ביום 23.11.05 חתמו פרופ' איצקוביץ והתובע על טופס גילוי המצאה מספר 800 (נ/1, נספח 5), בו רשומים השניים כממציאים בחלקים שווים, והטופס הועבר ליחידה העסקית של מוסד הטכניון (להלן: "היחידה העסקית"), המנוהלת על ידי מר סופר (להלן: מר סופר). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טופס גילוי המצאה טכניון / תביעה נגד הטכניון: א. מבוא ורקע עובדתי הנתבע 1, מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (להלן: "מוסד הטכניון"), הוא חברה בת של הטכניון- מכון טכנולוגי לישראל, המהווה את הזרוע המחקרית שלו ובמסגרתו מבוצעים מחקרים של חברי סגל בטכניון. מוסד הטכניון עוסק גם במסחור של טכנולוגיות שפותחו על ידי חברי הסגל, העובדים והסטודנטים בטכניון ובמוסד הטכניון. הנתבע 2, (להלן: "פרופ' איצקוביץ"), מכהן כראש מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי רמב"ם; פרופסור מן המניין בפקולטה לרפואה של הטכניון ומנהל המרכז לחקר תאי גזע של הטכניון. בתקופה הרלוונטית לתביעה, פרופ' איצקוביץ ניהל מעבדת מחקר בתאי גזע עובריים במוסד הטכניון ובה כ-20 חוקרים וסטודנטים (להלן: "המעבדה"). המעבדה הניבה כ- 20 בקשות לפטנט ופטנטים. פרופ' איצקוביץ כיהן כנשיא האגודה הישראלית לתאי גזע בשנים 2007-2009. ד"ר כהן (להלן: "התובע" או "ד"ר כהן"), סיים את לימודי הרפואה שלו, ועוד בטרם קיבל את התואר דוקטור לרפואה (שאותו קיבל בינואר 2007 כעדותו בפרוטוקול בעמ' 49) וחלף קבלתו להתמחות, החל לבצע ביום 24.10.04 השתלמות בתר-דוקטורט במעבדה בכספי מלגה שמומנה מכספי מחקר של פרופ' איצקוביץ, עד ליום 1.5.06, שבו מונה לחוקר בצוות המחקר של מוסד הטכניון. העסקת התובע בצוות המחקר נקבעה כזמנית, עד לתאריך 31.5.07, והותנתה בקיום כספי מחקר חיצוניים (נ/1, נספחים 2 ו-3). במהלך עבודתו במעבדה עסק התובע, תחת פיקוחו של פרופ' איצקוביץ, במחקר שעניינו התמיינות של תאי גזע, ממקורות עובריים ובוגרים, לתאי רקמת חיבור והנדסת רקמות של עצם, סחוס וגידים (להלן: "המחקר"). ד"ר כהן נחשף לראשונה למחקר בתאי גזע, כאשר לאחר שנת הסטאז', לפני שנסע לאנגליה, בשנת 2003, עבד ארבעה חודשים במעבדה של פרופ' איצקוביץ, לפי הצעתו של זה (עדות ד"ר כהן בעמ' 58 שורה 19) ועד אז לא היה לו כל ידע בענין זה (שורה 22). פרופ' איצקוביץ סבר שלמחקר של התובע, ולאמצאות שפותחו בעקבותיו (להלן: "האמצאות"), פוטנציאל מסחרי, ולכן פנה למוסד הטכניון בבקשה למלא "טופס גילוי המצאה", כנדרש על פי תקנות הקניין הרוחני שאומצו על ידי הטכניון בשנת 2000 (להלן: "התקנון"; נ/1, נספח 1). ביום 23.11.05 חתמו פרופ' איצקוביץ והתובע על טופס גילוי המצאה מספר 800 (נ/1, נספח 5), בו רשומים השניים כממציאים בחלקים שווים, והטופס הועבר ליחידה העסקית של מוסד הטכניון (להלן: "היחידה העסקית"), המנוהלת על ידי מר סופר (להלן: מר סופר). באותו היום הוגש גם מסמך שכותרתו "חלוקת זכויות ובעלות בפטנט", בו הוצהר כי חלוקת הזכויות בין הממציאים, התובע ופרופ' איצקוביץ, תהיה ביחס שווה (50%: 50%), על פי תרומתם היחסית להמצאה (להלן: "מסמך חלוקת הזכויות"). יש לציין, כי מסמך חלוקת הזכויות הוגש לבית המשפט בשני העתקים שונים: האחד, העתק חתום על ידי התובע בלבד (ת/2, נספח ט'); השני, העתק חתום הן על ידי התובע והן על ידי פרופ' איצקוביץ (נ/1, נספח 4), כאשר לטענת התובע, ועל כך בהמשך, הוא מעולם לא קיבל לידיו את ההעתק החתום גם על ידי פרופ' איצקוביץ. וועדת הפטנטים של הטכניון, הדנה באמצאות ומחליטה אם הן מתאימות למסחור וניתנות להגנה באמצעות פטנט או בדרך אחרת, אישרה את רישום האמצאה ועל בסיסה הוגשה ביום 11.1.06 בקשה זמנית לרישום פטנט (PPA). מוסד הטכניון מגיש בקשות לפטנט באמצעות משרד עורכי פטנטים חיצוני, ומעביר את שמות הממציאים לעורכי הפטנטים על פי טופס גילוי ההמצאה. הטיפול בפטנט נעשה במשרד עו"ד חיצוני, משרד עו"ד גולדסובל ושות'. מספר חודשים מאוחר יותר, ביום 28.9.06, עם התקדמות המחקר, הוגש טופס גילוי המצאה נוסף, טופס מספר 890 (נ/1, נספח 6), שגם בו רשומים פרופ' איצקוביץ והתובע כממציאים בחלקים שווים. על בסיס המצאה זו הוגשו ביום 27.11.06 שתי בקשות זמניות נוספות לרישום פטנט. שלושת הפטנטים הזמניים שימשו בסיס לשתי בקשות פטנט בינלאומיות (PCT) שהוגשו ביום 11.1.07; האחת מתייחסת לתאי גזע עובריים (בקשה מס' 33277- נ/1, נספח 7) והאחרת מתייחסת לתאי גזע בוגרים (בקשה מס' 33250- נ/1, נספחים 8). במקביל להגשת בקשות הפטנט, ועל מנת להשקיע בפיתוח האמצאות ומסחורן, פנה מוסד הטכניון לקרן הון סיכון ישראלית בשם "מדיקה ונצ'רס" (להלן: "מדיקה"), חברה המשקיעה באמצאות מתחום הטכנולוגיה. מוסד הטכניון ומדיקה ניהלו מו"מ על מסחור האמצאות, אלא שהמו"מ לא הבשיל לכדי הסכם והמגעים בין הצדדים נותקו. נושא המו"מ והסיבה לניתוק יפורט בהמשך. בהמשך, כאשר הגיע פרופ' איצקוביץ למסקנה שיחסי העבודה עם התובע הגיעו למשבר חמור הפוגע באיכות העבודה במעבדה, ביקש פרופ' איצקוביץ ממנהלת משאבי האנוש במוסד הטכניון, הגב' רחל בוכבינדר, לפתוח בהליכים לסיום עבודתו של התובע, וביום 1.3.07 נמסר לתובע מכתב פיטורין. ב. גדר המחלוקת התובע עתר בתביעתו לשורה של צווים הצהרתיים וצווי עשה (סעיפים 226ב-226ט לכתב התביעה), על בסיס הטענה שהוא נושל מזכויותיו באמצאות להן היה שותף, וכן תבע סעד כספי בסך 2,500,001 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו על ידי הנתבעים (סעיף 226א לכתב התביעה). התובע טוען בסיכומיו כי רק משהוגש כתב התביעה אישרו הנתבעים בכתב, במסגרת כתב ההגנה, כי זכויותיו כממציא שמורות לו, למרות שהנתבעים התבקשו על ידו פעמים רבות ליתן את האישור האמור. במובן זה, כך לטענת התובע, הגשת התביעה השיגה את המטרה הראשונית של ההליך- הכרה ועיגון זכויות התובע- ולפיכך יש לזכותו בתשלום הוצאות, ללא קשר לתוצאת פסק הדין באותן מחלוקות שנותרו לבירור (סעיפים 8-11 לסיכומי התובע). הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי חלקו של התובע באמצאות היה מוסכם על הצדדים מלכתחילה, ולא הייתה לתובע כל סיבה להגיש תביעה בנושא זה (סעיף 2.1 לסיכומי הנתבעים). אציין, את המובן והמוסכם, שהזכויות הקניניות באמצאות הן קניינו של מוסד הטכניון, כדין "אמצאת שירות", ולפרופ' איצקוביץ ולד"ר כהן יש זכויות (אותם הם חולקים ביניהם שווה בשווה) על פי התקנון רק לחלק בפירות האמצאות, לאחר ניכוי הוצאות. התובע מוסיף וטוען, כי העניינים שנותרו לדיון לאחר הודיית הנתבעים, כפי שבאו לידי ביטוי בכתב ההגנה, הם אותם נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות הנתבעים בפן הכלכלי, המדעי והמקצועי-אקדמי. בטרם אדרש לטענות התובע בדבר נזקים אלו, אבחן מהן זכויות התובע באמצאות ואם יש מקום לקבל את טענתו בדבר תשלום הוצאותיו מאחר שזכויות אלו הוכרו רק עקב הגשת התביעה. ג. זכויות התובע באמצאות לטענת התובע, הסיבה שהביאה אותו מלכתחילה להגיש את התובענה היא שלא עלה בידו לקבל אישור על זכויותיו כממציא ועל כך שהחלק שנשמר לו באמצאות תואם את חלקו במאמץ המחקרי. כמו כן, כך על פי כתב התביעה, במשך כשנתיים התובע לא היה מודע כלל לנושא הקניין הרוחני ולזכויותיו באמצאות, מה גם שבשום שלב לא הודע לו על קיומו של התקנון ולא נמסר לו התקנון, עד שביקש לקבלו במפורש ביום 26.9.06 (סעיפים 28, 43-44, 70 לכתב התביעה; סעיף 38 לתצהיר התובע ת/2). כבר עתה אציין כי דין טענתו זו להידחות. באשר לידיעתו של התובע על התקנון, ביום 25.5.06 חתם התובע על מסמך "הצהרת סודיות" (נ/1, נספח 3) בו נכתב, בין היתר, כך: "...הצהרה והתחייבות זו באות להוסיף על חובותיי עפ"י כללי תקנון הקניין הרוחני החל בטכניון ו/או במוסד הטכניון למו"פ בע"מ וכפי שיהיה מעת לעת, ואני מצהיר בזאת כי ידוע לי שזכויות צד ג' (המממנים ו/או כל גוף הקשור למחקר) נובעות וקשורות להתחייבותי זו" (ההדגשה שלי- מ' ר'). ניתן לראות כי כבר בחודש מאי 2006, אז מונה התובע לחוקר בצוות המחקר של מוסד הטכניון, הוא היה מודע לתקנון, או לכל הפחות היה עליו להיות מודע לאמור בו. גם במכתב הנלווה לכתב המינוי כחוקר מיום 11.6.06 צוין כי משכורתו של התובע תשולם לפי דרגת חוקר ב' "ובהתאם לתנאי העבודה הנהוגים במוסד הטכניון..." (נ/1, נספח 2), כאשר התקנון הוא חלק בלתי נפרד מאותם תנאי עבודה והוא נגיש לכל באתר האינטרנט של מוסד הטכניון (ראו עדות מר סופר- עמ' 168 לפרוטוקול, שורות 5-6). בהקשר זה אציין את התרשמותי מאופיו של התובע, כפי שהתבטא בראיות שהגיש ובעדותו בפני. התובע קפדן מאד באשר לזכויותיו, בודק אותן היטב שוב ושוב ואינו מאשר ואינו חותם שום דבר לפני שהוברר לו עד הסוף מה הן זכויותיו, וכי כל זכויותיו נשמרו. להסיר ספק, התרשמתי מעדותו של התובע שהוא לא עבר שינוי בענין זה, אלא זה אופיו ודרך התנהגותו מאז ומעולם. איני מאמין לתובע שלא ידע על קיומו של התקנון עד שקיבלו לפי דרישה. לכל המאוחר בעת קבלתו של התובע לעבודה כחוקר, ידע על קיומו של התקנון ועל תוכנו. להלן אראה שכבר ב- 23.11.05 חתם התובע על הסכם בהתאם לתקנון הזה. ד. התקנון ומסמך חלוקת הזכויות מעיון במבוא לתקנון עולה כי תקנות הקניין הרוחני שאומצו על ידי הטכניון מהוות קווים מנחים של הטכניון ומוסד הטכניון לגבי הזכויות והחובות בעניין אמצאות, פיתוחים ותגליות, רישום פטנטים וניצולם המסחרי ומניעת ניגודי עניינים. התקנון מחייב את הטכניון ואת העובדים לסוגיהם והוא חלק בלתי נפרד של תנאי העבודה בטכניון (נ/1, נספח 1, עמ' 1) דהיינו, הוא חל גם על התובע ומחייב אותו. על פי סעיף ההגדרות, סעיף 2 לתקנון, "ממציא" הוא כל עובד, קבוצת עובדים או עוסק במחקר שאיננו עובד, אשר גילו, פיתחו או יצרו המצאה. אין מחלוקת כי התובע הוא בגדר ממציא. סעיף 6 לתקנון, שעוסק ב"בעלות על המצאה", קובע כי בכפוף לזכויות הממציא לחלק מההכנסות הנובעות מההמצאה, "הבעלות על כל האמצאות ועל כל הקניין הרוחני הקשור אליהן היא של הטכניון". היחידה העסקית היא שמטפלת באופן בלעדי בכל ההמצאות בעלות ערך מסחרי, כולל רישום פטנטים וניצול מסחרי של ההמצאות (נ/1, נספח 1, עמ' 4-5). זכויות הטכניון והממציאים מעוגנות בסעיף 10 לתקנון. על פי סעיף זה, מהכנסות ניצול מסחרי של ההמצאה ינכה הטכניון את כל ההוצאות שהושקעו בכל הפעולות הקשורות בביצוע הוראות התקנון, כשהיתרה תהווה את ההכנסה נטו שתעמוד לחלוקה. ההכנסה נטו תחולק בין הטכניון לבין הממציא בחלקים שווים, אולם "כאשר יש יותר ממציא אחד, תהיה מחצית ההכנסה נטו של הטכניון והמחצית השנייה של קבוצת הממציאים. החלוקה של מחצית ההכנסה בין הממציאים השונים תיעשה על פי הסכם הדדי ביניהם" (נ/1, נספח 1, עמ' 7-8). התובע חתם ביום 23.11.05 עם פרופ' איצקוביץ על מסמך חלוקת זכויות, שתוקפו כ"הסכם הדדי" על פי התקנון, כדלהלן: "1. אנו, הח"מ, פרופ' יוסף איצקוביץ וד"ר שחר כהן ("הממציאים") פיתחנו ו/או המצאנו במהלך עבודת המחקר שערכנו בטכניון המצאה בנושא בידוד, מיצוי ואפיון של תאי אב מתאי גזע עובריים אנושיים ומתאי גזע אנושיים של העובר, והתמיינותם לכוון עצם, סחוס וגידים. 2. בהתאם לקבוע בתקנות הקניין הרוחני של הטכניון (1999), מוסד הטכניון למו"פ בע"מ ("מוסד הטכניון") הוא בעליו של כל ההמצאות וכל הקניין הרוחני הקשור אליהם המתפתח בטכניון. 3. כאמור בתקנות, אם לא הוסכם אחרת, מוסד הטכניון אחראי להגנה על ההמצאה (אם דרך של רישום פטנט או דרך אחרת) והיחידה העסקית שלו אמונה באופן בלעדי על הטיפול והניצול המסחרי בהמצאות. 4. ידוע לנו כי אנו הממציאים זכאים למחצית מפירות מסחור ההמצאה (בניכוי הוצאות ההגנה על הקניין הרוחני והטיפול במסחור). 5. בהמשך לאמור לעיל אנו הממציאים מבקשים בזאת להגדיר את חלוקת זכויותינו בהתאם לתרומתנו, כדלקמן: א. שם: שחר כהן תרומה בהמצאה (%): 50% ב. שם: יוסף איצקוביץ תרומה בהמצאה (%): 50% 6. ..." על פי מסמך חלוקת הזכויות, חלקו של התובע בהמצאה מושא סעיף 1 שלעיל שווה לזה של פרופ' איצקוביץ. התובע טוען, שהמסמך הזה הועבר אליו, חתום על ידו, עוד בטרם נחתם על ידי פרופ' איצקוביץ, למרות פניותיו אל הנתבעים בבקשות מפורשות לקבל את המסמך החתום. לטענת התובע, מלבד הבטחות בעל פה כי יינתן לו אישור בכתב, דבר לא נעשה בעניין זה מצד מוסד הטכניון (סעיפים 28-29 לתצהירו ת/2). כבר עתה אקבע, כי לא היתה לתובע כל זכות לקבל אישורים נוספים מעבר להסכם ההדדי. אשר להסכם ההדדי, היה ברור לתובע שאין הסכם הדדי אחר מאשר ההסכם שהוא חתם עליו, המקנה לו מחצית הזכויות באמצאה, כמו גם לפרופ' איצקוביץ. העובדה שלא קיבל את העותק החתום על ידי פרופ' איצקוביץ היא שולית, וההתעקשות של התובע לקבל אישורים נוספים מגופים שונים מעבר להסכם ההדדי שהוא האישור היחיד התקף, אינה מימוש זכויותיו של התובע אלא נובעת מאופיו המיוחד של התובע. בהקשר לחלוקת התרומה לאמצאה, אציין את צורת החקירה הבלתי הולמת של ב"כ התובע את פרופ' איצקוביץ, שנעה כמטוטלת בין "אין חולק על מעמדך ומפעלך בתחום תאי הגזע העובריים" (למשל עמ' 211 שורה 19 ועמ' 217 שורה 18) ל"מאמר של ד"ר כהן זה מאמר שקודם כל פרופ' איצקוביץ" (עמ' 253 שורה 8) ל"אתה לא מבין שום דבר בהמצאה שאתה רשום כמי שתרם את מחציתה, ורק התובע מבין" (למשל עמ' 214 שורה 4, עמ' 218 ואילך ובסיכומים). דרך זו של חקירה, שנוספו לה עיונים עקרים בנושאי המחקר שנועדו להראות, כנראה, את ערכו הרב של התובע לעומת ערכו הנמוך של הנתבע, נתקלה מנגד בחקירה נגדית של התובע, שהרבה יותר משנועדה לברר את העובדות, נועדה להשחיר את פניו של התובע על ידי הפרחת האשמות ושמות של מי שכביכול הסתכסכו עימו, ללא כל ביסוס ראייתי. הנתבעים טוענים כי בשום מסמך או מכתב ובאף אחת מהשיחות שקיים עמם, התובע לא ביקש עותק של המסמך החתום. לטענתם, התובע ביקש אישור אחר, לפיו מעמדו בקשר לאמצאות זהה למעמדו של פרופ' איצקוביץ, אישור שאינו קיים ולכן לא ניתן לתת לו. כמו כן, התובע לא הצביע על חובה כלשהי מכוחה היה על מוסד הטכניון לספק לו אישור כלשהו מעבר למסמכי האמצאות ומסמכי הפטנט הקיימים. כאמור, על פי התקנון, החלוקה של ההכנסה בין הממציאים תיעשה על פי הסכם הדדי ביניהם. מכאן, שבעל דברו של התובע בקשר להסכם ההדדי לא היה מוסד הטכניון, אלא פרופ' איצקוביץ, שאיתו, כזכור, היה הסכם חתום מנובמבר 2005. בהקשר זה, בפגישתם מיום 26.2.07 אישר התובע בפני מר סופר כי הוא לא טרח לבקש את המסמך החתום מפרופ' איצקוביץ (תמליל השיחה שהוקלטה- ת/2, נספח כ', עמ' 14): "מר סופר: ולכן... נתנו לך את ה-assurance הזה ואתה דרשת לקבל את זה בכתב מאיצקוביץ אוקיי אז אני לא אגיד שזה לא לגיטימי התובע: לא, ביקשתי מהטכניון, ביקשתי מגולדצובל, ביקשתי מהטכניון ולא מאיצקוביץ באופן אישי" (ההדגשה שלי- מ' ר'). ביום 14.11.06 שלח התובע אי-מייל למר סופר, בו כתב כי לאור תרומתו לפיתוח הטכנולוגיה הוא רואה את עצמו "במעמד שווה לזה של פרופ' איצקוביץ במעורבות בכל הקשור להמצאה ולניצול המסחרי שלה, ואני מבקש לקבל אישור לכך בכתב, מהטכניון ומחברת "מדיקה"" (ת/2, נספח ו'). ברור, שהתובע ראה את עצמו במעמד שווה לזה של פרופ' איצקוביץ, בשל האמור באותו מסמך הדן בחלוקת הזכויות ביניהם, והוא אף התנהג לפיו. בפגישתו עם מר סופר, חזר על כך (ת/2, נספח כ', עמ' 2): "מכיוון שאני ראיתי את עצמי שווה בשווה עם איצקוביץ לפחות על הנייר אז בעקבות הפגישה שלנו אני הוצאתי מכתב שאני אומר בו דבר נורא פשוט אני רואה עצמי שווה בשווה..." (ההדגשה שלי- מ' ר'). התובע כלל לא אזכר במכתבו למר סופר דרישה לקבלת העתק חתום על ידי פרופ' איצקוביץ של מסמך חלוקת הזכויות. כמו כן, אני מאמין לעדותו של מר סופר, שהתובע מעולם לא ציין בפניו, שהוא לא קיבל את מסמך חלוקת הזכויות חתום גם על ידי פרופ' איצקוביץ (עמ' 159 לפרוטוקול, שורה 1). מר סופר הדגיש - "לו שחר כהן היה אומר לי שהוא מבקש את האישור הספציפי הזה, היינו שולפים אותו מהתיק ונותנים אותו לשחר כהן, הוא ביקש אישור אחר" (עמ' 160 לפרוטוקול, שורה 29 עד עמ' 161 לפרוטוקול, שורה 2 ושורות 20-22). אני מקבל את דברי מר סופר, כי תכנו של המכתב וסגנונו מעידים על חוסר ההבנה של ד"ר כהן, הן לגבי מעמדו כעובד מעבדה זמני הכפוף לפרופ' איצקוביץ, והן לגבי תהליך המיסחור והמגבלות שהדבר מטיל על חוקרים. בתצהירו הסביר מר סופר מדוע לא ניתן היה לתת לתובע את האישור שהוא ביקש, לפיו יהיה זכאי למחצית תמלוגי הממציאים במוצר שייצור כתוצאה מהאמצאה. על פי התצהיר, מוצרים בתחום מדעי החיים מבוססים בדרך כלל על מספר רב של פטנטים, ולכן צפוי כי חלקו של התובע במוצר הסופי יהיה מבוסס על התרומה היחסית של הפטנטים שהוא רשום כממציא בהם למוצר הסופי. במידה שהמוצר הסופי יהא מבוסס אך ורק על אותם פטנטים בהם הוא ופרופ' איצקוביץ היו ממציאים בחלקים שווים, הרי שחלקו צפוי היה להיות מחצית מחלקם של הממציאים. ואולם, ככל שהמוצר הסופי יהיה מבוסס על מספר טכנולוגיות מוגנות בפטנט, חלקו של התובע יהיה מחצית מן החלק היחסי של הפטנט שהוא שותף לו, במוצר הסופי (נ/1, סעיף 44.4). בשל כך, מר סופר לא יכול היה להבטיח לתובע שיזכה לקבל 50% מהכנסות הממציאים בגין מסחור הפרויקט כולו, משום שבאותו שלב, וגם כיום, לא ניתן לדעת אילו טכנולוגיות נוספות יידרשו לשם מסחור האמצאה, ואם לא תהיינה בעתיד תביעות של חוקרים נוספים להכיר בהם כממציאים באמצאה הנדרשת למסחור הטכנולוגיה. ייתכן שפרופ' איצקוביץ יהיה בעל זכויות במספר פטנטים שיחלשו על המוצר הסופי, ולכן חלקו של פרופ' איצקוביץ בהכנסות מאותו מוצר עשוי להיות גדול יותר, למרות שחלקו בפטנטים המשותפים עם התובע זהה לחלקו של התובע (נ/1, סעיפים 44.5-44.6; עמ' 139 לפרוטוקול, שורות 13-24). אמנם, התובע טוען, שהוא היה החוקר המוביל, הרוח החיה, הראש והידיים, אבל זאת לא ניתן לדעת בטרם גובשה האמצאה לכדי מוצר סופי (גם אם במהלך המחקר אישר הנתבע פרופ' איצקוביץ שהתובע הוא "אחד החוקרים המובילים" במעבדה שלו. לאור כל האמור, אני מקבל את דברי מר סופר שהתובע ביקש ממוסד הטכניון אישור אחר שלא ניתן היה לתת לו, ודוחה את טענת התובע שהוא פנה לנתבעים בבקשות מפורשות לקבל את המסמך החתום על ידי שני הממציאים, וכי הנתבעים הם שמנעו ממנו לראות מסמך זה (סעיפים 48 ו-58 לסיכומי התובע). כאמור, התובע פנה גם לקבלת אישורים אחרים, מגופים שונים, אבל בדין לא טען שהיתה לו זכות כלשהיא לקבל אישורים אלה, למשל אישור מהגוף המתקשר עם מוסד הטכניון, שכלפי חוץ הוא בעל האמצאה, שהתובע הוא מחזיק מחצית הזכויות מבין הממציאים, כלפי מוסד הטכניון. משאלו הם פני הדברים, אין מקום לחייב את הנתבעים בהוצאות בשל כך שמסרו לתובע העתק מההסכם ההדדי עם הגשת התביעה. בניגוד לטענת התובע, לאורך כל הדרך מוסד הטכניון לא התכחש לזכויות התובע על פי התקנון. חלקו של התובע וזכויותיו באמצאות נקבעו עוד במסמך חלוקת הזכויות, עליו הוא בעצמו חתם. מחומר הראיות עולה כי התובע לא פנה למוסד הטכניון בבקשה לקבל את מסמך חלוקת הזכויות, אלא בבקשה לקבל אישור אחר, לפיו מעמדו בקשר לאמצאות זהה לזה של פרופ' איצקוביץ, אישור שכאמור הנתבעים לא יכלו לתת לו. אציין, כי הנתבעים הודו בכתב ההגנה בזכויות נוספות של התובע, הנובעות מזכויות באמצאה, ואף זכויות אלו לא היתה עליהן מחלוקת מעולם והתובע לא דרש אותם קודם לכן. לפיכך, אני דוחה את דרישת התובע לחיוב בהוצאות בשל כך. ה. השתלשלות היחסים בין התובע לפרופ' איצקוביץ התובע למד לימודי רפואה. על מנת להשלים את חוק לימודיו, ולזכות בתואר "דוקטור לרפואה", היה עליו לעבוד בשנת סטאז' לאחר שנות לימודי הרפואה ולהגיש עבודת גמר, אף שנהוג לכנות גם סטודנט בשנת הסטאז' המשוטט במחלקה כשהוא לובש חלוק לבן בתואר "דוקטור". התובע עירפל את דבריו בנושא זה, אך מתוך תצהירו ותשובותיו בתחילת חקירתו הנגדית עולה, שבמהלך לימודי הרפואה, הכין התובע את עבודת הגמר שלו במעבדתו של פרופ' איצקוביץ בבית חולים רמב"ם. בינואר 2003 היה במהלך הסטאז', ובמסגרתו עבד חודש אחד במחלקת נשים ויולדות בניהולו של פרופ' איצקוביץ. לאחר הסטאז', ובטרם הגיש את עבודת הגמר וזכה לתואר דוקטור, נסע לעבוד כשנה במעבדה של פרופ' פולק בפקולטה לרפואה של Imperial Collega London. לדבריו, בשנה זו פירסם שני מאמרים כמחבר ראשי ושני פירסומים בכנסים בינלאומיים. בסופו של דבר, בתחילת 2007 קיבל את התואר "דוקטור". כדברי התובע בחקירתו, וכפי שהצהיר פרופ' איצקוביץ, בשעה שהחל בעבודתו, שהוא אומר שהיא פוסט דוקטורט, לא היה עדיין דוקטור באופן רשמי, אם כי הדבר היה צפוי. התובע הצהיר שפנה לפרופ' איצקוביץ בבקשה לעבוד במעבדה על התמיינות לעצם של תאי גזע עובריים, והתחיל את עבודתו בסוף 2004 על תקן זמני של פוסט דוקטורט תמורת מענק חודשי של 8,000 ₪, מכספי מענק מחקר של פרופ' איצקוביץ, ללא תנאים סוציאליים, וכך עבד עד מאי 2006. התובע פירט שהיתה במעבדה אוירה בלתי נעימה וחוקרת בכירה עזבה בסמוך להגעתו ואז הופעל לראשונה נוהל של כתיבה במחברות מעבדה. פרופ' איצקוביץ סתר טענה זו, שאינה חשובה להמשך הדיון. לדברי התובע, במהלך 2005 הצטרפה כטכנאית גב' לוסי לישנסקי, ש"לא נטלה חלק בחשיבה האמצאתית ובפיתוח המחקר, אלא נתנה שרות טכני מיומן ע"פ הנחיותי", כדברי התובע. לדברי פרופ' איצקוביץ, גב' לוסי לישנסקי היא חוקרת עצמאית, בעלת נסיון עשיר במחקר, שאותו חלקה עם התובע כשהגיע למעבדה. לדברי התובע, ב- 1.3.06 החלה לעבוד רינת לוי כטכנאית שלו במשרה מלאה, עבדה חצי שנה ועזבה עקב יחסי עבודה רעועים עם התובע, שהוא שהמליץ על העסקתה, בהיותה בת דודה של אשתו, כעולה מדבריו לרחל בוכבינדר. לאחר הפסקת עבודת התובע, חזרה גב' לוי לעבודה. מכאן משמע, שיחסי העבודה הרעועים היו קשורים לתובע עצמו. לקראת נובמבר 2005, הבשיל המחקר הנוגע לתאי גזע עובריים לכלל אמצאה, ואז נדרש לחתום על "טופס גילוי אמצאה", שנחתם ביום 23.11.05. התובע טוען שנאמר לו לרשום בסעיף תרומה 50% במקביל לפרופ' איצקוביץ, בלי לבקש את הסכמתו לחלוקה זו. משמע מדבריו שהוא סבר שתרומתו לאמצאה גדולה יותר, אך כבר עתה יאמר, שלמרות כל הטענות כלפי פרופ' איצקוביץ, שאינו מבין דבר, לא תבע התובע מעולם לקבוע שהוא זכאי ליותר מאשר 50% באמצאה. ביום 28.11.05, דרש התובע מהנתבע, לאור "ההיקף העצום של עבודת המחקר" ו"דלות האמצעים", הסדרת תנאי העסקתו כחוקר וסיוע בכוח אדם, תנאי עבודה וציוד. לדברי התובע, בקשתו לא נענתה. כאמור, ב- 1.3.06 החלה לדבריו לעבוד במשרה מלאה טכנאית "שלו". למרות שהתובע אינו טוען שהוא זכאי לחלק באמצאה הראשונה יותר מאשר מחצית, הוא טוען, שהאמצאה הומצאה על ידו בלבד ללא השתתפות הנתבע. מאחר שהתובע אינו תובע הכרה בזכויות העולות על מחצית, לא ארחיב בדיון בשאלה האם באמת פעל התובע לבדו בחלל ריק, והמציא את התחום מחדש לבדו, בלי השתתפות של הנתבע, ובלי להסתמך על מה שנעשה במעבדתו של הנתבע ועל ידו קודם לכן. אציין רק את תלונותיו על כך שכאשר התייחסו לאמצאה, לרבות במגעים מול מדיקה, התייחסו אליה ברישומים המקוצרים כאמצאה של "פרופ' איצקוביץ" ולאחר מכן של "פרופ' איצקוביץ ואח'", בעוד שלדעתו כנראה היה צריך להתייחס לאמצאה כאמצאה של "ד"ר שחר כהן", או "ד"ר שחר כהן ואח'", או "ד"ר שחר כהן שהואיל לשתף בה את פרופ' איצקוביץ". כאמור, מדובר בחוקר שאולי עברה שנה מאז קיבל את התואר דוקטור, והוא שותף באמצאה עם פרופסור מוכר ובעל שם מזה שנים בנושא תאי גזע. דרך העולם היא שכאשר מדברים על האמצאה מייחסים אותה לחוקר המוכר והבכיר מבחינה אקדמית, ולא לחוקר הצעיר וזוטר מבחינה אקדמית, גם אם הוא חשוב לאמצאה, ואולי הכי חשוב לאמצאה. מדובר במסמכים פנימיים שנשלחו למדיקה, כאשר בעלת דברה של מדיקה היא מוסד הטכניון ואין לה שום ענין בשאלה מי רשום כממציא של האמצאה. התובע, בראיית העולם המיוחדת, ראה בכך נישולו מההכרה האקדמית המגיעה לו. אני לא רואה זאת כך. אין קשר בין רישום שמות הממציאים בתהליכי מיסחור אמצאה לבין הכרה אקדמית. וכך גם לגבי בקשתו של התובע ב- 2007 לקבל בקשה לרישום האמצאה כאשר שמות הממציאים מופיעים על המסמך. כאמור, בעלת האמצאה היא מוסד הטכניון, והוא הרלבנטי לבקשה לרישום. מוסד הטכניון פנה למיסחור האמצאה כאמור דרך קרן הון סיכון מדיקה, החל מראשית 2006. ב- 22.2.06 נתן ד"ר כהן פרזנטציה למנהלים במדיקה על המחקר ועל הפוטנציאל המסחרי שלו. ב- 20.4.06 הציג מצגת נוספת בה מסר עדכון אודות המחקר ו"מפת דרכים" בנוגע להמשך הפיתוח. סוכם עם מדיקה על השקעה של 150,000 דולר ארה"ב בבדיקת היתכנות, וסוכם שאם היעדים יושגו, יושקעו לפחות 3 מיליון דולר נוספים. בימים 29.6.06-1.7.06 השתתף ד"ר כהן בכנס שנתי של האגודה הבינלאומית לתאי גזע, שם הציג תקציר של עבודתו שזכה לשבחים. . פרופ' ג'ורג' דיילי שיבח אותו ואמר שיש לו סיכוי להגיע ראשון לקליניקה. ד"ר כהן סיפר זאת לפרופ' איצקוביץ שהיה שבע רצון ואמר שלאור זאת על ד"ר כהן "לעבוד בטירוף". בינתיים, בסוף אפריל 2006 הסתיימה העסקתו של ד"ר כהן במסגרת מענק המחקר של פרופ' איצקוביץ, ומיום 1.5.06 הוא הועסק על ידי הנתבעת, מוסד הטכניון, בדירוג צוות מחקר, בדרגת חוקר ב', המיועדת בדרך כלל לבעלי תואר שני, במינוי זמני לשנה אחת (למעשה עד 31.5.07, כעולה מנספח 2 לתצהיר בני סופר), שוב מכספי מענק מחקר של פרופ' איצקוביץ. החל ב- 12.7.06 פרצה מלחמת לבנון. ד"ר כהן החליט שלא לבוא למעבדה, לאור הטילים שנפלו בסביבתה, ועבד בביתו על כתיבת מאמר לעיתון מדעי נודע, בקשות למענקי מחקר וכדבריו "תוכניות עבודה עבור חברת מדיקה", ועל מאמרים אחרים. לדבריו, פרופ' איצקוביץ דרש ממנו לבוא לעבוד במעבדה אבל ד"ר כהן אמר שאין לו מול מי לעבוד בלילה כשאינו במרחב מוגן, וכי הוא עובד מהבית ושוקד על עבודה חיונית. סביר להניח, שתשובתו לא נשאה חן בעיני פרופ' איצקוביץ, שסבר שהוא המחליט כיצד תנוהל המעבדה ולמה יוקצו המשאבים, האם לכתיבת מאמרים וקידומו האקדמי של החוקר, שגם הוא עשוי להיות חשוב, או לעבודה במעבדה. לדברי פרופ' איצקוביץ, לא דרש מהתובע להגיע למעבדה בתקופת המלחמה ולא התנכל לו בשל כך שלא הגיע. המעבדה היתה בתוך בית החולים, שעבד גם בימי המלחמה, ובסמוך למעבדה היה מרחב מוגן. פרופ' איצקוביץ ציין בפני התובע, שחוקרות אחרות הגיעו למעבדה כדי לתחזק את שורות תאי הגזע והביע חשש שתאי הגזע שהתובע עבד עליהם ילכו לטמיון. לדברי ד"ר כהן, ב- 30.7.06 שלח למדיקה תוכנית עבודה לקידום מיסחורו של הפרוייקט. כלומר, בשלב זה הפך ד"ר כהן, החוקר הצעיר והמבטיח, גם למכין תוכנית לעבודתו למיסחור פרוייקט עבור קרן הון סיכון שזה עיסוקה. בתחילת אוגוסט 2006 אושרה תוכנית העבודה. התוכנית הגדירה 20 יעדים שונים לפיתוח ובדיקות בהנדסת רצועות וגידים, ומשך הזמן שהוקצב לה היה 6 חודשים. זמן זה היה קצר, אך לדברי ד"ר כהן, הוא נקבע על בסיס העובדה שאנשי מדיקה ידעו שד"ר כהן עובד כך שאבני דרך רבות היו בשלבים שונים של סיום, ובסופו של דבר, 16 יעדים בוצעו, מהם 2 באופן חלקי, ורק 4 לא בוצעו. בדיקת ההיתכנות נדרשה על ידי מדיקה, משום שהטכנולוגיה, כדבריה, היתה חדשה מאד ובשלב מוקדם מאד. במקביל לסיכום בדבר בדיקת היתכנות, נוהל משא ומתן על דרך מיסחור האמצאה. מוסד הטכניון הציע הקמת חברה בבעלות משותפת, 10% למוסד הטכניון, והקמת ועדת היגוי בראשות פרופ' איצקוביץ, מתן רשיונות משנה, בגינם יהא הטכניון זכאי לתמלוגים, ואפשרות להחזרת הטכנולוגיה אם לא יעשה בה שימוש, כאמור במכתב מוסד הטכניון למדיקה מיום 28.9.06 (נספח 10 לתצהיר בני סופר). בתגובה העבירה מדיקה מסמך משלה שקיבל חלק מהתנאים ודחה אחרים מיום 6.11.06 (נספח 11 לתצהיר בני סופר). המו"מ המשיך להתנהל. התובע הצהיר, כי בחודש אוגוסט 2006 נוהלו תכתובות עם מדיקה, אך במהלך ספטמבר 2006 חש שהקשר בינו לבין מדיקה נפסק. לדבריו, באחת מפגישותיו עם פרופ' איצקוביץ ביקש לחזור ולהיות מעורב בתהליך מול מדיקה, ונענה "אין לך מה לדבר עם מדיקה". פרופ' איצקוביץ הצהיר, שהנוהג הוא שחוקרים מעורבים בשלב של הצגת האמצאה בפני המשקיעים, ואילו המו"מ העסקי מנוהל על ידי אנשי היחידה העיסקית. ד"ר כהן ביקש להיות מעורב גם בצד העסקי ופרופ' איצקוביץ הסביר לו שהמו"מ אינו מנוהל על ידם כחוקרים. כמובן שלא היתה לו התנגדות שיפנה למנהל היחידה העסקית, כפי שאכן עשה. ניתן לראות פער בין תפיסתו של ד"ר כהן לבין תפיסתו של פרופ' איצקוביץ והנוהל המקובל. אפשר שד"ר כהן מוכשר גם בצד העסקי, אבל כשרונו זה טרם התגלה עד אותו מועד, וכל מה שהתגלה הוא כשרונו כחוקר. למרות זאת, ד"ר כהן ראה את עצמו כמי שמנהל את המחקר, הפירסום, המיסחור וכל מה שכרוך בו, וכל נסיון להציב לו גבולות ולחלק את תחומי האחריות והעיסוק בינו לבין אחרים, נתפס אצלו, בטעות, כנישול. לדברי פרופ' איצקוביץ, בתקופה זו חל שינוי בהתנהגות ד"ר כהן. הוא החל לנהוג בחשדנות ובניכור, כאילו מנסים לנשל אותו מזכויותיו, והחל בנסיונות למדר את פרופ' איצקוביץ. בין היתר, שלח התובע נתונים על המחקר לחברת מדיקה בלי לידע את פרופ' איצקוביץ ובלי לכתב אותו. כשנודע לפרופ' איצקוביץ על כך, ביקש מהתובע לקבל עותק של המייל, ואז התברר שהתובע שלח לו את החומר בצורה חלקית תוך השמטה והסתרה של חלק משמעותי ממנו. אירוע זה גרם לפרופ' איצקוביץ אי נעימות ומבוכה. בנושא זה אפרט להלן. במסגרת עבודתו, ביקש ד"ר כהן לעבוד גם עם תאי גזע ממקור של שומן, ולכן קיבל בסוף 2005 מד"ר לירון אלדור, בנו של פרופ' איצקוביץ, שהיה רופא פלסטיקאי בבית חולים רמב"ם, תאים שמקורם בשאיבת שומן. כדי להכשיר תאים אלה לשימוש בניסויים, ביצע ד"ר כהן לדבריו עבודה מפרכת, כשלירון מסייע בידו באופן מינורי. כמו כן, סייע לירון בידי ד"ר כהן לבצע 3 ניתוחים בעכברים, סיפק מספר מאמרים וברושורים של מוצרים מתחום הפלסטיקה. ד"ר כהן הגיע לתוצאות יפות ושלח עידכונים ותמונות של תוצאות ניסויים, וגם פרופ' אולמן, הממונה על ד"ר לירון אלדור, התעניין בכך. לדברי ד"ר כהן, בשלב מסויים ביקש ממנו לירון רשות לפרסם את העבודה בכנס כירורגים פלסטיים באוקטובר 2006, וד"ר כהן נתן את רשותו. לאחר זמן, ביקשו ממנו לירון ופרופ' איצקוביץ לציין את שמו של לירון כמחבר ראשון של הפירסום בכנס, דבר שלדברי ד"ר כהן אינו מקובל ופוגע שלא כדין בחופש האקדמי שלו ובזכותו המוסרית בפירסום, בטענה שהדבר יעזור ללירון לקבל התמחות בארה"ב. לדברי ד"ר כהן, חש נגזל, אבל נאלץ להסכים לכך, למרות שמן הראוי היה לציין דווקא את שמו, ולמרות שפרסום בטרם עת של תוצאות המחקר היה עשוי להביא לאי כשירות האמצאה, מכיוון שלא כל החומר שפורסם נכלל ב- provisional הראשון שהוגש בינואר 2006. ד"ר כהן לא טוען שהדבר פגע ברישום הפטנט, אלא שעלול היה לפגוע. לדברי ד"ר כהן, לאחר שד"ר לירון אלדור זכה בפרס כספי בשל המצגת של המחקר, הוא הבין את הפוטנציאל העצום של המחקר והחל לשלוח לו הוראות וליצור מצב כאילו יש לו חלק מרכזי במחקר וכי הוא הקובע, המוביל, והמנהל של המחקר (כאשר ד"ר כהן רואה עצמו כ"הקובע, המוביל והמנהל של המחקר"), בעוד אינו מספק תאים נוספים. לירון, כך לדברי ד"ר כהן, ראה עצמו כאחד הממצאים של המחקר והביע תרעומת על כך שלא נמנה על רשימת הממציאים. לדברי ד"ר כהן, ביום 18.12.06 נאלץ להעביר לפרופ' איצקוביץ תוכנית עבודה עם העתק ללירון, תוך שניסח אותה בלשון רבים, כדי ליצור את התחושה שמדובר בשיתוף פעולה ובעבודת צוות, למרות שלא כך היה, בגלל שהיה מדובר בבנו של הממונה עליו, פרופ' איצקוביץ. ד"ר כהן טוען, שפיטוריו בסופו של דבר נועדו לסלול את הדרך ללירון להיות שותף שלא כדין לאמצאות ולהכנסות שתנבענה. עלי לומר כבר עתה, שנושא זה כלל אינו רלבנטי לתביעה, והתובע לא תבע בענין זה דבר. אם יש בכך רלבנטיות, הרי היא בהצבעה על אופיו של התובע, ד"ר שחר כהן, בדבר העצמת חלקו, גימוד אחרים, התנשאות, ותחושה שמתנכלים לו. בענין זה אני מקבל את דברי פרופ' איצקוביץ, כי ד"ר לירון אלדור עשה עבודת מדעי יסוד על התמיינות תאי גזע עובריים בשנים 2002-2005. הוא שיתף פעולה עם התובע, כאשר ד"ר לירון היה אחראי להפקת תאי הגזע ועל האספקטים המקצועיים של האפליקציות, וד"ר כהן אחראי על התמיינות התאים לרקמות ויצירת יריעות להשתלה. ד"ר כהן אינו בעל הכשרה כירורגית, וד"ר לירון ביצע ניתוחים רבים של חיות. נערכה פגישה להקמת שתוף פעולה מחקרי בין המעבדה לתאי גזע לבין המחלקה לכירורגיה פלסטית, ובעקבותיה הכין ד"ר כהן תוכנית עבודה (נספח 27 לתצהיר פרופ' איצקוביץ) שבה תגובש קבוצת עבודה המבוססת על שני טכנאים, ד"ר כהן (כזכור, מי שהשלים לימודי רפואה אבל לא קיבל תואר דוקטור לרפואה עדיין ולא עשה כל התמחות ועובד כחוקר זוטר במעבדה בחוזה לשנה) כ"מנחה" וד"ר אולמן, (מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית) כ"כירורג", לפי הנחיות המנחה. מובן מדוע שיתוף הפעולה הזה לא צלח. לדברי פרופ' איצקוביץ, ד"ר לירון הוא שיזם את הפנייה לכנס, הכין את המצגת והציג את העבודה ככירורג פלסטי, ולא הוכח שפרופ' איצקוביץ היה מעורב, לרבות לא באשר לסדר השמות שהוסכם בין לירון לתובע. המצגת לא פגעה ברישום הפטנט, ועובדה היא שהתובע העלה רק חששות לפגיעה. אני מאמין לדברי פרופ' איצקוביץ, שבדק עם התובע כל סעיף במצגת, ולאחר שגם התובע השתכנע שאין כל פגיעה ברישום הפטנט, הוצגה המצגת. כאמור, המשמעות היחידה של נושא זה היא לבירור אופי טענותיו של ד"ר כהן. מכל מקום, התובע החל במגעים מול בני סופר, מנהל היחידה העסקית של מוסד הטכניון, בדרישות לקבלת אישורים ומסמכים. לאחר מכן ביקש להיות נוכח בפגישות עם מדיקה, ונענה בחיוב ביום 11.10.06. בסוף אוקטובר נשלח ד"ר כהן על ידי פרופ' איצקוביץ להרצות בכנסים בפורטוגל ובברצלונה. כדברי התובע, בשלב זה הלכה וגברה בו התחושה שהנתבעים מנסים להרחיק אותו מהתהליך מול מדיקה ולנשל אותו מזכויותיו באמצאה. לדוגמא הוא מציין, ששמו לא הופיע כלל במכתב למדיקה, ובמקום זה הופיע "איצקוביץ וצוותו", למרות שהוא עבד על המחקר לבדו. כבר עסקתי בנושא זה. ד"ר כהן סבור כנראה, שהיה צריך לומר "(ד"ר) שחר כהן וצוותו", כשהצוות של ד"ר שחר כהן כולל גם את הטכנאית וגם את פרופ' איצקוביץ (אם יש לו מקום כלשהוא), או "ד"ר שחר כהן לבדו". אם לא כך נאמר, מנסים לנשל אותו. אני סבור שמדובר בתפיסת מציאות לא סבירה. מדובר בשם מקוצר, ההולך אחרי החוקר הבכיר השותף באמצאה. ד"ר שחר כהן הוא חלק מהצוות של פרופ' איצקוביץ. לא פרופ' איצקוביץ הוא חלק מהצוות של ד"ר שחר כהן. בהתאם להרגשה בלתי מוצדקת זו של התובע, דרש בנובמבר 2006 מבני סופר ומהיועץ המשפטי אישורים בכתב, ממוסד הטכניון וממדיקה, למה שנאמר לו בעל פה אודות זכויותיו בפרוייקט, ולכך שיש לו מעמד שווה לפרופ' איצקוביץ בכל הקשור לאמצאה ולניצול המסחרי שלה. כבר עסקתי בנושא זה. לדבריו, מרגע זה דחה פרופ' איצקוביץ שיחות ממנו והדבר שיבש את הקשר עם אנשי מדיקה. פרופ' איצקוביץ פנה אליו וביקש לדעת מה חסר להשלמת הפטנט, אך לדבריו של התובע לא העמיד לו כוח אדם נוסף שיעזור לו להשלים את החסר. התנהלותו של התובע מודגמת במספר הגדול של ההתכתבויות - בין הימים 23.11.06 עד 18.12.06 היו כעשרה חילופי התכתבויות. לדברי פרופ' איצקוביץ, מכתבו של ד"ר כהן, שאת העתקו קיבל, המם והפתיע אותו, הן בנוסחו והן בתוכנו. התובע מעולם לא פנה אליו ודרישותיו העידו על חששות שאינם מעוגנים במציאות ועל חוסר הבנה בתהליך המיסחור. בין היתר, נטען שאין החופש האקדמי לפרסם שמור אלא לחברי סגל, ואף אלה נדרשים לעכב את הפרסומים בהתאם לאילוצי רישום הפטנט והמיסחור. כמו כן טוען פרופ' איצקוביץ ובצדק, שהיה בידי ד"ר כהן הסכם בינו לבין פרופ' איצקוביץ מיום 23.11.05 שקבע שהזכויות בהמצאה מתחלקות שווה בשווה, ולא היה מקום לערב את מדיקה בכך או לבקש ממנה אישור, כאשר מדיקה מתקשרת בהסכם רק עם הטכניון, וההסדר הפנימי שבין הממציאים אינו מענינה. לכן, ביקש פרופ' איצקוביץ מעו"ד גולדסובל לדבר עם התובע להרגיעו ולהבהיר לו את זכויותיו. התובע ציין שיחה שהתקיימה בינו לבין עו"ד אבי גודלסובל ביום 29.1.06. הוא טורח לציין, שנאמר לו בשיחה שעו"ד גודלסובל ופרופ' איצקוביץ חברים קרובים מזה שנים רבות. בשיחה זו, הציע עו"ד גולדסובל לתובע להסתדר עם פרופ' איצקוביץ אם רצונו בקריירה בטכניון. התובע רואה זאת כחלק מהמזימה נגדו. אני רואה זאת כעצה טובה מאד, שאילו פעל התובע לפיה, היה כל הענין יכול להסתיים אחרת. לשאלת התובע אם הטכניון אינו רואה אותו ואת פרופ' איצקוביץ כשווים בפרוייקט, ענה עו"ד גולדסובל שלפרופ' איצקוביץ פרויקטים רבים אחרים ולכן הם לא שווים. להרגשתו של ד"ר כהן, שרואה בכך סתירה להסכם ההדדי ולדבריו של בני סופר, זו היתה גושפנקא רשמית לכך שפרופ' איצקוביץ, באמצעות מקורביו, מתכוון לנשל אותו מזכויותיו. כדבריו "חשתי שמופעלים עלי לחצים בלתי הוגנים וכי דרכי חסומה". אניח לטובת התובע שמדובר בטעות שלו ולא בתפיסת מציאות לקוייה. אין סתירה בין מה שאמר עו"ד גולדסובל לבין מה שאמר בני סופר לבין מה שכתוב בהסכם ההדדי. לפי ההסכם ההדדי יש לד"ר כהן מחצית על מחצית עם פרופ' איצקוביץ באמצאה הספציפית. זה לא כל הפרוייקט. כפי שהסביר מר סופר, לפרופ' איצקוביץ יש אמצאות אחרות, שאפשר שיעשה בהן שימוש בפרוייקט. במקרה זה חלקו של התובע לא יהיה מחצית מההכנסות מהפרויקט. לטענת התובע, בעוד שכל המערכת פעלה לקידום המשא ומתן עם מדיקה, פרופ' איצקוביץ גרם לניתוק הקשר בין התובע למדיקה ותאם לבדו ביקורים במעבדה, למרות שמקובל שהממציא ומי שמקורב ביותר למחקר הוא הנמצא בקשר שוטף עם חברת ההשקעה לצורך מתן הדרכה ומענה לשאלות. אמירה זו נאמרה באופן בלתי ספציפי ובלי להוכחה. במקביל, הצהיר התובע, שמוסד הטכניון ראה בו אישיות רלבנטית לתיאום ביקור מדיקה במעבדה וביום 10.12.06 שלח לו בני סופר את טיוטת העקרונות להקמת מיזם משותף לפיתוח וניצול האמצאה. גם במסמך זה ובהעברתו מצא התובע עדות למזימה נגדו. וכל כך למה? משום שנאמר ששמות הממצאים הם "פרופ' יוסי איצקוביץ וד"ר שחר כהן והסטודנטים שלו בטכניון." ניתן היה לחשוב שאין פגם בתיאור זה, אבל לד"ר שחר כהן מובן, שהניסוח המקורי היה "פרופ' יוסי איצקוביץ והסטודנטים שלו בטכניון" ושמו שלו הוסף ברשלנות, ולא בהדרת הכבוד המתאימה. יתר על כן, לדעת ד"ר כהן, הניסוח הזה מבטא חלוקה בינו לבין פרופ' איצקוביץ לבין סטודנטים נוספים בטכניון, כי הוא לא היה הרי סטודנט. לדבריו, הניסוח הזה נבחר כדי לנשלו מזכויותיו. אהיה חריף הפעם. מדובר בסברות כרס, ועל ד"ר כהן לשאול את עצמו מדוע הוא רואה בכל דבר נסיון לנישול. ראשית יאמר, שאין חולק שמדיקה ידעה היטב שהחוקר העסוק ביותר באמצאה הנדונה הוא ד"ר שחר כהן, וכי למדיקה אין שום ענין בשאלה כיצד מחלק מוסד הטכניון את ההכנסות בין הממציאים. נניח שאכן הניסוח הקודם היה "פרופ' איצקוביץ והסטודנטים שלו". למרות שד"ר כהן טוען שאינו סטודנט של פרופ' איצקוביץ, הוא סטודנט שלו, בין לפני שקיבל את התואר דוקטור ובין לאחר מכן. הכינוי "פרופ' איצקוביץ והסטודנטים שלו" נכון, בדיוק כמו "פרופ' איצקוביץ והצוות שלו" ואין הכינויים האלה מבטאים שום נישול. כדי להפיס את דעתו של ד"ר כהן, שכבר הראה את חוסר הנחת שלו מכך ששמו לא מצויין במפורש, הוסיפו את שמו. אין בכך ביטוי לחלוקה כלשהיא. אפשר היה להשאר בביטוי "פרופ' איצקוביץ ואחרים". גם הביטוי הזה היה נכון. אין לביטוי הזה שום משמעות ביחסים עם מדיקה, מעבר לאינפורמציה. באותו זמן, ד"ר כהן פנה למר סופר ודרש לכתוב בפרוייקט שנמסר למדיקה רק פרופ' איצקוביץ וד"ר שחר כהן. מר סופר הסכים לרשום כך והפנה אותו לטל ממשרד עו"ד גולדסובל, שלא ראתה בעיה להיענות לבקשתו, בהתכתבות מימים 13.12.06, 14.12.06, 15.12.06. לדבריו של התובע, "דא עקא" שמעולם לא קיבל לידיו מסמך עקרונות מתוקן. להסיר ספק, הוא לא אמר שהמסמך לא תוקן, אלא שהוא לא קיבל העתק, למרות התכתבות שלושה ימים ברצף. למחרת פנה לפרופ' איצקוביץ בדרישה שיכתב שלכל אחד מהם מגיע 25% ולטכניון 50%, כפי שכתוב בתקנון הקנין הרוחני של הטכניון. כמו כן ביקש להיות חבר ב- steering committee שבראשה יעמוד פרופ' איצקוביץ לפי מסמך העקרונות. ביום 21.12.06 ענה פרופ' איצקוביץ (כדברי התובע - "רק ביום 21.12.06, שהרי לאור הדחיפות שרואה התובע ברישום שמות הממצאים, היה עליו לענות מייד), שבנושא חלוקת המניות בפרוייקט הוא מפנה אותו לפרופ' כוכבי, מנהל מוסד הטכניון, ובאשר לועדה, ענה שמוקדם עדיין לדבר, אך נראה שלא תהיה בעיה. לטענת התובע, ההפניה לפרופ' כוכבי מנוגדת לתקנון הקנין הרוחני שההסכם בין הממצאים יערך בינם לבין עצמם והיא הפניית סרק מכיוון שאין לו גישה למנהל מוסד הטכניון, אלא בגיבוי פרופ' איצקוביץ, שאינו קיים, וכאשר פרופ' איצקוביץ היה אותה שעה קרוב משפחה של פרופ' כוכבי. אני דוחה את הטענה שההפניה למנהל מוסד הטכניון היא הפניית שווא. היא גם לא מנוגדת לתקנון. חלוקת המניות תיעשה לפי האמצאות שיהיו חלק מהפרויקט. אם כל הפרוייקט יהיה האמצאה הנדונה, החלוקה תהיה כפי שדרש התובע. אם ישותפו אמצאות נוספות, החלוקה תהיה שונה ואין בכך שום סתירה לתקנון הטכניון. האמור בתקנון הטכניון לגבי חלוקת ההכנסות מהאמצאה יקויים, אבל אין בכך כדי לקבוע שזה יהיה השיעור גם כאשר יעשה שימוש באמצאות נוספות. פרופ' איצקוביץ קבע פגישה עם מדיקה ליום 1.1.07, ללא תיאום עם ד"ר כהן, לטענתו. בכך, כך נטען, הצר את צעדיו. הטענה לא מובנת לאור העובדה שהתובע השתתף בפגישה. לדברי התובע, הפגישה נמשכה שעתיים כשד"ר כהן מדבר כל הזמן ופרופ' איצקוביץ שותק, למעט כאשר תיקן את ד"ר כהן שאמר "החזון שלי" ל"החזון שלנו". במהלך הפגישה ביקש אפי כהן ארזי מאנשי מדיקה מד"ר כהן לשלוח לו במייל תחשיב של תהליך שדובר עליו בפגישה. לדברי התובע, ניסה ליצור קשר עם פרופ' איצקוביץ לאחר הפגישה ללא הצלחה. כנראה שמדובר בקשר טלפוני, כי לא היתה מניעה לשלוח לו מייל. מייל לא נשלח. מכל מקום, ב- 1.1.07 שלח ד"ר כהן לאפי ארזי עם העתק לפרופ' אלי חזום, תחשיב שהתבקש בפגישה. התובע לא העביר העתק לפרופ' איצקוביץ. ביום 17.1.07, פנה אליו פרופ' איצקוביץ וביקש לדעת אם ערך תחשיב עלויות, משום שהוא רוצה לראותו לפני שיועבר לאנשי מדיקה. טוען ד"ר כהן שכחלק מהמזימה, זו היתה שאלה מכשילה מכיוון שהוא כבר קיבל את התחשיב מאלי חזום. ד"ר כהן, המלין על כך שלא עונים לו, לא ענה. ביום 18.1.07, שב פרופ' איצקוביץ ושאל אם התובע ערך תחשיב עלויות, והתובע ענה שכבר שלח אותו לאפי ארזי, וצירף קובץ התחשיב ללא מכתב הלוואי שכלל פרטים נוספים. בתגובה הודיע פרופ' איצקוביץ לתובע, שהוא מופתע מכך שהתובע שלח תחשיב לארזי ללא אישורו ובלי להעביר לו העתק ונדרש להעביר לפרופ' איצקוביץ העתק כל חומר הנשלח למדיקה ולתאם איתו בעתיד כל תקשורת עם מדיקה. התובע לא ענה על כך ולא שלח את ההתכתבות המבוקשת. בחקירתו הנגדית, הסביר ד"ר כהן את אי העברת מלוא החומר בכעסו על פרופ' איצקוביץ, ולמעשה כעונש לפרופ' איצקוביץ. לכן, למרות שהיה נהוג להעביר העתק מלא, העביר רק מסמכים חלקיים, בהגדרה צרה של מה שנתבקש, למרות שלא היה צריך בכלל לבקש ממנו (עמ' 86/8). לטענת התובע, בנסיבות שבהן פרופ' איצקוביץ נכח בישיבה וידע על בקשת מדיקה וניתק עימו קשר במשך שבועיים לא היתה הצדקה לתוכנו של המכתב, והוא דוגמא להתנהגות שיטתית של פרופ' איצקוביץ להכניס את התובע לסיטואציות חסרות מוצא על מנת שתהיה לו הזדמנות להעלות על הכתב תלונות מדומות על התנהגות בלתי ראויה. אני דוחה את טענת התובע. אין מדובר בתלונה מדומה אלא בהתנהגות לא ראויה של התובע. העובדה שפרופ' איצקוביץ ידע שצריך להכין ולהגיש תחשיב אינה אומרת שהסכים שהתחשיב יוגש ללא אישורו וללא ידיעתו. אין ספק שמשלוח התחשיב ללא ידיעתו של פרופ' איצקוביץ גרם לו אי נעימות, במיוחד כאשר נאלץ לפנות לאפי ארזי ממדיקה ולבקש ממנו את המייל שקיבל מד"ר כהן, ואז נוכח שבקובץ התחשיב עצמו היתה פיסקה נוספת, מהותית, שהתובע מחק לפני ששלח העתקו לפרופ' איצקוביץ. הטענה שהתובע לא הצליח ליצור קשר טלפוני עם פרופ' איצקוביץ, היא היא טענת השווא. התובע מיומן מאד בתקשורת מיילים, ואיש לא מנע ממנו להעביר את התחשיב במייל לפרופ' איצקוביץ לפני שליחתו, ולשלוח אותו עם העתק לפרופ' איצקוביץ. אכן, זו דוגמא, אבל לא להתנהגות של פרופ' איצקוביץ, אלא להתנהגות של ד"ר כהן, הסבור שמכיוון שהוא החוקר המוביל בנושא זה בפועל, הרי "אני ואפסי עוד", ואין צורך שיקבל אישור ממנהל המעבדה, שותפו לאמצאה, ואין צורך שיעדכן אותו, שהרי זה החזון שלו, והאמצאה שלו, ומי הוא בכלל פרופ' איצקוביץ? אולי אחד מהצוות של ד"ר כהן, המוביל. לא צריך לשתף אותו במה שמעבירים לגורם חיצוני, ואם הוא מבקש לקבל העתקים, וד"ר כהן כועס על פרופ' איצקוביץ, שאינו משרת כראוי את עניניו של ד"ר כהן, אפשר להעניש אותו ולהעביר לו חלק מהמסמכים. התובע זומן לפגישה עם פרופ' איצקוביץ ביום 23.1.07. ביום 22.1.07 דרש הנתבע מהתובע התייחסותו למייל מיום 18.1.07. התובע השיב בבוקר יום 23.1.07, שפרופ' איצקוביץ היה נוכח כאשר אפי ארזי ביקש את התחשיב ולא אמר לתובע דבר על כך, כגון שהוא מבקש לאשר את התחשיב לפני העברתו. כמו כן, פרופ' איצקוביץ לא דיבר עם ד"ר כהן לפני ואחרי הפגישה, למרות שני נסיונות להשיגו בטלפון. בתגובה ענה פרופ' איצקוביץ, שהפרשנויות של ד"ר כהן לא מבוססות והתנהלותו לא מקובלת. אין טעם לקיים את הפגישה לפני שד"ר כהן יעביר לו את כל ההתכתבויות עם מדיקה. זו היתה תשובה סבירה ונכונה. על כל פנים, לדברי התובע, נעלב מתשובתו המרושעת של הנתבע, ולא הגיב למייל המעליב והמשפיל. אני דוחה את טענת התובע. המייל היה סביר בהחלט. בהמשך אותו יום 23.1.07, ביקש הנתבע מהתובע עידכון לגבי המאמר שעתיד להשלח ל- Nature Biotechnology. לדברי ד"ר כהן, אף אנשי מדיקה ציפו לפירסום בכתב עת זה שהוא היוקרתי ביותר בתחום, שכן הוא מעיד שכמקובל בעולם היזמות הטכנולוגית, פירסום כזה הוא גושפנקא מדעית להתכנות הטכנולוגית של הפרוייקט. המאמר הוגש ועבר בהצלחה את שלב הסינון הראשוני בסוף אוגוסט 2006, ונמסר לבוחנים מדעיים של כתב העת. לדברי פרופ' איצקוביץ, המאמר לא התקבל לפרסום על ידי Nature, שדרשה שינויים ותיקונים משמעותיים, ועריכת ניסויים נוספים ואין כל בטחון שהיה עומד בדרישות הסף, גם אילו הזדרז התובע בהשלמתו, והוא לא הזדרז ולמעשה ניתק את הקשר לאחר פיטוריו. הוא לא התקבל גם על ידי 3 כתבי עת נוספים, אלא רק על ידי החמישי, לאחר תיקונים. בסופו של דבר, לדברי התובע, פורסם המאמר בכתב העת Tissue Engineering במאי 2010 וזכה לכבוד הגדול שצילום מתוך המאמר היה תמונת השער של כתב העת. פרופ' איצקוביץ הצהיר, שלאחר קבלת דרישות כתב העת, סוכם על דרך ההתמודדות איתן, ופנייתו מיום 23.1.07 היתה לאחר שעבר זמן והוא לא קיבל מאמר מתוקן. התובע הצהיר, שאף שהבין שזה מהלך נוסף שנועד לנשלו מרעיונותיו ואמצאותיו, ולא בקשת עידכון סבירה, עדכן את הנתבע באופן מלא על היקף העבודה הנדרשת, כולל זמן משוער לסיום, שהוא 4-6 שבועות. לדברי התובע, קיבל תגובה סרקסטית "תודה על העידכון המתומצת. כמה חיות הושתלו בכל ניסוי ובאיזה שלב הניסוי? מתי לדעתך ניתן יהיה לשלוח את המאמר המתוקן?" התגובה סרקסטית רק באמירה שהעידכון מתומצת, והוא אכן כזה. זה לא הפריע ומפריע לתובע לחשוב שזה היה נסיון לנצל את הישגיו המרשימים. לדבריו, הוא ענה ופירט את הנתונים, מהם עלה שתוך שבוע עמד לבצע את ההשתלות האחרונות, ומבחינתו של פרופ' איצקוביץ, כך לטענת התובע, משמעות הדבר היתה שמאותו מועד ניתן יהיה לסיים את כתיבת המאמר בלי להיזקק לידע הייחודי שלו. כעולה מדברי פרופ' איצקוביץ, אפילו רצה לא היה יכול לנשל את ד"ר כהן מזכויותיו במאמר, שכבר נשלח לפירסום, כשד"ר כהן מצויין כמחבר ראשון. מכל מקום, התובע לא טען ולא הוכיח, שאכן, כעבור שבוע, או יותר, הסתיימה כתיבת המאמר בלי להיזקק לידע הייחודי שלו. ההיפך הוא הנכון, לצורך פירסום המאמר לאחר שלא הושלם, פנה הנתבע כעבור יותר משלוש שנים לתובע שישלים אותו (סעיף 137 לתצהירו). כלומר, לא הושלם המאמר בלי להיזקק לידע הייחודי שלו. בהקשר זה, אני דוחה את טענת התובע, כי כתב העת Nature קיבל את המאמר וכי הנתבעים מנעו את פירסומו. כעולה מן הראיות, כתב העת דחה את המאמר, אך היה מוכן לשקול זאת שנית אם המאמר יעבור רוויזיה מקיפה, בתוך זמן סביר, ובכפוף לניסויים נוספים. הניסויים נעשו בחלקם הגדול עד פברואר 2007, ולאחר מכן היה צריך לסכמם ולערוך מאמר אחר, ואז אולי היה המאמר מתקבל, אבל ד"ר כהן, בשנת 2007 לא ביקש לעבוד על המאמר, לא עבד עוד על המאמר ולא שיתף פעולה, כנראה בכעסו על הנתבעים עם פיטוריו. (אציין, כי בעמ' 217 מיום 23.6.11 שאל ב"כ התובע בדבר אימייל מיום 25.3.07 בענין זה, שלא גולה, לא הוצג והתובע לא העיד עליו, ולכן לא אתייחס לאפשרות זו, וראה דברי בעמ' 219 ). גם לאור עמדת ד"ר כהן, אני מקבל את דברי פרופ' איצקוביץ בענין זה שלא היה ראוי לעבוד על המאמר ללא ד"ר כהן, וכי הנתק שהיה בין הצדדים הכשיל את האפשרות לבחון שוב את הפירסום בכתב העת היוקרתי הזה. נסיון להגיש את המאמר מחדש בשנת 2009, כאשר ד"ר כהן כבר שיתף פעולה, לא היה מעשי, שנתיים לאחר בחינתו כמאמר על דברים חדשים, גם אם אין הגבלה פורמלית על מועד התיקון. כאמור בתצהירו של ד"ר כהן, אחר הדברים האלה, ביום 14.2.07, בשעה 10.00 לערך, הודיע ד"ר כהן לפרופ' איצקוביץ על כוונתו לשלוח תקצירים לפרסום בכנס הבינלאומי החשוב מסוגו בנושא תאי גזע. כפי שאמר ד"ר כהן באותו מייל, התקצירים עוד לא היו מוכנים והוא הודיע שישלח אותם בהמשך אותו יום. ד"ר כהן טוען, כחלק מהתנכלותו של פרופ' איצקוביץ, שהלה לא הגיב ולא אישר את משלוח התקצירים אף שהיה ידוע לו שהמועד האחרון למשלוח הוא 15.2.07 שעה 20.00, ועל כן, מכיוון שפרסום הוא בסיסי זכות הקיום שלו כחוקר, ולא היתה סיבה שפרופ' איצקוביץ ימנע ממנו משלוח התקצירים, ניסה נואשות להניע את פרופ' איצקוביץ לענות לו. כעולה מנספח טז לתצהירו של ד"ר כהן, התקצירים נשלחו על ידו לפרופ' איצקוביץ לא באותו יום, היום הלפני אחרון, אלא למחרת, ביום האחרון, בשעה 16.30. ד"ר כהן טוען כי לא נותרה בידו ברירה אלא להגיש את התקצירים, ורק סמוך לפני המועד הסופי הודיע לו פרופ' איצקוביץ שאין אפשרות לבדוק ושלא ישלח. כעולה מתצהירו של פרופ' איצקוביץ, לא ידע כלל על קבלת התקצירים 3.5 שעות לפני המועד האחרון, אלא כאשר קיבל קרוב ל17.00 SMS מד"ר כהן, לפיו שלח לו במייל את התקצירים שברצונו להגיש בשעות הקרובות. אותה עת היה פרופ' איצקוביץ עסוק בנושא חשוב מחוץ למשרד וידע שלא יוכל לקרוא מייל בשעות הקרובות, ולכן הודיע לד"ר כהן "מאוחר מדי. אל תשלח". ד"ר כהן ענה "זה לא מאחר עדיין". פרופ' איצקוביץ ענה "אין אפשרות לבדוק אל תשלח - לילה טוב". התובע ענה "חבל שלא הספקת לעבור על האבסטרקטים. אבל אינני רוצה לוותר על ההזדמנות הזו" ונענה "אין אפשרות לבדוק אל תשלח - לילה טוב שוב - אל תשלח ללא הסכמתי!". ד"ר כהן לא צירף את הראיות על כך, אך מובן מדבריו, שהוא שלח את התקצירים לפני המועד הסופי, וגם לפני המועד שבו הודיע לו פרופ' איצקוביץ שלא ישלח, שהוא סמוך למועד שבו העביר לפרופ' איצקוביץ את התקצירים. ביום 16.2.07, שלח ד"ר כהן שוב את התקצירים לפרופ' איצקוביץ, ללא כל מילים נילוות, והוא מלין שלא קיבל תשובה. הוא קיבל תשובה מהנהלת הכנס ביום 23.2.07, כי התקצירים לא הובאו לעיון ולבחינה, מכיוון שהם נמשכו על ידי החוקר הבכיר פרופ' איצקוביץ. ד"ר כהן רואה בכך פגיעה בו ובחופש האקדמי שלו, ובנוהג שלפיו לעיתים ביקש את הסכמת פרופ' איצקוביץ והוא מעולם לא דרש לקבל את אישורו קודם לפירסום, ולא היתה סיבה להימנע מפירסום. פרופ' איצקוביץ טען, שנתן הוראה מפורשת שלא לשלוח את התקצירים ללא אישורו, כאשר התקצירים התבססו על עבודת מספר חוקרים במעבדה, והוא עצמו היה שותף להם כחוקר ראשי. עוד טוען פרופ' איצקוביץ, כי התובע שלח לו את התקצירים לאחר שהסיר מהם את רשימת המחברים, שהיתה כלולה בתקצירים שנשלחו. פרופ' איצקוביץ ראה מקרה זה בחומרה מיוחדת, משום שמדובר בהפרת אמון בעבודת מחקר מדעית המבוססת על אמון ופתיחות בין השותפים למחקר. אני דוחה את טענות ד"ר כהן באשר לפגיעה בו בענין זה. מאחר שד"ר כהן פנה לפרופ' איצקוביץ והודיע לו על כוונתו והודיע שיצרף את התקצירים, מובן שהוא ראה חובה לעצמו להודיע ולאפשר לפרופ' איצקוביץ לקרוא את התקצירים. אני מניח שלא היה על ד"ר כהן להתחיל לטפל בענין זה רק ביום הלפני אחרון, אלא פורסם קול קורא לכנס שבועות לפני כן. ציפייתו של ד"ר כהן, שפרופ' איצקוביץ יעמוד לרשותו בכל עת ויענה מייד על מיילים שהוא שולח לו, אינה ציפייה סבירה. פרופ' איצקוביץ הוא מנהל מחלקה בבית החולים, ואפשר שבשעות הבוקר ואחר הצהריים הוא עוסק בענינים אחרים מלבד עניניו של ד"ר כהן. איני משוכנע שהיה עליו כלל להגיב על הודעה כללית של ד"ר כהן על כוונתו, כאשר ד"ר כהן אומר שיעביר את התקצירים בהמשך אותו יום, אלא להגיב לתקצירים עצמם, שעליהם גם פרופ' איצקוביץ אמור להיות חתום כחוקר הבכיר. התקצירים הועברו על ידי ד"ר כהן לא ביום הלפני אחרון כמבוטח, אלא ביום האחרון, בשעה 16.30, כאשר המועד האחרון הוא שעה 20.00. בחקירה נגדית אישר ד"ר כהן שכנראה שלח את התקצירים לאחר שתי הודעות SMS שהורו לו שלא לשלוח, ותירץ זאת בכך שהיה נראה לו שהמטרה היחידה של האיסור היא לפגוע בו (כעדותו בעמ' 90). ד"ר כהן לא הודיע לפרופ' איצקוביץ ולחוקרים האחרים שפעל בניגוד להוראתו ושלח את התקצירים (עמ' 91). פרופ' איצקוביץ לא צריך לעבוד רק אצל ד"ר כהן, והוא לא חייב להתפנות מכל עיסוקיו לעיין בתקצירים ב-3.5 השעות שהותיר לו ד"ר כהן, על מנת שלא לפגוע בקריירה האקדמית של ד"ר כהן. אציין, כי במייל הראשון כתב ד"ר כהן, שאפשר שלא ישתתף בכלל בכנס, ולא העביר העתקי התקצירים. בנסיבות אלה, היתה תשובתו של פרופ' איצקוביץ לד"ר כהן מוצדקת, ואין בה פגיעה כלשהיא בד"ר כהן. אילו לא חשב ד"ר כהן שעל פרופ' איצקוביץ לעמוד לשירותו בכל עת, והכין את התקצירים קודם לכן, והעביר אותם לפרופ' איצקוביץ כמה ימים קודם למועד האחרון להגשתם, היה עשוי לקבל תשובה ענינית, אלא שד"ר כהן ראה עצמו כמי שרק זמנו, פירסומו ועתידו חשובים, וכל האחרים, לרבות החוקר הבכיר שקיבל אותו לעבודה, נועדו לשרת מטרות אלה. הוראתו של פרופ' איצקוביץ שלא לשלוח את התקצירים בלי שתינתן לו הזדמנות ראויה לעבור עליהם, היא הודעה סבירה. מעשהו של ד"ר כהן, ששלח את התקצירים למרות הוראה מפורשת שלא לעשות כן, היא הפרת משמעת חמורה. אשר להודעתו של פרופ' איצקוביץ לכנס בדבר משיכת התקצירים, אפשר שהיה בידי פרופ' איצקוביץ למחול על הפגיעה בו, ובמחברים האחרים, ולא למנוע את פירסומם. עם זאת, על רקע היחסים הקודמים בין המעורבים, ניתן להבין מדוע לא היה פרופ' איצקוביץ מוכן לאשר בדיעבד תקצירים שנשלחו ללא אישורו, תוך השמטת רשימת המחברים, בלי שיתופם ובלי שיתופו, ולמרות שהורה שלא לשלוח. ביום 18.2.07 פנה פרופ' איצקוביץ לד"ר כהן וביקש לקבל את מחברות המעבדה שלו לשנים 2004-2007 וכן העברת תאי גזע שגידל לחוקרת אחרת, מיכל עמית. לדברי ד"ר כהן, משמעות הפנייה היא החרמה של מחברות המעבדה שלו ללא סיבה סבירה, וחמור מכך, דרישת פרופ' איצקוביץ להעברת תאי הגזע שהוא בודד וגידל, פרי פיתוחו והמצאתו, עליהם מתבססות בקשות הפטנט שלו לחוקרת אחרת שבעבר פרופ' איצקוביץ זילזל בה, היא אבסורדית. על כן, התייעץ ד"ר כהן עם עורך דינו וביחד איתו שלח ביום 22.2.07 מכתב שבו דחה את דרישת פרופ' איצקוביץ, וטען שפרופ' איצקוביץ מצר את צעדיו ומנסה לנשל אותו מהמחקר שבו הוא עוסק, בנוסף לעיכוב פירסומים מדעיים שלו. עוד כתב באותו מכתב, שעד אז לא חתם ביניהם מסמך המגדיר את זכויותיהם כממציאים משותפים בהכנסות שיתקבלו מניצול האמצאות, כאמור בתקנות הטכניון, והוא מבקש להביא לחתימת מסמך שיקבע שהם בעלי חלקים שווים בהכנסות ולפתוח דף חדש ביחסים. שוב אזכיר, שבין ד"ר כהן לפרופ' איצקוביץ היה הסכם בנדון עוד מנובמבר 2005, שהעתקו היה בידי ד"ר כהן. כפי שכותב ד"ר כהן, פרופ' איצקוביץ לא ענה למכתב זה "הענייני, החיובי והצודק". לא אעסוק בשמות התואר. איני רואה חובה למנהל מעבדה לענות בכתב לעובד שבוחר להתכתב איתו, ומודיע לו בכתב שאינו מוכן לקיים הוראה שלו. פרופ' איצקוביץ הצהיר, שסירובו של ד"ר כהן להעביר תאי גזע לחוקרת אחרת היה לא אתי ולא קולגיאלי, שכן התובע עצמו ביצע עבודות על תאי גזע שקיבל מחוקרים אחרים, וסירובו היה גם הפרה חמורה של הוראתו כחוקר ראשי ומנהל המעבדה. כמו כן הצהיר פרופ' איצקוביץ, שהמקרה החמור ביותר היה העלמת מחברות המעבדה שהן בסיס לכל דו"ח מחקר, מאמר והרצאה ומקור מידע חיוני בשלב המסחור של אמצאות. לדבריו, דרש מכל החוקרים להעביר לו את מחברות המחקר והתובע סירב, ורק חודשיים לאחר פיטוריו שלח את המחברות החסרות. מעשים אלה הביאו לחוסר אמון בינו לבין פרופ' איצקוביץ, שהחליט להפסיק את העסקתו. אני דוחה גם את טענתו של ד"ר כהן, שהדרישה לקבל את מחברות המעבדה היא דרישה "הזויה, מעליבה, פוגענית" (כדברי ד"ר כהן בעמ' 67). זו דרישה סבירה ובסיסית. כפי שהעיד ד"ר כהן, הוא הוציא את 9 מחברות המעבדה מהמעבדה, משום שהרגיש שעומדים לגנוב לו אותם (כעדותו בעמ' 68). למרות הרגשתו של ד"ר כהן, שעבודתו במעבדה היא שלו בלבד, וכי המעבדה נועדה לשרת אותו ואת מחקרו לפי רצונו, הוא היה חוקר במסגרת מעבדה, שבה יש לשתף את מנהל המעבדה, החוקר הראשי, פרופ' איצקוביץ, בתהליכים ובמחקר, בין היתר על ידי שיתוף במחברות המעבדה. עובדה היא, שלמרות שד"ר כהן חשב מה שחשב על הדרישה, בסופו של דבר, לאחר פיטוריו, לאחר שמסר 4 מחברות, ואמר שאין עוד, מסר מחברות נוספות ואמר שאין עוד. להסיר ספק, איני מקבל את השקפתו של ד"ר כהן שעבודתו היא שלו בלבד. ד"ר כהן עבד על רקע קודם במעבדה שבה עבד, במסגרת מעבדה שבה ה חוקר הראשי הוא פרופ' איצקוביץ, כאשר את עיקר הידע שצבר בנושא זה צבר כעובד של המעבדה. עבודתו היא של מעבידו, תוך שמירת זכויותיו כממציא על פי הדין, לחלק מההכנסות. מצער שד"ר כהן לא הפנים זאת מתחילה ועד אחרית. אגב כך, אני דוחה את דבריו של ד"ר כהן (למשל בעמ' 75) כאילו לא היה זה תפקידו לנהל את מחברות המעבדה, אלא תפקידן של הטכנאיות אנה ולוסי, וכי ביקש עזרה בכך מפרופ' איצקוביץ משום שהוא רופא ולרופאים אין כתב יפה וצריך לנהל מחברות בכתב יפה. אני נמנע מלהביע דעה חריפה על תירוצים אלה. ניהול מחברות המעבדה הוא תפקיד בסיסי של כל חוקר, ללא קשר ליפי הכתב שלו, במיוחד כאשר יש בידו מחשב נייד וניתן לבחור גופן יפה. מכל מקום, ניתנה תגובה למכתבו של ד"ר כהן. ביום 26.2.07, זומן ד"ר כהן לפגישה עם בני סופר ורחל בוכבינדר, שלדבריו של ד"ר כהן תקפו אותו בשל המכתב, שהרי נאמר לו לא אחת שחלקו שווה וכי מעולם לא נתקלו בבקשה של חוקר לקבל בכתב אישור על זכויותיו. נאמר לו שנכשל ביחסי עובד ומעביד וכי פרופ' איצקוביץ שהשיג את הקרנות למימון העסקתו, אינו מוכן לממן אותו עוד. לדברי ד"ר כהן, רחל "הציעה" כביכול ללכת למשרדו של פרופ' איצקוביץ ולתת לו את כל המחברות והחומרים שדרש על מנת לעשות צעד בונה אמון, אחרת אין לו מה לחזור לעבודה. אני דוחה את המרכאות שהציב ד"ר כהן, שהקליט את השיחה. רחל לא "הציעה" אלא הציעה. העיצה שלה היתה עיצה טובה. יחסי עבודה אינם מתנהלים בכתב ודרך עורך דין. פרופ' איצקוביץ אינו חייב להעסיק עובד שפועל בניגוד להוראותיו, תוך חוסר אמון. עיינתי בתמליל השיחה, שהוקלטה על ידי ד"ר כהן. אני דוחה את התרשמותו של ד"ר כהן מהשיחה, כאילו ניסו לאיים עליו או לנשל אותו. מדובר בהרגשות סובייקטיביות בלתי מוצדקות של ד"ר כהן. לא איימו עליו שפרופ' איצקוביץ לא יפגע אם יפול הפרוייקט. הסבירו לד"ר כהן, ובדין, שאם ימשיך לנהוג כפי שהוא נוהג, כך שאינו מסתדר עם פרופ' איצקוביץ, הפרוייקט המבטיח יפול, ואז כולם יפגעו, גם ד"ר כהן וגם פרופ' איצקוביץ וגם הטכניון. אלא שלטכניון ולפרופ' איצקוביץ יש פרויקטים נוספים, ולד"ר כהן לא. לכן כדאי לד"ר כהן לקיים יחסי עבודה ראויים עם פרופ' איצקוביץ. ד"ר כהן לא הקשיב או לא הפנים את הדברים והמשיך לעסוק בצורת הקרדיט שינתן לו במסמכי ביניים של הפרוייקט - האם יאמר "פרופ' איצקוביץ והסטודנטים שלו" או "פרופ' איצקוביץ וד"ר כהן". כשהגיע לומר שעושים דברים בפרוייקט שלו בלי התייעצות איתו, תיקנה אותו רחל והבהירה לו שמחוץ לדיני הקנין, במישור יחסי העבודה, ד"ר כהן הוא עובד של פרופ' איצקוביץ ששכר אותו לעבודה, ותוצרי עבודתו של ד"ר כהן שייכים למעסיק שלו, ועל ד"ר כהן לקיים את הוראותיו של המעסיק שלו, כל עוד הוא עובד שלו. זה תיאור נכון של המצב, וכפי שהסבירה רחל, אין לכך קשר לנושא הקנין הרוחני, שבו זכויותיו של ד"ר כהן שוות לזכויות פרופ' איצקוביץ. עיון בתמליל (שאינו שלם) מעלה שד"ר כהן פשוט אינו מבין את תפקידו כעובד, ואת ההבחנה בין מישור יחסי העבודה למישור הקנין הרוחני, ורואה עצמו רק כשותף מנהל, ואף השותף המנהל, של הפרוייקט, שבו הוא אינו כפוף לאיש אלא לעצמו וכל האחרים, לרבות שותפו לקנין פרופ' איצקוביץ, צריכים לקיים את רצונותיו ולהקפיד בכל רגע נתון לזכור שהוא הממציא והוא היודע והוא המפתח ורק הוא. מכל מקום, ד"ר כהן לא נענה לעצתה של רחל בוכבינדר. השיחה הסתיימה בכך שרחל הודיעה לד"ר כהן שהדרישה של פרופ' איצקוביץ היא לסיים את עבודתו של ד"ר כהן, ואל לו לחזור למעבדה, אלא כדי לקחת את חפציו האישיים, לפי תיאום. בני סופר אישר שוב שחלקו של ד"ר כהן לא יפחת מחלקו של פרופ' איצקוביץ, בין אם יהיה חלק ממיסחור הפרוייקט ובין אם לאו. לפי הצהרתו של ד"ר כהן, ביום 28.2.07 נערכה שיחה בינו לבין פרופ' איצקוביץ, בנכחות רחל בוכבינדר, שהוקלטה על ידו, אך ד"ר כהן לא צירף את התמליל או ההקלטה, ומכאן שהניח שאילו היה מצורף התמליל היה מראה שסיכומו את השיחה אינו נכון. סיכומו של ד"ר כהן את השיחה הוא שבעוד ד"ר כהן מתנצל על טעויות שאולי עשה בעבר מתוך תמימותו וקנאותו למחקר, פרופ' איצקוביץ הטיח בו דברים קשים על דפוס של חוסר אמינות והסתרת מידע, פגיעה בשמו, הפרעה לחייו הפרטיים, הפרת סודיות וחוצפה. לדברי ד"ר כהן, בא אליו פרופ' איצקוביץ בטענות על כך שלא שלח לו את רשימת המחברים לתקציר לכנס, ולא נתן לו הזדמנות לענות. לדברי פרופ' איצקוביץ, אכן הטיח בפני ד"ר כהן את סירובו למסור תאים, העברת חישובים למדיקה ללא אישורו והסתרת חלק מההתכתבות, משלוח תקצירים ללא שמות המחברים. התובע הודה ששלח את התקצירים עוד לפני שקיבל את תשובת פרופ' איצקוביץ. בשלב זה הזכיר פרופ' איצקוביץ את סירוב התובע להעביר את מחברות המעבדה ודרש לקבלן. התובע מסר 4 מחברות ועמד על כך שאין לו מחברות נוספות. אין ספק שבכך שיקר, משום שהיו לו 5 מחברות נוספות בביתו (כעדותו בעמ' 73). פרופ' איצקוביץ ידע שזו אינה אמת ואכן לאחר דרישות נוספות, לאחר הפיטורין, מסר התובע מחברות נוספות וחומר נוסף, למרות טענתו הקודמת שאין לו מחברות נוספות. אין לדעת מה נאמר בדיוק בשיחה, שלמרות שהוקלטה לא הוגש תמלילה, אבל מובן שהיחסים בין ד"ר כהן לפרופ' איצקוביץ לא שוקמו בשיחה זו. ביום 1.3.07 פגש ד"ר כהן את רחל בוכבינדר, שמסרה לו מכתב פיטורין, ונימקה זאת בעיקר בכך שד"ר כהן לא מסר את כל המחברות שבידו, למרות שמסר חלק מהן. הובהר לד"ר כהן, שזכויותיו בקנין הרוחני נשמרות, וניתנה לו הודעה מוקדמת לפיה יפסיק לקבל משכורת ב- 1.4.07, ובתקופה זו הוא נדרש שלא להגיע למעבדה. אני דוחה את תלונתו של ד"ר כהן על כך שבמכתב הפיטורין שלו לא נאמר דבר על זכויותיו הקניניות בנוגע להכנסות נטו מן האמצאות. לא היה לכך מקום במכתב הפיטורין, ומדובר בשני מישורים נפרדים. לטענת ד"ר כהן, ביקש פגישה עם מנכ"ל מוסד הטכניון, פרופ' צבי כוכבי (שכאשר הפנה אליו פרופ' איצקוביץ קודם לכן נחשב הדבר בעיני ד"ר כהן כמזימה מתנכלת) ונענה שתחילה עליו למסור את מחברותיה של הטכנאית רינת לוי לידי פרופ' איצקוביץ. לטענתו, החזיר את כל המחברות לרחל בוכבינדר, אך לא שמע מילה מפרופ' כוכבי. אציין, כי ד"ר כהן לא פירט מתי מסר את כל המחברות לרחל בוכבינדר, ומתמליל השיחה מיום 1.3.12 עולה שלא מסר את מלוא המחברות, וכי בנוסף על כך היו פירוטים על גבי פוסטרים שלא נמסרו באותו שלב. ביום 21.5.07 פורסמה בעיתון גלובס ידיעה על תביעה זו שהגיש ד"ר כהן. בתחילת יוני 2007, בפגישה בין בני סופר לפרופ' אלי חזום מאנשי מדיקה, התעניין מה מעכב את המשך המו"מ בנושא ההמצאות, שלא התקדם, ואז הוברר שמדיקה אינה מעונינת עוד בהמשך המו"מ, בנושא המצוי במחלוקת משפטית. בשולי הדברים אציין, שכעולה מהראיות שבפני, קיבל ד"ר כהן את כל המסמכים שביקש באשר לרישום הפטנט בתוך זמן סביר ומהמקור המתאים, ללא כל התנכלות אישית אליו או אל דרישותיו, בעוד ד"ר כהן נמנע מלשתף פעולה החל מינואר 2007, ועד אחרי הגשת התביעה, ביוני 2007. ו. השלכות התנהלות הנתבעים על התובע התובע מנה בכתב התביעה שורה ארוכה של עילות משפטיות, ובהן עשיית עושר ולא במשפט, גזל, רשלנות, הפרת חובת הנאמנות, הפרת חובה חקוקה, ניהול מו"מ וקיום חוזה שלא בתום לב, הפרת חוזה וקיום חיובים בחוסר תום לב, גזל סוד מסחרי, הפרת זכות היוצרים המוסרית של התובע ולשון הרע (סעיפים 175-221 לכתב התביעה). עילות אלו נזנחו בסיכומי התובע, כך שנותר לדון בתביעתו הכספית לפיצויים בסך 2,500,001 ש"ח, הכוללת ארבעה ראשי נזק (סעיף 12 לסיכומי התובע): א. ברמה המדעית- פגיעה ביכולת לפתח ולשכלל את האמצאות, להמשיך את המחקר ולפתח פטנטים נוספים; ב. ברמה העסקית- פגיעה ביכולת למסחר את האמצאות וליהנות מהפירות; ג. ברמה האקדמית- קטיעת הקריירה של התובע, בין השאר בגין מניעת פרסום במגזין ראשון במעלה וכן סגירת דלתות האקדמיה בפניו; ד. ברמה האישית- עוגמת נפש קשה לתובע ולמשפחתו. אציין כבר עתה את העולה מתיאור האירועים: הנתבעים לא עוולו כלפי התובע. הם לא פגעו ביכולתו להמשיך במחקר, מחוץ למעבדה שבה היה אמור להמשיך את עבודתו עוד חודשיים, עד 31.5.07, הם לא גרמו את הפסקת המגעים עם מדיקה, אלא פירסום תביעה זו גרם לכך, הם לא קטעו את הקריירה האקדמית של התובע, ככל שהיתה כזו, ולא מנעו את פירסום מאמרו בכתב עת ראשון במעלה, וככל שנגרמה לתובע עוגמת נפש, היא נגרמה בשל מעשיו של התובע הנובעים מאופיו המיוחד, ולא בשל מעשי הנתבעים. לטענת הנתבעים, ככל שנגרמו לתובע נזקים בשל פיטוריו, זו תביעה לפיצוי בשל פיטורין שלא כדין, שהיא בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה, ולכן הנזק הנטען אינו בר פיצוי. התובע היה מודע לכך וציין בכתב התביעה כי הוא שומר על זכותו לפנות לבית הדין לעבודה, אולם בסופו של דבר החליט שלא לעשות כן. מכל מקום, ברור שפסק דין זה לא עוסק בנזקים עקב פיטורין שלא כדין, אף שלצורך התביעה אין מנוס מהקביעה העולה מן הראיות, כי הפיטורין היו כדין, במצב שבו לא ניתן היה להשאיר את התובע כעובד במעבדתו של הנתבע. עוד טוענים הנתבעים, כי הנזקים הנטענים אינם נובעים ישירות מפיטורי התובע. מדובר בנזקים מרוחקים ביותר, שאינם בתחום צפייתם כתוצאה מסתברת של מעשיהם, ושעל פי עיקרון ריחוק הנזק התובע כלל אינו זכאי לפיצוי בגינם. מה גם, שלטענתם התובע כלל לא הוכיח את הנזקים הנטענים ולא הוכח כי הנתבעים אחראים לנזק כלשהו, אם נגרם (סעיפים 49-52 לסיכומי הנתבעים). אעבור כעת לדון בארבעת ראשי הנזק כפי שהם מפורטים בסיכומים מטעם התובע. ו.1. נזק במישור המדעי בשל סילוק התובע מהמחקר התובע מרחיב בסיכומיו אודות הסיבות שהביאו את הנתבעים לסלקו מהמחקר וממוסד הטכניון (עמ' 17-22 לסיכומי התובע). לטענתו, האמתלה העיקרית בה תולה פרופ' איצקוביץ את סילוקו הוא "הפרת האמון של התובע", וזאת מחמת ארבעה אירועים שונים (משלוח תחשיב כספי למדיקה ללא אישור; משלוח תקצירים לכנס באוסטרליה ללא אישור ותוך הטעייה; סירובו של התובע להעביר חומר ביולוגי לחוקרת אחרת במעבדה וסירובו להעביר את מחברות המעבדה והעלמתן). לטענת התובע, לא הייתה כל הפרת אמון מצידו ונימוקי הנתבעים לרצונם לפטר את התובע ולסלקו מהמחקר אינם אלא אמתלות, אותן חיפשו הנתבעים באופן מלאכותי ממניעיהם שלהם. עוד טוען התובע, כי מאחר שהוא היה צפוי לייצר ידע נוסף ואמצאות חדשות, סילוקו מהמחקר פגע ביכולתו לשכלל את האמצאות, להמשיך את המחקר ולפתח פטנטים נוספים. ציפייתו הלגיטימית והטבעית נקטעה על ידי הנתבעים ולכן, כך לטענתו, הוא זכאי לפיצויי ציפייה (סעיפים 149-160 לסיכומי התובע). מנגד, הנתבעים גורסים כי לתובע לא היתה כל זכות קנויה להמשיך בעבודתו במעבדה או לפתח קריירה מחקרית במוסד הטכניון. מה גם, שלטענתם אין ולא הייתה כל מניעה לתובע להמשיך לעסוק במחקר במסגרת אחרת, לאחר סיום עבודתו במוסד הטכניון. כאמור, התובע שימש כחוקר בדרגה ב' בצוות המחקר, דרגה המיועדת בדרך כלל לבעלי תואר שני, ומונה תחילה לתקופה של שלושה חודשים, מיום 1.5.06 עד יום 31.7.06, כאשר תקופה זו הוארכה עד ליום 31.5.07. במכתב המשך לכתב מינויו צוין במפורש, כי מאחר שהמחקר ממומן על ידי גורמי חוץ, מינוי התובע הוא זמני ואינו מקנה לו זכויות של עובד קבוע במוסד הטכניון (נ/1, נספח 2- מכתב מיום 11.6.06). כבר מכאן עולה שלא היתה לתובע כל זכות קנויה להעסקתו לאחר יום 31.5.07. לפי "לקט מתנאי העסקת צוות מחקר" (נ/1, נספח 2), צוות המחקר מתמנה לפרק זמן שלא עולה על 3 שנים, במסלול שאינו אקדמי. נקבע, כי העסקת העובד תתאפשר כל עוד קיים מימון חיצוני מתאים וכל עוד נדרשת עבודתו, כאשר הנהלת מוסד הטכניון רשאית לסיים את עבודתו במהלך תקופת המינוי בהודעה מוקדמת של חודש ימים. המסקנה היא שלתובע לא הובטח שהעסקתו תימשך מעבר לאמור בכתב המינוי, ולא היה כל בסיס לציפייתו "הלגיטימית והטבעית", כלשונו, להמשך העסקתו בצוות המחקר במוסד הטכניון, מה גם שהתובע סיים את עבודתו חודשיים בלבד לפני תום התאריך המקורי שצוין בכתב המינוי. יתר על כן, אף אם התובע היה ממשיך לעסוק במחקר עד תום 3 השנים המרביות, לא הוכח שהוא אכן היה משכלל את האמצאות מעבר לשכלול שאליו הגיעו, או מפתח פטנטים נוספים. כל אלה הן ספקולציות שלא הוכחו. ציפייתו הסובייקטיבית להמשיך ולפתח את המצאותיו לא הוכחה בשום ראיה, לא ראיה שבידיעה אישית ולא בחוות דעת מומחה, כך שתענה על דרישת סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיה פיצויים יינתנו רק בשל נזק "שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". התובע טען בסיכומיו, שחברת סטארט-אפ בשם פלוריסטם, שהוקמה על בסיס מחקר אקדמי ואמצאה הנוגעת לתאי שליה, פיתחה שלושה פטנטים נוספים של ממציא ועשתה בהם שימוש מסחרי, וביקש להשליך מכך לענייננו. ואולם, גם אם חברה אחרת פיתחה מספר פטנטים על בסיס פטנט ספציפי ראשוני, אין בכך כדי להוכיח שכל ממציא, לרבות התובע, היה צפוי לייצר ידע נוסף ואמצאות נוספות. אני מקבל את עדותו בענין זה של מר בני סופר, העוסק רבות במיסחור אמצאות: "מדע זה בסופו של דבר בנוי על מקריות, אתה מתחיל בנקודה ב' ואתה גומר בנקודה ז', אתה לא יודע לאן אתה מתקדם ואתה לא יודע לאן אתה מגיע..." (עמ' 140 לפרוטוקול, שורה 27 עד עמ' 141 לפרוטוקול, שורה 1). התובע לא הוכיח ראש נזק זה ואינו זכאי לפיצוי בגינוי. ו.2. נזק במישור האקדמי- קטיעת הקריירה של התובע לטענת התובע, הנתבעים מנעו ממנו לפרסם מאמר שנכתב על ידו והוגש למגזין "Nature Biotechnology", הנחשב למגזין חשוב ויוקרתי ביותר בתחום הביוטכנולוגיה (להלן: "המגזין"). המאמר, שהתבסס על ממצאי המחקר, ובו הופיע פרופ' איצקוביץ כמחבר אחרון, עבר נכון לאוגוסט 2006 את השלב המשמעותי של הסינון הראשוני והועבר להערות הבוחנים המדעיים של המגזין, כאשר בהמשך נדחה המאמר, כאשר נאמר שניתן יהיה לשקול פירסומו לאחר עריכת ניסויים נוספים ותיקון המאמר באופן משמעותי. כפי שקבעתי לעיל, תיקון המאמר לא הושלם גם כמה חודשים לאחר מכן, עד פיטוריו של התובע. אילו היה מושלם, היו בוחנים אותו מחדש, ואפשר שהיו מפרסמים אותו, ואפשר שלא. נוסף על כך שהעיכוב בפרסום המאמר נגרם בגלל שהתובע הוא זה שהתעכב בהגשת התיקונים, אין בעובדה כי המאמר עבר את שלב הסינון הראשוני כדי להבטיח בוודאות את פרסומו של המאמר, שכן כפי שהעיד פרופ' איצקוביץ רוב המאמרים נדחים רק בשלב מאוחר יותר (עמ' 253 לפרוטוקול, שורה 15). אף אם התובע היה מזדרז יותר בביצוע התיקונים אין כל בטחון שהמאמר היה מתקבל לפרסום במגזין, ועובדה היא כי המאמר המתוקן נדחה על ידי 3 כתבי עת בטרם התקבל לפרסום. הסיבה לכך שתיקון המאמר לא הושלם היא הנתק שבין הצדדים, ולא באשמת הנתבעים. אין צורך שאעסוק בשאלה האם אכן כל מי שמפרסם מאמר בכתב עת זה זכאי לקריירה אקדמית ולמשכורת מפנקת בתעשייה, משום שלא הנתבעים נושאים באשם לאי השלמת המאמר, ומשום שלא הוכח כלל שאם היה המאמר מוגש מחדש, היה גם מתקבל לפירסום. אין כל בסיס לטענת התובע, כאילו עתידו המקצועי באקדמיה נקטע. כפי שהובהר גם בעדותו של מר סופר, התובע לא הועסק במסלול אקדמי, או כחבר סגל אלא הועסק על ידי מוסד הטכניון כחוקר במינוי זמני (עמ' 137 לפרוטוקול, שורות 23-26). מאחר שמלכתחילה לא הייתה לתובע בשלב זה קריירה אקדמית, לא ניתן לומר שהקריירה שלו באקדמיה נקטעה. אני מקבל את עדותו של מר סופר, שאם היה התובע מעוניין לעבור למסלול אקדמי בטכניון היה עליו לעמוד בתנאי הסף הנדרשים על מנת להתקבל למסלול זה- תואר דוקטור לפילוסופיה (Ph.D) והשתלמות פוסט דוקטורט, ואין די בתואר דוקטור לרפואה (MD) בו מחזיק התובע (עמ' 138 לפרוטוקול, שורות 1-2; עמ' 142 לפרוטוקול, שורה 3 עד עמ' 143 לפרוטוקול, שורה 2). אשר לטענת התובע כי נגרם לו נזק במישור באקדמי בשל אי פרסום המאמר במגזין, אומנם פרסום מדעי בכתב עת מעין זה חשוב לקידום מקצועי במסלול האקדמי, בו הקידום נמדד על פי כמות ואיכות הפרסומים (עדות הנתבע בעמ' 246 לפרוטוקול, שורות 9-23), אלא שהדברים אמורים במי שנמצא במסלול אקדמי. לא זו אף זו, אלא שבהתאם להנחיות למינוי חברי סגל בפקולטה לרפואה בטכניון שהוצגו, פרסום מאמר אחד בכתב עת חשוב אינו מספיק על מנת להתקבל למוסד אקדמי. המינוי נגזר ממשתנים רבים ולא מדובר בגורם בלעדי. מעבר לדרישת הבסיס של תואר Ph.D והשתלמות פוסט דוקטורט ישנן דרישות נוספות, כגון "פוטנציאל למצוינות בהוראה" או "מעמד בקהילה המדעית" (עמ 247 לפרוטוקול, שורה 21 עד עמ' 251 שורה 11). בנוסף, לא הוכח כיצד, אם בכלל, הפרסום בכתב העת "Tissue Engineering" לעומת פרסום בכתב העת "Nature Biotechnology" גרם לו נזק, בפרט כאשר התובע בעצמו ציין כי הפרסום בכתב העת "Tissue Engineering" "חשוב ומשמעותי" (סעיף 190 לסיכומי התובע). על כן, אני דוחה את טענת התובע כאילו אי הפרסום גרם לקטיעת הקריירה האקדמית שלו. יצויין, כי אף אם הייתי קובע שאי הפירסום קטע את הקריירה האקדמית של התובע, התובע לא הביא כל ראיה לנזק שנגרם לו עקב קטיעת הקריירה האקדמית, והאם היה מרוויח בקריירה זו יותר מאשר הוא עשוי להרוויח כיום, כאשר הוא משוחרר ממעסיקיו הנתבעים. לאור כל האמור, ומשלא הוכח נזק כלשהו, אני דוחה את טענת התובע בדבר נזק שנגרם לו במישור האקדמי. ו.3. נזק במישור העסקי בשל אי מימוש הקשר עם מדיקה לאחר שהתובע ופרופ' איצקוביץ הציגו בפני אנשי מדיקה את אמצאותיהם, מדיקה שלחה ביום 14.8.06 למוסד הטכניון מזכר הבנות (Memorandum of Understanding, להלן: "מזכר ההבנות"; נ/1, נספח 9). במזכר זה צוין, בין השאר, כי מאחר שהטכנולוגיה מושא הפטנטים של פרופ' איצקוביץ' והתובע חדשה ונמצאת בשלב מוקדם, מדיקה תממן בשלב ראשון פרויקט היתכנות טכנולוגית בהיקף של 150,000 דולר, שיימשך כחצי שנה (להלן: "בדיקת ההיתכנות"). בהתאם לתוצאות בדיקת ההיתכנות תחליט מדיקה אם להשקיע בטכנולוגיה ולהקים חברה משותפת עם מוסד הטכניון (להלן: "החברה המשותפת") (סעיפים 1, 2, ו-10 למזכר ההבנות). מטרת בדיקת ההיתכנות הייתה לבחון את הישימות של הטכנולוגיה ליצירת מוצרים המורכבים מחומר שאינו תאי (א-צלולרי), מה שעשוי היה לאפשר התייחסות למוצרים העתידיים כאל ציוד רפואי ולא כמוצרים תרופתיים/ביולוגיים, ובכך להקל על הליך הרישוי של המוצרים. נקבע, כי במידה שאחרי בדיקת ההיתכנות מדיקה תחליט להמשיך ולהשקיע בפיתוח הטכנולוגיה, היא תקים ותממן את החברה המשותפת שתקבל את הרישיון לשימוש בטכנולוגיה קיימת ועתידית למסחור האמצאות, תמורת תמלוגים ומניות בחברה (נ/1, סעיף 32). בתגובה למזכר ההבנות, מוסד הטכניון העביר למדיקה ביום 28.9.06 "מכתב כוונות" (נ/1, נספח 10) ובו השגות על כמה מהתנאים המסחריים שמדיקה הציעה והצעות לשינוי. ביום 6.11.06 מדיקה העבירה למוסד הטכניון טיוטת מסמך תנאים (Non Binding Term Sheet- נ/1, נספח 11) בה התקבלו רק חלק מדרישות הטכניון. המשא ומתן נמשך, אך בסופו של דבר הופסק על ידי מדיקה. בעוד שלטענת התובע סילוקו מהמחקר הוא שהביא לעזיבת מדיקה, שהרי גוף מסחרי לא ייכנס לפרויקט מדעי כשהממציא יוצא מן התמונה (עמ' 39 לסיכומי התובע), הנתבעים טוענים כי מדיקה בחרה שלא להמשיך במו"מ לאחר ששמעה על הגשת התביעה. על פי תצהירו של מר סופר, בפגישה בעניין אחר עם פרופ' אלי חזום ממדיקה, בתחילת יולי 2007, התעניין מר סופר מה מעכב את המשך המו"מ בנושא האמצאות. פרופ' חזום התייחס לידיעה שפורסמה בעיתון ביום 21.5.07 על הגשת התביעה מושא תיק זה, כאשר מתשובתו היה ברור כי בעקבות התביעה מדיקה אינה מעוניינת עוד בהמשך המו"מ (נ/1, סעיף 38). מר סופר העיד כי עד מאי 2007, אז הוגשה התביעה, הוא לא קיבל שום פניה ממדיקה על כך שהיא לא מעוניינת יותר בפרויקט, ורק לאחר פרסום הכתבה על כך שהתובע הגיש תביעה נגד הטכניון מדיקה החליטה לוותר על המו"מ (עמ' 193 לפרוטוקול, שורה 25 עד עמ' 194 לפרוטוקול, שורה 5). כעולה מסעיף 119 לסיכומיו, היום כנראה אין התובע חולק על כך שהסיבה להפסקת המשא ומתן על ידי מדיקה היא הפירסום אודות הגשת התביעה, ולא כנטען על ידי התובע. בהקשר זה טוען התובע, כי גם אם הגשת התביעה היא המניע לעזיבת מדיקה, הנתבעים הם שהביאו אותו להגיש את התביעה, ויכלו למנוע זאת אם התובע לא היה מסולק ממוסד הטכניון באמתלות שווא (סעיף 119 לסיכומיו). כפי שכבר קבעתי, לא אמתלות שווא היו המניע לפיטוריו של התובע, אלא התנהגותו של התובע. לא היה על הנתבעים למנוע את הגשת התביעה, אלא היה על התובע למנוע את הגשת התביעה, במיוחד כאשר מלכתחילה לא היתה הכחשה של זכויותיו הקניניות. ו.4 פגיעה ביכולת למסחר את האמצאות עיקר טענתו של התובע בראש נזק זה היא כי אי מימוש הקשר עם מדיקה גרם לו להפסדים כבדים ופגע בסיכוייו הממשיים למסחר את המצאות וליהנות מפירותיהן הישירים והעקיפים. הנתבעים מצידם טוענים כי מלבד העובדה שיש לדחות את טענת התובע בגין כשלון המגעים עם מדיקה, הם ממשיכים לנסות למסחר את האמצאות בדרכים אחרות, אף שאין להם כל מחויבות כלפי התובע למסחר את האמצאות באמצעות מדיקה או בכלל. לפי סעיף 132(א) חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, אמצאות שירות של עובד הן קניין המעביד. גם על פי התקנון, הבעלות על כל האמצאות ועל כל הקניין הרוחני הקשור אליהן היא של הטכניון, כאשר היחידה העסקית היא זו שמטפלת "באופן בלעדי בכל ההמצאות בעלות ערך מסחרי, כולל רישום פטנטים וניצול מסחרי של האמצאות" (סעיפים 6.1 ו-6.4 לתקנון). דברים אלו חוזרים על עצמם גם בסעיף 3 למסמך חלוקת הזכויות, עליו חתום התובע, בו נאמר כי היחידה העסקית אמונה באופן בלעדי על הטיפול והניצול המסחרי בהמצאות. כלומר, ליחידה העסקית שיקול דעת בלעדי בדבר אופן ניצול האמצאות שהן בגדר קניינה. לגופו של עניין, אין ממש בטענות התובע בכל הנוגע לנזקים הרבים שנגרמו לו לכאורה בשל עזיבת מדיקה. התובע לא הוכיח, כי המשא ומתן שהתקיים עם מדיקה היה מבשיל בהכרח לכדי הסכם מחייב וכי החברה המשותפת הייתה מוקמת בכל מקרה. ה- Non Binding Term Sheet כשמו כן הוא- מסמך בלתי מחייב, המועבר בין הצדדים במהלך משא ומתן, שעדיין לא התגבש לכלל הסכם. בשלב בו נכתבה טיוטת מסמך התנאים, הטכניון ומדיקה היו חלוקים בשאלות מהותיות, בין היתר בשאלת גובה התמלוגים וחלוקת המניות ביניהם (נ/3, סעיף 3.2; עדות מר סופר- עמ' 193 לפרוטוקול, שורות 13-14). איני מקבל את טענת התובע, כאילו הפער בין הצדדים לא היה משמעותי וכי יש להניח שההסכם היה נחתם בוודאות אלמלא פיטוריו (סעיף 95 לסיכומי התובע). עובדה היא שחלפו כמה חודשים שבהם לא הגיעו להסכמה. התובע בעצמו התייחס לטיוטת מסמך התנאים כאל טיוטה שאינה מקובלת עליו והעיר את הערותיו לגביה (ראו: מכתבו של התובע למר סופר מיום 14.11.06- נ/1, נספח 16; עדות מר סופר- עמ' 181 לפרוטוקול, שורות 3-10). גם בהנחה שהיה נחתם הסכם בין הטכניון למדיקה, והאמור בטיוטת מסמך התנאים היה מחייב את הצדדים, לא ניתן לקבוע שבדיקת ההיתכנות הייתה מסתיימת בהצלחה, וכי בעקבות הצלחתה היתה מובילה להשקעה בסך 3 מיליון דולר מצד מדיקה, ולא ברור מה היה מקבל התובע מתוך סכום השקעה זו. התובע התבקש על ידי מדיקה להכין תוכנית עבודה שתגדיר אבני דרך עבור בדיקת ההיתכנות אותן צריך להשיג תוך שישה חודשים (להלן: "תוכנית העבודה", נספח א' לתצהיר המשלים של התובע ת/4). לטענת התובע מתוך 20 יעדים שהוגדרו בתוכנית העבודה 14 יעדים הושגו, כך שעיקר שלבי בדיקת ההיתכנות הטכנולוגית בוצעו וקוימו בפועל, ולכן לא הייתה מניעה אמיתית ממעבר לשלב הבא בו מדיקה הייתה אמורה להשקיע לפחות 3 מיליון דולר (ת/4, סעיף 13). לטענת הנתבעים החלוקה לאבני דרך אינה קיימת בתוכנית העבודה. ואכן, מעיון בתוכנית העבודה עולה כי היא מחולקת לארבעה שלבי פיתוח ועוד עשרה שלבי בדיקה (נספח א/2 ל-ת/4), כך שגם אם הושגו חלק מהיעדים כפי שטוען התובע, לא ניתן לומר כי תוכנית העבודה בוצעה במלואה. בכל מקרה, מאחר שלא נחתם הסכם סופי עם מדיקה, אין צורך להרחיב בשאלה זו בדבר סיכויי ההצלחה של בדיקת ההיתכנות. בכל הנוגע להבטחה המסחרית הגלומה באמצאות, אף אם הייתה מוקמת החברה המשותפת ליישום הטכנולוגיה, והיו מושקעים בה 3 מיליון דולר, אין בטחון שהחברה הייתה מגיעה לרווחיות גבוהה, דהיינו נושאת רווחים של הרבה יותר מ- 3 מיליון דולר שהושקעו בה. אף מעדותו של המומחה מטעם התובע, ד"ר גלוון, לא עולה כי כל חברה (או רוב החברות) שמשקיעה באמצאה 3 מיליון דולר, נושאת רווחים של הרבה יותר מ- 3 מיליון דולר. חוות דעתו התרכזה במעמד שיש לנושאי המשרה הבכירים בחברה. דהיינו לא מדובר ברווחי החברה, אלא בתנאי ההעסקה של בעלי המשרות הבכירות, שציפייתו של ד"ר גלוון היתה שהתובע יהיה אחד מהם. כמובן, שכל זה מתונה בכך שהחברה מצליחה. גם ב"כ הסתמך על דברי מר סופר, כבעל ניסיון בתחום מתוקף היותו מנהל היחידה העסקית המטפלת מדי שנה במאות המצאות ובקשות פטנט, וזה אמר ששיעור ההמצאות המגיעות למסחור נמוך ביותר והוא עומד על כ-10-15%, כאשר במקרים רבים המו"מ עם משקיעים פוטנציאליים מסתיים בלא כלום. גם כאשר נמצאים משקיעים ומתחיל הליך המסחור, הדרך לשוק עדיין ארוכה וההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. רק 2-3% מאותן המצאות שממוסחרות מניבות הכנסות לטכניון, ושיעור ההכנסות המניבות הכנסות משמעותיות מורכב משברירי אחוזים, אם בכלל (נ/1, סעיף 17). אין ספק, שהתחום של השימוש בתאי גזע הוא תחום מתפתח, אולם הוא נמצא עדיין בראשית דרכו מבחינה יישומית וכרוך עדיין בבעיות רבות. הדבר נכון במיוחד לגבי השימוש בתאי גזע עובריים אשר לגביו קיימות, בנוסף לבעיות המסחריות, המדעיות והקליניות הרבות, גם בעיות אתיות עמוקות ביותר ורתיעה מהכנסת תאי גזע זרים לבני אדם. על רקע בעייתיות זו חברות מסחריות וגופי מחקר רבים מעדיפים לעבוד על תאי גזע ממקורות אחרים (נ/1, סעיפים 19-20). זו כנראה הסיבה לכך, שבכל המסמכים שהוחלפו עם מדיקה, לא היתה הבטחה או התחייבות למסחור מלא, אלא רק הבטחה להשקעה ראשונית של 150,000 דולר לצורך ביצוע פרויקט ההיתכנות (נ/1, סעיף 39). גם ד"ר דן גלוון מטעם התובע העיד כי רק חברות בודדות עד עשרות מאותן מאות חברות שעוסקות בתאי גזע מגיעות לשלב הניסויים הקליניים (עמ' 33 לפרוטוקול), כאשר עוד לפני שלב הניסויים הקליניים בבני אדם יש צורך לגייס עשרות מיליוני דולרים (עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמ' 41 לפרוטוקול, שורה 1), ואין כלל וודאות כי החברה המשותפת הייתה מצליחה לגייס סכומים כאלה. כלומר, בניגוד לסברתו של התובע, שהיה בידו כרטיס פיס זוכה שנחטף ממנו ונקרע על ידי הנתבע, לכל היותר היה בידו כרטיס פיס שנועד להשתתף בהגרלה. ו.5 אובדן הכנסות התובע מתפקידים שיועדו לו בחברה המשותפת התובע טוען בראש ובראשונה לנזק ישיר ומיידי של אובדן התמורה בגין חברותו בוועדת ההיגוי של החברה המשותפת שהייתה אמורה לקום על ידי הטכניון ומדיקה (סעיף 125 לסיכומיו), אלא שבטיוטת מסמך התנאים לא הוסכם שהתובע יהיה חבר בוועדת ההיגוי, שחבריה יקבלו שכר. כל שצוין הוא כי לחברה המשותפת שתקום תהיה ועדת היגוי עם נציגים מהטכניון ומדיקה וכי בראש וועדת ההיגוי יעמוד פרופ' איצקוביץ (נ/1, נספח 11, עמ' 2): "NewCo. Business development : NewCo. shall have a steering committee with representatives from both the Technion and Medica. The steering committee will be headed by Prod. Itskovitz and will receive information regarding the advancement of the Technology at the Technion labs and at NewCo. Labs…" לטענת התובע, חוות דעתו של ד"ר גלוון מיום 29.6.10 (ת/1, עמ' 13) הוכיחה כי הממציא נוטל חלק בחברות הקמות לשם מסחורה של האמצאה, וכתנאי להשקעה הממציא נדרש לרוב על ידי המשקיע ליטול חלק פעיל בחברה החדשה, בין כמנכ"ל, בין כחוקר ראשי או מנהל טכנולוגי ובין כיועץ חיצוני. לטענתו, תנאי השכר של ממציא בחברת הסטארט-אפ, במיוחד מקום שבו קיים כבר משקיע המוכן להשקיע בחברה, נאמדים בעשרות אלפי שקלים בחודש, בתוספת רכב, תנאים סוציאליים וכן אופציות, נוסף על כך שמקובל שהממציא יקבל 3%-5% מהמניות בחברת הסטארט-אפ הממסחרת (סעיפים 126-127 לסיכומי התובע). טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים ומהווה הרחבת חזית בלתי מוסכמת, ודי בכך כדי לדחותה. ממילא אין בחוות דעתו של ד"ר גלוון כדי לבסס את טענות התובע בעניין זה. חישובי התובע לגבי שכר והטבות שהיו מגיעים לו לכאורה מעבודתו בחברה המשותפת מבוססים כאמור על חוות דעתו של ד"ר גלוון, אלא שזה העיד כי הידע שלו אודות הפטנטים מושא התביעה "מאוד קטן" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 3-4) וכי ניסיונו בגיוס הון לחברות שעניינן בתחום תאי הגזע מתייחס לכל המאוחר לשנת 2001, כך שהוא אינו עדכני (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 21 עד עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 6). איני מקבל את חוות דעתו של ד"ר גלוון. מלבד העובדה שידיעותיו מיושנות, הסתבר שחוות דעתו התבססה ברובה על מידע חלקי ומוטעה, ובין היתר אציין שלמרות שבפועל לא נחתם כל הסכם מחייב בין מוסד הטכניון למדיקה, ואילו היה הסכם מחייב, היה זה הסכם לבדיקת כדאיות כלכלית על יעדים שלא בוצעו במלואם, ואשר העיקרי שבהם - הקפת רקמה א-צלולרית והשתלתה בחיית ניסוי - לא בוצע והסתבר שהוא קשה לביצוע (עדות פרופ' איצקוביץ בעמ' 317/8), ד"ר גלוון הניח בחוות דעתו כי מבחינתו "ברור שהיה בעצם הסכם השקעה" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 9-21). כן העיד כי לא ידע דבר על בדיקת ההיתכנות (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 10-13). כמו כן, הניח ד"ר גלוון שהמאמר ב- Nature אכן היה מפורסם, ללא כל ראיה מהימנה שתוכיח זאת. על מבנה רעוע זה התבססה חוות הדעת, ועל כן איני מקבלה. אציין, כי הנחתו של ד"ר גלוון היתה שההסכם עם מדיקה היה הסכם מחייב, ובדיקות היתכנות היו מסתיימות בחיוב, והיתה מוקמת חברה משותפת, שהיתה שוכרת את שירותיו של ד"ר כהן, וזאת בסתירה לכך שאילו היה במסלול וקריירה אקדמית, כפי שהוא טוען שרצה להיות, לא היה יכול לעבוד בחברה אלא אם היה מתפטר מהטכניון (עדות בני סופר בעמ' 146 ו- 183). כפי שהעיד מר סופר (עמ' 149), אלמלא הופסק המו"מ עם מדיקה עקב הידיעה על הגשת התביעה, והיה ממשיך בכיוון שעל חיווה ד"ר גלוון את דעתו, דווקא פיטוריו של התובע איפשרו לו להכנס לחברה מבחוץ ולא מבפנים. על פי כל האמור, אני קובע שהתובע לא הוכיח שנגרם לו נזק עסקי כלשהו בגין אי מימוש הקשר עם מדיקה ובגין אי מיסחור האמצאה. הנתבעים נקטו פעולות סבירות למימוש האמצאה, שנכשלו שלא באשמתם, ואף אם היו מבשילות להסכם ראשוני, כפי שהיה שלב המשא ומתן שבו הופסקו, לא הוכח שהיו מבשילות להסכם השקעה, ושהיו מבשילות לרווחים ממיסחור הפרוייקט. לפיכך, אני דוחה את טענת התובע לנזק שנגרם לו בראש נזק זה. ז. עוגמת נפש התובע טוען בסיכומיו כי התנהלות הנתבעים גרמה וממשיכה לגרום לו עוגמת נפש רבה, הפוגעת אף במשפחתו ובחייו האישיים, כאשר הוא מדגיש כי 300,000 השקלים הנתבעים על ידו בראש נזק זה (סעיף 225 לכתב התביעה) מהווים אחוז צנוע בלבד מסכום התביעה הכולל. מלבד הפירוט בתצהירו אודות מספר אירועים ספציפיים המצביעים לדעתו על עוגמת הנפש, הצער והתסכול שהיו מנת חלקו (ת/2, סעיפים 149-162), התובע לא הוכיח כי הוא זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. כך למשל, התובע הצהיר כי הנתבעים גרמו לו עוול בכך שהביאו אותו להיות במצב המשפיל והמפחיד של פיטורים, פיטורים שבוצעו לדבריו "באופן ברוטלי ומשפיל ביותר" (ת/2, סעיפים 149-150), אלא שכפי שקבעתי, הפיטורין היו פעולה סבירה שננקטה לאור מעשי התובע, וכל עוגמת נפש שנגרמה לו (ולבני משפחתו, יהיו אשר יהיו) נגרמה בשל התנהלותו. חבל, שד"ר כהן, בעל היכולת היצירתית, לא השכיל לכבוש את יצרו, להשלים עם היותו חלק ממערכת שאדם אחר עומד בראשה, להפסיק לחשוב שכולם רודפים אותו ושרוב הנעשה על ידי אחרים הוא התנכלות שנועדה לפגוע בו, ולהתנהל באופן ראוי יותר, לתועלת הצדדים, אבל אין לו להלין אלא על עצמו. הוא שגרם לעצמו עוגמת נפש. לפיכך, אני דוחה גם את טענות התובע בדבר פיצויים בשל עוגמת נפש. ח. סיכום על פי כל האמור אני דוחה את התביעה. לאור סכום התביעה, מהותה, ואופן ניהולה, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות המשפט, כולל שכ"ט עו"ד בסך 140,400 ש"ח. אמצאה (פטנט)