קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו עלפי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו. שכר טרחת עורך-דין יכול שייקבע על פי שיטות שונות: שכר לפי שעות העבודה שהושקעו בפועל לצורך מתן הטיפול המשפטי; שכר לפי ישיבות בבית משפט או בבוררות; שכר על בסיס חודשי או שנתי ועוד. שיעורו של שכר הטרחה, לפי כל שיטה ושיטה, גם הוא אינו קבוע, אלא תלוי במכלול של גורמים שיש לשקללם. בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעורו של השכר, ניתן למנות שיקולים כגון: היקף העיסקה שבה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה - טכנית ושגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים, הוותק ומעמדו של עורך הדין, וכן המוניטין שיצא לו כמומחה בנושא ... בתחום האזרחי יש לקחת בחשבון גם את התוצאות שהושגו. עקב הרב-גוניות, המורכבות והדינאמיות של הטיפול המשפטי-מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוואנטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שכר טרחה ראוי: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דין של בית משפט השלום בת"א (כב' השופט מ' בן-חיים), אשר ניתן ביום 9.1.12 בת.א. 170293/09, במסגרתו נדחה החלק הארי של תביעת שכר הטרחה שהגיש המערער נגד המשיבים. רקע עובדתי ודיוני 2. המערער, עורך דין במקצועו, ייצג את המנוח ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר עזבונו ויורשיו הם המשיבים, ואת יורשי אחיו של המנוח (שיקראו להלן: "קבוצת שלזינגר"), בנושא קבלת פיצויים בגין הפקעת חלק מנכס מקרקעין הידוע כחלקה 15 בגוש 6924 (להלן: "הנכס"). מחצית מהנכס הייתה בבעלות המנוח ומחציתו האחרת בבעלות קבוצת שלזינגר. 3. ביום 15.1.06 החתים המערער את המנוח ואת עו"ד טליה שלזינגר, אשר שמשה כנציגתה של קבוצת שלזינגר, על הסכם שכר טרחה שניסח (להלן: "הסכם שכר הטרחה" או: "הסכם הייצוג"), לפיו שכר הטרחה ישולם "בעד הטיפול כנגד נת"ע בקבלת פיצויים בעד חלקה 15 בגוש 6924 בתל-אביב" (פסקת המבוא להסכם הייצוג). במעמד חתימת ההסכם שולמו למערער 2,000 דולר ובנוסף נקבע בהסכם, כי "אנו נשלם לעוה"ד X סכום בשיעור של 20% בצירוף מס-ערך-מוסף מכל סכום שיוסכם או שייפסק, וכן מכל טובת-הנאה שתוסכם או שתיפסק" (סעיף 2 להסכם). הסכם שכר הטרחה קובע עוד, כי "שכר הטרחה האמור ישולם במלואו אפילו נחליט על הפסקת הייצוג בידי עוה"ד X לפני השלמתו" (סעיף 9 להסכם). 4. במסגרת זו, ייצג המערער את המנוח ואת קבוצת שלזינגר בתביעה שהוגשה נגדם על ידי רשויות התכנון למסירת החזקה בחלק הנכס שהופקע. במסגרת הסכם פשרה שנערך בתביעה זו הוסכם, כי כנגד מסירת החזקה בחלק שהופקע תשלם הועדה המקומית לבעלים פיצויים בסך 30,000 דולר בתוספת מע"מ. עם קבלתו של סכום הפיצויים שילמו המנוח וקבוצת שלזינגר למערער 20% ממנו, היינו, סך של 25,398 ₪ בתוספת מע"מ. יצוין כי בסעיף 5 להסכם הפשרה האמור נאמר כי "אין בהוראות הסכם זה כדי לפגוע בזכותם של הבעלים לתבוע פיצויי הפקעה מלאים, ולרבות לתבוע את מלוא שוויו של הבניין". 5. ואכן ביום 23.4.07 הגיש המערער תביעה בשם המנוח וקבוצת שלזינגר כנגד הועדה המקומית ועיריית תל אביב (להלן: "התביעה"), במסגרתה עתרו התובעים לסעד עיקרי שנועד לכפות על הרשות המפקיעה לרכוש את הנכס במלואו, לפי סעיף 11 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, בתמורה לסך של 1.36 מיליון דולר (להלן: "הסעד העיקרי"). כן נתבע סעד חלופי לקבלת פיצויים בסך 170,000 דולר בתוספת מע"מ בעד השטח שהופקע בלבד (להלן: "הסעד החלופי"). 6. סמוך לאחר הגשת התביעה, ובד בבד עם קידומה, פנה המערער לגורמים שונים בניסיון למצוא רוכש מרצון לנכס, כאשר הרעיון שהגה בעניין זה היה לערוך עסקה משולשת, בגדרה יסכימו רשויות התכנון להגדיל את זכויות הבניה בנכס ולניידן לחלקה אחרת של הרוכש, כנגד הסרת התביעה נגדן. עו"ד שלזינגר כנציגת קבוצת שלזינגר נתנה את אישורה העקרוני למהלך זה והמערער החל לנסות לאתר רוכש. בעניין הסכמתו של המנוח חלוקים הצדדים. בשלהי אפריל 2008 הגיעו המערער ורוכש פוטנציאלי להסכמה עקרונית בדבר מכירת המקרקעין תמורת 1,500,000 דולר בצירוף מע"מ, תוך שהרוכש יישא גם בתשלום היטל ההשבחה, והכל בכפוף לכך שהועדה המקומית תיאות להגדיל את זכויות הבניה בנכס ולניידן כאמור. בפגישה מיום 30.4.08 שקיים המערער עם עו"ד שלזינגר ועם והמנוח, שבה דווח להם על הצעת הרכישה, ציינה עו"ד שלזינגר, כי שכר טרחתו של המערער בשיעור 20% ומע"מ עבור מהלך זה הוא גבוה מדי. בעקבות פגישה נוספת מיום 4.5.08 שבה השתתפו, בין היתר, המערער, המנוח והרוכש הפוטנציאלי, שבה נדון מתווה העסקה המוצעת, הודיעה עו"ד שלזינגר למערער, כי הבעלים אינם מוכנים לשאת בשכר טרחה של 20% ומע"מ בגין העסקה. על רקע זה נותקו המגעים עם הרוכש הפוטנציאלי והעסקה לא יצאה אל הפועל. 7. בהמשך לאמור לעיל, ביום 12.5.08 דרשו המנוח וקבוצת שלזינגר מן המערער להימנע ממכירת הנכס ולהסיר את הסעד העיקרי מהתביעה. המערער השיב כי אין לו עניין להוסיף ולייצגם רק בנושא הסעד החילופי, אך הבעלים עמדו על כך שהוא יוסיף לייצגם והוא נעתר לדרישתם תוך שהבהיר, כי אינו מתכוון לוותר על שכר טרחתו. ביום 22.9.08 נתן בית המשפט את פסק דינו, ובו דחה את התביעה לסעד החילופי. 8. המערער דרש מהמנוח ומקבוצת שלזינגר את מלוא שכר הטרחה המוסכם בשיעור של 20% ומע"מ מהסכום שאותו היה מוכן לשלם הרוכש הפוטנציאלי, ולאחר שדרישתו סורבה הגיש נגדם לבית משפט קמא את תביעתו. במסגרת הסכם פשרה שנערך בין המערער לבין קבוצת שלזינגר בסיועו של מגשר שלמה האחרונה למערער סך 301,700 ₪ בתוספת מע"מ, כנגד סילוק מחצית מתביעת המערער, וזאת בנוסף לסכומים שקיבל בעבר, באופן שסך כל שכר הטרחה ששולם למערער עד לאותו שלב הנו 336,336 ₪ בתוספת מע"מ. במסגרת הסכם הפשרה עם קבוצת שלזינגר הוסכם, כי המערער יהיה רשאי להגיש את תביעתו כנגד המנוח בהיקף של מחצית סכום התביעה. בהמשך להסכמה זו הגיש המערער נגד המשיבים כתב תביעה מתוקן לתשלום 840,800 ₪, המשקף את מחצית שכר הטרחה המוסכם בהיגזרו מעסקת המכר שלא יצאה אל הפועל. לחילופין נתבע סכום זה כשכר טרחה ראוי. פסק דינו של בית משפט קמא 9. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי המנוח וקבוצת שלזינגר שכרו את שירותיו של המערער לטיפול בקבלת פיצויים בגין הפקעת הנכס, כאשר הדרך המסתברת ביותר לקבלתם הייתה באמצעות הגשת תביעה. המנוח - להבדיל מעו"ד שלזינגר - מודר על ידי המערער מכל מידע באשר למגעים שקיים המערער עם רוכשים פוטנציאליים, והוא לא נתן את הסכמתו לעסקת מכר. המנוח גם נדהם מדרישתו של המערער לקבלת שכר טרחה של 20% ומע"מ מתמורת מכירת הנכס ודחה דרישה זו על הסף. זאת ועוד: המנוח כלל לא היה מעוניין למכור את הנכס, ובידי המערער אף לא עלה להוכיח שהיה מודע לכך שהתביעה כללה סעד עיקרי, אשר במהותו מחייב את רשויות התכנון לרכוש את הנכס. עוד נקבע, כי עסקת המכר לרוכש הפוטנציאלי הייתה מותנית באישור הועדה המקומית להגדלת זכויות בניה וניודן, והסכמה כאמור לא הוכחה, מה עוד שהמערער לא זימן לעדות את הגורם המוסמך בוועדה. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי העירייה והועדה המקומית העלו טענות כבדות משקל נגד הסעד העיקרי ולכן אין בידו לקבוע שהיה מתקבל. 10. על יסוד הממצאים העובדתיים שנקבעו כאמור, הגיע בית משפט קמא למסקנות שלהלן: א. הסכם שכר הטרחה אינו יכול להתפרש כהתחייבות לתשלום שכר טרחה עבור איתור רוכש פוטנציאלי לנכס ועריכת הסכם מכר, ואין בו בסיס לגביית 20% ומע"מ מתקבולי מכירת הנכס. משהגה המערער את רעיון מכירת הנכס, ולו במסגרת עסקה משולשת עם העירייה, שומה היה עליו, לאחר שיקבל את הסכמת לקוחותיו, לערוך הסכם שכר טרחה חדש המשקף את השינוי במהותו ובתכליתו של הטיפול המשפטי. הסכמה כאמור מצד המנוח לא הוכחה. ב. אף אם הייתה נכללת בהסכם שכר הטרחה התחייבות כאמור, הרי שלא הוכח שעסקת המכר עם הרוכש הפוטנציאלי הייתה קורמת עור וגידים, זאת לאחר שהמערער כשל להוכיח שרשויות התכנון היו מאשרות את הגדלת אחוזי הבנייה שבנכס ואת ניודן. ג. דרישתו של המנוח מהמערער להימנע ממכירת הנכס ולהסיר את הסעד העיקרי מתביעת הפיצויים עולות בקנה אחד עם עמדתו להימנע ממכירת הנכס. בהינתן שהמנוח התוודע לאפשרות המוחשית שהנכס יימכר רק בשלב מתקדם של טיפול המערער בתביעה, אין בדרישתו הנ"ל משום ניסיון חסר תום לב לקפח את זכותו של המערער לשכר טרחתו. ד. נוכח המקובץ לעיל מן הדין לדחות את תביעתו של המערער לשכר הטרחה המוסכם. המערער אף אינו זכאי לקבל את סכום התביעה כשכר טרחה ראוי, זאת מהטעם שהוא לא ביסס את רכיבי התביעה ואת השכר המקובל באמצעות חוות דעת מומחה. אף יש להביא בחשבון כי העסקה שבגינה נדרש השכר הראוי לא יצאה אל הפועל, מה עוד שהיקפה הנו רק אחד מבין השיקולים הצריכים לעניין. עם זאת זכאי המערער לשכר טרחה ראוי בגין טיפולו בתביעת הפיצויים ולו בגין הסעד החילופי. חלקו של המנוח בסעד החילופי הנו 310,250 ₪. על פי התעריף המינימאלי המומלץ, שכר הטרחה בגין הגשת תביעה כספית בסכום זה הנו לפחות 5%. בהינתן שהמערער הוא מומחה בתחום דיני ההפקעה, יש לזכותו בשכר טרחה בשיעור של 10%, היינו, סך 31,025 ₪ ומע"מ. שני הצדדים לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעורים שלפנינו. הטענות בערעורים 11. המערער (והמשיב שכנגד) טוען כדלקמן: א. קביעתו של בית משפט קמא, לפיה המנוח מודר מהליכי מכר הנכס, אינה מעוגנת בחומר הראיות ובחינת העובדות לאשורן מלמדת, כי המנוח היה מודע להליכים אלו והם נעשו באישורו. ב. המנוח אף היה מודע היטב לעובדה שטיפולו המשפטי של המערער כלל תביעה לסעד עיקרי של פיצויי הפקעה מלאים בגין מלוא שוויו של הנכס. ג. הסכם שכר הטרחה כולל התחייבות לתשלום שכר טרחה בגין איתור רוכש פוטנציאלי ועריכת הסכם מכר והמערער זכאי אפוא למלוא שכר הטרחה המוסכם בגין העסקה שטווה. ד. אף אם אין המערער זכאי לשכר טרחה בגין העסקה, הרי הוא זכאי לשכר הטרחה המוסכם המלא בגין הגשת התביעה לסעד העיקרי. דרישתו של המנוח להסיר סעד זה מכתב התביעה נעשתה בחוסר תום לב ומטרתה היחידה הייתה לשלול מהמערער את שכר טרחתו. הסרת הסעד גרמה למערער נזק ראייתי, ומכאן שנטל השכנוע עבר לכתפיהם של המשיבים ועליהם היה לשכנע שהתביעה לסעד העיקרי הייתה נדחית. בכל מקרה זכאי המערער למלוא שכר הטרחה המוסכם נוכח הוראתו של סעיף 9 להסכם. ז. מן הדין היה לזקוף לחובתם של המשיבים את נכונותה של קבוצת שלזינגר לשלם למערער שכר טרחה. ח. לחילופין יש לפסוק למערער שכר טרחה ראוי, אם בגין העסקה שהייתה יוצאת אל הפועל אלמלא סוכלה בידי המנוח, אם בגין הגשת התביעה לסעד העיקרי וניהולה עד לשלב הסיכומים. 12. המשיבים תומכים בפסק דינה של הערכאה הראשונה, זולת חיובם בשכר טרחה ראוי בגין טיפולו של המערער בסעד החילופי. להשקפתם, שכר הטרחה שקבל המערער מקבוצת שלזינגר ומהמשיבים מכסה מעל ומעבר את המגיע לו. המערער אף לא הוכיח את זכאותו לשכר טרחה ראוי או את גובהו. בכל מקרה לא היה מקום לפסוק למערער שכר טרחה ראוי בגובה כפל התעריף המינימאלי המומלץ. דיון והכרעה 13. אקדים מסקנות לדיון ואומר כי על אף שממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא בדבר מידורו של המנוח מעסקת המכר וחוסר מודעותו לסעד העיקרי אינם יכולים לעמוד, הרי שדין הערעור להידחות ומן העבר האחר, דין הערעור שכנגד להתקבל. להלן יובאו הנימוקים למסקנותיי, ראשון ראשון ואחרון אחרון. 14. ממצאו העובדתי של בית משפט קמא בדבר מידורו של המנוח מעסקת המכר בוסס בעיקרו על דחיית גרסתו של המערער, לפיה הוא עדכן באופן שוטף את עו"ד שלזינגר, וזאת במסגרת סיכום שנערך על דעתו של המנוח שכל המגעים יהיו דרכה. השופט קמא המלומד לא נתן אמון בגרסה זו מן הטעם, שהיא "לא הועלתה בתצהירו של המערער ולו ברמז" (סעיף 3.9 לפסק הדין), אלא שבחינת תצהירו של המערער מגלה שהטענה למעשה הועלתה בו (סעיפים 16-17 לתצהיר המערער). זאת ועוד: המערער צירף לתצהירו תכתובת ענפה שהוחלפה בינו לבין עו"ד שלזינגר, ואין הסבר סביר מדוע לא נשלחה גם למנוח זולת הסיכום הנ"ל. חיזוק נוסף לעובדה שכך אכן סוכם בין המערער לבין המנוח ועו"ד שלזינגר נמצא במכתבו של המערער מיום 25.1.07 לעו"ד שלזינגר, שאליו צורף הסכם לתשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת לחתימתו בידי הבעלים (נספח ט לתצהיר המערער, מוצג 7). ביום 6.2.07 הודיעה עו"ד שלזינגר למערער, כי ההסכם נחתם גם על ידי המנוח והוא יוחזר אל המערער (נספח י לתצהיר). המנוח אכן חתם על ההסכם (נספח 5 לכתב התביעה) ומסר אותו לעו"ד שלזינגר, על מנת שזו תמסור אותו למערער. רואים אנו, כי הסיכום שהמערער טען בתצהירו לקיומו מבוצע הלכה למעשה. אף אין מחלוקת, כי המנוח התייצב לשתי פגישות של משא ומתן עם הרוכש הפוטנציאלי, בתאריכים 30.4.08 ו-4.5.08. נוכח המקובץ לעיל נראה כי המנוח היה מודע למהלכים שרקם המערער למכירתו של הנכס. יחד עם זאת, וכפי שקבע בית משפט קמא, אין ראיה של ממש המלמדת כי הסכים למכירה. אדרבא, מעדויותיהם של חתנו של המנוח אבי מאיו (סעיף 3 לתצהירו; עמ' 19 ש' 22-25), ושל נכדו עופר וילנר (סעיף 7 לתצהירו; עמ' 16 ש' 25-28), אשר בית משפט קמא נתן בהן אמון, עולה, כי המנוח לא היה מעוניין למכור את הנכס. וודאי שאין ראיה שהמנוח הסכים לשלם למערער בגין טיפולו בעסקה שכר טרחה בשיעור 20% ומע"מ. לשאלה: האם טיפול בזה חוסה תחת הסכם שכר הטרחה הקיים, אדרש בהמשך. 15. לא ניתן לאמץ גם את ממצאו העובדתי הנוסף של בית משפט קמא, לפיו המנוח לא היה מודע לכך שתביעת הפיצויים שהגיש המערער כללה סעד עיקרי שנועד לכפות על רשויות התכנון לרכוש את הנכס במלואו בתמורה לסך של 1.36 מיליון דולר. שלושה נימוקים חברו והביאוני למסקנה זו: ראשית, בהסכם שכר הטרחה, שעליו חתם גם המנוח, הוגדר הטיפול המשפטי כ"טיפול כנגד נת"ע בקבלת פיצויים בעד חלקה 15 בגוש 6924", ולא בעד "חלק" מהחלקה, היינו, המדובר בקבלת פיצויים בעד כל החלקה ולא רק עבור החלק הקטן ממנה שהופקע בפועל; שנית, בהסכם מיום 4.2.07 שנחתם בין הרשות המפקיעה לבין המנוח וקבוצת שלזינגר (נספח 5 לכתב התביעה) נאמר במפורש, כי "אין בהוראות הסכם זה כדי לפגוע בזכותם של הבעלים לתבוע פיצויי הפקעה מלאים, ולרבות לתבוע את מלוא שוויו של הבניין..." (סעיף 5 להסכם). המנוח חתם גם על הסכם זה, לא לפני שעו"ד שלזינגר הבהירה לו את תוכנו, כנחזה מאישורה שבשולי ההסכם; שלישית, בתצהיר עדות ראשית שהגישה עו"ד שלזינגר בשמם של כל הבעלים בתביעת הפיצויים (נספח 6(ב) לכתב התביעה) הצהירה, כי הבעלים זכאים לפיצוי בעד כל שווי החלקה והבנוי עליה, תוך שהרשות המפקיעה תקבל מנגד את הבעלות והחזקה המלאות בחלקה. נוכח מסמכים אלה, אשר הערכאה הראשונה לא ייחסה להם את המשקל הראוי, אין יסוד לסבור שהמנוח לא היה מודע לתביעה לסעד העיקרי. על רקע תשתית עובדתית זו, נפנה ונבחן את השאלות המשפטיות הצריכות הכרעה. 16. האם הסכם שכר הטרחה שערך המערער עם המנוח וקבוצת שלזינגר מכסה טיפול של המערער בעסקת מכר? על שאלה זו יש להשיב בשלילה: מסקנה זו מתחייבת, בראש ובראשונה, מלשונו של הסכם שכר הטרחה, שבו הוגדר הטיפול המשפטי כ"טיפול כנגד נת"ע בקבלת פיצויים בעד חלקה 15 בגוש 6924". רואים אנו, כי שירותי המערער נשכרו לשם קבלת פיצוים מנת"ע ולא לשם איתור רוכש ועריכת עסקת מכר מרצון. הוראתו של סעיף 2 להסכם, לפיה "...אנו נשלם לעו"ד X סכום בשיעור של 20% בצירוף מס ערך מוסף מכל סכום שיוסכם או שייפסק, וכן מכל טובת הנאה שתוסכם או שתיפסק" - סבה אפוא על כל סכום שייפסק או יוסכם עם נת"ע במסגרת התביעה שתוגש נגדה, להבדיל מסכום עסקת מכר שאפשר ויוסכם עליו עם רוכש מרצון. הדברים מתחוורים בבירור גם מסעיפים 4-7 להסכם, המלמדים כי ההסכם מכוון לטיפול בקבלת פיצויים מרשות התכנון ולכך בלבד. בהוראתו של סעיף 5 להסכם, לפיה "שכר הטרחה האמור יכלול במידת הצורך ייצוג בבית המשפט. שכר הטרחה ישולם במלואו אפילו תושג התוצאה בשלבים מוקדמים של הטיפול" - אין כדי להפוך את הקערה על פיה, שכן כל מטרתה הנה לקדם את האפשרות שרשות התכנון תיאות לשלם את הפיצוי שנתבע ממנה עוד קודם להגשתה של התביעה לבית המשפט. המסקנה כי הסכם שכר הטרחה אינו מכסה טיפול של המערער בעסקת מכר לרוכש מרצון מתחייבת גם מהגיונה הכלכלי והעסקי של התחייבות הבעלים לשלם שכר טרחה בשיעור של 20% ומע"מ (היינו, 23.4% בסה"כ). המדובר בשכר טרחה בשיעור נכבד ביותר, אשר הגיונו נובע מהיותו מותנה בתוצאות המשפט ומכך שהוא מגלם בחובו את הסיכון שנטל על עצמו המערער שלא לקבל תשלום כלל אם התביעה תידחה. היגיון זה אינו חל, מטבע הדברים, על תמחורו של שכר טרחה בעסקת מכר אשר סופה ידוע מראש. היגיון זה בא לידי ביטוי מוחשי, בין היתר, בשיעורי שכר הטרחה הנקובים בתעריף כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), תש"ם-2000 (להלן - "כללי התעריף המינימלי"): בעוד ששיעור שכר הטרחה המינימאלי המומלץ עבור תביעות כספיות ששכרן תלוי בתוצאות המשפט נע בין 10% ל-15%, שיעור שכר הטרחה המומלץ עבור עריכת חוזים אינו אלא 2% ולעיתים אף פחות מזה. אין, אפוא, כל הגיון לייחס למנוח או לקבוצת שלזינגר הסכמה לשלם שכר טרחה של 20% ומע"מ בגין עסקת מכר. עם זאת יוטעם, כי אילו היו הצדדים מגיעים להסכמה על מכירת הנכס לצד שלישי במסגרת העסקה המשולשת שהגה המערער, כי אז הייתה התמורה המשולמת למנוח ולקבוצת שלזינגר מורכבת, למעשה, משניים: האחד, שווי זכויות הבניה העודפות שרשויות התכנון הסכימו לניודן כנגד הסרתה על ידי הבעלים של תביעת הפיצויים; השני, יתרת התמורה המוסכמת. על המרכיב הראשון של התמורה אכן היה המערער זכאי מכוח הסכם הייצוג לשכר טרחה של 20% ומע"מ, וזאת מכוחו של הסיפא לסעיף 2 להסכם, הקובע את זכאות המערער לשכר טרחה גם "מכל טובת הנאה שתוסכם או שתיפסק". אולם על המרכיב השני, המהווה מן הסתם את עיקרה של התמורה, היה עליו להסתפק בשכר טרחה בשיעור המקובל בעסקאות מכר, וזאת כפי שהוסבר לעיל. 17. המערער הסביר בתצהירו כי למכירתו של הנכס לרוכש מרצון, אשר במסגרתו יסכימו רשויות התכנון לנייד זכויות בניה אל נכס אחר שלו כנגד הסרת התביעה נגדן, היו יתרונות רבים מבחינתם של המנוח וקבוצת שלזינגר. לדבריו, בעוד שהסכום המרבי שניתן היה לקבל בבית המשפט לו הייתה התביעה לסעד העיקרי מתקבלת הנו 1,350,000 דולר בצירוף מע"מ, הסכום שהיה הרוכש מוכן לשלם היה 1,500,000 דולר בצירוף מע"מ, וזאת בנוסף לתשלום היטל ההשבחה וכן לתשלום פרמיה עבור תוספת של זכויות בניה (סעיף 94 לתצהיר המערער). להשקפתי, בהינתן שהסכם הייצוג שנערך עם המערער לא כיסה טיפול מסוג זה, מחד גיסא, ונוכח העובדה שהעסקה הייתה לדעת המערער עצמו הפתרון הכלכלי האופטימאלי עבור המנוח וקבוצת שלזינגר, מאידך גיסא, היה על המערער להציע ללקוחותיו לקדמו מבלי שיתנה זאת בהסכמה מצידם לשלם בגין תמורת העסקה בכללותה שכר טרחה של 20% ומע"מ. סירובם של המנוח וקבוצת שלזינגר לשלם שכר טרחה בשיעור אסטרונומי זה עבור טיפולו של המערער בעסקה היה מוצדק. התעקשותו של המערער כי הסכם שכר הייצוג חל כלשונו על עסקת מכר וסירובו להתאים את ההסכם לשינוי הנסיבות ולטיפול החדש, אשר כפועל יוצא מהם החליטו הלקוחות להימנע מהמכירה (כאמור בסעיף 85 לתצהיר המערער), גרמה, אפוא, ללקוחות לאבד הזדמנות עסקית ראויה. 18. לאחר כישלון קידומה של עסקת המכר בנסיבות שתוארו לעיל דרשו המנוח וקבוצת שלזינגר מהמערער להסיר מתביעת הפיצויים את הסעד העיקרי. לא מצאתי כי דרישתם זו של הבעלים לקתה בחוסר תום לב, ואסביר. הבעלות בנכס, כמו גם זכות התביעה, שייכות ללקוח (המנוח וקבוצת שלזינגר) וזכותו להחליט מה ייעשה בהן. בהתאם לכך נקבע בפסיקה הכלל, לפיו לקוח רשאי להפסיק את התקשרותו עם עורך דינו בכל עת, אפילו טרם הושלם והסתיים הטיפול המשפטי בשלו נשכר עורך הדין. כל זאת, בתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן ללקוח. ראו לעניין זה: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (להלן: "פרשת ביניש-עדיאל"). במסגרת פרשה זו הפסיק הלקוח את הייצוג וניתק את הקשר עם עורכי הדין לאחר שהגיע לכלל מסקנה, כי אין כדאיות כלכלית בקידום ומימוש הפרויקט שלשמו נשכרו עורכי הדין. וכך נפסק שם (בעמ' 124): בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו. הגיונה של גישה זו טמון בשימור יחסי האמון שבין עורך הדין ללקוח ובמניעת החשש מפני התמדת הלקוח בעסקה או בתביעה כושלת שייכפו עליו אף שאין הוא מעוניין בהן עוד, רק כדי שלא יצטרך לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. ראו: ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' סורוצקין, פסקאות 18-17 (להלן: "פרשת קורפו"); פרשת ביניש-עדיאל, בעמ' 124. "כחלק מיסוד האמון של הלקוח בעורך דינו יש לראות גם את הסתמכותו של לקוח כי עורך דינו לא ייכפה עליו פרויקט אשר הוא אינו רוצה בו עוד ולא ידרוש פיצויי ציפייה כאשר מופסק הייצוג המשפטי הנוגע לאותו פרויקט" (פרשת קורפו, פסקה 18). מיותר לומר כי הדברים יפים ככתבם וכלשונם גם לגבי תביעה משפטית. יחד עם זאת נקבע בפסיקה, כי אין לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך-דין לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ואין לאפשר מצב שבו חוזה בין עורך דין ללקוח יהפוך "לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח" (פרשת קורפו, בפסקאות 18-17). לפיכך, כדי להביא את החוזה עם עורך הדין לכלל סיום בדרך מקובלת ובתום לב, על הלקוח להצביע על "סיבה מספקת" לכך, שקיומה עומד במבחנים של יושר והגינות (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד ואח', בפסקה 23). לפיכך, נקבע בפרשת קורפו (בפסקה 20), כי: כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא יכול היה, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה. 19. ומכאן לענייננו: הוראתם של המנוח וקבוצת שלזינגר להסיר מהתביעה את הסעד העיקרי ניתנה למערער לאחר כישלון עסקת המכר המשולש, אשר ביסודו דרישתו הבלתי מוצדקת של המערער לתשלום שכר טרחה אסטרונומי של 20% ומע"מ. נוכח מכלול הנתונים ניתן להניח, כי ההוראה להסיר מתביעת הפיצויים את הסעד העיקרי ניתנה לאחר שהבעלים שקלו מחדש את כדאיותה הכלכלית של עתירה זו, זאת בין היתר בשים לב להצעתו הכספית של הרוכש הפוטנציאלי לרכוש את הנכס במחיר הגבוה באופן משמעותי מזה שניתן היה לזכות בו בתביעה, והגיעו למסקנה, כי התביעה אינה כדאית עוד עבורם באותו שלב. הסיבות להסרת הסעד העיקרי היו אפוא ענייניות ולגיטימיות, ואין יסוד לטענתו של המערער כי המשיבים היו חייבים להתמיד בתביעה לא כלכלית שחדלו לחפוץ בה. יוטעם, כי כך הם פני הדברים אף לו היו המנוח וקבוצת שלזינגר פונים באותו שלב לעורך דין אחר על מנת להוציא באמצעותו אל הפועל את העסקה המשולשת, שהרי לולא ההשתחררות מההסכם עם המערער לא יכולים היו להגשים מטרה זו באמצעים סבירים, לאמור: תמורת שכר טרחה סביר והוגן, להבדיל מסכום עתק של 20% בתוספת מע"מ שהמערער התעקש לקבלו. במקרה כזה לא היו חייבים המשיבים לשלם למערער פיצויי ציפייה. לאחר שהמשיבים לא פנו לעורך דין אחר אלא החליטו להותיר את הנכס בידיהם - לא כל שכן. 20. המערער מנסה לבסס את תביעתו לפיצויי ציפייה על סעיף 9 להסכם הייצוג, לפיו "שכר הטרחה האמור ישולם במלואו אפילו נחליט על הפסקת הייצוג בידי עוה"ד X לפני השלמתו", אולם הוראה זו חלה, על פי הגיונה ותכליתה, רק במקרה שבו מופסק הייצוג בחוסר תום לב מצד הלקוח, כגון: לצורך השלמת הטיפול על ידי עורך דין אחר תמורת שכר טרחה מופחת. לא כזה הוא המקרה שלפנינו. זאת ועוד: הרישא לסעיף 9 הנ"ל קובע כי "שכר הטרחה האמור ישולם במלואו...", כאשר ההפניה היא לשכר הטרחה הנקוב בסעיף 2 להסכם, לאמור: "...20% בצירוף מס ערך מוסף מכל סכום שיוסכם או ייפסק, וכן מכל טובת הנאה שתוסכם או תיפסק". המסקנה המתבקשת היא, כי תחולתו של סעיף 9 מותנית בהצלחת התביעה לאחר הפסקת הייצוג בידי המערער, היינו, בפסיקת סכום פיצויים או בהסכמה עליו. בענייננו, המנוח או קבוצת שלזינגר לא הפסיקו את ייצוגו של המערער לגבי הסעד העיקרי בחוסר תום לב והם אף לא זכו בתביעה לסעד זה באמצעות מייצג אחר. בנסיבות אלו לא חל סעיף 9 להסכם. 21. בהתאם להלכות שתוארו לעיל, הפסקת ייצוגו של המערער איננה פוטרת את המנוח ואת קבוצת שלזינגר מחובתם לשלם לו שכר טרחה ראוי עבור השירות שנתן. ודוקו: אין מדובר בשכר טרחה ראוי עבור הטיפול בתביעה לסעד החילופי, כפי סברתו של בית משפט קמא, אלא בשכר עבור הטיפול בתביעה לסעד העיקרי עד לקבלת הוראתם של הבעלים להסירו. בפרשת ביניש-עדיאל הנ"ל התווה בית המשפט העליון את אמות המידה לפסיקת שכר טרחה ראוי ואת אופן הוכחתם (בעמ' 126-125 לפסק הדין): קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו עלפי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו... שכר טרחת עורך-דין יכול שייקבע על פי שיטות שונות: שכר לפי שעות העבודה שהושקעו בפועל לצורך מתן הטיפול המשפטי; שכר לפי ישיבות בבית משפט או בבוררות; שכר על בסיס חודשי או שנתי ועוד. שיעורו של שכר הטרחה, לפי כל שיטה ושיטה, גם הוא אינו קבוע, אלא תלוי במכלול של גורמים שיש לשקללם. בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעורו של השכר, ניתן למנות שיקולים כגון: היקף העיסקה שבה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה - טכנית ושגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים, הוותק ומעמדו של עורך הדין, וכן המוניטין שיצא לו כמומחה בנושא ... בתחום האזרחי יש לקחת בחשבון גם את התוצאות שהושגו. ... עקב הרב-גוניות, המורכבות והדינאמיות של הטיפול המשפטי-מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוואנטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי. רואים אנו, כי דרך המלך להוכחתם של אמות המידה ושל השיקולים הרלוואנטיים לקביעת השכר הראוי הנה הגשתן של חוות דעת מומחים. עם זאת ובהינתן שמטרתן של חוות הדעת אינה אלא להעיד על "הנוהג הקיים באותו מגזר מקצועי" נראה, כי במקרים המתאימים אפשר יהיה להיעזר ולו כ"ברירת מחדל" בכללי התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין. 22. בענייננו עתר המערער בשולי תביעתו לסעד חלופי, במסגרתו ביקש כי בית המשפט יפסוק לו שכר ראוי "בעד העבודה המרובה שהשקיע בעניינו של המנוח" (סעיף 39 לכתב התביעה המתוקן), והוא אף תיאר בתצהירו את מרכיבי עבודתו. אולם המערער לא פירט את מספר שעות עבודתו ואף לא הגיש חוות דעת מומחה ביחס לשכרו הראוי. גם במסגרת סיכומיו בבית משפט קמא לא התייחס המערער לנושא זה במידת הרצינות הראויה אלא הסתפק במשפט סתמי וכללי שבו נאמר, כי "בכל מקרה זכאי התובע לשכר טרחה ראוי בעד השירותים שנתן למנוח" (סעיף 5 לפרק יד לסיכומים). בנסיבות אלה, לא הונח על ידי המערער בסיס עובדתי או משפטי המאפשר לקבוע כי שיעורו של השכר הראוי המגיע לו עולה על הסך 336,336 ₪ בתוספת מע"מ, אשר אותו כבר זכה המערער לקבל מהמנוח ומקבוצת שלזינגר גם יחד (כמפורט בפסקה 8 לעיל). בכללי התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין אין כדי להשלים את שנמנע המערער להוכיח, וזאת מהטעם ששכר הטרחה המינימאלי בתביעות העולות על 1,033,982 ₪ (כפי שהייתה התביעה לסעד העיקרי) הנו "בהתאם למוסכם בין עורך הדין ללקוח אך לא פחות מ-48,441 ₪", בעוד שבענייננו קיבל המערער הרבה יותר מזה. המסקנה המתבקשת היא, כי לא ניתן היה לפסוק לזכותו של המערער סכום נוסף של 31,025 ₪ ומע"מ כפי שעשה בית משפט קמא, ודין הערעור שכנגד בעניין זה להתקבל. בשולי הדברים אוסיף, כי נכונותה של קבוצת שלזינגר להתפשר עם המערער אינה יכולה ללמד דבר וחצי דבר על חבותם של המשיבים. 23. נוכח המקובץ לעיל אציע לחבריי להורות על דחיית הערעור ועל קבלתו של הערעור שכנגד. כפועל יוצא מכך, על המערער להשיב למשיבים את הסך 31,025 ₪ ומע"מ שנפסק לזכותו על ידי בית משפט קמא, כשהוא צמוד ונושא ריבית כחוק. כמו כן ישלם המערער למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך 30,000 ₪. העירבון יועבר למשיבים, באמצעות בא כוחם, על חשבון חיוב זה. ולסיום אזכיר, כי עם תום הדיון הצענו לצדדים להשלים עם תוצאתו הכספית של פסק דינו של בית משפט קמא. המשיבים קבלו את הצעתנו אך המערער התנגד לה ועמד על מיצוי הדין, ויש להצטער על כך. 24. לאחר הדברים האלו קראתי את דברי חברתי השופטת שבח ואני מסכים להם בכל פה, אלא שאני סבור שיש בהם כדי לחזק את האמור בסיפא לסעיף 19 לחוות דעתי, אשר חברתי ראתה להסתייג ממנו. אסביר את דבריי: חברתי מציינת בחוות דעתה, כי "הדרך בה הילך המערער, דהיינו מעבר למסלול המכר רק לאחר הגשת התביעה, כמו גם עמידה על שיעור שכר הטרחה הנקוב בהסכם והמשקף ניהול משפט - יש בה כדי לפגום באמון שמייחס הלקוח לעורך-דינו ושהינו חיוני ליחסים שביניהם, אף לפקפק בהגינותו...". דברים אלו עולים בקנה אחד עם השקפתי, כי בהינתן שהסכם שכר הטרחה שנערך עם המערער לא כיסה את מסלול המכר המשולש, מחד גיסא, ושהמכר היה הפתרון הכלכלי האופטימאלי עבור המנוח וקבוצת שלזינגר, מאידך גיסא, היה על המערער להציע ללקוחותיו לקדם מסלול זה מבלי שיתנה זאת בהסכמה מצדם לשלם בגין תמורת העסקה בכללותה שכר טרחה מופרז של 20% ומע"מ, להבדיל משכר טרחה הוגן וסביר בנסיבות העניין, המביא בחשבון את העובדה שמרכיב משמעותי של תמורת המכר אינו מותנה בתוצאה (שובו ועיינו בסעיפים 16-17 לחוות דעתי). סירובו העיקש והבלתי מוצדק של המערער להתאים את הסכם שכר הטרחה למסלול המכר המשולש אינו אמור לשלול מהמנוח ומקבוצת שלזינגר את זכותם להוציאו אל הפועל באמצעים סבירים, לאמור: תמורת תשלום שכר טרחה סביר והוגן. משכך, היו רשאים להשתחרר באותו שלב מההסכם עם המערער על מנת לעשות כן באמצעות עורך דין אחר. לו היו המנוח וקבוצת שלזינגר עושים זאת, לא היו חייבים לשלם למערער אלא שכר ראוי עבור עבודתו עד לאותו שלב. העובדה שבחרו לפי שעה להותיר את הנכס בידיהם תוך מיצוי ההתדיינות לגבי הסעד החילופי, אינה אמורה לעמוד להם לרועץ. יצחק ענבר, שופט השופטת יהודית שבח: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ענבר ולהנמקותיו, הגם שאני מסתייגת משהו מהנאמר בסיפא לסעיף 19 לפסק-הדין. לטעמי, לו פנו המנוח וקבוצת שלזינגר לעורך דין אחר על מנת להוציא אל הפועל באמצעותו את "העסקה המשולשת תמורת שכר טרחה סביר והוגן", היה מקום לכאורה לפקפק בתום לבם, שהרי המערער הוא שהגה את הרעיון לתוספת זכויות בניה ולניודן לנכס אחר של הרוכש בתמורה להסרתה של התביעה נגד רשויות התכנון. מכל מקום, תרחיש כזה לא ארע, אף לא היה מעשי עוד, משהסיבה הנטענת בגינה היו מסכימות רשויות התכנון להעניק תוספת אחוזי בניה - התביעה נגדן- כבר לא הייתה קיימת עוד, ומשכך הדבר לא דרוש להכרעה. עוד אעיר כי לכאורה המתבונן מן הצד עשוי להקשות ולטעון שאם המנוח וקבוצת שלזינגר הסכימו לשלם למערער 20% מכל סכום שיפסק לטובתם במסגרת תביעתם לרכישת הנכס כולו ע"י רשויות התכנון, בהינתן שאם התביעה הייתה מתקבלת במלואה היו זוכים לכל היותר ב- 1.36 מיליון דולר, מדוע זה שיופטרו מתשלום שכר טרחה בשיעור זהה עת מוצע להם למכור את הנכס לצד שלישי תמורת 1.5 מליון דולר בתוספת סכום היטל ההשבחה? אלא שהתשובה לכך טמונה ביסוד האמון שהינו אבן הראשה ביחסים שבין עורכי הדין ללקוחותיהם. יסוד האמון מחייב כי הלקוח ידע כי היה ולא יהא מעוניין עוד לקיים את ההליך המשפטי או העסקה בגינם פנה לעורך הדין, לא יכפו עליו לעשות כן בניגוד לרצונו רק משום ציפיית עורך-הדין לשכר טרחה בגין שירות זה. כשם שלא עולה על דעתנו לכפות על חולה לעבור ניתוח שאינו חיוני לו רק משום פנייתו למנתח, כך אין לחייב לקוח להמשיך ולנהל משפט בעל כורחו, אף לא ניתן לאסור עליו להתפשר בסכום פיצוי נמוך, עת בא כוחו חפץ לנהל את ההליך עד תומו בהאמינו שהסכום שייפסק, וכפועל יוצא גם שכר טרחתו, יהא גבוה יותר. עידוד ההתדיינות רק כדי לספק מקור הכנסה לעורך הדין - מנוגד להגיון כלכלי ולמדיניות שיפוטית ראויה. כל זאת כמובן בתנאי שיובטח לעורך הדין שכר ראוי בגין טרחתו ובתנאי שהפסקת ההתקשרות עמו נעשית בהגינות ובתום לב. בענייננו אין לפקפק בתום לבם של המנוח ושל קבוצת שלזינגר, שהרי המערער הוא שפגע באמון שהללו רכשו לו וערער את יסודותיו, והוא זה שגרם שבר ביחסים שהוביל לקטיעת ההליך. המערער היה צריך להסביר ללקוחותיו, טרם החתמתם על הסכם שכר הטרחה וטרם הגשת התביעה, על קיומו של "המסלול האחר"- מכירה לצד שלישי- הכדאי יותר מבחינה כלכלית, שאו אז סביר להניח שהם היו בוחרים בו, אך בה בעת גם דורשים להפחית את שכר הטרחה לשיעור המקובל בעסקאות מכר. הדרך בה הילך המערער, דהיינו מעבר למסלול המכר רק לאחר הגשת התביעה, כמו גם עמידה על שיעור שכר הטרחה הנקוב בהסכם והמשקף ניהול משפט - יש בה כדי לפגום באמון שמייחס הלקוח לעורך-דינו ושהינו חיוני ליחסים שביניהם, ואף לפקפק בהגינותו. המנוח וקבוצת שלזינגר היו רשאים אפוא להורות למערער להסיר את סעד הרכש מהתביעה. אין באמור לעיל כדי לפגוע חלילה בזכאותו של עורך הדין לשכר טרחה ראוי והוגן. בהקשר זה מקובלים עלי דברי חברי השופט ענבר, כי המערער לא הוכיח כי שיעור שכר הטרחה הראוי המגיע לו גבוה לו מהסכומים שקיבל ממילא מקבוצת שלזינגר ומהמנוח, וכי לא הונחה תשתית עובדתית או משפטית המצדיקה לחייב את המנוח בסכומים נוספים. יהודית שבח, שופטת    השופט שאול שוחט: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ענבר, בכל הנוגע לערעורו של המערער, ולהנמקות שבבסיסה. לטעמי, בקשתו הבלתי סבירה של המערער לתשלום 20% ומע"מ, כתנאי להוצאת עסקת המכר מהכוח אל הפועל, היא היא שהביאה למשבר האמון בינו לבין הבעלים. בנסיבות אלה, של משבר אמון, מסכים אני עם דברי חברתי השופטת שבח כי המנוח וקבוצת שלזינגר היו רשאים להורות למערער להסיר את הסעד העיקרי מהתביעה. 2. אשר לערעור שכנגד - התובענה שהגיש המערער לביהמ"ש קמא הייתה לתשלום 20% בצירוף מע"מ מהסכום שאותו היה מוכן הרוכש הפוטנציאלי לשלם. בתובענה לא נכללה עתירה לחיוב הבעלים בתשלום שכר מוסכם/ראוי בגין הסעד החלופי. מטעם זה לא היה רשאי בית משפט קמא, לטעמי, לפסוק למערער שכר כלשהו בגין טיפולו בסעד זה, מה גם ששכר הטרחה, גם בנוגע לסעד זה, על פי הסכם שכר הטרחה, הותנה בתוצאות. משנדחתה התביעה לא קם חיוב לתשלום גם מטעם זה. שאול שוחט, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ענבר. שכר טרחה ראוישכר טרחה