קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד האפוטרופוס הכללי: זו תביעת נזיקין שבה התבקש בית-המשפט לקבוע כי על הנתבעים לפצות את התובע על נזקיו שנגרמו לו, לטענתו, עקב מעשיהם הזדוניים או הרשלניים של הנתבעים או עקב מעשים שנעשו תוך הפרת חובה חקוקה. א. רקע עובדתי ומשפטי התובע, (להלן - התובע או גדיש), היה בעל השליטה ודירקטור בחברות "מעוף נתיבי אויר בע"מ" ו-"מעוף צ'רטר 1 בע"מ" (ביחד להלן - חברות מעוף או החברות) וכן בחברות הזרות בגרמניה, אנגליה ושווייץ: "מעוף טורס" גרמניה, "גוליבר רייזן-מינכן", "גוליבר רייזן-פרנקפורט", "מעוף איירלינס" אנגליה (להלן -החברות הקשורות). החברות פעלו כמוביל אווירי והפעילו טיסות שכר, ואילו החברות הקשורות פעלו כמארגנות, כאמור בתקנות רישוי שירותי התעופה (טיסות שכר), תשמ"ב1982- (להלן - תקנות טיסות שכר). הנתבע 2, עורך-דין עמרם בלום (להלן - בלום), שימש בתקופה הרלוונטית לתביעה זו בתפקיד האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל. מר עזרא חבשה (להלן - חבשה) היה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו סגן בכיר למנהל מחוז תל-אביב והמרכז של כונס הנכסים הרשמי ושימש כחוקר כלכלי של חברות בפירוק וחייבים פושטי רגל. ביום 2 בנובמבר 1984 הגישו חברות מעוף לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לפירוק מרצון מן הטעם שהחברות הינן חדלות-פירעון. כתוצאה מכך מונה תחילה עורך-הדין יוסף גרוס כמנהל מיוחד של החברות, ולאחר מכן, ביום 30 בינואר 1985, הוציא בית-המשפט המחוזי צו פירוק זמני (ת"א 3542/84 ו3543/84-), וכונס הנכסים הרשמי (להלן - הכנ"ר) מונה למפרק הזמני של החברות מכוח תפקידו על-פי חוק. באותו מעמד מונה עורך-הדין יוסף גרוס כמנהל מיוחד וכונס נכסים לנכסי החברות. ביום 1 במאי 1985 מונו עורכי-הדין משה שליט וד"ר אריה סגל כמפרקים קבועים של החברות (להלן - המפרקים). מיד לאחר הגשת הבקשה לפירוק החל התובע בסדרת נסיעות אל מחוץ לגבולות הארץ. בראשית טס התובע לבדוק את מצבן של החברות הקשורות ואחר כך נסע לארצות-הברית שם שהה עד לסוף שנת 1988. ביום 3 בנובמבר 1984, יום לאחר הגשת בקשת הפירוק, נסע התובע לגרמניה למשך שלושה ימים. ביום 13 בנובמבר 1984 יצא את הארץ שוב ושם פעמיו לאנגליה ושב ממנה ביום 7 בדצמבר 1984. ביום 16 בדצמבר 1984 יצא גדיש את הארץ בשלישית, לגרמניה, ומשם לארצות-הברית, ושב רק ביום 15 בדצמבר 1988. 8. ימים ספורים לאחר הגשת הבקשה לפירוק מרצון הוגשה על-ידי מר זאב גושן תלונה למשטרה כנגד הנהלת החברות ובעליהן בעילה שחברות מעוף קיבלו על עצמן התחייבויות כלפי נוסעים בידיעה שלא יוכלו לעמוד בהן (נספח ג' לנ28/). ביום 16 בדצמבר 1984 הוגשה למשטרה תלונה נוספת כנגד התובע והחברות על-ידי רשות שדות התעופה (נספח א לנ28/) לאחר שכספים שנגבו על-ידי החברות מנוסעיה בגין אגרת נוסע לא הועברו לרשות, בניגוד לדין, והמחאה של החברות לפקודת הרשות, אשר הייתה אמורה לכסות חלק מן החוב, לא נפרעה על-ידי הבנק, בהיעדר כיסוי. שתי התלונות הועברו לטיפולו של מפלג ההונאה בתל-אביב לחקירה מלאה (להלן - תלונות הנושים). 9. במסגרת הטיפול המשטרתי בתלונות הנושים הוצא ביום 26 באוגוסט 1985 צו מעצר כנגד התובע, ולמחרת היום הוכרז כעבריין נמלט. ביום 14 ביולי 1986 הוכנס שמו של התובע לרשימת ביקורת הגבולות מכוח צו מעצר (נספח ד לנ28/). 10. ביום 18 בפברואר 1985 וכן ביום 5 במארס 1985 הגיש מר חבשה למר בלום דוחות בעניין קריסתן של החברות ובו מפורטים חשדות לכאורה כנגד התובע (ת31/ ות32/, להלן - הדוח הראשון). 11. ביום 1 בספטמבר 1987 (חמישה-עשר חודשים קודם לשובו של התובע ארצה) הגיש מר חבשה תלונה למשטרה כנגד התובע (נספח כב לנ28/, להלן - תלונת הכנ"ר). על-פי התלונה, בדיקת הכנ"ר העלתה כי לכאורה בוצעו על-ידי התובע עבירות פליליות בשלושה מישורים : התובע לא גילה למפרק גילוי שלם ואמיתי של כל נכסי החברות; התובע העלים חלק מנכסי החברות; התובע עשה ביודעין בעסקי התאגיד או בנכסיו דבר הפוגע ביכולת הפירעון של החברות. 12. לאור העובדה שהתובע שהה באותה עת בחו"ל הוחלט, לאחר דיון עם היועץ המשפטי לממשלה ולאחר התייעצות עם הפרקליטות, להקפיא את החקירה בתיק ולהכריז על התובע כעל עבריין נמלט. ביום 8 בנובמבר 1987 אכן נעשו פעולות אלה ועוד הוצא כנגד התובע צו מעצר בגין החשדות בתיק זה. התובע הוכרז כעבריין נמלט ושמו הוכלל ברשימת ביקורת הגבולות בגין החשדות בתיק זה (בנפרד מן החשדות בתיק התלונה של רשות שדות התעופה). 13. במקביל נמשכו הליכי פירוק החברות. ביום 28 באוקטובר 1986 הגיש עורך-דין י' אמיתי בקשה להטלת אחריות אישית על התובע ו/או נושאי משרה אחרים בחברות בשמם של 180 עובדים-נושים במסגרת תיקי הפירוק (בקשה 11195/86, נספח ט'3 לנ31/). בקשה נוספת מעין זו הוגשה על-ידי עורך-דין אמיתי במהלך שנת 1987. בקשות אלו נדונו ביום 8 בספטמבר 1987 ונשיאת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו השופטת ח' אבנור החליטה כי אכן על המפרקים להגיש תביעה להטלת אחריות אישית כנגד התובע בתנאי שקודם לכן יוגש להם דוח הכנ"ר. דוח זה, דוח הכנ"ר מיום 9 בפברואר 1988 (נספח ז' לנ31/, להלן - הדוח השני), הוגש למפרקים סמוך למועד כתיבתו. בראשית מארס 1988 הוגשה בקשתם להטלת אחריות אישית על התובע. הדוח השני כלל, לבד מן החשדות שפורטו בתלונת הכנ"ר למשטרה, גם חשדות לניהול עסק בתרמית תוך כוונה לרמות את נושי החברות, שימוש שלא כהוגן בכספי החברות או נכסיה ועבירות לכאורה על חוקי מטבע חוץ שהיו בתוקף במועד הרלוונטי. 14. ביום 27 באוקטובר 1988 החליטה הנשיאה אבנור כי על התובע להגיש תצהיר תשובה לבקשה עד ליום 15 בנובמבר 1988 ולהתייצב לחקירה ביום 24 בנובמבר 1988, ולא יינתן כנגדו פסק-דין בהיעדרו, בהתאם למבוקש בבקשה. 15. לפיכך ביום 15 בדצמבר 1988 שב התובע ארצה. לאחר שובו והגשת תצהיר מטעמו (נספח 7 לכתב-התביעה; להלן - התצהיר המוקדם) דחה בית-המשפט את הדיון בבקשה בהתאם לבקשתם של המפרקים. דחייה זו נועדה לאפשר את חקירתו של התובע בידי הכנ"ר ועובדיו קודם לדיון. התובע נתן הסכמתו למהלך זה. 16. חקירתו של התובע בידי מר חבשה אצל הכנ"ר החלה ביום 4 בינואר 1989 ונמשכה כשתים-עשרה פגישות תכופות עד ליום 6 באפריל 1989 (להלן - חלקה הראשון של החקירה, פרוטוקול החקירה בכתב יד, צורף כנספח יא לנ31/, חלקה הראשון של החקירה תועד בעמ' 241-0 לפרוטוקול). ביום 23 באפריל 1989, חול המועד פסח, נתקיימה פגישה בין התובע לבין מר בלום ומר חבשה (עדותו של מר בלום, פרוטוקול מיום 12.12.2000, עמ' 152, שורה 28 עד עמ' 153, שורה 30, וכן עדותו של מר חבשה, פרוטוקול מיום 2.1.2001, עמ' 167, שורות 6-5, להלן - פגישת חול המועד), אולם לפגישה זו אין כל תיעוד במסמכי הכנ"ר. כן נתקימה פגישה נוספת ביום 15 בדצמבר 1989, ובה נחקר התובע בעיקר על מצבו הכלכלי (הפגישה מיום 15.12.1989; להלן - השלמת החקירה, השלמת החקירה מתועדת בפרוטוקול החקירה בעמ' 248-242). בסך הכול נשאל התובע כחמש מאות שלושים וחמש שאלות במהלך חקירתו - חמש מאות ותשע-עשרה שאלות בחלקה הראשון של החקירה ועוד כשש-עשרה שאלות בהשלמה. 17. בין לבין, ביום 11 באפריל 1989, פנה תנ"צ בנאי, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, במכתב אל מר חבשה וציין כי - "2. עד כה לא הפנית אלינו כל מימצא מחקירתך שיצדיק חקירה משטרתית. 3. אני מניח שאם אכן יעלה הצורך בכך תחדש את תלונתך אלינו באותם נושאים שיעלו מחקירתך" (נספח מה' לנ28/, להלן - מכתבו של תנ"צ בנאי). 18. בחודשים שחלפו בין פגישת חול המועד לבין השלמת החקירה עשה התובע ניסיונות מספר להביא את ההליכים נגדו לכלל סיכום. עיקרם של ניסיונות אלה כלל ניסוח בקשה אל בית-המשפט המחוזי ולפיה יובאו כל ההליכים כנגד התובע לכדי סיום לאחר שהכנ"ר הגיע למסקנה כי אין מקום לחייב את יצחק גדיש ויתר הדירקטורים בחברות הנ"ל באחריותם לחבויות החברות (סעיף 5 לבקשה, נספח כא'1-, ו-כב' לנ31/). בקשה זו הייתה אמורה להיות בקשה משותפת מטעם התובע, הכנ"ר והמפרקים. 19. בעקבות פניותיו החוזרות ונשנות של התובע התקיימה ביום 4 באוקטובר 1989 ישיבה בהשתתפות מר חבשה, עורך-דין קיבילוביץ, עורך-דין שליט (אחד המפרקים) ועורך-דין יורם גרוס. "בישיבה זו הוחלט פה אחד שנושא ההסדר עם מר גדיש ידון בנוכחות [מר בלום - ד' פ']", ועל-כן פנה מר חבשה אל מר בלום לשם קביעת מועד מתאים (מכתבו של מר חבשה אל מר בלום, נספח כג לנ31/). 20. בחודש נובמבר 1989 ערך מר חבשה דוח נוסף מטעם הכנ"ר הוא "דו"ח על השקעות בעלי המניות בחברות" (נספח יד לנ31/; להלן - הדוח השלישי) ובסמוך לאחר מכן נתקיימה הפגישה האמורה במשרדו של מר בלום. 21. במכתבם מיום 27 בנובמבר 1989 (נספח טו לנ31/) מציינים המפרקים כי בפגישה זו "סוכם שבשלב זה תמשך החקירה שלו [של התובע - ד' פ'] ותתרכז בשני נושאים נוספים: א. מצבו הכלכלי (רכושו, רכוש בני ביתו, וכן הכנסותיו ומקורותיהם); ב. תפקודם של חברי הדירקטוריון...". 22. ביום 6 בפברואר 1991 (למעלה משנה לאחר השלמת החקירה) הוגשה בקשתם של המפרקים לבית-המשפט המחוזי לקבלת הוראות, ובהן "להורות כי המשך ההליכים נגד מר יצחק גדיש... אם יש צורך בהם, יעשה בעיקר על ידי המשיב [הכנ"ר - ד' פ'] ו/או בעזרת המבקשים (המפרקים)" (המרצה 1174/91, נספח כז' לנ31/; להלן - ההמרצה). בעניינו של יצחק גדיש ציינו המפרקים בבקשתם כי "חקירתו של מר גדיש ע"י הכנ"ר היתה ארוכה וממושכת ונמשכה חדשים רבים. ...בתום החקירה הוכן דו"ח ע"י הכנ"ר [הדוח השני - ד' פ'] ...דו"ח הכנ"ר מצביע על מעשים ומחדלים שבעקבותיהם יתכן ויש מקום להמשיך בהליכים משפטיים נגד מר יצחק גדיש" אך הם מקפידים לציין כי "החומר עליו התבססה חקירת הכנ"ר נמצא בידי הכנ"ר... ובידי משטרת ישראל" והם שבים ומציינים כי "החומר והראיות עליו מתבססים נמצא אצל הכנ"ר והמשטרה" (סעיף ז, סעיפי משנה 12-7). 23. בפרק הזמן הממושך שבין מועד עריכתו של הדוח השלישי ועד הגשת ההמרצה פנתה המשטרה, ביום 21 באוגוסט 1990, אל מר חבשה בבקשה לדעת מה יעשה בתיק החקירה שנפתח בעקבות תלונת הכנ"ר, וזה ביקש ארכה של שבוע על-מנת לתת תשובה סופית (נספח מז לנ28/). 24. ממכתבו של מר חבשה אל היחידה הארצית לחקירות הונאה מיום 10 במארס 1991 (נספח מח1- לנ28/), למעלה משבעה חודשים לאחר מכן, עולה כי תשובתו של מר חבשה ניתנה אך במועד זה, או לחלופין, כי נעשתה בינתיים פנייה נוספת של המשטרה אל מר חבשה באותה סוגיה. מכל מקום, תשובתו של מר חבשה אל המשטרה היא הפניה לפעולות שעתידים היו המפרקים לנקוט כנגד התובע, ולאחר מכן הפניה אל ההמרצה שהוגשה (נספח מט לנ28/). 25. עוד טרם נתקיים הדיון בהמרצה (אשר נדחה פעמים מספר) נתקיימה ביום 22 ביולי 1991 בלשכת היועץ המשפטי לממשלה פגישה שמטרתה הייתה גיבוש עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה לעניין ההמרצה. בדיון השתתפו היועץ המשפטי לממשלה, הגב' פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, הגב' דוידה לחמן מסר, מנהלת מחלקת תאגידים ותקשורת במשרד המשפטים, נועם סולברג שהיה באותה עת מתמחה, מר בלום ומר חבשה (להלן - הדיון אצל היועץ המשפטי לממשלה, תמצית פרוטוקול הדיון, נספח כח' לנ31/). בדיון התבטא מר בלום כדלקמן: "יצחק גדיש ניהל את עסקיה לכאורה תוך כוונה לרמות את נושיה. כך העלתה חקירת הכנ"ר. כש'מעוף' היתה כבר אינסולבנטית המשיכה למכור מינויים לכרטיסי טיסה. ...יש גם לזכור שהטענות אינן רק כלפי גדיש, אלא גם כלפי הדירקטוריון" (עמ' 2 לתמצית פרוטוקול הדיון). כן אמר מר בלום "לגדיש טענה שהועלתה בהזדמנויות שונות, ועוד עלולה להיטען שאל על למעשה הרסה אותו, והביאה להתמוטטותה של 'מעוף'". 26. בסיכום הפגישה הייתה עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי: "ניהול תביעה נגד גדיש עלול להיות הליך ממושך ומסורבל. כיוון שקופת הפירוק ריקה, יפלו הוצאות קיום ההליך על המדינה, וגם עם סיומם, דומה שלא תהיה בידי גדיש אפשרות לפרוע את שייפסק נגדו. מצבו האישי והבריאותי, כמסתבר, קשה. הנושים מצדם לא נוקטים בהליכים על-פי סעיף 373 לפקודה. המימצאים הנ"ל עלו בין היתר מהחקירה שקיים מר חבשה בעניינו של גדיש ואשר נסתיימה לפני כשנתיים. כדי להכריע סופית בשאלת נקיטת הליך כנגד גדיש תקוים חקירה פומבית, בבית המשפט, ולאור ממצאיה יוחלט אם לנקוט בהליכים נגד גדיש, אם לאו". 27. ביום 22 באוקטובר 1991 הורתה עורכת-דין ליה לב און מפרקליטות מחוז תל-אביב-יפו פלילי על סגירת תיקי החקירה שנפתחו במשטרה בעקבות תלונות הנושים. החלטתה נומקה בכך שקשה להוכיח שיש מירמה, וכנראה אין תחבולה, ומאחר שמדובר בתלונה של נושה כנגד חברה שכשלה ופשטה את הרגל יבואו הנושים על סיפוקם במסגרת הליכי הפירוק. התיקים נגנזו אפוא מחוסר ראיות מספיקות (המסמכים הרלוונטיים המעידים על כך ואשר היו אמורים להיות מצורפים לתצהירו של מר גלבר לא צורפו, כנראה בטעות). 28. ביום 1 בדצמבר 1991 נתקיים דיון בהמרצה. בסיום הדיון נדחתה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, כפי שהוצגה על-ידי הכנ"ר, בדבר הצורך בחקירה פומבית, ועל הכנ"ר הוטל להגיש דוח מעודכן ובו מימצאי חקירתו של התובע וכן בדיקת אמצעים. 29. עקב כך נתקיימה ביום 22 ביולי 1992 חקירה נוספת ובה נכחו, מלבד מר חבשה והתובע, גם עורך-דין קיבלוביץ, עורך-דין יורם גרוס והמפרקים. התובע נשאל כשבע-עשרה שאלות בנוגע למצבו הכלכלי בלבד (נספח לא' לנ31/). 30. ביום 3 בספטמבר 1992 מחק נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב השופט ד"ר וינוגרד את ההמרצה לאחר שעורך-דין קיבלוביץ הודיע בבית-המשפט כי לאחר חקירה משלימה "הגענו למסקנה סופית, שאין טעם ואין תועלת להמשיך בהליך" (נספח לב לנ31/). 31. בעקבות החלטה זו פנה מר חבשה ביום 1 בינואר 1993 ליחידה לחקירות הונאה במשטרה על-מנת לבטל את תלונת הכנ"ר (נספח לג לנ31/). אלא שלא היה די בביטול התלונה כדי להביא לסגירת תיק החקירה והמשטרה העבירה את התיק להחלטתה של פרקליטות המחוז (נספח נא לנ28/). פרקליטות המחוז מצדה העבירה את התיק להחלטת פרקליטות המדינה (נספח נב לנ28/) וזו שבה ופנתה למר חבשה על-מנת שיבהיר את עמדתו לעניין סגירת התיק הפלילי. לאור תשובתו של מר חבשה במכתבו מיום 24 באפריל 1993 (נספח 43-1 לת7/) שב ופנה אליו מר שי ניצן מן הפרקליטות בבקשה להבהרה (מכתבו של מר ניצן למר חבשה - נספח 43-2 לת7/ צורף גם כנספח נג לנ28/). 32. ביום 17 במאי 1993 השיב מר חבשה למר ניצן כדלקמן: "ביום 13.9.92 ניתנה החלטה ע"י כהב [כך במקור - ד' פ'] נשיא ביהמ"ש המחוזי של תל אביב יפו בת.א. 3542/84 ואשר לפיה החליט כב' הנשיא למחוק את הבקשה להטלת אחריות אישית על מנהלה של החברה, מר יצחק גדיש וזאת בעקבות החקירות המשלימות שביצע הכונס הרשמי ולפי הוראת כב' ביהמ"ש מיום 1.12.91" (נספח נד לנ28/). 33. אף מכתבו זה של מר חבשה לא סיפק מענה לתהיות הפרקליטות, וביום 30 במאי פנתה פרקליטת המדינה הגב' דורית ביניש (כתוארה אז) למר חבשה בבקשה נוספת להבהרה (נספח 43-4 לת7/). 34. ביום 20 ביולי 1993 השיב מר חבשה בשלישית לפרקליטת המדינה וציין (כנראה על-פי נוסח שהוצע על-ידי התובע) כי "בעקבות חקירה זאת וחקירות משלימות נוספות שנעשו על ידי, הובהר כי אין טעם ואין סיבה להמשיך בהליכים משפטיים נגד מר גדיש" (נספח נה לנ28/). 35 . אף מכתב זה לא הפיס את דעתה של פרקליטות המדינה, וביום 10 באוגוסט 1993 שלח מר גדעון קירש מלשכתה של פרקליטת המדינה מכתב נוסף אל מר חבשה. במכתב זה נשאל מר חבשה מפורשות אם לאחר החקירות שבוצעו הגיע הכנ"ר למסקנה שאין ראיות לכך שמר גדיש ביצע עבירות פליליות (נספח 43-6 לת7/). מכתב נוסף נשלח על-ידי מר ניצן אל מר חבשה לאחר שתשובתו של האחרון בוששה להגיע (נספח 43-7 לת7/) ותזכורת נוספת הופנתה אליו על-ידי פרקליטת המדינה עצמה ביום 1 בדצמבר 1993. 36. ביום 6 בינואר 1994 כתב עורך-דין קיבלוביץ למר ניצן, כדלקמן: "1. עם חזרתו של מר גדיש קיימנו חקירות ובירורים נוספים. נבחנו ונשקלו מחדש פעולותיו חברת 'מעוף' והגענו למסקנה סופית שאין בסיס ואין ראיות שמר גדיש ביצע עבירות פליליות. 2. נבדקו גם פעולותיו במסגרת פרוק חברותיו לפני ואחרי צו הפרוק ברם לא נמצאה סיבה להעמדתו לדין לפי סעיפים 373-374 לפקודת החברות. 3. לא נחתם הסכם עם מר גדיש המגביל את האפשרות להעמדתו לדין ולא נעשו צעדים להחזרתו מחו"ל. הוא חזר מרצונו החופשי והעמיד עצמו לחקירה ללא כל תנאים מוקדמים. 4. נבקשכם, איפוא, להורות לסגור את התיק נגד מר יצחק גדיש" (נספח 1 לכתב-התביעה; להלן - מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ או המכתב). 37. בעקבות מכתבו זה של עורך-דין קיבלוביץ ועל בסיס הנאמר בו החליטה פרקליטת המדינה לסגור את התיק מחוסר אשמה (נספח נז לנ28/). 38. תביעה זו אשר הוגשה ביום 1 בספטמבר 1994 לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 1206/94 לסעד הצהרתי) הועברה לתל-אביב (ה"פ 2099/94) על-פי החלטת נשיא בית-המשפט העליון מיום 27 באוקטובר 1994. ובהמשך, על-פי הסכמת הצדדים שקיבלה את אישורו של בית-המשפט (השופט ד"ר קלינג, החלטה מיום 28.3.1996 המרצה 3693/96), הועברה לפסים של תובענה רגילה (ת"א 386/96 שבו נתבקש סעד הצהרתי). התובענה תוקנה פעם נוספת על-פי הסכמת הצדדים, ובהתאם להחלטת רשמת בית-המשפט (השופטת סוקולוב, החלטה מיום 29.12.1996 המרצה 16727/96), וזו התובענה המונחת בפני. ב. טענות הצדדים 1. טענות התובע התובע טען כי חברות מעוף הגיעו לכלל חדלות-פירעון בשל פעולות מכוונות שנקטה חברת אל על. טענתו זו נטענה על-ידיו כבר במועד הגשת הבקשה לפירוק מרצון. לטענתו של התובע, כללו פעולות אלו טיסות במחירי הפסד בטיסות ריקות לכל יעד שאליו טסה מעוף. מאחר שחברת אל על נמצאה בפירוק באותה העת (בניהולו של מר בלום) הרי שכל פעולותיה שכוונו לחסל את חברת מעוף נעשו על חשבון המדינה תוך הסבת הפסדים ניכרים לקופה הציבורית. התובע סבור כי על רקע זה, ולאור אחריותו הישירה של הכנ"ר לפעולות חברת אל על, נקטו מר בלום ומר חבשה, צעדים שנועדו לטשטש את האמת על אודות סיבת קריסתן של חברות מעוף ולהטיל את האשם הבלעדי בתובע. לטענת התובע, כבר עם סיום חלקה הראשון של החקירה, בראשית חודש אפריל 1989, הופרכו כל החשדות כנגדו, ואולם, הכנ"ר ועובדיו סירבו להודות בכך ולפיכך נמשכו ההליכים כנגדו באופן מלאכותי ובכוונה כחמש שנים נוספות בטרם באו אל קצם. לטענת התובע הוכפש שמו ביוזמתו ובעידודו של הכנ"ר באמצעי התקשורת דבר שפגע בשמו הטוב, נגס בבריאותו ובבריאות משפחתו וחיבל במאמציו להשתכר למחייתו על-פי כישוריו. בשל מחסום ההתיישנות תובע התובע את נזקיו החל מיום 1.9.1987 ואילך. 2. טענות הנתבעים הנתבעים הכחישו מכול וכול את טענתו של התובע כאילו בסוף אפריל 1989 או בכל מועד אחר הפריך את החשדות כנגדו. הגנתם היא שבסיום חקירת התובע ועד עצם היום הזה לא הפריך התובע חשדות כבדים שהתעוררו כנגדו, וכי ההליכים האזרחיים והפליליים כנגדו הופסקו אך ורק ממניעים הומניים ומן הסיבה שאין טעם כלכלי בניהול ההליכים. כן טענו הנתבעים כי אף לאחר סיומה של חלקה הראשון של החקירה נותר תיק החקירה אצל הכנ"ר פעיל כל העת. ביתר פירוט טענו הנתבעים כי: א) כל התביעה כולה נסמכת על מסמך אחד הוא מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ המנוח ואין בכך די כדי לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש בתביעה זו. (1) המכתב אינו ראיה קבילה אלא עדות שמיעה. מאחר שעורך-דין קיבלוביץ המנוח לא נתבע בתביעה זו, אין מדובר בהודאת בעל-דין; (2) המכתב אף אינו עונה, לטענת הנתבעים, על התנאים הנדרשים על-מנת להוות הודאת בעל-דין מטעם הכנ"ר; (3) יתרה מזו גם לו היה המסמך בגדר הודאת בעל-דין הרי אינו אלא ראיה כשאר הראיות, ויש לקבוע בנסיבות אלו כי אינו ראיה כבדת משקל אלא ראיה פחותת ערך שאינה מהימנה: א. שהרי מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ ז"ל נכתב בהיעדרו של מר חבשה ממשרדי הכנ"ר וכך הצליח התובע לשכנע את עורך-דין קיבלוביץ ז"ל לכותבו; ב. המכתב נכתב מתוך רצון לסייע לתובע; ג. הן מר חבשה והן מר בלום העידו כי עורך-דין קיבלוביץ התנצל בפניהם על כתיבתו והודה בטעותו; ב) הראיות מצביעות על כך שמר בלום לא היה מעורב בהחלטה להגיש את התלונה למשטרה ולא התערב כלל בחקירתו של מר חבשה. מי שטיפל בעניינו של התובע היו מר חבשה ועורך-דין קיבלוביץ המנוח (סעיף 5, עמ' 2 לסיכומי הנתבעים). ג) במהלך חקירתו לא המציא התובע את המסמכים שהיו אמורים לאמת את טענותיו, ואף לא בפני בית-המשפט. ד ) אשר לטענתו כי לא נחקרו אנשים אחרים מלבדו: התובע עצמו העיד כי מועצת המנהלים לא הייתה בקיאה בעסקי החברות; יתרה מזו, בסוגיה זו נתון לרשות החוקרת שיקול-דעת מקצועי עצמאי במגבלות התקציב וכוח האדם העומד לרשותה ואין לנחקר מעמד באשר להחלטה מי ייחקר; זאת ועוד, מיצוי החקירה הצריך חקירת אנשים ששהו בחו"ל דרך קבע ושאינם שולטים בעברית, בדיקת מסמכים עסקיים וחשבונאיים בכמה ארצות ועלותה הוערכה בעשרות אלפי דולרים. ה) לטענת הנתבעים, לא הצליח התובע להוכיח נזקים כלשהם וכן לא הוכיח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין פעולות הנתבעים (עמ' 27-23 לסיכומי הנתבעים). ו) בכל העוולות שאינן רשלנות עומדת לנתבעים הגנה מכוח סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב1952- ומכוח סעיפים 6 ו7- לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 3. לגופו של עניין א) בא-כוח התובע ביקש כי התביעה תוכרע בהסתמך על מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ ועל מכתבו של תנ"צ בנאי. התובע טען כי מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ הינו מסמך רשמי אשר נכתב ונחתם על-ידי עובד ציבור במילוי תפקידו, שכן מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ נכתב בשם הכנ"ר על-ידי מי ששימש שנים רבות כסגן הכנ"ר וכקצין בית-המשפט. כן טען כי מדובר בהודאה פורמאלית של בעל-דין, ואשר-על-כן האמור בה אינו טעון הוכחה והנתבעים קשורים באמור בה, ולחלופין טען כי מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ מהווה תעודת עובד ציבור וככזה ראיה לאמיתות תוכנה וחריג לכל הפוסל עדות שמיעה. לבסוף טען כי מדובר במקרה מובהק של חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה מאחר שעורך-דין קיבלוביץ מסר את המכתב במסגרת מילוי תפקידו, והפרטים הנקובים במכתב מתייחסים לפעולות אשר בוצעו על-ידי ממלא תפקיד. מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ נמסר לאחר סיום החקירה, לא היה לעורך-דין קיבלוביץ כל אינטרס למסור מימצאים כוזבים במכתבו והוא נפטר לפני שלב ההוכחות במשפט. באת-כוח הנתבעים טענה כאמור כי מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ אינו ראיה קבילה אלא עדות שמיעה. כן טענה כי מאחר שהמכתב לא נמסר באופן פורמאלי במסגרת החלפת כתבי-הטענות או במסגרת הליכי הבירור הפורמאלי אין מדובר בהודאה פורמאלית על-פי הגדרתה של זו. באת-כוח הנתבעים טענה גם כי מאחר שעורך-דין קיבלוביץ המנוח לא נתבע בתביעה זו, אין מדובר בהודאת בעל-דין. כן טענה כי מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ אינו ממלא אחר התנאים הנדרשים על-מנת להוות הודאת בעל-דין מטעם הכנ"ר, מאחר שלא נכתב על דעתם של מר חבשה ו/או מר בלום. ובסוף טענה כי אף אם יקבע בית-המשפט כי המכתב הינו בגדר הודאת בעל-דין הרי שאינו אלא ראיה כשאר הראיות ויש לקבוע בנסיבות אלה כי אינו ראיה כבדת משקל אלא ראיה פחותת ערך שאינה מהימנה. היות שכפי שנאמר לעיל, הרי מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ ז"ל נכתב בהיעדרו של מר חבשה ממשרדי הכנ"ר, וכך הצליח התובע לשכנע את עורך-דין קיבלוביץ ז"ל לכתבו; המכתב נכתב מתוך רצון לסייע לתובע וכן הן מר חבשה והן מר בלום העידו כי עורך-דין קיבלוביץ התנצל בפניהם על כתיבתו והודה בטעותו. אין בידי לקבל בשלמות את טענותיהם של מי מן הצדדים בסוגיית מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ. לדידי, אכן מדובר במקרה מובהק של חריג לכלל האוסר עדות שמיעה, לכל הפחות משום היותו של המכתב הודאת בעל-דין מכוח חזקת זהות האינטרסים שבין עורך-דין קיבלוביץ לבין הכנ"ר (ע"א 48/49 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' סלטי [1], בעמ' 65, בר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל [2], בעמ' 293). אשאיר בצריך עיון אם, המכתב אינו מהווה גם רשומה מוסדית ו/או תעודה ציבורית, מסמכים שלהם מייחס המחוקק משקל-יתר, מה גם שקובלוביץ לא חזר בו - בכתובים - ממכתב זה. צודקים התובע ובא-כוחו בטענתם כי לכאורה יש באמור במכתבו של עורך-דין קיבלוביץ כדי להכריע את התובענה. מאחר שחלק הארי של חקירת התובע באה לכלל סיום כבר בחודש אפריל 1989, ומכל מקום, בהשלמת החקירה ולאחריה לא עסקו אלא במצבו הכלכלי והבריאותי של התובע, הרי שיש בכך כדי להצביע שכבר בסוף חודש אפריל 1989 היה בפני הכנ"ר כל החומר שיש בו כדי להצביע על המסקנה שאין בסיס ואין ראיות שהתובע ביצע עבירות פליליות. עם זאת הצדק עם באת-כוח הנתבעים בטענתה כי אכן אין מדובר בהודאה פורמאלית שאינה טעונה הוכחה ושממנה אין בעל-דין רשאי לחזור. לפיכך רשאים היו הנתבעים להציג ראיות נוספות כאוות נפשם על-מנת לנסות ולגרוע ממשקלו של המכתב ולסתור את האמור בו. אני דוחה את טענות הנתבעים כאילו התנצל עורך-דין קיבלוביץ בפני מר חבשה ומר בלום על שליחת מכתבו והודה בטעותו - דווקא טענה זו היא עדות שמיעה שאינה קבילה, על אחת כמה וכמה כשהנ"ל נפטר, ואימרותיו, אם היו, מחייבות תשתית בטוחה יותר. גם טענתו של מר חבשה כי המכתב נכתב בהיעדרו מן המשרד מוטב היה לה אילו לא נטענה. הטענה מציגה את עורך-דין קיבלוביץ כאדם חסר דעה עצמאית הנתון להשפעתו של התובע, שגם אינו עומד על הנפקויות המשפטיות הנובעות ממעשיו. משמעותו של המכתב היא כי למיטב הערכתו המקצועית של עורך-דין קיבלוביץ, כמי שעסק בעניינו של התובע אצל הכנ"ר, לא היו בפני הכנ"ר ראיות שיש בהן כדי לבסס חשדות למעשים פליליים. עם זאת, כאמור, אין להתייחס למכתבו של עורך-דין קיבלוביץ כחזות הכול ויש לשוקלו אל מול מכלול הראיות האחרות בתיק. אשר למכתבו של תנ"צ בנאי איני מוצאת בו את מה שמוצא בו בא-כוח התובע ואין בו, לטעמי, כדי לסייע לו ולתמוך בעמדתו, בייחוד לאור האמור בתצהירו של מר בנאי בדבר נסיבות כתיבתו (נ29/). ב) חלק הארי של תביעה זו התנהל אפוא סביב טענת הנתבעים כי על-אף האמור במכתבו של עורך-דין קיבלוביץ המנוח, הרי שעד עצם היום הזה לא עלה בידי התובע להפריך את החשדות החמורים שהועלו כנגדו. שלא כעמדת הנתבעים, סבורני כי הסבריו של התובע, כפי שניתנו בתצהירו המוקדם ובפרשת ההוכחות במשפט זה, אכן סותמים את הגולל על רוב רובן של החשדות שהועלו בדוחות הכנ"ר ובטענות הנתבעים במהלך תביעה זו. להלן, בתמצית, החשדות שהועלו כנגד התובע וההסברים שהובאו על-ידיו: 1) חשד כי כספים בסך 170,000 מרק גרמני מחברת רמונה (שווייץ) שהיו אמורים לזכות את חשבון החברות הועברו במקום זאת לזכות חברת מעוף בגרמניה וכנראה לזכותו של התובע. התובע הכחיש חשד זה מכול וכול. בסעיף 5.8 לתצהירו המוקדם טען התובע כי חברת החוץ פרמקור הלוותה כספים לחברות מעוף עם פרוץ מלחמת של"ג באמצעות חברת רמונה. בכספים אלה נעשה שימוש לרכישת דלק מטוסים ושירותים אחרים בחו"ל. במחצית שנת 1984 הוחלט כי חברת פרמקור תמיר את החוב הכספי של חברות מעוף בהון מניות של חברות מעוף חו"ל. הדבר נעשה על-ידי פעולות חשבונאיות שלפיהן זיכתה חברת רמונה את חברות מעוף בסכום החוב וחברות מעוף זיכו את חברות מעוף חו"ל. מכל מקום, למעט ההלוואה שניתנה באמצעות חב' רמונה לא עברו כספים בפועל ומדובר אך בפעולות חשבונאיות שנועדו להמיר את ההלוואה בהון מניות. 2) חשד כי בהתאם להוראתו של חתנו של התובע, מר ערן בסטר, שילם מר רנה טודר, ששימש כנאמנו של התובע בגרמניה והחזיק בעבורו בנאמנות מניות של חברות זרות סך של 20,660$ במזומן לנושא המכתב ללא קבלה - כך הוברחו כספים של החברות כנראה לידיו של התובע. בתשובתו טען התובע כי חשד זה עניינו פרשת גניבה בידי מר טודר, אזרח גרמני שהועסק כמנהל החברות בגרמניה, שנתגלתה לאחר פיטוריו של מר טודר מניהול החברות בגרמניה בשנת 1982 לאחר שנתגלו אי-סדרים כספיים בחברות שם. במהלך משפט שנוהל כנגדו בגרמניה להשבת כספים שלקח שלא כדין הציג טודר את המסמך המצולם שעליו השתית מר חבשה את חשדו זו וטען כי כספים חסרים אלה שולמו לאדם אלמוני לפי מסמך זה. בית-המשפט בגרמניה קיבל את הטענה שהמסמך מזויף וקבע בפסק-דינו מאפריל 1985 כי מר טודר מחזיק כספים שלא כדין וטודר חויב בהשבת הכספים. בדיקת חשבונות הבנק העלתה כי סכום זה הועבר לחשבון אחר באותו בנק הרשום על שם אחיינו של מר טודר - מר ברהולץ; הובהר כי מר טודר עשה שימוש בשמו של אחיינו ללא ידיעתו של האחרון ולקח לעצמו את הכספים (עניין זה הובהר בהליך שהסתיים בישראל כנגד אותו ברהולץ להשבת הכספים). 3) חשד כי מכונית אופל נרכשה בעבור אשתו של התובע על חשבון החברות. לטענת התובע נרכשה המכונית המדוברת מכספי אחת החברות הקשורות שבסיסה בגרמניה (ולא מכספי החברות), וכחצי שנה לאחר רכישתה הראשונית נרכשה המכונית על-ידיו בעבור אשתו מאת החברה הגרמנית על-ידי חיוב חשבונו בחברה הגרמנית. רק לאחר תשלום מלוא תמורתה הועברה המכונית על שם אשתו. 4) חשד כי נרכשה דירה לבנו של התובע מכספי החברות ללא שמלוא הסכום הושב. התובע הכחיש עניין זה מכול וכול. למעט הלוואה קצרת מועד מחודש אוגוסט 1984 שהושבה במלואה לא שימשו סכומים אחרים שנמשכו על-ידי התובע ונרשמו כחוב בכרטיסו לרכישת דירה לבנו ולא ניתן לייחס אותם למטרה זו דווקא. יתרה מזו, מדובר באותם סכומים עצמם שהתובע חב לחברה ושאותם שילם לחברה על-ידי "קיזוזם" מול יתרות הזכות שלו בחברות הקשורות. 5) חשד כי התובע ביטל ערבויות אישיות שלו לבנק דיסקונט לישראל בסמוך למועד הפירוק, דבר שגרם להגדלת התחייבויות החברות שכן שועבדו המשרדים בקרית קריניצי ברמת-גן. התובע הכחיש מכול וכול טענה זו. לטענתו, עם פרוץ מלחמת של"ג נתן בנק דיסקונט הלוואה בסך 500,000$ לחברות כנגד התחייבות לשעבד את משרדי החברות בקרית קריניצי וכן כנגד ערבות אישית של התובע לכיסוי ההפרש בין התמורה שתתקבל ממכירת המשרדים לבין סכום הלוואה. ערבות זו לא רק שלא בוטלה אלא שהיא מומשה על-ידי הבנק וחובו לבנק הועמד, על-פי הסדר תשלומים, על סך של 100,000$. 6) חשד כי התובע נתן שוחד לאישי ציבור על-ידי הנפקת כרטיסי טיסה חינם ותשלום הוצאות אש"ל. טענה זו בדבר מתן שוחד לאישי ציבור הוכחשה על-ידי התובע, ולטענתו לא רק שלא הוכחה על-ידי הכנ"ר אלא שבירור קצר העלה שמדובר בהאשמה מופרכת מיסודה. 7) חשד כי דירה בקרית אונו אשר נרכשה בינואר 1981 בחלקים שווים על שם החברות, בתו וחתנו של התובע, הועברה אל האחרונים ללא תמורה ובכך הוקטן רכוש החברה. התובע טען כי שליש מדירה זו נרשם על שם החברות במקום רישום משכנתה משום שבתו וחתנו, ששניהם היו עובדי החברות, לקחו הלוואה לתשלום חלק מתמורת הדירה. משהשיבו את ההלוואה במלואה - הועבר השליש שנרשם על שם החברות אליהם העברה ללא תמורה, כביכול. כפי שציינתי לעיל, שוכנעתי כי הסבריו של התובע אכן נותנים מענה הולם לחשדות האמורים שהועלו כנגדו, ועל-כל-פנים הסבריו שהיו סבירים, גם לא הופרכו. אשר לטענת הנתבעים כי התובע לא מסר כל מסמכים מהותיים שיש בהם כדי לתמוך בטענותיו, הרי שאני מקבלת כמהימנה את עדותו של התובע כי מרגע הגשת בקשת הפירוק מרצון לא ניתנה לו כל גישה למסמכי החברות, וכי המפרקים מנעו ממנו גישה למשרדי החברה ולמחשב. בנסיבות אלו, שבהן לא נעשה אלא מאמץ סמלי מצד הכנ"ר והמפרקים לסייע לתובע בהשגת המסמכים, ולא ניתנה לו גישה, ולו מבוקרת, לניירות חברה, לא ניתן לטעמי לכפור בהסבריו של התובע מסיבה זו. 8) חשד נוסף לעבירה, כפי שנמסר על-ידי מר בלום בדיון אצל היועץ המשפטי לממשלה, הוא החשד שנמכרו מנויים לכרטיסי טיסה לאחר שקם ספק באשר ליכולתן של החברות לעמוד בהתחייבויותיהן (ר' סעיף ). התובע טען (וטענתו זו נתמכה בעדותו של רואה-חשבון לונדון, פרוטוקול מיום 9.2.2000, עמ' 25-23) כי כאשר החלו לקנן ספקות באשר לעתידן של החברות החלו אלו למכור מינויים כנגד ערבות בנקאית. טענה זו לא הוכחשה על-ידי הנתבעים והיא סותמת את הגולל על חשד למעשים פליליים בעניין זה. עיקר טענותיהם של הנתבעים כוונו לעניינים נוספים. מדיניות חשבונאית מטעה, לטענתם, של רישום הוצאות היוון פיתוח קווים כהוצאות נדחות, מדיניות שיושמה גם למפרע לשנת 1982, דבר שהקטין את הפסדי החברה שלא על-פי כללי חשבונאות מקובלים; ביטול, בדיעבד, של חובותיהן של החברות הקשורות לחברות בסמוך למועד בקשת הפירוק מרצון, דבר שהשפיע באופן רטרואקטיבי על נאותות הצגת הנתונים בדוחות החברה; ביטול יתרת החוב האישי של התובע לחברות תוך חיוב כרטיסו בחברות הקשורות, דבר שהקטין את מצבת הנכסים של החברה ופגע בנושי החברות, ולבסוף אי-עמידה בתנאי ההון העצמי על-פי הרישיון. נבחן טענות אלו לגופן: 9) הדוחות הכספיים של החברות כללו סכומים מהותיים של הוצאות נדחות. רישום הוצאות היוון הקווים כהוצאות נדחות נעשה, לטענת הנתבעים, שלא כדין, והחבות על-פי דין לפעולות חשבונאיות בלתי חוקיות מוטלת על התובע. הנתבעים ביקשו מבית-המשפט לאמץ את האמור בחוות-דעת מומחה שהוגשה מטעמם (חוות-דעתו של רואה-חשבון אילן שגב, נ33/, להלן - חוות-הדעת) ולקבוע כי בנסיבות שבהן פעלו החברות היה זה לא נכון מבחינה חשבונאית להוון את ההוצאות לפיתוח קווים חדשים ולמעשה היה בכך כדי הצגה מטעה של ההון העצמי של החברה, שכן הצגה נכונה של הוצאות אלה הייתה מצביעה על גירעון בהון העצמי בסך של 2 מיליון דולר ולא כפי שהוצג - הון ביתר. הנתבעים טענו כי לא היה ניתן לרשום את ההוצאות המדוברות כהוצאות נדחות בייחוד משום שתנאי בל יעבור לרישום כזה הוא הוודאות של הפקת טובת הנאה מן הנכס בתום תקופה מסוימת שניתן להעריכה מראש, ואילו בנסיבות שבהן פעלו החברות לא הייתה כל ודאות כזו. התובע ביקש לשכנע את בית-המשפט כי רישום הוצאות נדחות, כפי שנעשה במקרה שלפנינו, הוא נוהג מקובל ורווח בעסקי התעופה הבינלאומיים, כמו גם, למשל, בעסקי הביטוח, שם נעשה הדבר על-פי חוק, וכי טענותיהם של הנתבעים כלפי סבירות ההחלטה לרשום הוצאות אלה כהוצאות נדחות הן טענות של חוכמה שבדיעבד. לתמיכה בטענתו נסמך התובע על עדותו ותצהיריו של רואה-חשבון לונדון (עדותו של רואה-חשבון לונדון, פרוטוקול מיום 9.2.2000, עמ' 41-38, פרוטוקול מיום 5.4.2000, עמ' 49-44 , 52, 60). רואה-חשבון לונדון גרס בעדותו כי בניגוד לטענת הנתבעים, הרי שמדובר בפעולה חשבונאית מקובלת, ויתרה מכך, אף חודשים ספורים קודם להגשת הבקשה לפירוק מרצון עדיין היה סביר להניח כי יהיה ניתן להפעיל את החברות ולהפיק רווח מהפעלתן על-ידי גיוס הון בבורסה. בעניין זה לא שוכנעתי בטענתם של הנתבעים כי מעשיו של התובע עולים כדי עבירה פלילית. אמנם, בדיעבד נראית ההחלטה לרשום את הוצאות פיתוח הקווים כבלתי סבירה, אך אני סבורה כי די בספק שעורר הסברו של התובע כדי להסיר מעליו חשד זה למעשים פליליים. 10) בחודש אוקטובר 1984, בסמוך מאוד למועד בקשת הפירוק מרצון, נמחקו חובותיהן של החברות הקשורות לחברות. זיכוי זה נעשה גם בדיעבד לגבי שנים קודמות. הנתבעים טענו כי זיכוין של החברות הקשורות נעשה באופן מגמתי על-מנת להפחית את חובן כלפי החברות ולמנוע בכך אפשרות לשים יד על רכושן. בייחוד מייחסים הנתבעים לתובע כוונות מירמה משום שמיד לאחר הגשת בקשת הפירוק נסע לגרמניה ולאנגליה על-מנת לבחון את האפשרות להמשיך ולהפעיל מי מן החברות הקשורות, וכן משום שזיכויים אלה מיוחסים לחששו של התובע שיימצא חב באופן אישי לחובותיהן של החברות הקשורות על-פי החוק המקומי הרלוונטי. גירסתו של התובע, כפי שהובאה בתצהירו המוקדם ומצאה חיזוק בתצהיריו הנוכחיים (ת-4/ת6/) ובעדותו של רואה-חשבון לונדון (פרוטוקול מיום 9.2.2001, עמ' 36-32, פרוטוקול מיום 5.4.2000, עמ' 51-49), הייתה כי על-פי ההסכם בין החברות לבין החברות הקשורות, הרי שבמקרה שבו החברות הקשורות אינן מצליחות למכור את כל המקומות ששריינו, יכול המוביל האווירי לחלוק עמן בהפסד או לספוג אותו. יתרה מזו, רואה-חשבון לונדון ביקש להסביר כי הכנסתן היחידה של החברות הקשורות הייתה משיווק מקומות טיסה של החברות. מכאן, שאם לא נמכרו כל המקומות בטיסות, לא היו לחברות הקשורות הכנסות אחרות מעבר לתמורה בעבור הכרטיסים שנמכרו (ותמורה זו הועברה כנדרש אל החברות), ומכאן שלא היה ניתן לגבות מהן את תמורת המקומות הריקים שאותם התחייבו בהזמנה מראש לרכוש - לא היה ממה לגבות, ומדובר בלאו הכי, מבחינה זו, בחובות אבודים. הנתבעים טענו כי גירסה זו אינה נותנת מענה הולם לחשדות שהועלו על-ידיהם מהיבטים אחדים: ראשית, בטיוטת התשקיף מראשית 1984 לא ניתן כל גילוי על זיכויים אלה אף שדובר בזיכויים גם בשל שנים קודמות. שנית, בדוח על מצב העסקים שהוכן על-ידי התובע באפריל 1985 אין כל זכר לזיכויים אלה, ונכתב מפורשות כי הסיכון בגין אי-מכירת כרטיסים היה מוטל על המארגנות - החברות הקשורות. טענה נוספת של הנתבעים הייתה שהמערכת ההסכמית שעל בסיסה לכאורה נעשו זיכויים אלה לא הוכחה, ויתרה מזו, בעדותו של מר אמנון בן שמואל בפני עורך-דין גרוס צוין כי המערכת ההסכמית נעשתה לקראת התשקיפים והיא שונתה לפי הצורך. זאת ועוד, מערכת הסכמית מעין זו שלה טוען התובע מנוגדת הלכה למעשה לאמור בתקנות טיסות השכר הקובעות מפורשות כי הסיכון בשל אי-מכירת מקומות יהיה על המארגן. לעניין זה מצאתי את עדותם של התובע ורואה-חשבון לונדון משכנעת. דהיינו, המערכת ההסכמית בין החברות לבין החברות הקשורות אפשרה למוביל האווירי להשתתף בהפסדי המארגנות. זאת, אף אם דובר בהסכמים שעל-פה, ואף אם הסכמים אלה שונו מעת לעת לפי הצורך. כן שוכנעתי כי אמת בבסיס הטענה כי מאחר שבסיס פעולתן העסקית של החברות הקשורות היה תלוי בלבדית בחברות, הרי שלא היה ממה לגבות את חובן בגין מקומות טיסה שלא נמכרו, ובלאו הכי דובר, מבחינה מהותית, בחובות אבודים. אליה וקוץ בה, שכן מקובלת עליי גם טענת הנתבעים כי זיכוין של החברות הקשורות כאמור מהווה למעשה הפרה של האמור בתקנות טיסות השכר בנוגע לחלוקת הסיכונים שבין מוביל אווירי לבין מארגן. מכאן, שמעשיו של התובע כמתואר לעיל מהווים עבירה לכאורה. עם זאת אכן שוכנעתי כי אף אם לא היו מתבצעים הזיכויים האמורים, היה מדובר בחובות שלא היה ביד החברות הקשורות לשלמם, ובכך לא השתנתה למעשה מצבת הנכסים של החברות. על-פי חומר הראיות, אכן הפסיקו החברות הקשורות כולן את פעילותן העסקית בסמוך לאחר הגשת הבקשה לפירוק מרצון משלא נותרה כל הצדקה כלכלית לקיומן. לא נסתרה גם טענתו של התובע, שנתמכה בעדותו של רואה-חשבון לונדון, כי החברות הקשורות לא הפסיקו להעביר כספים שנגבו על-ידיהן אל החברות וכל העת הייתה זרימת כספים מן החברות הקשורות אל החברות. אין בכך כדי להכשיר את מעשי התובע, אך יש בכך די כדי ליטול את העוקץ מטענות הנתבעים. 11) הנתבעים מצאו פסול במעשי התובע בעניין נוסף, והוא מחיקת יתרת חובו של התובע לחברות מעוף כנגד חיובן של החברות הקשורות, שם היה התובע, לכאורה, ביתרת זכות. הנתבעים טענו לחומרה מיוחדת בפעולות אלו משום שכאמור נמחק בסמוך לאחר מכן חובן של החברות הקשורות לחברות. יש לציין גם כי למר חבשה היו פקפוקים באשר למקור יתרת זכותו של התובע לכספים מן החברות הקשורות. בין היתר סבר כי החזרי הוצאות שנרשמו לזכותו של התובע נעשו שלא כדין ומשכורות שנזקפו לזכותו לא היו מוצדקות. כן טענו הנתבעים לפגם נוסף בפעולותיו של התובע בכך שחשבונו אצל החברות לא חויב בריבית. התובע אשר טען בראשית חקירתו כי חשבונו חויב בריבית, סייג עצמו מאוחר יותר וטען כי אינו יודע אם חויב חשבונו בריבית ואם היה הסדר שלפיו חויב חשבונו בריבית כאמור. התובע טען כי היה ביתרות זכות בחברות הקשורות מטעמים שונים (ובהן אי-משיכת משכורות שהיה זכאי להן וכיו"ב), וכי כל חטאו הוא בכך שלא משך ישירות את הכספים שהגיעו לו מאת החברות הקשורות ובעזרתם כיסה את יתרת חובו לחברות, אלא הורה על פעולה חשבונאית שבעקבותיה היה צריך לייחס חלק כספים שהועברו מן החברות הקשורות אל החברות ככספים שנועדו לסגור את יתרת חובו לחברות. יתרה מזו, בעדותו טען התובע כי בדיעבד התברר לו כי נפלה טעות לרעתו בכרטיסו אצל החברות וכי יתרת חובו הייתה צריכה להיות קטנה יותר מאחר שחיובים שהיו בדולרים נרשמו בכרטיסו לפי שער הדולר ביום הרישום ולא ביום ביצוע הפעולה. לטענתו, אילו נרשמו החיובים לפי שער הדולר ביום ביצוע הפעולה, הרי שהיה ביתרת זכות לאורך כל השנים, למעט שלושה חודשים בשנת 1982. לטענתו, דבר זה נגלה לו עת ערך בירורים בנוגע לחבותו במס והאסמכתה לכך מצויה אצל פקיד השומה, אלא שהתובע סירב להתיר לנתבעים לבדוק טענה זו עם פקיד השומה (פרוטוקול מיום 9.4.2000, עמ' 79, שורות 23-13). שאלת כשרות פעולותיו של התובע בהקשר זה של חובו האישי לחברות היא השאלה הבעייתית מכולן. מקובלת עליי טענתו של התובע כי תהיותיו של הכנ"ר בכל הנוגע להצדקה העומדת בבסיס משיכת משכורת מן החברות הקשורות מקומן לא יכירן בהקשר זה. אף אם ברורה ההשפעה העקיפה שיש לעניין זה על מצבן של החברות, עדיין מדובר בחברות חוץ שלא בגינן התנהלה החקירה ושלא עלתה כנגדן טענה של ניהול ספרים שלא כדין. יתרה מזו, גם אם נקבל ללא עוררין את טענות הנתבעים בדבר הפחתת מצבת נכסי החברה כתוצאה ממעשי התובע על החומרה הנובעת מהם, עדיין אין לומר כי אי-תשלום חובו האישי של התובע לחברות הוא שהביא את החברות לכלל קריסה. מכאן, שחקירה בנוגע למקור זכותו של התובע למשוך כספים מן החברות הקשורות, הטלת ספק בהצדקה למשיכת משכורת על-ידיו והרצון לבדוק את האסמכתאות להחזרי ההוצאות שנזקפו לזכותו של התובע, אינם נדמים רק כרדיפה על רקע אישי, אלא יש בהם תועלת מעטה בלבד לנושי החברה ולהבנת הסיבות שהובילו לקריסת החברות. אין בידי כל אפשרות להתייחס לטענתו הנוספת של התובע לעניין גודל החוב, משלא נתן בידי הנתבעים ובית-המשפט את הכלים לבדוק טענה זו אצל פקיד השומה, אך שוכנעתי כי התובע היה רשאי למשוך כספים שנזקפו לזכותו בחברות הקשורות ובאמצעותם לשלם את חובו לחברות. כן מצאתי טעם רב בטענתו כי כערב לחובות החברה שילם לבנק דיסקונט סכום המשתווה, לסכום שאותו נותר חייב לכאורה אם לא עולה עליו בהרבה. על-אף האמור יש צדק רב בטענות הנתבעים כי לכאורה בוצעה פעולה סיבובית שבה חובו של התובע הועמס על החברות הקשורות שגם כך לא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהן כלפי החברות וחלק ניכר מחובן "נמחל" על-ידי הזיכויים שבוצעו כאמור לעיל. על-כן החשד למעשים פליליים עומד בעינו. אף שאלת החיוב או אי-החיוב בריבית נותרה ללא מענה משטען התובע כי אינו זוכר ואינו יודע אם חויב בריבית. סיכומו של דבר, משלא הועמדו הדברים במבחן המשפט הפלילי, אין לומר כי נסתרו לחלוטין החשדות כנגד התובע בעניין זה, מחד גיסא, ומאידך גיסא - קיימת העובדה שהוחלט שלא להעמידו לדין פלילי. 12) טענה אחרונה של הנתבעים כנגד התובע היא כי החברות לא עמדו בתנאי רישיון ההפעלה המסחרי הקובע כי ההון העצמי לשם רכישת כלי טיס, ציוד והון חוזר להפעלת החברה צריך לעמוד על 10 מיליון שקלים לפחות. התובע לא הכחיש כי השקעתו בחברה הייתה כמאה אלף דולר בלבד, אלא שטען שמשרד התחבורה נתן לחברות את רישיון ההפעלה על בסיס גילוי מלא שלפיו נרכשו המטוסים של החברה באמצעות הלוואה כתחליף להון עצמי. מאחר שהרישיון ניתן מראש על בסיס גילוי מלא של כל הפרטים הנוגעים להלוואה, אין למצוא בפעולותיו כל פסול. רישיון ההפעלה עצמו לא הוגש לבית-המשפט כראיה, אבל התובע לא הכחיש כי נקבע בו התנאי האמור. תקנה 2(א)(2) לתקנות רישוי שירותי התעופה (רשיונות להפעלת כלי טיס והשכרתם), תשכ"ד1963- אכן מאפשרת לשר התחבורה לדרוש הוכחה שלמבקש רישיון כאמור הון מספיק. סעיף 11 לחוק רישוי שירותי התעופה, תשכ"ג1963- קובע כי אי-עמידה בתנאי הרישיון היא עבירה בת-ענישה. מכאן, שאי-העמידה בתנאי זה של רישיון ההפעלה אכן מטילה על התובע, כאורגן של החברות, חשד לעבירה פלילית. לאור כל האמור לעיל, ועל-אף מכתבו של עורך-דין קיבלוביץ, אין בידי לקבל את טענת התובע כי כבר בחודש אפריל 1989, או בכל מועד שהוא, נסתרו והופרכו כל החשדות שהועלו כנגדו. ג) על-אף המסקנה שהגעתי אליה, כאמור לעיל, אין פירושו של דבר כי פעולותיו של הכנ"ר נמצאו ללא מתום. לב תובענה זו הוא למעשה כאבו הכן והאמיתי של התובע על שהסיבות לקריסתן של החברות לא נחקרו כלל על-ידי הכנ"ר ואנשיו. לדידו של התובע הסיבה לאובדן מפעל חייו נעוצה בפעולותיה של חברת "אל על" שיועדו, לטענתו, באופן מכוון ובמפגיע לפגיעה בחברות. פעולות אלה, לטענתו, נעשו באמצעות קביעת מחירי הפסד וטיסה ליעדים לא כלכליים והכול על-מנת למוטט את עסקי החברות ועל חשבון קופת המדינה. מחומר הראיות עולה כי טענה זו של התובע המקפלת בחובה האשמה חמורה לגבי אופן ניהולה של חברת אל על בהיותה בכינוס נכסים ובניהולו של הכנ"ר אכן לא נחקרה כלל. לעניין זה אני מעדיפה את עדותו המוקדמת של מר חבשה (כפי שהיא מופיעה בפרוטוקול מיום 2.1.2001, עמ' 163, שורות 5-4, עמ' 165, שורה 16 ואילך, עמ' 166, שורות 12-1) על פני עדותו המאוחרת (פרוטוקול מיום 5.3.2001, עמ' 212, שורות 31-23, עמ' 213, שורות 4-1) שהייתה מגמתית ולמעשה לא התיישבה עם גירסתו הראשונה. מסקנתי האמורה נתמכת גם בהתבטאותו של מר בלום כפי שהיא מופיעה בתמצית פרוטוקול הדיון אצל היועץ המשפטי לממשלה. טיעוניה של באת-כוח הנתבעים באשר לשיקול-דעתה של הרשות החוקרת בניהול החקירה הם טיעונים מוצקים מבחינה משפטית פורמאלית, אך אין בהם כדי להפיג את סימן השאלה העולה מן ההתעלמות המוחלטת והבוטה של הרשות החוקרת, הכנ"ר במקרה זה, מהאשמות חמורות ביותר המופנות, בסופו של דבר, אליו עצמו. מבחינת ההיגיינה הציבורית מוטב היה אילו הופנה לערוץ זה שיעור קטן מן המרץ שהופגן בחיפוש אחר הוכחות למעשים פליליים של התובע. שיקול-הדעת המסור לרשות אין בו לגיטימציה שלא לסיים חקירה תוך זמן סביר, מה גם שבכיר מטעמה ואף הרשות החוקרת הגיעו למסקנה שאותה העלו בכתובים בזמן אמת, שאין לנקוט הליכים פליליים כנגד התובע. אני ערה למכתבי התודה של התובע למר קיבילוביץ' ז"ל ולמר חבשה יבדל"א (נספח לו1 ל-נ31/ ונספח לו2, שם). עיון מדוקדק בהם מעיד על כך שהם מציינים את הכבוד, ההגינות והנימוס שבהם נוהלה החקירה, ולא מעבר לכך. ברור מעדות התובע כי הוא סבר וסובר ש"האחראי" להגשת כתב-התביעה מטעמו כפי שהוגש הוא מר עמרם בלום, שהיה הכנ"ר באותה עת. הוא אחראי לנושא אף שמר חבשה עסק בפועל; כל זאת כשפעילותו של מר בלום בחברת אל-על משליכה על התנהלות החקירה בעניינו של התובע, לפחות מבחינת משך הזמן והשהיית סגירת התיק. אכן ידיו של התובע אינן נקיות לגמרי, עם זאת ובניגוד לטענתו של מר חבשה בעדותו (פרוטוקול מיום 5.3.2001, עמ' 212-210), מן הראיות שהובאו בפניי עולה ברורות כי אף אם נפלו פגמים במעשיו של התובע, לא פגמים אלה הם שהביאו את החברות לכלל חדלות-פירעון. ניתוח הדוחות הכספיים של החברות מצביע על ההפסדים הידועים אך הוא אינו מצביע על הסיבות להם. חבל שהכנ"ר לא מצא מקום להעמיק ולבדוק את שורשי הבעיה. עם זאת אין מחדל זה בפעולות הכנ"ר, אף שהוא לבה של תובענה זו, מקנה לתובע זכות לפיצוי בראשי הפרקים של נגישה והפרת הוראה חוקית. עם זאת נראה שלגבי עילת הרשלנות הבלתי סבירה באופן קיצוני של ניהול החקירה גם לאחר שהתקבלה חוות-דעת שאין מקום להמשיכה בהליך פלילי - אכן יש מקום לתובענה. ולכן לא אוכל לסכם את הדיון לגופה של תובענה זו בלי לעמוד על עניין זה. מסקנתי לעיל, כי בסופו של יום לא עלה בידי התובע לנקות עצמו לחלוטין מכל החשדות למעשים פליליים אינה מהווה הכשרה לכל פעולות הכנ"ר. כפי שכבר ציינתי, עברו למעלה משבעה חודשים בין חלקה הראשון של החקירה לבין השלמתה במחצית חודש דצמבר. למעט שני מכתבים מראשית מאי 1989 שבהם שב מר חבשה וביקש מן התובע מסמכים לתמיכת תשובותיו בחקירה (והתובע שב וענה לו כי אין לו כל גישה למסמכי החברות, נספחים יב2- עד יב11- לנ31/), ומכתבו של מר חבשה אל המפרקים מיום 22 במאי 1989 (נספח יג לנ31/) לא מצאתי בכל המסמכים שהוגשו לי רמז שיעיד מה נעשה בעניינו של התובע כל אותה העת, ועל שום מה התעכב מר חבשה בכתיבת הדוח השלישי. יתרה מזו, לא הובהר לבית-המשפט אילו פעולות (חקירה או אחרות) נעשו בעניינו של התובע ממועד השלמת החקירה ועד להגשת ההמרצה, למעלה משנה לאחר מכן(!) עדותו של מר חבשה כי התיק היה פעיל אצלו כל העת (פרוטוקול מיום 7.1.2001 עמ' 200-199, עמ' 202) הייתה גורפת, לא סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. מר חבשה היה שיטתי ביותר בתיעוד מהלכיו, חקירותיו ומאמציו בעניינו של התובע. הדייקנות והדקדקנות בתיעוד זה הולידו עשרות רבות של מסמכים מכל סוג הנפרסים על פני שנים רבות. אף-על-פי-כן, כאמור, אין כל מסמך שיעיד על פעולה בתיק החקירה בפרקי זמן ארוכים אלה. עם זאת לא את כל העיכובים בטיפול בעניינו של התובע ניתן לתלות בכנ"ר. כך, וראשית לכול, יש לזכור כי התובע התמהמה לשוב ארצה ועל-כן החלה חקירתו אך בראשית שנת 1989. כן יש לציין, לעניין ההליכים האזרחיים, כי ממועד הגשת ההמרצה ועד למועד הדיון בה חלף זמן רב מאוד, דבר שלא היה תלוי בכנ"ר כלל. כך גם לאור מסקנתי בדבר החשדות לכאורה שעמדו כנגד התובע ולא הופרכו עד תומם, אין לזקוף לחובתו של הכנ"ר את הזמן הרב שחלף בין ביטול ההליכים האזרחיים ועד לביטול ההליכים הפליליים. לאור מסקנותיי לעיל אין עוד צורך לבחון לגופן את טענות התובע לנזקים המיוחדים שנגרמו לו עקב פעולות הכנ"ר. למעלה מן הדרוש אציין כי צודקת באת-כוח הנתבעים בטענתה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כדבעי את הנזקים שלהם טען, בין בשל סתירות בין נתונים שונים שהוגשו על-ידיו, בין משום שחוות-הדעת שהוגשו על-ידיו לאו חוות-דעת הן, ובין משום שלא עלה בידו להצביע על קשר סיבתי בין הנזקים שלהם טען לבין פעולות ומחדלי הכנ"ר דווקא. התלבטתי בעניין פיצויים בגין הכאב, הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו לתובע, לעדותו, עקב הזמן הלא סביר שבו התנהלה החקירה נגדו שבאה לידי ביטוי בהתמשכות ההליכים והטיפול בעניינו. התנהלות כזו יכולה להעיד על מגמתיות ש"יצוץ" חומר חקירה בצורה זו או אחרת תוך אדישות לגורלו של הנחקר בינתיים; היא גם יכולה להעיד על סדרי עדיפויות אחרות של הרשות החוקרת, ועל-כל-פנים תוצאתם הסופית נחזית כרשלנות לא סבירה, כשההסברים שניתנו למשך החקירה אינם מקובלים על בית-המשפט. לאחר ששקלתי את כל הנסיבות, ובהן אל מול התנהלותו הרשלנית של הכנ"ר את סימני השאלה בנוגע לחלק ממעשיו של התובע אשר נותרו ללא מענה, החלטתי שהסכום הנאות במקרה זה הוא 75,000 ש"ח, כפיצוי על עוגמת נפש לתובע, ואותו ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד. לא מצאתי לנכון להפריד בין שני הנתבעים. כפי שציינתי לעיל, עורך-דין עמרם בלום היה כונס הנכסים הרשמי. הוא לא נפרד מתפקידו ומאחריותו אם הטיל את החקירה בפועל על מר חבשה. הוא היה בקי בחקירה ובקי במדיניות הטיפול בתיק. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובע, במאוחד ובנפרד, שכר טרחת עורך-דין בסכום של 20,000. התובע זכאי גם להוצאותיו, ואותם ישום הרשם. שני הסכומים יישאו ריבית והצמדה כדין.האפוטרופוס הכלליאפוטרופסות