורה בסעיף 6לחוק ההתיישנות היא העילה במובן הקונקרטי. מכך עולה, כי אין די בקיומה של זכות מושגית בעניין פלוני, כדי להביא לתחילתו של מרוץ ההתיישנות להגשת תביעה למימושה. רק כאשר הזכות הופכת לעילת תובענה קונקרטית, ניתן לומר כי מרוץ ההתיישנות מתחיל. באותו עניין נפסק כי עילת התובענה הפכה לקונקרטית ביום שבו קם לתובע אינטרס אישי בתביעה למחיקת הפטנט. על רקע זה נקבע, כי תובענתו לא התיישנה. לעניין תקופת ההתיישנות, כב' השופט קמא קבע בעמ' 21לפרוטוקול כי: "בין כך ובין כך משהוגשה התביעה ב- 26.10.95הרי חלפו ממילא כ- 20שנים מיום שנולדה עילת התביעה ועל כן טענת ההתיישנות אשר מעלה הנתבעת 1היא טענה של ממש ודינה להתקבל." (ההדגשות שלי ר.ש) המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא מבוססת על ההנחה כי המועד בו נולדה עילת התביעה ושממנו מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות הוא מועד ההתקשרות בהסכם בין הקיבוץ לבין המועצה מיום .9.8.72 ב"כ המערער טוען כי בשונה מהנחתו של בימ"ש קמא, במועד חתימת חוזה הפיתוח ו/או החכירה, טרם התגבשה עילת התובענה שהיא אסופה של כל הנסיבות העובדתיות שרק עם סיום גיבושה, מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות. טיעוניו פורטו בהרחבה בהודעת הערעור ובסיכומיו ואין צורך לחזור עליהם במסגרת פסק הדין. סבור אני כי טועה ב"כ המערערת בטיעונו כי המועד הקובע הוא מועד סיום גיבוש עילת התביעה. סעיף 6נוקט במפורש במילים "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" נולדה, ולא הסתיים גיבושה. ואולם מעבר לכך, צודק ב"כ המערערת בטענתו כי המועד הקובע בו נולדה עילת התביעה מצוי בנקודה מאוחרת יותר על ציר הזמן מזו שקבע בית משפט קמא. הפסיקה קבעה כי מרוץ ההתיישנות לטובת המחזיק בקרקע, שכופר בזכות הקניין של הבעלים מתחיל רק מאז שהוא (המחזיק) עושה מעשה המראה בעליל שהוא כופר בזכות הקניין של הבעלים. ראה: ע"א 316/62 עירית ת"א-יפו נ' זלמן כהן, פ"ד י"ח(4) 744, .749 כלומר, יום היוולד העילה הוא היום שבו החלה החזקתו הנוגדת של הטוען להתיישנות ועל כן מחובתו להצביע על מעשה מסוים בזמן מסוים אשר בעטיו החלה ההחזקה הנוגדת שלו, ואשר מאז ועד להגשת התביעה עברה תקופת ההתיישנות. על מועד היווצרות החזקה הנוגדת עמדתי כבר לעיל. סבור אני כי עילת התביעה נולדה רק בסמוך למועד הפגישה במנהל מקרקעי ישראל, ביום 19.9.91, מועד בו התברר כי הקיבוץ מסרב לממש את התחייבויותיו לפנות את המקרקעין. כאמור לעיל, ממועד זה ועד להגשת התביעה לא חלפו מספר שנים המספיק בכדח להקים לקיבוץ זכויות מכוח התיישנות. .7הודאת הקיבוץ בקיום זכות: סעיף 9לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". טוען בא כוח המערערת כי במכתב הקיבוץ למועצה מיום 18.11.86שצורף כ- ע/6 יש משום הודאה בזכות כמשמעה בסעיף 9לחוק ההתיישנות. מאחר שקבעתי כי למעשה מרוץ ההתיישנות החל עם התגבשות העילה בשנת 91אין למעשה משמעות למכתב זה לעניין ההודאה שכן ניתן כ- 5שנים קודם לכן. ואולם סבור אני כי ניתן ללמוד על הודאה של הקיבוץ בזכותה של המועצה, כמשמעה בסעיף 9לחוק ההתיישנות, ממערכת ההסכמים שנחתמו בין הקיבוץ לבין מנהל מקרקעי ישראל. אמנם ההסכמים נחתמו עם המנהל ולא עם המועצה ואולם בעניין זה יש לראות הסכמים אלו כהסכמים לטובת צד ג', המועצה, וזאת מאחר ומנהל מקרקעי ישראל החכיר את המקרקעין בחכירה לדורות למועצה כאשר מתן ההיתר לקיבוץ להמשיך ולהשתמש בהם נעשה בהסכמת המועצה. ההסכם הראשון הרלוונטי לענייננו הוא הסכם המשבצת עליו חתם הקיבוץ. בהסכם זה הוצאו המקרקעין שבמחלוקת מרשימת המקרקעין שהקיבוץ חוכר. ניתן עם כן לראות בחתימה על הסכם המשבצת גם כהסכמה מפורשת להוצאת המקרקעין מרשות הקיבוץ, וכפועל יוצא מכך בהכרת הקיבוץ בזכותו של המנהל להחכיר קרקעות אלו למועצה. גם ההסכמים התלת שנתיים לפיהם שכר הקיבוץ את המקרקעין לתקופות קצובות מהווים הודאה בזכויות כמשמעו בסעיף 9לחוק המקרקעין. הסכמים אלו (אשר עצם החתימה עליהם משמיטה את הבסיס לטענת החזקה הנוגדת) כוללים, מעצם טיבם, הקניית זכויות לתקופה מוגבלת והסכמת הקיבוץ למגבלות התקופה ולחובתו לפנות את המקרקעין בתום אותה תקופה. ההתחייבות החתומה ע"י הקיבוץ לפיה עליו לפנות את המקרקעין בתום תקופת השכירות החוזית מהווה גם הודאה של הקיבוץ בזכותו של מנהל מקרקעי ישראל או בזכותו של מי שהמנהל החכיר לו את המקרקעין, ולעניין זה המועצה. בהתאם, שורת ההסכמים עליהם חתם הקיבוץ עם מינהל מקרקעי ישראל מהווה גם היא הודאה בקיום זכויות בהתאם להוראות סעיף 9לחוק ההתיישנות וגם מטעם זה דין טענת ההתיישנות להדחות. .8סיכום לעניין סוגיית ההתיישנות. בסיכומו של דבר, ואם תשמע דעתי, הייתי מציע לחברי לקבוע כי על תביעת המועצה לא חלה התיישנות מכל הטעמים שפורטו בהרחבה לעיל. אציע לחברי לקבוע כי גם אם נחיל את הוראות חוק ההתיישנות על המקרקעין שבמחלוקת (כפי שקבע בית משפט קמא, ומבלי להכנס לדיון בשאלת תחולתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין), לא התיישנה תביעת המועצה מאחר וקודם ליום 19.9.91לא הייתה חזקתו של הקיבוץ במקרקעין בגדר של חזקה נוגדת ולא נוצרה כלל עילת תביעה כמשמעו בסעיף 6לחוק ההתיישנות. בהתאם, ועד למועד הגשת התביעה, חלפו לכל היותר כ- 4שנים וממילא אין בכך כדי להקים לקיבוץ הגנה בדרך של התיישנות. בנוסף, מערכת היחסים החוזית שבין הקיבוץ למינהל מקרקעי ישראל מהווה גם הודאה בזכות, כמשמעו בסעיף 9לחוק ההתיישנות. בנסיבות אלו, אין צורך לדון בשאלה, הנכבדה לכשעצמה, והיא אופן חישוב תקופת ההתיישנות על פי הוראות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, זאת מהטעם שבין כך ובין כך לא התקיימו התנאים המקימים התיישנות על פי חוק ההתיישנות. .9טענותיו החילופיות של הקיבוץ: כאמור, מבקש הקיבוץ/המשיב כי בית המשפט ידחה את הערעור ויקבע כי דין תביעת הפינוי להדחות מטעמים שנטענו על ידו בבית המשפט קמא, טיעונים שנדחו אחד לאחד בפסק דינו המנומק של בית המשפט. עיינתי בפסק דינו המנומק של בית המשפט קמא וסבור אני כי אין להתערב בממצאיו העובדתיים ובמסקנות המשפטיות אליהן הגיע. טענת הקיבוץ כי לא מכר את זכויותיו סותרת את מכלול הראיות. למעשה קיבל הקיבוץ תמורה כספית עבור הוויתור על זכויותיו במקרקעין ומזה שנים הוא אוחז במקרקעין ובכספים גם יחד. מוטב היה לו טענה זו לא נטענה כלל. אין גם ממש בטענה כאילו לא זוהו המקרקעין במדויק. טענה זו נדחתה בדין ע"י בית המשפט קמא ואין לי אלא להצטרף לנימוקיו. לא מצאתי גם כל ממש בטענה כי לא ניתן עוד לקיים את מטרת החכירה. הרי ההפך הוא הנכון. לאורך שנים התעכבה הקמת פרויקט הביוב אשר לשמו הועברו הזכויות במקרקעין מהקיבוץ למועצה. היום ניתן לממש את הקמת הפרויקט ולשם כך תובעת המועצה את פינוי הקיבוץ מהמקרקעין. ייתכן כי אם יוכח בעתיד כי המועצה אינה מתכוונת להקים את פרויקט הביוב במקום וכי בכוונתה לממש את המקרקעין למטרות אחרות כי אז תקום לקיבוץ או למנהל מקרקעי ישראל עילת תביעה ואולם כיום, על פי הראיות שבפנינו, אין ממש בטענה זו. גם טענת הקיבוץ לפיה עסקת העברת הזכויות במקרקעין לא לבשה צורה של הסכם בכתב, כנדרש בחוק המקרקעין, אין בה ממש. אמנם לא נחתם הסכם בכתב בין הקיבוץ למועצה ואולם זאת בשים לב לטיב הזכויות בקרקע. למעשה לבשה העסקה שעניינה ויתור של הקיבוץ על זכויותיו במקרקעין והעברת הזכויות למועצה צורה בשני הסכמים נפרדים שנערכו בכתב, האחד בין הקיבוץ למנהל מקרקעי ישראל והשני בין המועצה לבין המנהל. בהסכם המשבצת עליו חתם הקיבוץ ויתר הקיבוץ על זכויותיו במקרקעין שבמחלוקת. בהסכם החכירה לדורות שנחתם בין המנהל למועצה הוחכרו הזכויות המקרקעין הנ"ל למועצה. שני הסכמים אלו, שנערכו בכתב, משלימים זה את זה וביחד מהווים את המסמך בכתב לפיו מועברות הזכויות במקרקעין מהקיבוץ בחזרה לבעלים, מנהל מקרקעי ישראל, וממנו לחוכרת החדשה, היא המועצה המקומית. אשר על כן אציע לחברי לדחות גם את יתר טענות הקיבוץ, טענות שבדין נדחו בפסק דינו המנומק של בית המשפט קמא. .10בקשת המערערת לפיצול סעדים: המערערת מבקשת במסגרת הערעור כי נאפשר לה לפצל סעדיה. סבור אני כי יש להעתר לבקשה. כפי שעולה ממכלול העובדות שבפנינו עוכב פינוי המקרקעין כעשר שנים. בנסיבות אלו יש לאפשר למועצה לפצל סעדיה כדי שתוכל לקבוע נזקיה, במידה וניזוקה כתוצאה מהעיכוב, או לחילופין לתבוע השבה של דמי שימוש ראויים. מובן, כי באמור לעיל אין כדי לקבוע עמדה לגופו של ענין ואולם בנסיבות הנ"ל, כפי שפורטו, סבור אני כי יהיה זה צודק להתער לבקשה ולהתיר למערערת לפצל סעדיה. .11הבקשה למתן רשות לערער: בסיכומיו מבקש הקיבוץ כי אם יתקבל הערעור בבית משפט זה תינתן לו, בגוף פסק הדין, רשות לערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון. אציע לחברי לדחות בקשה זו. הבקשה הוגשה עוד בטרם ניתן היה לעיין בפסק הדין וממילא אין הקיבוץ מצביע בבקשתו על טעמים מיוחדים המצדיקים מתן רשות לערער על פסק דין שניתן על ידי ערכאת ערעור. בנסיבות אלו, סבור אני כי אין מקום להעתר לבקשה בשלב זה. יחד עם זאת פתוחה הדרך לקיבוץ לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט העליון, זאת לאחר שיעיין בפסק דינו של בית משפט זה וינמק את בקשתו בהתאם. .12סיכום: בסיכומו של דבר אני מציע לחברי לקבל את הערעור. לקבוע, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי צודקת המועצה בטענותיה וכי היא בעלת זכויות החכירה במקרקעין. וכן לקבוע כי טעה בית המשפט קמא כאשר קבע שתביעת המועצה התיישנה. בהתאם, ואם תשמע דעתי, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולהורות על סילוק ידו של הקיבוץ מהמקרקעין נשוא הערעור שבפנינו. כמו כן יש לאפשר למערערת/המועצה לפצל סעדיה. בנסיבות העניין אציע לחברי לחייב את הקיבוץ בהוצאות המועצה בשתי הערכאות בסכום של 000, 20ש"ח + מע"מ כחוק שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. בשולי האמור לעיל, מוצא אני לנכון לציין כי לא הובאה בפנינו, בכל אחד מהשלבים, עמדת מנהל מקרקעי ישראל. מטעמים לא ברורים בחר המנהל לשבת על הגדר, לא הביע את עמדתו וגם לא נקט כל פעולה קודם לכן, באופן שהיה יכול לחסוך את כל ההתדיינות הארוכה בשתי הערכאות. אין לנו אלא להביע פליאה על עמדתו זו של המנהל. ר. שפירא, שופט ס. נשיא, השופט ש. פינקלמן [אב"ד]: אני מסכים. ש.פינקלמן ס. נשיא [אב"ד] השופטת ש. שטמר: אני מסכימה. ש. שטמר, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ר. שפירא.סילוק ידקיבוץ