קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפירוק שיתוף בנכס מקרקעין: התביעה שבפני היא תביעה לפירוק שיתוף נכס מקרקעין ששטחו 1,569 מ"ר לרבות הבנוי עליו, הידוע כחלקה 43 בגוש 8019 הנמצא באבן יהודה (להלן: "הנכס"), ולהחזר חלקם היחסי של התובעים בכספי דמי השכירות שנגבו על ידי הנתבעת 1 מהמועד שבו הלכה האם המנוחה לעולמה. א. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 1. התובעים 2 - 1, הנתבעים 2 - 1 ו - 4 הינם בני המנוחים משה וחיה בובניסקי (ז"ל) (להלן: "ההורים המנוחים"). התובע 3 והנתבע 3 הינם ילדי המנוחה אלישבע אילון (ז"ל), ביתם של ההורים המנוחים. 2. חלקם הרשום של התובעים 2 - 1 בנכס הינו 1/6 לכל אחד; חלקו הרשום של התובע 3 בנכס הינו 1/12. חלקם הרשום של הנתבעים 2 - 1, 4 הינו 1/6 לכל אחד. (ראה נסח טאבו מיום 26.5.97 - מסומן ת/ 1). 3. הנתבע 5 צורף כצד להליך ביום 14.1.98 עקב היותו דייר מוגן בחנות הממוקמת בקומת הקרקע של הבניין הבנוי בתחומי הנכס עפ"י הסכם שכירות בדמי מפתח מיום 5.7.87 ועקב זכאותו להירשם כבעלים של 1/12 בנכס שרכש מהנתבע 3 עפ"י הסכם מיום 17.3.91 ואשר בגינו נרשמה לטובתו הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין ביום 7.4.91. 4. את הזכויות בנכס רכשו ששת ילדי ההורים המנוחים בירושה, לאחר שנפטר אביהם המנוח, משה בובניבסקי ז"ל, שהיה הבעלים הרשומים של הנכס בשלמותו עד פטירתו ביום 10.2.70, ולאחר שאמם המנוחה, חיה בובניבסקי ז"ל, ויתרה על חלקה בעיזבונו לטובתם. 5. בתמורה לויתורה של האם המנוחה על חלקה בעיזבונו של בעלה המנוח לטובת ילדיה, התחייבו האחרונים כי במשך כל ימי חייה הם לא ימכרו או ישעבדו את חלקם בנכס וכי מלוא דמי השכירות שיגבו יהיו שלה. ההתחייבות גובשה בהסכם בכתב מיום 24.6.70. ובלשון ת/ 5 : "3) האם מצהירה ומאשרת בזה כי היא הסתלקה וויתרה על חלקה בעיזבון המנוח כך שצו ירושה יינתן בבהמ"ש לטובת הילדים בלבד וזה בחלקים שווים ביניהם. 4) ילדים כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד מתחייבים בזה כלפי האם כדלקמן: א. לא למכור ולא לשעבד את חלקם בנכס ו/או חלק ממנו. ב. כל ההכנסות מהנכס הנ"ל - דמי שכירות, דמי מפתח וכו' יהיו שייכים לאם במשך כל ימי חייה...". 6. בשנת 1990 עברה האם המנוחה להתגורר יחד עם הנתבעת 1 בבית הנתבעת 1 עד לפטירתה בשנת 1995. 7. ביום 6.1.91 הגישו האם המנוחה והנתבעת 1, וליקסון הניה, תביעה כספית כנגד לוין פנינה, בובניבסקי שלמה, רוזנבליט ציפור, בובניבסקי יעקב - ילדי האם המנוחה וכגד אילון איתן ואילון ירון - בני הבת המנוחה אלישבע אילון ז"ל ונכדיה של התובעת 1 (מ.א. 72/91 מסומן ת/ 10). מהות התביעה - תביעה כספית בסך 140,000 ש"ח עבור הוצאות שהוצאו עבור האם וצרכיה העתידיים. 8. במסגרת מ.א. 72/91 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פס"ד ביום 12.2.92 (מסומן ת/ 13), בו הוסכם כדלקמן: "1. האמא, הגב' בובניבסקי חיה, תמשיך להתגורר בדירת הניה וליקסון התובעת 2, כאשר הניה תטפל באמא ותדאג לכל מחסורה. 2. כל אחד מהילדים רשאי לבקר את האמא בדירת הניה וליקסון ובלבד שיתאמו מראש טלפונית. 3. מוסכם בין הצדדים כי תמורת טיפולה של הניה באמא, לרבות כל ההוצאות שהוציאה עד היום הזה ותוציא בעתיד, תקבל הניה את כל ההכנסות מדמי השכירות של המושכרים (עבור אמא), ברכוש באבן יהודה, וזאת עד למכירת הרכוש כולו או חלקו. 4 כל הצדדים מסכימים ויפעלו למכור את הרכוש, הידוע כחלקה 43 בגוש 8019 ברח' המייסדים באבן יהודה וכל הבנוי עליה החל מחתימת הסכם זה.... 5. ... כל תמורה שתתקבל בגין מכירה, תחולק ל - 7 חלקים שווים, ולאחר ניכוי הוצאות המכירה תחולק באופן שהניה תקבל 2/7, והיתר יקבל 1/7 כ"א.... 8. במידה ולאחר קבלת 2/7 של הרכוש, יתברר כי הניה לא מסוגלת לטפל באמה, מכל סיבה שהיא, יטפלו באמא יורשיה החוקיים של הניה, עפ"י תנאי הסכם זה..." 9. האם המנוחה נפטרה לבית עולמה ביום 9.4.95. 10. על אף האמור בסעיף 4 להסכם הפשרה הנכס לא נמכר למעשה עד היום וגם לאחר פטירת האם המנוחה המשיכה הנתבעת 1 להשכיר ולנהל את הנכס ולגבות את שכה"ד בגין המושכרים. 11. ביום 2.6.97 הגישו התובעים 3 - 1 תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ולהחזר חלקם היחסי בדמי השכירות שנגבו ע"י הנתבעת 1 מהמועד שבו נפטרה האם המנוחה לבית עולמה. 12. ביום 8.7.98 הגיעו הצדדים להסכמה בדבר פירוק השיתוף בנכס ע"י מכירתו ולצורך זה הוסמכו באי כוחם ביום 15.7.98 לשמש כונסי נכסים. בהתאם להסכמה זו נרשמה הערה בלשכת רישום המקרקעין על קיומם של הליכי פירוק שיתוף בתמ"ש 50480/97. לאור הסכמה זו מתייתר הצורך בדיון בעתירה לפירוק שיתוף במקרקעין והדיון יתמקד בסוגיית תשלום דמי השכירות. 13. הנתבע 3 הצהיר, כי מכר את זכויותיו לנתבע 5 והודיע, כי מסכים לתביעה (פרוטוקול מיום 14.1.98, עמ' 3 שורות 8 - 9). ב. גדר המחלוקת 14. המחלוקת בענייננו היא משפטית בלבד ועניינה פרשנותם של סעיפים 3 ו - 8 להסכם הפשרה. שתי שאלות טעונות הכרעה והן: א. האם הנתבעת 1 זכאית להמשיך ולגבות לעצמה בלבד את דמי השכירות לאחר פטירת האם המנוחה; ב. האם לכשיימכר הנכס במסגרת פירוק השיתוף תהא הנתבעת 1 זכאית ל - 1/6 מהתמורה בהתאם לחלקה הרשום בנכס או ל - 2/7 ממנו, כפי שהוסכם בהסכם הפשרה. ג. הדיון המשפטי 15. סעיף 25 לחוק החוזים (לחוק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים (חלק כללי)") קובע בהאי לישנא: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". 16. המלומדת ג. שלו בספרה "דיני חוזים, מהדורה שניה" עמ' 293 כותבת כי: "פירוש החוזה הוא התהליך האינטלקטואלי של תחימת גבולות החוזה ושרטוט תוואיו. על ידי פירוש החוזה נקבע היקף החיובים החוזיים וגבול השתרעותן של תניות החוזה". 17. כב' הנשיא בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פד"י מט (2) 265 הנחה כי: "חוזה יש לפרש בהתאם לתכליתו הסובייקטיבית דהיינו: בהתאם למטרות, היעדים, האינטרסים והתכניות שהצדדים ביקשו להגשים במשותף. את אלה יש ללמוד מן המקור הפנימי, קרי: החוזה, והן מהמקור החיצוני, קרי: הנסיבות החיצוניות. היזקקות זו לשילוב המקורות אינה תלויה בקיומם של תנאים מוקדמים, ואינה מוגבלת למקרים שבהם לשון החוזה אינה ברורה. אומד הדעת הרלוונטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף להם או לפחות כוונה סובייקטיבית של אחד הצדדים, כאשר השני מודע לה ויודע כי הבנת החוזה על ידי הצד האחר מבוססת עליו. במקרים שבהם אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה, יש צורך לפרש את החוזה לפי תכליתו הסובייקטיבית, דהיינו: המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה כזה נועד להגשים. תכלית זו נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מתום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא, תוך התחשבות בשיקולי ההגיון והיעילות העסקית ובשיקולי דעתם של אנשי עסקים סבירים והוגנים. במאבק בין התכלית האובייקטיבית והסובייקטיבית, ידה של האחרונה היא על העליונה". (ראה: ע"א 627/84 נודל ואח' נ' עיזבון צבי פינטו ז"ל ואח', פד"י מ (4) 477, 482; ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פד"י מז (3) 177; ה"פ (חי') 30258/97 קליינברגר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"מ תשנ"ז (2) 502). 18. בענייננו אומד הדעת הסובייקטיבי של התובעים 3 - 1 שונה כאמור מאומד הדעת הסובייקטיבי של הנתבעות 2 - 1 לגבי שתי השאלות השנויות במחלוקת. אי לכך על בהמ"ש לפרש את הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים עפ"י תכליתו האובייקטיבית, כאמור לעיל, כפי שהיא משתקפת מנסיבות המקרה. 19. בחינת הנסיבות האופפות את כריתת הסכם הפשרה מלמדת, כי ההסכם נכרת על רקע התביעה הכספית שהגישה הנתבעת 1 כנגד יתר אחיה, שעניינה היה הוצאות מימון החזקת האם עבור העבר והעתיד, ועל רקע חוסר יכולתם של התובעים לראות את האם המנוחה, שהתגוררה אותה עת בביתה של הנתבעת 1. לעניין זה ראה עדותה של התובעת 1 בחקירה ראשית, שהעידה כי: "אמי היתה בסביבות גיל 94-95, היא אישה מבוגרת, גרה בדירה אחורית. בחצר לא היו שכנים. למעלה גר אחי. אני הבכורה בבית, לא יכולתי לקחת אותה כי הייתה לי דירה קטנה. אחותי הצעירה התנדבה לקחת אותה ולא חשבתי שהיא עושה זאת לביזנס...לא יכולנו לראות את אמא, מאותו רגע אחותי לא נתנה לנו לבוא לראות את אמא… היות שהיא לא נתנה לנו לראות את אמא רק אם נחתום לה שביעית. לא הייתה ברירה ואמרתי שכל זמן שאמא חיה שתיקח מה שהיא תיקח מהשכר דירה. והבטחנו לה שביעית…". (פרוטוקול מיום 14.7.99, עמ' 2). בחקירתה הנגדית העידה התובעת 1: "ש: האם תמורת הסכם הפשרה הניה ויתרה על תביעתה בתיק? ת: ….הסכם הפשרה הגיע הרבה יותר מאוחר ונעשה על ידינו משום שהיא לא נתנה לנו לראות את אמא וזה היה הקש ששבר את גב הגמל". ובהמשך אמרה: "ש: חתמת על הסכם הפשרה? ת: בלית ברירה, רק מפני שהיא לא נתנה לי לראות את אמי". (פרוטוקול מיום 14.7.99, עמ' 5). גם התובע 3 העיד בחקירתו הראשית כי: "אחרי שקיבלתי את תביעתה של הניה, הגעתי לביה"ד. שאלתי את אימי איך ייתכן שתגיש תביעה כזו כשאני עבדתי מגיל 13 ועזרתי לפרנסה. אמא אמרה לי: אין לי ברירה. אמא הייתה באותה עת אצל אחותי. כל החים עבדתי ופרנסתי את המשפחה והיא תובעת אותי למשפט... אחיותיי אמרו לי שבשביל לראות את אמא בוא נסכים...". (פרוטוקול מיום 14.7.99, עמ' 5 - 6). 20. דברי הנתבעת 2, בחקירתה הנגדית, מחזקים את גרסתם של התובעים 1 ו - 3 לעיל: התמונה המצטיירת מדבריה היא של יחסים תקינים במשפחה כל זמן שהאם נמצאה בביתה, יחסים מעורערים עובר לכריתת הסכם הפשרה ויחסים תקינים, לשיטתם של הצדדים, לאחר כריתת הסכם הפשרה. לעניין זה ראה עדותה בעמ' 10 - 11 לפרוטוקול מיום 14.7.99: "ש: האם בתקופה שאמך עוד הייתה בבית, אתן האחיות הייתן מגיעות אליה לטפל בה? ת: היינו באות יום בשבוע ורוחצות אותה ועושות לה יום כיף. ש: האם נכון שהמעבר של אמך להניה שינה את סדר החיים במשפחה ולא היה יום הכיף? ת: נכון, לא היה. ש: האם זה נכון שנקלעתם למצב קשה שהניה לא נתנה לכם לבקר את אמא? ת: זה קרה פעם אחת. ש: האם באותה פעם אחת הניה הוציא את אמא לחדר המדרגות? ת: זה נכון, זה קרה פעם אחת. זה כאב מאוד לי ולפנינה וזה עבר. ש: האם זה עבר לאחר הסכם הפשרה בבהמ"ש? ת: נכון. ש: והגלל הסכם הפשרה דאגתם שזה לא יקרה שוב והיה סעיף מיוחד בהסכם? ת: נכון." (ההדגשות שלי - ע.מ.). 21. חיזוק נוסף לגרסתם של התובעים ניתן למצוא בסעיף 2 להסכם הפשרה לפיו: "כל אחד מהילדים רשאי לבקר את האמא בדירת הניה ובלבד שיתאמו זאת מראש טלפונית". סבורני, כי סעיף 2 להסכם מהווה סימן דרך למציאות שקדמה לעשייתו, כפי שמשתקפת מעדויותיהם של התובעים 1 ו - 3, אשר נתמכו אף בעדותה של הנתבעת 2 כאמור לעיל. לא ניתן לומר, כי סעיף זה הוא ממין הסעיפים הנעשים על דרך השגרה אם אמנם מדובר במשפחה שמערכת היחסים השוררת בין חבריה היא תקינה. ודוק; חיזוק נוסף לכך שאין עסקינן במשפחה בה שורר השלום והשלווה ניתן למצוא בדמות התביעה הכספית ע"ס 140,000 ש"ח לערך שהגישו המנוחה והנתבעת 2 כנגד יתר האחים. 22. נסיבות אלה, כאמור, הביאו את הצדדים להתקשר בהסכם פשרה; בשלב הבא עלינו להידרש לפרשנות תכליתו האובייקטיבית של ההסכם. תכלית החוזה, כעולה מלשונו, היא מתן פיצוי לנתבעת 1 בגין טיפולה באם המנוחה, לרבות הוצאות בהן נשאה בגין הטיפול בעבר ובעתיד, ובלשון סעיף 3 להסכם: "מוסכם בין הצדדים כי תמורת טיפולה של הניה באמא, לרבות כל ההוצאות שהוציאה עד היום הזה ותוציא בעתיד …". גדר הפיצוי המוסכם הינו: "כל ההכנסות מדמי השכירות של המושכרים…, ברכוש באבן יהודה…". במקביל הוסכם, כי הצדדים יפעלו לאלתר למכירת הנכס "… כולו או חלקו" וזאת "… החל מחתימת הסכם זה" ובעת המכירה "כל תמורה שתתקבל תחולק ל - 7 חלקים שווים, ולאחר ניכוי הוצאות המכירה תחולק באופן שהניה תקבל 2/7 והיתר יקבלו 1/7 כל אחד". לשם כך חתמו הצדדים במעמד חתימת ההסכם על: "…ייפוי כוח בלתי חוזר בו הם מייפים את כוחם של עוה"ד ינאי (ינקולוביץ), ליברובסקי ואברהמי, להוציא לפועל את מכירת הרכוש…". הצדדים אף קבעו מנגנון לפיו תתחלק התמורה ואת אופן הנשיאה בהוצאות הכרוכות במכירת הנכס (סעיף 5 להסכם). 23. חלק שנתקבל באמצעות גביית שכר הדירה שימש למעשה לצרכיי האם ומתוך עדויות הצדדים עולה, כי האם גבתה כספים אלה במישרין. לעניין זה ראה עדותה של התובעת 1 שהעידה, כי לא היא זו אשר גבתה את דמי השכירות כי אם: "… אמא שלי הייתה נכנסת לושדי והייתה לוקחת ממנו את שכר הדירה, אני הייתי יכולה להגיד שהוא צריך לשלם יותר, אבל לא יותר מזה… גביתי אבל השכר דירה הלך לאמא שלי". הנתבע 5 אישר אף הוא, כי העביר את דמי השכירות במישרין לידי האם המנוחה "כשהסבתא הייתה בחיים האם היית משלם לה את הכסף? כן. אולי פעם אחת שילמתי לפנינה, בד"כ הסבתא הייתה באה לקחת את הכסף" (עמ' 8). 24. מעדותה של התובעת 1 עולה, כי כוונת הצדדים הייתה כי שכה"ד ישתלם באופן זה כל עוד האם בין החיים, וכי לא הייתה כוונה כי יהיה זה סידור של קבע. לעניין זה ראה עדות התובעת 1: "ש: האם סברת שכל עוד האמא בחיים שכר הדירה הוא שלה?" "ת: בהחלט.. זו הייתה גם עמדתו של שלמה ושל יעקב ושל כולם, אני לא יודעת מה חשבו הבנות אבל אני חושבת שזו הייתה עמדתם" (עמ' 3). תימוכין לכך ניתן למצוא בהסכם גופו הקובע הסדר של תשלום דמי השכירות לאם מחד, ומביע רצון, ואף קובע מנגנון, למכירת הנכס כולו או חלקו מאידך. שילוב זה הוא הנותן, כי לא היה בכוונת הצדדים להעביר את דמי השכירות לידי הנתבעת 1 נוסף לשביעית מן התמורה שתתקבל ממכירת הנכס למרות פטירת האם, שהרי אחרת לא היו קובעים מנגנון למכירה ומייפים כוחם של עורכי דינם לפעול למימוש המכירה כאמור. כן ראה לעניין זה דבריה של התובעת 1 שהעידה כי: "הסכמנו לתת לאחותי תמורה עבור טיפול באמא אבל לא שתיקח ארבע שנים אחרי מותה את כל שכר הדירה" (פרוטוקול מיום 14.7.99 עמ' 2). התובעת 1 אישרה כי: " כל זמן שהאמא חיה, גם שכה"ד צריך לעבור לאמא? בוודאי" (פרוטוקול מיום 14.7.99 עמ' 4); דברי התובע 3 שהעיד כי: "לא התכוונתי לשכ"ד לכל החיים" (פרוטוקול מיום 14.7.99 עמ' 6) ובהמשך אמר: "זה נכון, זה היה בהסכמה מלאה של כל המשפחה" (פרוטוקול מיום 14.7.99 עמ' 7) דברי הנתבעת 2 שנתבקשה ליתן עמדתה "… בעניין הסכם הפשרה ומהי עמדתך לעניין הגרסה שהציגו התובעים לפיה הסכם הפשרה חל כל עוד האמא בחיים" והשיבה: "זה לא נכון. גם לאחר מותה של האם, השביעית בנכס וכולל שכר הדירה" (פרוטוקול מיום 14.7.99, עמ' 10) אך בחקירתה הנגדית נשאלה: "ש: האם נכון שהתביעה של אחותך הוגשה כדי שהיא לא תוציא כסף מהכיס עבור האמא?" והשיבה: "ת: אחותי בסך הכל לא דרשה שום דבר, אחותי דרשה את השביעית וזה הכל" ובהמשך: "האם נכון שהתובעת רצתה לקבל חזרה את כל הכסף שהיא מוציאה עבור האמא, האם היא רצתה שיישאר לה חוץ מזה עודף? לא". הנתבעת 2 אף אישרה כי: "מעבר לזה לא התכוונתי, התכוונתי לתת לה את מה שמגיע לה" (פרוטוקול מיום 14.7.99 עמ' 10). ודוק; דבריה אלה לא מתיישבים עם הדברים שאמרה בהמשך עדותה עת נשאלה: "ש: אמך נפטרה ב - 2/95. מאז אחותך גובה לעצמה את שכה"ד. אני אומרת לך שלא הייתה שום סיבה שאחותך תמשיך לגבות את שכה"ד כי בהסכם נאמר שהיא מקבלת את הכסף עבור הטיפול באם והטיפול הפסיק? והשיבה: "ת: גם לאחר מותה, כך כתוב בהסכם" ובהמשך: "מי אמר לך שכך כתוב בהסכם? כך הבנתי את זה… אני הבנתי את זה אחרת" (פרוטוקול מיום 14.7.99, עמ' 11). את התשובות הסותרות שנתנה הנתבעת 2 בדבר הבנתה האמורה לעיל ייתכן שנוכל להבין על רקע דבריה אלה: "אני יודעת ואני חושבת שלא הגיע לי. עד היום לא קיבלתי ולא דרשתי כיוון שלא הגיע לי, כמו שאמרתי לך… בגלל שאני יודעת איזה טיפול היא נתנה לאמא ובלי שתפרט בפני את כל ההוצאות אני יודעת איזה הוצאות היו לה. שש השנים שאמא הייתה אצל הניה, היא חיה כמו מלכה" (פרוטוקול מיום 14.7.99, עמ' 12). 25. זאת ועוד, אפילו לגרסתה של הנתבעת 1 אינה זכאית לדמי השכירות שהתקבלו לאחר פטירת האם המנוחה. לעניין זה ראה דבריה בחקירתה הראשית באומרה: "בהמ"ש קבע שמגיע לי שתי שביעיות, ואפילו אחרי מות האמא. וגם שכ"ד עד שיימכר הנכס. כך אני הבינותי". דבריה אלה לא מתיישבים עם דברים שאמרה בחקירה הנגדית עת נשאלה: "ש: כשלקחת את האמא האם התכוונת שהאחרים יחזירו לך את ההוצאות או שישלמו לה מעבר למה שאת מוציאה?" והשיבה: "ת: לא התכוונתי שיישאר כסף, רציתי לרווחת אמא שלי" (פרוטוקול מיום 14.7.99, עמ' 13). אי לכך הטענה לפיה זכאית לגבות את דמי השכירות למרות מותה של האם ועד למכירת הנכס - נדחית. 26. ודוק; חיזוק לכך שזו צריכה להיות הפרשנות בענייננו ניתן למצוא בהתנהגותה של הנתבעת 1, אשר חרף הצהרותיה, כי הייתה והינה מוכנה למכור את הנכס לאורך כל הדרך, ישבה בחיבוק ידיים והמשיכה לגבות את דמי השכירות. 27. לאור המקובץ לעיל אני קובעת, כי תכלית ההסכם הייתה מתן פיצוי בדמות דמי השכירות כל עוד הייתה האם בין החיים, ותו לא. 28. השאלה השניה הצריכה את עיוננו היא האם לכשיימכר הנכס במסגרת פירוק השיתוף תהא הנתבעת 1 זכאית ל - 1/6 מהתמורה בהתאם לחלקה הרשום בנכס, כפי שטוענים התובעים, או ל - 2/7 ממנו, כפי שהוסכם, לטענתה, בהסכם הפשרה. 29. סעיף 5 סיפא להסכם הוא הסעיף הרלבנטי לענייננו והוא קובע כדלקמן: "5. הוצאות המכירה לרבות מס השבח, מתחלקים בין הצדדים בהתאם לחלקיהם בנכס. הצדדים ישלמו לעוה"ד המייצגים אותם והמטפלים במכירה כל אחד לעורך דינו, לפי חלקיו בנכס. כל תמורה שתתקבל בגין מכירה, תחולק ל - 7 חלקים שווים, ולאחר ניכוי הוצאות המכירה תחולק באופן שהניה תקבל 2/7, והיתר יקבל 1/7 כ"א". סבורני, כי יש לקרוא את סעיף 5 יחד עם סעיף 8 להסכם הקובע כדלקמן: 8. במידה ולאחר קבלת 2/7 של הרכוש, יתברר כי הניה לא מסוגלת לטפל באמה, מכל סיבה שהיא, יטפלו באמא יורשיה החוקיים של הניה, עפ"י תנאי הסכם זה". 30. בחינת העדויות שהובאו לפני בהמ"ש מעלה כי בעוד שכוונתם הסובייקטיבית של התובעים 1 ו - 3 הייתה "… שניתן לה שביעית כדי שתטפל האמא…הכוונה הייתה לשביעית מהמכירה כל זמן שאמא שלי חיה ואחותי מטפלת בה", כפי שהעידה התובעת 1 (פרוטוקול מיום 14.7.99, עמ' 4) ואף התובע 3 אישר באומרו: "… הגענו להסכם פשרה שאנחנו לא משתתפים, והיא תקבל את השביעית תמורת החזקת האם. אם אחותי תלך לעולמה, הילדים שלה יטפלו באמא. לא השתתפתי ולא הייתי צריך להשתתף" (פרוטוקול מיום 14.7.99 עמ' 6), הרי שכוונתן הסובייקטיבית של הנתבעות 2 - 1 הייתה שונה. לעניין זה ראה דבריה של הנתבעת 2 שנשאלה: "מהי עמדתך בעניין הסכם הפשרה ומהי עמדת לעניין הגרסה שהציגו התובעים לפיה הסכם הפשרה חל כל עוד האמא בחיים?" והשיבה "זה לא נכון. גם לאחר מותה של האם, השביעית בנכס וכולל שכר הדירה". (פרוטוקול מיום 14.7.9 עמ' 10); הנתבעת 1 נשאלה "שמעת את הגרסה שהסכם הפשרה צריך להיפסק עם מות האם, מהי תגובתך, האם זכותך פגה עם מות האם?" והשיבה כי "בהמ"ש קבע שמגיע לי שתי שביעיות, ואפילו אחרי מות האמא. וגם שכ"ד עד שימכר הנכס. כך אני הבינותי" (פרוטוקול מיום14.7.99, עמ' 13). 31. סבורני, כי תכלית ההסכם הייתה להחזיר לנתבעת 1 את ההוצאות שהוציאה לצורך הטיפול באם המנוחה. לשם כך נקבעו שני מנגנונים: מנגנון של דמי שכירות - הכוונה הייתה להעבירם לידי הנתבעת 1 עבור האם כל עוד לא נמכר הנכס. בד בבד ביקשו הצדדים לפעול למכירת הנכס ואף הסמיכו באי כוחם לשם כך (ולעניין זה ראה עדותה של הנתבעת 2 שהעידה, כי הכוונה הייתה למכירה מיידית - פרוטוקול מיום 14.7.99, עמ' 11, 13). לאור כוונה זו נקבע מנגנון שני - פיצוי הנתבעת 1 בשביעית נוספת מן התמורה ממכירת הנכס. הצדדים אף הבטיחו, כי שביעית זו לא תינתן לשווא ולפיכך קבעו, כי באם יבצר מהנתבעת 1 להמשיך ולטפל באם המנוחה - יעשו זאת ילדיה במקומה. 32. אינני סבורה, כי יהיה נכון לקרוא לתוך ההסכם תניה המגבילה את הפיצוי שניתן בדמות השביעית הנוספת למועד פטירת האם, וזאת משום שהמכלול מלמד כי השילוב בין סעיף 5 לבין סעיף 8 אינו סתמי אלא נבע משום הכוונה למכירה מיידית של הנכס מחד, והצורך בהמשך החזקת האם אצל הנתבעת 1 מאידך. 33. אף נושא מחיקת התביעה הכספית (סעיף 7 להסכם) קשור בטבורו לעניין השביעית הנוספת, וזאת מהסיבה הפשוטה שהאם המנוחה הייתה בת 95 לערך במועד החתימה על הסכם הפשרה. בנסיבות אלה אין הגיון כלכלי במחיקת התביעה הכספית בסך 140,000 ש"ח אלא אם יובטח החזר ההוצאות בגינן הוגשה התביעה. וזהו לדעתי הרקע לנתינת השביעית הנוספת לנתבעת 1. ד. סוף דבר 34. לאור המקובץ לעיל אני פוסקת כדלקמן: א. אני מקבלת את הפרשנות לפיה אין לנתבעת זכות להמשיך ולגבות את דמי השכירות המתקבלים בגין השכרת הנכס גם אחרי מועד פטירת האם. ב. אני דוחה את הפרשנות לפיה אין הנתבעת זכאית לקבלת 2/7 מהתמורה ממכירת הנכס לאחר מועד פטירת האם. ג. הנתבעת זכאית לקבלת 2/7 מן התמורה שתתקבל ממכירת הנכס בניכוי ובקיזוז ההכנסות מדמי השכירות שהתקבלו בידיה ממועד פטירת האם, קרי - 9.4.95 ועד בכלל. ד. הנתבעת 1 תמציא לידי התובעים דוח מפורט של הכנסות השכירות שגבתה מיום 9.4.95 ואילך לידי התובעים 3 - 1. ה. הנתבעת תשא בהוצאות התובעים בסך 10,000 ש"ח + מע"מ. פירוק שיתוףמקרקעיןפירוק שיתוף במקרקעין